5 דברים שלמדתי הערב מחוק ההסדרים

1 | זה לא באמת חוק ההסדרים

החוברת שמשרד האוצר פרסם ביום חמישי האחרון (והפיץ להערות הציבור. אם נורא בא לכם יש מייל שאפשר לשלוח אליו הערות) אמורה להיות טיוטת חוק ההסדרים. בפועל, זה רק חלק מחוק ההסדרים.

צילום מסך 2016‏.07‏.30 ב‏.21.16.38

החוברת שמשרד האוצר פרסם מכילה רק את מה שבמשרד קוראים לו ״שינויים מבניים״. בחוק ההסדרים הסופי יהיה עוד חלק משמעותי מאוד, שכולל את כל הצעדים התקציביים והמיסויים שמשרד האוצר יביא לממשלה והכנסת יחד עם התקציב.
הקיצוצים הרוחביים, הפחתת המסים, הטלת המס על ביטוחי הבריאות, קיצוצים נקודתיים בכל מיני תקציבים שונים (הקלאסיקה החוזרת על עצמה היא ניסיון אינסופי לסגור את תזמורת המשטרה) וכל מה שקשור לתקציב הביטחון – כל אלה יופיעו בחוברת הזו. בשנה שעברה, למשל, היתה בחוברת הזו הצעה לפגוע בפנסיה התקציבית של עובדים שטרם יצאו לפנסיה. ההצעה זו – הפתעה! – לא יצאה בסופו של דבר לפועל (שר האוצר נסוג בו), אבל אני מביא אותה בשביל להמחיש עד כמה החוברת שהאוצר פרסם ביום חמישי היא רק חלק קטן ממה שצפוי להגיע לממשלה ב-11 באוגוסט.
למה האוצר יפרסם רק ברגע האחרון את החוברת המלאה? זו שכוללת גם את הגזרות התקציביות? נחשו לבד.

2 | הכרזת מלחמה על מכון התקנים

אז מה בכל זאת יש בחוק ההסדרים הפעם? לא מעט דברים שקשורים ליוקר המחיה, בעיקר בפן של הסרת חסמים בירוקרטיים וכו׳. למשל, שר האוצר ממש מכריז מלחמה רבתי על מכון התקנים, מתכוון לפרק את מוקד הכוח העיקרי שלו (העובדה שהוא מונופול על קביעת תקנים), להקטין משמעותית את הכוח של התעשייה הישראלית במכון, וכיוצא באלה. האם זה יעבור בקלות? עד כמה התעשייה תילחם בכך בכנסת? אני מניח שהיא תילחם, ואני מניח שבסוף תהיה שם איזו פשרה כלשהי, או על דחיית היישום או יישום בהדרגה, או השד יודע מה.
אבל אפילו אם ההצעה הזו תעבור כלשונה, אל תצפו שהיא תחסוך לכם יותר מדי כסף בכיס כל חודש. לפי הערכות האוצר, התועלת המקסימלית מכל המהלכים לכל המשק האלה תהיה פחות ממיליארד שקל בשנה. לשם השוואה, שוק המזון לבדו מגלגל בישראל -35 מיליארד שקל – והוא השוק הגדול ביותר.
מה שכן, על הדרך האוצר השחיל פנימה טבלה מהממת של איך עובדות היום הוועדות של מכון התקנים, ומה הפלא שהן חוסמות את התחרות ביצרנים הגדולים:

ההרכב של הוועדות השונות במכון התקנים

ההרכב של הוועדות השונות במכון התקנים

3 | שינוי קוסמטי

אני לא יודע למה האוצר החליט להתלבש דווקא על השוק הזה אבל הוא מתכנן שינוי משמעותי באופן ייבוא קוסמטיקה לישראל (שוק התמרוקים הישראלי מגלגל 10 מיליארד שקל בשנה, אולי בגלל זה). הרעיון המרכזי אם לפשט אותו: אין סיבה לבירוקרטיית יתר של משרד הבריאות על יבוא מוצרי קוסמטיקה לישראל. מי אנחנו ומה אנחנו שנקבע הגבלות מחמירות על מוצרי קוסמטיקה. אם יש להם תקן בחו״ל, זה מספיק טוב גם לנו. זה בדיוק היה גם הרעיון המנחה מאחורי רפורמת הקורנפלקס של משרד האוצר מהשנה שעברה (רפורמה שאמנם נחקקה, אבל עדיין לא מיושמת בגלל, תחזיקו חזק, חסמים בירוקרטיים). אני לא יודע אם הרפורמה הזו תעבור בסוף כמו שהיא, אבל אני מציע שתבחנו טוב טוב את הקרמים שיגיעו לישראל בייבוא מקביל. אם הייתי משתמש בקרמים, זה מה שאני הייתי עושה.

4 שובה של קרן הארנונה

אני עיתונאי מאז נובמבר 2007. התחלתי בתור כתב הכנסת של כלכליסט, והגעתי לכנסת בדיוק לתחילת הדיונים בחוק ההסדרים לשנת 2008. לא ידעתי להבחין בין ימיני לשמאלי, אבל אני זוכר היטב שאחד הסעיפים בחוק ההסדרים ההוא קרא להקים קרן ארנונה ממשלתית. כמעט עשור חלף מאז, והנה שוב חוק ההסדרים כולל את הרעיון להקים קרן ארנונה כזו. זהו אחד מסימני ההיכר הברורים ביותר של אגף התקציבים, יש להם די.אן.איי נצחי, והם מעבירים אותו מדור לדור. מבחינתם זה כמו מים על סלע. הם ינסו שוב ושוב ושוב, אולי מתישהו הם יצליחו להבקיע חור בחומת האינטרסים הפוליטיים.
הרעיון מאחורי קרן הארנונה הוא כזה: כיום משרדי הממשלה משלמים ארנונה. בחלק מהערים זה בשיעור מלא (זה ישראבלוף מסוג אחר שקרוי ״ערי עולים״, אבל לא ניכנס לזה כרגע), וברובן זה בשיעור מופחת אחרי הנחה. בכל מקרה, בגלל המיקום של משרדי הממשלה ובסיסי צה״ל, יוצא שהממשלה משלמת ארנונה לערים חזקות כמו תל אביב, ובאופן כללי שיש רשויות מקומיות שלעולם לא יקבלו נתח משמעותי מהעוגה הזו (רמז רמז, המגזר הערבי).
לכן, במשרד האוצר מציעים שהממשלה תפסיק לשלם ארנונה, שהכסף הזה (850 מיליון שקל בשנה, רובו ממשרד הביטחון) ייכנס לקרן ארנונה מרכזית, ומשלם יחולק באופן דיפרנציאלי לרשויות החלשות שזקוקות לכסף. או בתרגום חופשי: באוצר היו מעוניינים להזרים חלק גדול יותר מתשלומי הארנונה הממשלתית לרשויות במגזר הערבי. כל עטיפה אחרת שישימו על זה תהיה מסך עשן.
בעיני מדובר ברעיון יפה, אבל קשה מאוד להעברה מבחינה פוליטית. 15 הערים החזקות צפויות להתנגד מאוד, ואם לשפוט מניסיון רפורמות דומות מהשנה הקודמת, שר האוצר לא באמת יכול על רון חולדאי או על יו״ר השלטון המקומי ומקורבו (גם שלו וגם של ראש הממשלה) חיים ביבס.

5 | ההזדמנות והחשש מפני הרפורמה בתקציב החינוך

אם הייתי צריך לבחור רק סעיף אחד מחוק ההסדרים שהייתי שמח שיעבור (באופן כללי, אני יותר בעד חוק ההסדרים מאשר נגד. כתבתי על זה בעבר כאן) הרי שזהו הסעיף של התקצוב הדיפרנציאלי במערכת החינוך.
תקציב החינוך יעמוד בשנה הבאה על יותר מ-52 מיליארד שקל. זה התקציב השני בגודלו אחרי הביטחון, והוא גדל מאוד מאז שנתניהו חזר לשלטון ב-2009 (אחרי חצי עשור אבוד של קיצוצים תקציביים).
הכסף הזה לא מחולק באופן שוויוני כלל. גם במקרה הזה המדינה מפלה לרעה את המגזר הערבי ומפלה לטובה את המגזר הממלכתי דתי. השינוי באופן התקצוב הזה התחיל ממש בימים האחרונים לכהונתו של שי פירון כשר החינוך. מה שנעשה שם הוא לקחת מיליארד שקל ולהקצות אותם מחדש באופן דיפרנציאלי לבתי הספר היסודיים, כך שהחלשים יקבלו יותר והחזקים פחות. זה נעשה מאוד במשורה (מיליארד שקל לעומת 52 מיליארד זה מצחיק), ורק בבתי הספר היסודיים, ובפריסה לכמה שנים. אבל בכל זאת, זו רגל בדלת. וכך בדיוק אגף התקציבים אוהב לעבוד: הוא אוהב להכניס רגל בדלת לכל מיני מנגנונים, ובשנים שלאחר מכן להמשיך להרחיב את הפתח הזה.
אז אחרי שהם נכנסו לבתי הספר היסודיים, הם מעוניינים להרחיב עכשיו את התקצוב הדיפרנציאלי גם לתיכונים (שם האפליה לרעה של המגזר הערבי אפילו קשה יותר). מה שיפה הוא ששר החינוך נפתלי בנט ממש התבטא בפומבי בעד הרפורמה הזו, על אף שהיא מעבירה כסף מהמגזר שלו אל המגזר הערבי (שלא בדיוק מזוהה איתו פוליטית, בלשון המעטה). אני לא יודע אם זה נעשה בציניות, אני רוצה להאמין שלא.
אני מאוד בעד המהלך הזה כל עוד המטרה שלו היא לא לקצץ בתקציבי החינוך בדלת האחורית. החלק הזה עדיין עמום ומשרד האוצר אפילו לא פירט איזה היקף של תקציב יחולק באופן דיפרנציאלי (מיליארד? חצי מיליארד? כל מספר זוכה) אלא רק כתב משהו מעורר חשש: שהתקצוב מחדש לא יפגע במספר שעות הלימוד הבסיסיות בבתי הספר החזקים ושמדובר בהפחתה מצומצמת בלבד. הניסוח הזה לבדו מעורר בי חשש (בתחילת שנות ה-2000, כשנתניהו היה שר האוצר, האוצר כבר קידם רפורמת תקצוב דיפרנציאלי בחינוך, שבסופו של דבר כל מטרתה היתה קיצוץ בתקציבי החינוך ותו לא).

הערת שוליים

ועוד דבר אחרון: למדתי שחוק ההסדרים כבר לא מסעיר אותי כמו פעם. או שהזדקנתי, או שהפכתי מתנשא עוד יותר ממה שהייתי, או שזו העובדה שאני לא חלק מעיתון יומי ולא צריך לכתוב על זה למחר או שהפכתי לאדיש אל מול אי היכולת של הממשלה לשפר את חיינו לטובה בצורה משמעותית, ומהר. ואולי כל התשובות נכונות.

הדחיין

ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא דחיין כפייתי. האבחנה הזו אולי לא חדשה, רק שהיא ממאנת להיעלם. ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא דחיין כפייתי, וזו בעיה כי הוא ראש הממשלה, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו ראש ממשלה שהוא דחיין כפייתי.
רוצים כמה דוגמאות? בבקשה, הנה כמה, כולן רק מהקדנציה הנוכחית. כבר ערב הקמת הממשלה הנוכחית היה אפשר לראות שכל קבלת ההחלטות נדחית עד לרגע האחרון ממש. המגעים עם הבית היהודי נמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה שבו הארכה הנוספת שנשיא המדינה נתן לנתניהו עמדה לפקוע. רק שם, כשהוא נמצא בעמדה הגרועה ביותר למשא ומתן, רק שם נתניהו חתך את הדברים. למעשה, בהשבעת הממשלה עצמה בכנסת עוד לא היה ברור מי שר המה.


צילום: מרק ישראל סלם / ג'רוזלם

צילום: מרק ישראל סלם / ג'רוזלם


לאחר מכן, נתניהו דחה בזו אחר זו קבלת החלטות חשובות. למשל, את ההחלטה על תקציב הביטחון. אחרי שהממשלה כבר הורכבה סוף סוף, ואחרי מריחות אין סוף של הצגת דוח ועדת לוקר לבחינת תקציב הביטחון, נתניהו קיבל סוף סוף את הדוח לידיו. כעת, הוא היה צריך להחליט. מה עושים? האם מקבלים את המלצות ועדת לוקר? האם חותכים בפנסיה, משנים את מודל הקבע, מכניסים יותר שקיפות ובקרה תקציבית? אולי בכלל לוקחים את הצד של הצבא? אולי זורקים את לוקר לפח ומתחילים מחדש?
יוק. ראש הממשלה לא קיבל שום החלטה. הוא פשוט דחה אותה. נטפל בזה אחר. בואו נמנה שני פקידים – אנשים בלשכת ראש הממשלה מספרים שלעיתים זה נעשה בצורה אקראית לחלוטין, שראש הממשלה פשוט מטיל משימה על מי שבאותו רגע חלף באזור – שישבו ויחשבו וימליצו איזה מהמלצות ועדת לוקר צריך לקבל ואיזה לא, וימליצו מחדש לראש הממשלה. בינתיים, החלטות אין, ואת התקציב עוד רגע צריך לסגור. רחמים על צה״ל שפשוט לא יודע לפי איזו תוכנית עבודה הוא אמור לעבוד בשנה הבאה.


גם החלטות כלכליות נוספות שהיה צריך לקבל, נתניהו דחה את ההחלטה שלהן. למשל ההחלטה על המלצות ועדת ששינסקי 2 לגבי מיסוי על רווחי היתר של מפעלי ים המלח. ישבה ועדה מקצועית, חשבה, המליצה, הממשלה (הקודמת) בראשותו אימצה את ההמלצות האלה. ראש הממשלה מתנגד להן. הוא חושב שהלכנו פה יותר מדי. לגיטימי, זכותו. כשהנושא הגיע באוגוסט לישיבת הממשלה היה לראש הממשלה את מלוא המנדט לדפוק על השולחן ולהגיד לכולם ״זה לא יקרה במשמרת שלי. זה מנוגד לתפיסת העולם שלי משום שאנחנו צריכים להמשיך להיטיב עם החברות הגדולות שמעסיקות עובדים״ ובזה לחתום את הדיון. כך מתנהגים מנהיגים. תחת זאת ראש הממשלה דחה את קבלת ההחלטה הינדס עוד איזה צוות – לצוות הזה קוראים ועדת הארבעה – שאמור להגיע להסכמות עד סוף תהליך אישור התקציב וחוק ההסדרים בכנסת. פנטסטי.
סעיף אחר בחוק ההסדרים קיבל את אותו הטיפול. האוצר המליץ לחלק תקציבים לרשויות המקומיות באופן דיפרנציאלי, כך שהרשויות החזקות ייפגעו והרשויות החלשות ירוויחו. זהו נושא פוליטי מאין כמותו, רגיש מאוד, נפיץ מאוד. גם הוא עלה לממשלה באוגוסט באותה ישיבה. ראש הממשלה היה יכול לדפוק על השולחן, לשלוח את הפקידים לאלף עזאזלים או בדיוק להיפך – להודיע שזו תפיסת עולמות ושזה מה שיהיה ולהסתער על זה בכל הכוח ויהי מה – אבל ראש הממשלה נתניהו החליט לדחות את ההחלטה. גם פה הקים צוות – הפעם של השלטון המקומי יחד עם אגף תקציבים – ודחה את ההחלטה. אם יגיעו להסכמה עד סוף אישור התקציב, מה טוב, אם לא, נו, אולי נקים עוד צוות.


הי, ראש הממשלה נתניהו דוחה אפילו את קבלת ההחלטה מי יהיה המחליף של פרופ׳ יוג׳ין קנדל בראש המועצה הלאומית לכלכלה. לא מדובר באיזה תפקיד זניח. ראש המועצה הוא גם היועץ הכלכלי של ראש הממשלה, הוא שליחו של ראש הממשלה לכל מיני צוותים ווועדות חשובות. לראש הממשלה יש את מלוא האינטרס להחליט כבר על זהות מחליפו של קנדל, אבל הוא דוחה ודוחה את ההחלטה הזו, השד עד יודע מתי.
יש דוגמאות נוספות, אבל נדמה לי שהנקודה ברורה. ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא דחיין כפייתי. יש דרכים לטפל בבעיה הזו. יש קורסים, קואוצ׳רים שישמחו לתת לראש הממשלה הדרכה אישית כיצד לטפל בבעיה הזו, אבל משום מה זה לא קורה.
איפה ראש הממשלה כן גילה מנהיגות נדירה ורגעים מזוקקים של קבלת החלטות בניגוד לזרם? בעיקר סביב מתווה הגז – שם מריחת הזמן לא לגמרי באשמתו, אם כי הוא היה יכול מזמן להראות לאריה דרעי את הדלת – וסביב הפיכת באר שבע לבירת הסייבר העולמית. רק שעם כל הכבוד לשתי ההחלטות האלה, זה פשוט עוד לא מספיק. זו לא הרמה שאנחנו מצפים לה מראש ממשלה.
הסבר אלטנרטיבי הוא שראש הממשלה אינו דחיין, אלא פחדן. שהוא נמנע מקבלת החלטות לא בגלל שהדחיינות היא המדיניות, אלא משום שהוא מפחד מההשלכות של ההחלטות שיקבל. שהוא פשוט מפחד להתמודד עם הלחצים. רק שבאופן אבסורדי, ככל שהוא מושך את קבלת ההחלטות עוד ועוד, כך הוא הופך את עצמו ליותר לחיץ, יותר סחיט, ויותר כפוף ללחצים. דווקא בתור שר אוצר, אגב, נתניהו היה החלטי מאין כמותו ויצא למלחמות קשות ללא פשרות. אולי זה התפקיד שבאמת מתאים לו.


החלק הכי עצוב בדחיינות הכפייתית של ראש הממשלה היא בכך שממילא הוא ראש הממשלה גם בקדנציה הבאה. כלומר, זה אולי היה נבון פוליטית לתת לבעיה להתנפח ולדחות את הטיפול בה עד שתתפוצץ במשמרת של הבא בתור. רק שאתה הבא בתור. אתה הבא בתור כבר מ-2009, ושום שינוי לא נראה באופק. אז מה יוצא לך מלדחות את כל ההחלטות האלה? כשכל הדברים האלה יתפוצצו, והדברים האלה נוטים להתפוצץ בסופו של דבר אם לא מטפלים בהם בדיוק כמו ציפורן חודרנית או חור בשן, זה יקרה במשמרת שלך. אתה תצטרך לשלם את המחיר. לא עדיף להימנע מכך?
מאחר שהתשובה היחידה לשאלה הזו היא ׳כן, עדיף להימנע מזה׳ אבל ראש הממשלה בכל זאת מעדיף לדחות את הכל, עולה המסקנה היחידה – שאצל נתניהו הדחיינות היא היא המדיניות. כפי שזה נעשה במישור הכלכלי, כך זה נעשה גם במישור הלאומי-מדיני.
זה היה ניכר עוד בקדנציה הראשונה בתור ראש ממשלה בסוף שנות ה-90 – מריחת אינסופית של ההסכמים עם הרשות הפלסטינית למיליון פעימות זעירות – וזה נכון גם למה שזה לא יהיה שנשאר מהתהליך המדיני כיום. התרגום של מדיניות ניהול הסכסוך של נתניהו במישור המדיני למישור הכלכלי הוא גרירת רגליים בכל תחום שהוא.
מאז הקמת הממשלה, הכנסת לא באמת מסוגלת לתפקד, כי ראש הממשלה לא באמת מסוגל לקבל החלטות. שרי הממשלה וחברי הכנסת מתבקשים להצביע סתם על החלטות שהם יודעים שהן לא החלטות אמיתיות, כי הן מחכות להכרעה סופית של ראש ממשלה. זו לא משילות, זו לא מנהיגות. זו סתם דחיינות. וזה לא משהו שאפשר לקבל מראש ממשלה. אם הוא היה מנכ״ל של פירמה העסקית, עולם שקרוב לליבו, הבעלים מזמן כבר היו מפטרים אותו.


גרסה מעט קצרה יותר של הטור הזה התפרסמה הבוקר בעיתון. תודה לאורי תובל על העריכה ועל ההערות