האותיות הקטנות של ההסכם החדש לגבי תקציב הביטחון

הושג הסכם לגבי תקציב הביטחון בשנים הקרובות. זה קרה בדיוק שנתיים אחרי שהממשלה החליטה שאין לה מושג יותר מה לעשות עם תקציב הביטחון והקימה את ועדה לוקר שתמליץ לה. וגם שמונה שנים אחרי שהממשלה אימצה את מסקנות ועדת ברודט שגם היא המליצה לה מה לעשות עם תקציב הביטחון. ההסכם הזה עוד לא סגור סופית סופית. הוא לא נחתם, אבל הוצג ואושר עקרונית בקבינט הביטחוני בליל שבת.
כעת יגיע תורה של הכנסת לאשר את תקציב המדינה בוועדת הכספים, ולאחר מכן במליאת הכנסת בקריאה שניה ושלישית עד סוף השבוע, ואז לממשלה יהיה שקט למשך כעשרה חודשים, עד לפלונטר של התקציב הבא. רגע לפני שהתקציב מאושר, זה הזמן לנתח האם ההסכם הוא הסכם טוב או רע, איזה צד גזר את ההישגים הגדולים ביותר, והאם יש סיכוי שההסכם הזה ייושם בכלל.

להמשך קריאה

פסטילוקר, חלק ג׳ | איך מערכת הביטחון באמת עובדת (לפי הדוח)

שורש כל רע – ההתחמקות של הדרג המדיני מאחריות

בשיח המתקיים בין הדרג המדיני לבין מערכת הביטחון לגבי תכנון תקציב הביטחון ומימושו ישנו ליקוי. תפקידו של הדרג המדיני להחליט על הסיכונים הביטחוניים שעל מדינת ישראל ליטול בפער שבין המענה המלא לאיומים לבין מגבלות התקציב״

התרגיל של שר הביטחון

בעיני הוועדה, עצירת האימונים בצה״ל במאי 2014 הייתה אירוע שהוא כשל מערכתי״

משרד הביטחון הולך עיוור אחרי צה״ל

אין גורם מבקר אפקטיבי על דרישות הצבא. גם על מימוש התקציב אין פיקוח משמעותי. יתרה מזו, משרד הביטחון נוטה בדרך כלל לקבל את דרישותיו של הצבא כמעט במלואן ורואה עצמו כנציגו של הצבא ומייצגו בפני הממשלה וראש הממשלה. בעניין הזה, הצבא ומשרד הביטחון חד הם״

גם האוצר לא טלית

משרד האוצר רואה במערכת הביטחון מערכת בזבזנית ומקור לקיצוץ פוטנציאלי. לעיתים האוצר פועל מבלי לבדוק לעומק את צרכיה של המערכת ואת משמעויותיהן התקציביות״

ומה עם הגוף שאמור לפקח?

משרד הביטחון וצה״ל מתעלמים מהמועצה לביטחון לאומי במופגן ונכונים לשתף פעולה עמו רק כאשר עם נאלצים לעשות זאת כחובה פורמלית לקראת דיון בקבינט״

על הטריק התקציבי הכי חשוב של מערכת הביטחון

אחד הקשיים המרכזיים בניהול תקציב הביטחון הוא תרבות הקשחת התקציב. ככל שהחלק המוקשח בתקציב גדול יותר, החלק שנותר לאימונים ולשמירה על כשירות קטן יותר. יש במערכת הביטחון נטייה להביא להקשחת חלק גדול ככל האפשר של התקציב מתוך הנחה, שהוכחה כנכונה שנה אחר שנה, שהדבר יצור לחץ לקבלת תוספת תקציב״

על משרתי הקבע

למרבה הצער, בדעת הקהל הישראלית גוברת הביקורת על משרתי הקבע. יש לכך השפעה מזיקה מאוד על הנכונות לשרת בקבע. זוהי מגמה מסוכנת שיש בה כדי לפגוע בביטחונה של מדינת ישראל״

אף אחד לא באמת יודע כמה אנשים יש בקבע

במקרים רבים כוח האדם במערך הקבע מנוהל באופן לקוי. הצבא אינו שולט כהלכה במספר אנשי הקבע ובהוצאה על כוח אדם. לצה״ל אין הסבר מספק לגידול החד במספר אנשי הקבע בשנים האחרונות. את הגידול הלא מבוקר במספר אנשי הקבע יכול היה משרד האוצר לרסן, אך גם הוא כשל בכך״

צבא היבשה מציג: כאוס

בפני הוועדה נחשפו כפילויות וכשלים מבניים בצבא, שהבולטים שבהם, הם היקף המטות וכפילויות רבות בעבודתם. בין אלה, בולט המבנה הלא יעיל של בניין הכוח ביבשה. נראה כי צבא היבשה סובל מהפערים המשמעותיים ביותר בבניין הכוח ובמוכנותו״

השקיפות היא תנאי בסיסי

הוועדה ממליצה על יצירת שקיפות מלאה ומוחלטת של משרד הביטחון וצה״ל מול משרד ראש הממשלה, משרד האוצר והמועצה לביטחון לאומי, ונקיטת כל הצעדים הדרושים למימוש השקיפות. הוועדה מייחסת חשיבות ראשונה במעלה להמלצה זו״

מי צריך את המצוי כשאפשר ללכת על הרצוי

כבסיס לתכנון, לעיתים על בסיס הוראה של הדרג המדיני, צה״ל ומשרד הביטחון מניחים מראש תקציב גדול משמעותית מזה שקיבל משרד הביטחון בשנה הקודמת. הרושם הוא כי תוכנית העבודה של צה״ל נבנית על בסיס תקציב רצוי ולא על בסיס מה שצפוי להיות מצוי״

*

בתכנון התקציב בידי הצבא יש הנחה סמויה כי תקציב הביטחון יגדל במהלך שנת העבודה. הניסיון מלמד כי כמעט בכל שנת עבודה זוכה מערכת ביטחון לתוספת ניכרת. הנחה סמויה זו מזיקה משום שהיא ממריצה את הצבא לתכנן תוכנית עבודה המבוססת על תקיב גדול יותר, לא רק מזה שהתקבל בשנה הקודמת, אלא אף גדול משמעותית מזה שאושר בפועל״

חלופות בכאילו

צה״ל הציג בםני הוועדה את תוכנית העבודה שהוצגה בפני הקבינט יחד עם החלופות שהוצגו, אך עם זאת הוועדה סבורה כי אין מדובר בחלופות ריאליות אלא בחלופות לכאורה בלבד״

אפילו בתוך הצבא הם לא יודעים מה באמת עושים עם התקציב

הפיקוח הפנימי בצה״ל ובמשרד הביטחון לוקה בחסר מהותי. לאגף התקציבים במשרד הביטחון ולרמטכ״ל אין תמונה מהימנה על מימוש התקציב ועל היבטים שונים בניהול התקציב״

*

השיח בין אגף כח אדם ואגף התכנון לבין אגף התקציבים בצה״ל לוקה בחסר, ולכן מתקבלות החלטות בלי שמשמעותן הכלכלית והמשמעות הכלכלית של חלופותיהן משתקפת בהיבט המערכתי״

צריך בקרה הדוקה יותר, אבל לא כמו במשרדי ממשלה אחרים

ביתר משרדי הממשלה הפיקוח והבקרה של האוצר הדוקים מאוד ואולי הדוקים מדי. כל שינוי שמבקש משרד ממשלתי לעשות צריך להיות מאושר בידי אגף התקציבים. רמת פיקוח ובקרה כזו אינה מתאימה למערכת הביטחון ואינה נכונה לה. לעומת זאת, היעדר פיקוח מספק, גם הוא אינו נכון״

במקום להקטין כוח אדם, הצבא הגדיל אותו

מאז 2007 עלה היקף כוח האדם בצבא ב-12%. גידול זה סותר לחלוטין את המלצות ועדת ברודט, אשר המליצה כי הצבא יוריד את עלות כוח האדם במערכת הקבע בהיקף של 12%. אם היה הצבא מממש את המלצות ועדת ברודט, עלויות ההוצאה על השכר והיקף כוח האדם כיום היו נמוכים משמעותית״

*

מספר אנשי הקבע בעלי דרגות בכירות- סגן אלוף ומעלה, שעלויות השכר שלהן גבוהות, עלה משמעותית. על פי נתוני הצבא, בשנים האחרונות חל גידול של 8% במספר הקצינים בדרגת סגן אלוף, וגידול גם במספר אלופי המשנה ומעלה. הצבא אינו תמיד מודע להשלכות התקציביות של שינוי בהיקף כוח האדם״

כמה אנשי קבע צריך לכל הרוחות?

כשם שלצבא אין הסבר מניח את הדעת להיקף הגידול בכוח האדם, כך אין לו הסבר מספק להיקף הירידה בכוח האדם שהוא מבקש לערוך. הוועדה מתרשמת כי היקף כוח האדם של מערך הקבע הדרוש לצבא, אינו ברור לו עצמו״

*

בכמה מערכים מקצועיים בצבא מספר המשרתים גבוה באורח בלתי סביר. מספר הקציני המקצועיים המועסקים בצבא אינו פרופורציונלי לגודלו המשמעותי של הארגון. כך למשל במערכי הכלכלנים ובמערכי כוח האדם״

*

הוועדה סבורה כי כמות הקצינים המוכשרים כיום בצבא גדולה מן הנדרש, גם לאחר ההפחתה המסוימת במספר הקצינים שבוצעה בשנה האחרונה״

צה״ל מודה בעצמו שיש לו יותר מדי חיילים לא קרביים

לדברי הצבא, מצבת כוח האדם בשירות חובה עודפת בתפקידי מטה וחסרה בתפקידי לחימה. היעדר איזון זה יוצר תופעות לא רצויות באופן ההעסקה של חיילי חובה בתפקידים עורפיים. קיצור שירות החובה יצמצם תופעה זו״

פרופורציות

דרישות הצבא המעודכנות כפי שהוצגו בידי מערכת הביטחון מסתכמות בתוספת תקציב של כ-100 מיליארד שקל בחמש השנים הקרובות, נוסף על בסיס התקציב הקיים״

*

מערכת הביטחון סבורה כי לשם מתן מענה מלא לאיומים שבפניהם ניצבת מדינת ישראל דרושים לה כ-75 מיליארד שקל בכל אחת מהשנים 2016 עד 2020. עם זאת נציגי מערכת הביטחון הבהירו כי נהיר למערכת שהמשק אינו יכול לשאת בהוצאה זו״

פסטילוקר, חלק א׳ | מפוררים את הטיעונים של מערכת הביטחון

הבחירה להעמיד בראש הוועדה לבחינת תקציב הביטחון אלוף במילואים, שחלק מתפקידו כמזכיר הצבאי של ראש הממשלה היה ללחוש על אזנו שצריך להוסיף לתקציב הביטחון, התבררה כהברקה. רק מי שמכיר את המערכת מבפנים יכול לדעת מראש מה יהיו הטיעונים שלה ולפורר אותם. הנה ניתוח של הטיעונים המרכזיים של מערכת הביטחון, ושל טיעוני הנגד שמסתתרים בתוך דוח לוקר

הטיעון: הקיצוץ בפנסיה לא יועיל לצה״ל כי האוצר ישתה את הכסף

באופן מסורתי, במשרד הביטחון טענו לאורך השנים כי אפילו אם היו מבטלים לחלוטין את כל הפנסיה התקציבית באשר היא, הצעד לא היה מוסיף אפילו שקל אחד לתקציב צה״ל, שכן משרד האוצר היה בבת אחת שותה את כל הכסף הזה. בעיקרון, מערכת הביטחון צודקת. אבל בדיוק לשם כך ועדת לוקר מציעה מודל חדש, מבריק בפשטותו. בגלל שהממשלה תחוקק מה יהיה גובה תקציב הביטחון בכל אחת מחמש השנים הבאות (59 מיליארד שקל בכל שנה, צמוד למדד המחירים לצרכן), הרי שכל שקל שמשרד הביטחון יחסוך על תשלומי פנסיה יתווסף אוטומטית לתקציב צה״ל. למעשה, צה״ל צריך לנשק ולחבק את פרק הפנסיה בהמלצות ועדת לוקר, משום שהוא צפוי לחסוך להם מיליארדים שיילכו ישירות לביטחון.


הטיעון: צה״ל מפקח מצוין על ניהול התקציב שלו בעצמו

בחודשים האחרונים נחשפו ב״כלכליסט״ ובכלי תקשורת נוספים עדויות של קצינים ממערך התקציבים של הצבא שהעידו כיצד צה״ל לא באמת יודע כיצד הוא מנצל את התקציב של עצמו, והביאו דוגמאות לאופן שבו תקציבים מנופחים באופן מלאכותי או בכלל מוצאים למטרות אחרות לחלוטין ממה שהפיקוד העליון התכוון אליו. צה״ל הכחיש אז את הפרסומים ויצא נגד הטענות של אותם קצינים. אלא שכעת ועדת לוקר מאמתת את הטענות וקובעת כי ״הפיקוח הפנימי בצה״ל ובמשרד הביטחון לוקה בחסר מהותי. לאגף התקציבים במשרד הביטחון ולרמטכ״ל אין תמונה מהימנה על מימוש התקציב ועל היבטים שונים בניהול התקציב״.
בדיוק לשם כך הוועדה ממליצה להרחיב את סמכויותיו של ראש אגף תקציבים בצה״ל (שמשמש גם כיועץ הכספי של הרמטכ״ל), באופן כזה שיידע מה הולך בתקציב שלו (בין היתר גם בתקציב השכר, שם פשוט אין לו מושג מה קורה היום כי העניין בכלל נמצא תחת סמכות אגף כוח אדם בצה״ל).


הטיעון: צה"ל כבר שקוף באופן מלא. האוצר רוצה שליטה, לא שקיפות

במערכת הביטחון טוענים בתוקף כי המלצות ועדת לוקר יסרסו את היכולת של צה"ל לנהל את עצמו מבחינה תקציבית, ולכן יפגעו ביכולת של צה"ל להגיב במהירות וביעילות לאירועים ביטחוניים ואחרים. ועדת לוקר מודעת לשיווי המשקל העדין שבין בקרה לבין שליטה. "שקיפות מלאה מצד משרד הביטחון תביא לשיפור משמעותי של היכולת לקיים דיון על תוכנית העבודה והתקציב של הצבא ושל משרד הביטחון. היא תאפשר למשרד האוצר ולמועצה לביטחון לאומי להיות שותפים אמיתיים. עם זאת, אין משמעותה שליטה של האוצר בהוצאות הצבא".
וזוו השורה התחתונה. במשרד הביטחון טוענים כי הם שקופים לחלוטין כבר היום בפני האוצר, אבל ועדת ולקר מכנה את השקיפות הזו חלקית, וקובעת כי יש פער בין הנתונים שבידי משרד הביטחון לבין הנתונים שבידי משרדי ראש הממשלה והאוצר. בצה"ל יכולים לטעון עד מחר שזה לא כך, אבל המשמעות תהיה להגיד שוועדת לוקר משקרת, או שעשתה את עבודתה בצורה ממש ממש גרועה.
בכל מקרה, אין לצה"ל שום סיבה לפחד מהגברת השקיפות. להיפך, הגברת השקיפות, וכן – גם הבקרה – יכולים לשפר את עבודת צה"ל, בפרט אם המסגרת התקציבית המאושרת תהיה רב שנתית ולא חד שנתית. בכל ארגון, כשיש מי שמטיל ספק ומעלה שאלות לעומתיות, התוצאה תהיה בסופו של דבר טובה יותר. הגיע הזמן שגם למערכת הביטחון יהיה מישהו מבחוץ שישאל את השאלות האלה, במקום להסתמך באופן מוחלט ובלעדי על מה שמערכת הביטחון מספקת.
וחוץ מזה, אם זה עובד לא רע בכלל כבר היום עבור השב"כ והמוסד, אין שום סיבה שזה לא יעבוד עבור צה"ל.

הטיעון: אנחנו מפטרים אלפי אנשי קבע, זה לא מספיק?

מערכת הביטחון טוענת כי ממילא היא הולכת למהלך גדול של התייעלות (שכבר החל בשנה שעברה), שכולל פיטורים של אלפי אנשי קבע, ולא ברור מדוע ועדת לוקר התעלמה מהעניין הזה. העניין הוא שוועדת לוקר כלל לא התעלמה מהתוכניות של הצבא. למען האמת, היא התייחסה אליהן בכובד ראש, וקבעה כי הן אינן מספיקות וכי יש לצמצם יותר את כוח האדם.
למה? ההסבר פשוט. צה״ל מצמצם כעת את היקף כוח האדם שלו ב-6%. אלא שמאז 2008 היקף כוח האדם בצה״ל התנפח ב-12%, בזמן שלפי המלצות ברודט הוא היה צריך להצטמצם ב-12%. ״אם היה הצבא מממש את המלצות ועדת ברודט, עלויות ההוצאה על השכר והיקף כוח האדם כיום היו נמוכים משמעותית״, כותבים חברי ועדת לוקר, וממליצים להגדיל את היקף הפיטורים ל-11% בתוך שנתיים.


הטיעון: אנחנו כבר מצמצמים 100 אלף אנשי מילואים, זה המון!

מערכת הביטחון טוענת כי בתוך התוכנית החדשה של צה״ל כלול שחרור של 100 אלף אנשי מילואים, צעד שמסמל התייעלות מקיפה של הצבא. ועדת לוקר מתייחסת גם לעניין הזה באופן די מדהים.
אלא שעל פי הוועדה, צה״ל עצמו הודה בפניה כי מצבת חיילי המילואים כיום כוללת ״מספר ניכר של חיילים שאינם משרתים בפועל ובמקרים רבים כלל אינם מוצבים ביחידות מילואים. הם אינם נקראים לשירות, לא מתאמנים וממילא לא נמצאים בכשירות מבצעית״. ובכל מקרה, מודים בצה״ל בפני הוועדה, גם אם כל אנשי המילואים כולם היו מתייצבים ביום פקודה, לצה״ל לא היה די ציוד בשביל לתת לכולם. או בקיצור, מה שנראה כמו קיצוץ של 100 אלף אנשי מילואים יכול מאוד להיות פשוט שינוי הרישום בפנקסים, לא הרבה יותר מזה. הם ממילא לא עולים לצה״ל כמעט שום דבר גם היום.


הטיעון: הדוח הזה יפגע מהותית במוטיבציה של הטובים להיכנס לשירות קבע

במערכת הביטחון טוענים כי יישום דוח לוקר כלל אינו אפשרי מבחינה משפטית, וכי אם בכל זאת ייושם הרי שהוא יביא לפגיעה משמעותית בנכונות להצטרף לצבא הקבע, בעיקר בגלל הפגיעה בתנאי הפנסיה.
אבל האמת שונה. קודם כל, ועדת לוקר שמה דגש רב על שיפור התנאים של הלוחמים, גם בחובה וגם בקבע. לכן, לא תהיה שום פגיעה בפנסיה התקציבית של אנשי קבע מהמערך הלוחם. מי מהם שיגיעו לגיל 42 יוכלו לפרוש ולקבל פנסיה תקציבית מלאה מאותו היום ועד לסוף חייהם, בדיוק כמו המצב הנוכחי. למען האמת, המצב הזה טוב יותר משום שגיל הפרישה שלהם יירד.
לגבי כל היתר, הם אמנם יפסיקו לקבל פנסיה תקציבית מיום פרישתם מצה״ל ועד סוף חייהם, אלא רק מגיל הפרישה במשק. אבל הם בכל זאת יקבלו מענק פרישה חד פעמי עם פרישתם משירות הקבע. המענק הזה, מתברר, אינו צנוע בכלל. יתר על כן, הוועדה צ׳יפרה את הנגדים, מתוך מחשבה מוצדקת שהקושי שלהם להשתלב בשוק העבודה גדול יותר. כך, למשל, נגד בן 50, עם ותק של 35 שנות שירות צבאי, יקבל עם פרישתו מענק חד פעמי של כ-2 מיליון שקל. הסכום הזה יצטרך להספיק לו למשך 17 שנה, עד לגיל הפרישה במשק. כל מפוטר בן 50 היה שמח מאוד לקבל מענק פיצויים כזה, נוסף על פנסיה תקציבית נדיבה שתגיע בגיל הפנסיה.
אפילו קציני מטה, אלה שיקבלו את הפיצוי הנמוך ביותר, יפרשו עם מענק של כמיליון שקל (בוותק של 22 שנה, כלומר בגיל 40), שזה סכום לא רע בכלל למי שיכול להתחיל קריירה שניה (ובסופה, עם הפרישה בגיל 67, לקבל בנוסף גם פנסיה תקציבית).
מה שכן, הוועדה מקבלת את עמדת מערכת הביטחון כי השינוי הזה ייצור אפלייה לרעה אל מול גופי ביטחון אחרים, ורומזת כי גם באלה יידרש שינוי.


הטיעון: הצענו להוציא מאיתנו את תקציב הפנסיה, אבל באוצר לא רצו

במשרד הביטחון טוענים כי הם היו שמחים לוותר על תקציב הפנסיה שמנפח לטענתם באופן מלאכותי את תקציב הביטחון, רק שמשרד האוצר סירב. רק שזה לא נכון. לפי הדוח, משרד הביטחון אמנם הציע לוותר על תקציב תשלומי הפנסיה, אבל ביקש להשאיר אצלו את הסמכות להגדיל את אחוזי הפנסיה של הפורשים עם פרישתם. כלומר, להישאר עם הסמכות ולהיפטר מהאחריות. הוועדה סברה כי הפתרון הזה פשוט לא ראוי.


פורסם הבוקר בעיתון. תודה רבה לירדן על העריכה

שלושה דברים לא קשורים

זה יהיה פוסט קצר. אני מקווה.

אנחנו עומדים רגע לפני פרסום דוח ועדת לוקר לבחינת תקציב הביטחון. אם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון, הדוח אמור להתפרסם בשבוע הקרוב, אחרי שבועיים של הסתרה לא ברורה בידי משרד ראש הממשלה.
ממה שהצלחתי לדלות לגבי הדוח (ואני מצטער שנכשלתי להשיג את הדוח עצמו. מדהים שאף עיתונאי לא הצליח להשיג אותו עדיין) אני מבין שמשרד הביטחון מאוד לא אוהב אותו, ושמשרד האוצר מנסה בכוח להסתיר את שביעות הרצון שלו, בשביל שלא תשמש נשק בידי משרד הביטחון.
כבר כתבתי אלפי מלים על הדוח הזה בעיתון, וקרוב לוודאי שאכתוב עוד אלפי מלים עליו. רגע לפני שהוא מתפרסם, ומבלי לדעת עד הסוף מה כתוב בו, אני מקווה שהדוח הזה לא יישאר עוד דוח על המדף. ממה שאני יודע, כלולות בדוח הזה רפורמות שצריכות להתבצע בתוך תקציב הביטחון. למשל, בפנסיה הצה״לית (וכדאי לזכור שבראש ועדת לוקר עומד אלוף במיל׳, כלומר איש עם פנסיה תקציבית של כמה עשרות אלפי שקלים בחודש, שייפגע ישירות מהמלצות בעניין, כמו גם שר הביטחון עצמו).
הפנסיה התקציבית בצה״ל לא יכולה להישאר כמו שהיא. ושלא יזבלו לכם את השכל שהפנסיה התקציבית בצה״ל הופסקה ב-2004. היא לא, זה פשוט שקר. למעשה, בתדרוך שהיה לנו השבוע אצל החשבת הכללית במשרד האוצר היא ממש חזרה והדגישה עד כמה הפנסיה התקציבית בצה״ל לא חוסלה ב-2004, ושכיום רק קוראים לה בשם אחר: פנסיית גישור (אנשי הקבע שהצטרפו אחרי 2004, יזכו לפנסיית גישור ל-20 שנה, עד שיגיעו לגיל הפרישה הכללי במשק. זו פנסיה תקציבית לכל דבר).
הפנסיה הממוצעת של אנשי הקבע היא כ-11 אלף שקל בחודש (אם מביאים בחשבון את העובדה שמרבית אנשי הקבע הפורשים לוקחים רבע מהפנסיה שלהם כסכום חד פעמי, יוצא שהפנסיה הממוצעת למעשה גבוהה יותר). זה יותר מפי שניים מהפנסיה הממוצעת במשק. והם מקבלים אותה ל-40 שנה בערך (מגיל הפרישה מצה״ל ועד יום מותם). זו הטבה מפליגה שאין לאף אחד אחר במשק. אבל לאף אחד אחר.
ככל שידוע לי, ועדת לוקר ממליצה לטפל גם בזה (אני לא יודע בדיוק איך, אבל ממה שהבנתי קרוב לוודאי שהוועדה ממליצה לצמצם את הפנסיה שניתנת לאנשי הקבע ב-20 שנה שבין הפרישה שלהם מצה״ל לבין גיל הפרישה הכללי במשק).


בזמן האחרון יש מי שמנסה לשכנע אותי שאם המלצות דוח לוקר יהיו חריפות מדי – בדגש על פרק הפנסיה – פשוט אין סיכוי שהן ייושמו. יותר מזה, הוא מנסה לשכנע אותי שאם אני רוצה שההמלצות ייושמו, לטובת עתידנו כאן, אזי אני צריך להבין שהדוח לא יכול להיות חריף מדי. כלומר, שלטובת כולנו, יש צורך בהמלצות מעודנות, כאלה שהצבא יכול לבלוע ולעכל, במקום להקיא.
הטיעון הזה קוסם. רק שהוא עלול להסתיים בהמלצות רכות מדי. החיפוש אחר הנקודה המדויקת הזו, של המלצות מידתיות, לא רכות מדי ולא חריפות מדי, הוא שעמד לנגד עיניהם של חברי הוועדה. ממה שאני שומע, הם רצו ללכת עוד יותר רחוק, אבל הבינו שזה יהיה כחרב פיפיות בידיהם.
רגע לפני פרסום ועדת לוקר, גם מערכת הביטחון צריכה להפנים את המסר הזה: לא תוכלו להתנגד להמלצות באשר הן. כלומר, אם ההמלצות הן מידתיות ותצאו נגדן במלוא הכוח, כמו שרק מערכת הביטחון יודעת – כלומר, בפולניות אין קץ תוך שימוש במנגנון משומן של הפעלת רגשות אשם על הפגיעה המוראלית באנשי הקבע – הבלוף שלכם יהיה שקוף מאוד. אם, לעומת זאת, ההמלצות יהיו מידתיות ומערכת הביטחון תסכים לקבל אותן, היא תאותת לציבור משלמי המסים שהיא מבינה שהיא חלק מהחברה הישראלית, ולא רק ניזונה ממנה באופן חד צדדי.


הפחד הכי גדול שלי הוא מפני תוצאה שגרועה לכולם, דילמת האסיר סטייל. אני מפחד ממצב שבו צמרת מערכת הביטחון, בשביל לשדר לאנשי הקבע שיש מי שדואג לאינטרסים שלהם, תטפס על עץ כל כך גבוה, ותתנגד לחלוטין להמלצות לוקר לא משנה מה הן, עד ששום דבר לא יקרה.
זה יהיה המצב הגרוע ביותר, והוא יפגע בראש ובראשונה במערכת הביטחון עצמה. לא מיד. לא בתקציב הקרוב. אבל בשחיקת האמון הציבורי שעוד נשאר במערכת הזו בשנים הבאות.


הנה סיפור קטן.
במרץ 2013 משרד ההסברה והתפוצות (אז עוד היה דבר כזה, שנשלט בידי נפתלי בנט), יצא לפרויקט לחיזוק הקהילות היהודיות בחו״ל, במדינות שבהן יש פעילות אנטי ישראלית או אנטישמית רבה. זה היה פרויקט של המנהלת לזהות יהודית, והגוף שנבחר להוביל את הפרויקט הספציפי הזה היא עמותת ״לגעת ברוח״.
לגעת ברוח היא עמותה שמגלגלת כ-50 מיליון שקל בשנה, ונסמכת בעיקר על תמיכה תקציבית של קרן וולפסון, שייסד איש העסקים החרדי ישראלי אמריקאי זאב וולפסון, שייסד גם את חברת נס טכנולוגיות (הוא נפטר ב-2012). העמותה עצמה עוסקת, בין היתר, בהקמת כוללים חרדיים בריכוזי אוכלוסיה חילוניים ובתמיכה באברכים.
בכל אופן, הפרויקט יצא לדרך לפני שנתיים ומשהו, בתקציב ממשלתי של 4 מיליון שקל (ועוד 2 מיליון שקל מתקציב העמותה עצמה). בשלב מסוים משרד ההסברה והתפוצות התקפל וענייניו הועברו אל משרד ראש הממשלה.
רק מה, מסתבר שמתוך תקציב של 4 מיליון שקל, נוצל רק מיליון אחד, ולמעשה הפרויקט לא ממש זז.
שנתיים אחרי שיצא לדרך, חשב משרד ראש הממשלה בדק אותו וגילה שהפרויקט כלל לא משיג את יעדיו (שאין לי מושג ירוק מה בדיוק). מה עשה חשב משרד ראש הממשלה? הוא החליט שכדאי לפקח על הפרויקט הזה טוב יותר. לשם כך, הוא לקח 100 אלף שקל מתקציב הפרויקט עצמו, ובחר משרד רואי חשבון (במכרז כמובן) שיפקח על התקדמות הפרויקט. המשרד שנבחר הוא זיו האפט. זה היה במרץ השנה.
מישהו במשרד ראש הממשלה החליט כעת להרחיב את הפיקוח הזה, ולתת למשרד רואי החשבון עוד 100 אלף שקל (מתקציב הפרויקט), ולהרחיב את הפיקוח עד מאי 2016. אני לא יודע עד הסוף במה כרוך הפיקוח של זיו האפט, אבל זו נראית לי כמו הפרטה מסדר שני. אם ללמוד מנסיון העבר, דברים מסוג זה נגמרים בכך שבעוד כמה שנים פירמת ראיית החשבון תצא עם צ׳ק מצטבר נאה במיוחד, והפרויקט עדיין לא יתקדם לשום מקום ופשוט יגווע לאיטו.
לא עדיף היה להודות כבר בשלב הזה שאין צורך בסיפור הזה, או שיש צורך בסיפור הזה אבל במתכונת אחרת כי המתכונת הנוכחית פשוט לא עובדת, ולהציל את ה-3 מיליון שקל שנותרו מהעניין הזה לטובת מישהו שאשכרה צריך את הכסף? שנתיים שלמות שהתנהלו בלי בקרה ובלי פיקוח לא הובילו לשום מקום. למה צריך להמשיך עם העניין הזה?


היום היינו באיקאה. ללכת לאיקאה זה קצת כמו לאכול במקדונלד׳ס. אף אחד לא באמת רוצה לעשות את זה, אתה יודע ששום דבר טוב לא ייצא מזה, אבל פעם בכמה זמן זה פשוט קורה.
אז היינו באיקאה. לקחנו את מה שבאנו לקחת (שולחן ילדים קטן שיהיה אצל סבתא) בתוך עשר דקות, ואת יתר הזמן בילינו בקופה. הואיל והיה היום יום שישי, והואיל ומסתבר שהיה בדיוק SALE, יצא ששהינו בקופה 45 דקות שלמות. וכל זה בשביל פריט אחד.
בזמן שחיכינו, וחיכינו, וחיכינו, וחיכינו, כל ההמתנה הזו נראתה לי יותר ויותר מיותרת. השנה היא שנת 2015, לכל הרוחות. כל מה שהייתי צריך זה פריט אחד. למה אני לא יכול להיכנס לחנות, לקחת אותו, לסרוק את הברקוד שלו בסמארטפון שלי, לשלם, וללכת. בשביל מה אני צריך לעמוד עוד 45 דקות שלמות רק בשביל שהקופאית תסרוק לי את הברקוד ואני אשלוף את האשראי שלי והיא תגהץ אותו ואז אוכל ללכת. למה שנינו צריכים את העונש הזה?
חיפוש מהיר (של נירית) בגוגל העלה שיש כבר מי שהקים את הסטארט-אפ הזה (ואני מניח שיש כמה מקבילים, אבל זו סתם תחושה). הנה סרטון לדוגמא:

הדבר היחידי שאני לא מבין הוא, אם זה כבר קיים, למה זה לא קורה? לחנויות יש אינטרס בזה, לנו כצרכנים יש אינטרס בזה, למה זה לא קורה? למה אי אפשר לבוא לחנות – לא משנה אם זה בשביל לקנות חולצה לילד או קניות בסופר – לסרוק הכל בסלולרי, לשלם וללכת? למה אני חייב להיתקע בקופה? מי מרוויח מזה? מי נהנה מזה?

בסוף זה לא היה פוסט קצר. אנסה שוב בפעם הבאה.

3%

אני יודע שזה קצת לא קשור לכלום כרגע, אבל בכל זאת, הנה גרף אחד שמספר איפה את הסיפור של ישראל שהילדים שלכם יגורו בה (או אתם, תלוי בני כמה אתם)

בשבוע שעבר הכלכלן הראשי במשרד האוצר הציג לממשלה מצגת שלמה ועמוסת שקפים על התחזיות שלו לשנה הבאה. בכמה המשק הישראלי יצמח, כמה מסים ייכנסו לקופת המדינה, ועוד כל מיני דברים שאם אמנה אותם סביר להניח שתרדמו די מהר.

על הדרך, הוא הציג לממשלה שני שקפים שלדעתי מתמצתים יפה את ה-סיפור המרכזי של הכלכלה הישראלי. את הסיפור של קו השבר, פרשת המים הכלכלית שהמשק חצה אי שם בשנת 2010 בלי שרוב האנשים שמו לב. הנה, ראו את הגרף הראשון:


פעם והיום: קצב הצמיחה הממוצע של ישראל יורד

פעם והיום: קצב הצמיחה הממוצע של ישראל יורד

הגרף הזה מראה מאוד יפה, בעיני, איך מה שהיה (כנראה) לא יהיה עוד. קצב הצמיחה הגבוה מאוד של המשק הישראלי בתחילת דרכה של המדינה נעלם לבלי שוב (זה הגיוני). אבל מלבד זה, קצב הצמיחה הממוצע אחרי 2010 נמוך יותר מאשר קצב הצמיחה הממוצע בכל התקופות שקדמו לתקופה הנוכחית. לא סתם הכלכלן הראשי שואל במצגת שלו האם זה ״הנורמלי החדש״ (the new normal), כי הבעיה היא שכל הפרמטרים מעידים שכן – 3% בשנה (פלוס מינוס) נראה כמו קצב הצמיחה הפוטנציאלי של ישראל בעידן החדש.

למה קצב הצמיחה הפך נמוך יותר?

למה 3% בשנה נראה כמו פוטנציאל הצמיחה החדש של ישראל? את התשובות לכך אפשר למצוא, בתמצית, בשקף נוסף של הכלכלן הראשי. הנה כאן:


אכלו לי, שתו לי

בואו נתעכב על זה לרגע. למה אנחנו צומחים כל שנה פחות מאשר בתקופות קודמות של ישראל? הרי האבטלה בשפל כל הזמנים, סטארטאפים עושים פה אקזיטים על ימין ועל שמאל, חברות ענק מקימות פה מרכזי פיתוח, הקניונים מפוצצים, נתב״ג שובר שיאים, אפילו הממשלה מגדילה את ההוצאות שלה, אז למה קצב הצמיחה בכל זאת נמוך?


הסיבה העיקרית לכך היא הדמוגרפיה – אנחנו מזדקנים. יש פחות ופחות ידיים עובדות, באופן יחסי, כי דור הבייביבום פורש לפנסיה. ואם יש פחות ידיים עובדות, באופן יחסי, אין מי שייצר, ולכן התוצר צומח, אבל פחות. מלבד זה, תחת המשפט המכובס ״מיצוי השיפור בשוק העבודה״, אפשר למצוא מצב לא נעים שבו גברים חרדים ונשים ערביות כבר מצטרפים למעגל העבודה יותר מבעבר, אבל זה עדיין לא עוזר. למה? כי השכר שלהם נמוך מדי. הוסיפו לזה את העובדה שרפורמת הורדת המסים של נתניהו עשתה את שלה (מחקר עדכני של בנק ישראל הראה לא מזמן שממילא הפחתת מס הכנסה תורמת פחות לצמיחה ממה שחושבים, ומה שתורם יותר, אם כבר, זו הפחתת מס החברות), הוסיפו לכך את העובדה שקצב הגידול של המחקר ופיתוח יורד, ובעיקר את העובדה שבשנים האחרונות אנחנו מוציאים יותר על הביטחון, וקיבלתם קצב צמיחה נמוך מאשר בעבר.

אגב, לגבי הנקודה האחרונה – תקציב הביטחון תמיד נמצא בעליה, זה לא דבר חדש. מה שחדש בשנים האחרונות הוא שקצב הגידול של תקציב הביטחון גבוה מקצב הצמיחה במשק. וזה פשוט מצב לא בריא לאורך זמן. מוזר שזה לא מעניין את ראש הממשלה, שאחראי למצב הזה, כי אם כל כך חשוב לו להגדיל את נטל הביטחון, הוא מוכרח להגדיל את הצמיחה בקצב גבוה יותר, אחרת לא יהיה כסף לממן את כל הביטחון הזה (אלא על חשבון פגיעה כואבת בשירותים האזרחיים, שגם ככה נמצאים ברמה נמוכה למדי).

למה זה בכלל מעניין?

כי שיעור קצב הצמיחה השנתי מעיד לא רע על מה שקורה לרמת החיים בישראל. זה נכון שהתוצר הוא מדד מאוד לא מדויק לרמת חיים, אבל לא נפתח את הדיון הזה כאן, ברשותכם. בהנחה שזה המדד המקובל היחידי שיש, אזי לקצב הצמיחה יש משמעות גדולה מאוד.

אם הצמיחה נמוכה, רמת החיים עולה, אבל פחות ממה שעלתה קודם. ואם הצמיחה נמוכה, זה אומר שהמדינה לא יכולה להמשיך לממן שירותים ציבוריים באותה רמה, כי חלק גדול מהמסים שאנחנו משלמים הולכים לתקציב הביטחון, ופשוט אין מספיק כסף ממסים בשביל לתמוך גם בנטל ביטחוני גבוה וגם בשירותים הציבוריים האזרחיים. ואם הצמיחה נמוכה זה אומר שקרנות הפנסיה לא יוכלו לעשות מספיק כסף מהכסף שלכם, ועוד ועוד ועוד.


בשורה התחתונה, שני השקפים האלה אמורים להיות קריאה השכמה מהדהדת לראש הממשלה, לשר האוצר ולצמרת הכלכלית של ישראל. הם אמורים לתפוס את עצמם בידיים, להתעשת, ולחשוב חזק חזק מה הם יכולים לעשות בשביל להחזיר את המשק לפסים של צמיחה גבוהה יותר. בשביל לא לעשות את זה על ידי הגדלת האי שוויון כפי שקרה בעשורים האחרונים, הממשלה יכולה למשל להשקיע תקציבי עתק בתשתיות פיזיות (בעיקר במגזר הערבי, אבל לא רק), במעונות יום, בעידוד מחקר ופיתוח (לא רק ביטחוני, בבקשה), בחינוך ובהשכלה הגבוהה.
תחת זאת ראש הממשלה עומד לחלק 8 מיליארד שקל להסכמים קואליציוניים (כמעט מחצית מהסכום הזה להגדלה מיותרת, בעיני, של קצבאות הילדים) ועוד 8 מיליארד שקל לתקציב הביטחון.


שיהיה לנו בהצלחה וכל זה.