בליל

0.
אתמול, מעט לפני השעה תשע בבוקר, סיימתי לכתוב טור לעיתון. משהו בי אמר לי לא לשלוח אותו עדיין, אלא לחכות להתפתחויות במהלך היום, כי אולי יווצר הצורך לעדכן את הטור. בסופו של דבר – מרוב התפתחויות – הטור כלל לא נשלח. הנה הוא לפניכם (קחו בחשבון שמדובר במוצר לא מוגמר. עוד בטרם הספקתי לחשוב עם עצמי איך לשכתב אותו, כי אני לא מרוצה ממנו עד הסוף, התחילו להתרחש בזה אחר זה שורה של אירועים שאילצו לי לזנוח אותו לחלוטין):

1.

בשנה הבאה יחגוג משרד האוצר יום הולדת 25 לחוק ההסדרים. הפטנט החקיקתי הזה, שהומצא במסגרת תוכנית הייצוב בשנת 1985 במטרה להילחם בהיפר אינפלציה שהשתוללה אז בישראל, הפך ברבות השנים לכלי המרכזי של משרד האוצר ואגף התקציבים לעריכת רפורמות מקיפות בכל ענפי המשק. אולם אם להסתמך על מאורעות הימים האחרונים, ועל האופן בו נוהל המשא ומתן עם ההסתדרות ונוהלו דיוני התקציב המכריעים, חגיגות חצי היובל לחוק יהיו עגומות למדי. לפחות מנקודת מבטו של משרד האוצר.
ימים ספורים לאחר שנתניהו זכה במירוץ על רשות הממשלה, היה מי שידע לספר כי בין הרפורמות הרבות שהוא מתכנן, יש אחת אותה לא יזכיר בפומבי. נתניהו, כך סופר, מתכוון לשנות באופן מבני את מאזן הכוחות בין משרד ראש הממשלה לבין אגף התקציבים, על חשבונו של האחרון. אלא שבשלב זה עשה זאת נתניהו לא באופן פורמלי, אלא פשוט בעורמה. הוא רתם למשימה את הממונה על התקציבים לשעבר, אורי יוגב. כמי שמכיר מבפנים את עבודת משרד האוצר בכלל, ואת עבודת אגף התקציבים בפרט, נעשה יוגב לסוס טרויאני מבחינתו של האוצר. לבנה אחר לבנה הוא פירק את חומת התכסיסים של האוצר. הגזירות שביקש האוצר להעביר הוצאו החוצה בזו אחר זו. יתרה מכך, בשלב כלשהו הבינו באגף התקציבים שהתקציב וחוק ההסדרים שהגישו לממשלה הפכו לבלתי רלוונטיים.
המכה האחרונה מכיוונו של יוגב ניחתה על האוצר כאשר התאפשר ליו"ר ההסתדרות, עופר עיני, להשתמש בחוק ההסדרים – קודש הקודשים של האוצר – למטרותיו שלו. עיני ניסה והצליח להכניס לחוק ההסדרים תיקוני חקיקה שיחזקו, הלכה למעשה, את כוחה של ההסתדרות בשוק העבודה. מבחינתו של אגף התקציבים, היה זה הקש האחרון, ממש צלם בהיכל. הם לא האמינו שזה קורה להם, שהבייבי שלהם הפך לחרב פיפיות, לגולם שקם על יוצרו. שכן חוק ההסדרים הפך בבת אחת מהמכשיר האולטימטיבי שמשמר את הכוח העודף של האוצר על פני משרדי הממשלה האחרים, לכלי שבעצם מחליש את כוחו. למעשה, זו הפעם הראשונה בה התקציב וחוק ההסדרים שאושרו בממשלה כמעט ולא נבנו בידי אגף התקציבים. במסדרונות משרד האוצר לא האמינו שזה יקרה, אבל הם ממש מתגעגעים לאולמרט ולבר-און.

כעת, משתמו דיוני התקציב בממשלה, המאבק עובר לרשות המחוקקת. התקציב וחוק ההסדרים יוגש לכנסת עד אמצע חודש יוני, והיא תתבקש לאשרם בשלוש קריאות בתוך חודש ימים בלבד. בגלל האופן שבו נוהלו דיוני התקציב בממשלה, ראש אגף התקציבים, רם בלינקוב, יתקשה להופיע בפני הכנסת ולהגן על התקציב. קל וחומר לאחר שנתפס במצלמות הטלוויזיה מפריח מלים כמו "שוחד" ו"ראש הממשלה" במשפט אחד. למען האמת, מעטים האנשים במערכת הפוליטית שסבורים עדיין שבלינקוב ימשיך בתפקידו עד תום הקדנציה. יתרה מכך, מרבית הגורמים בטוחים כי התפטרותו היא עניין של זמן קצר, קצר מאד. אם אכן יחליט בלינקוב להתפטר, יהיה קשה להאשים אותו. ביבי סלל לו את הדרך החוצה במו ידיו. כעת נותר רק לשאול, כיצד נתניהו מצפה למצוא אדם שיהיה מוכן לקבל על עצמו את התפקיד, בידיעה כי אין לו כל גיבוי משר האוצר, ובידיעה כי ראש הממשלה ואנשיו חותרים תחת סמכותו. בשנה הבאה אפוא, כשיתחילו הדיונים על תקציב המדינה לשנת 2011 ועל חוק ההסדרים שיתלווה אליו, הגישה של האוצר כבר תהיה לגמרי אחרת. שלא בטובתם, אנשי אגף התקציבים יאלצו לשלם את המחיר ההיסטורי שהצטבר לחובת האגף לאורך כל השנים מאז נוצר חוק ההסדרים, בהן נטלו לידם את הריבונות בכוח, ולא ברשות, בעיקר בגלל אזלת ידם של משרדי הממשלה וחוסר יעילותה של הכנסת.

2.
כאמור, הטור הזה נכתב מוקדם בבוקר אתמול. מעט מאוחר יותר, בסביבות השעה 11:30, נחתה פתאום בתיבת הדואר האלקטרוני ההודעה לעיתונות של משרד האוצר שדיווחה על התפטרותו של בלינקוב.

3.
זה היה עניין של זמן. יום קודם לכן הערכנו בינינו לבין עצמנו שזה עניין של שעות עד ימים עד שהוא יחזיר את המפתחות. לא הייתה לו ברירה. צודקים אנשי האוצר כשהם מכנים את בלינקוב "איש של עקרונות". למען האמת, זה ניסוח מנומס שנועד לייפות את מה שלא מעט אנשים חושבים על בלינקוב. שהאישיות שלו בעייתית. שקשה להסתדר איתו. שהוא אדם כוחני, חסר דרך ארץ, שלא יהסס להשתמש במניפולציות על מנת להשיג את שלו.
אבל למרות מגרעותיו, ככל שאלה קיימות, בלינקוב היה עד אתמול הסמכות הלגיטימית העליונה בכל הנוגע לבניית תקציב מדינת ישראל. הדרג שמעליו – שר האוצר וראש הממשלה – אינם אמונים על בניית התקציב. תפקידם הוא לשמוע את דעתם של הפקידים, לתת את קווי המדיניות שלהם, לשלוח את פקידי האוצר לבצע הטמעה ככל הניתן של קווי מדיניות אלה, ולבסוף לקבל החלטות מכריעות. אבל הם אינם בונים את התקציב. זה תפקידו של בלינקוב ושל אנשיו. ורק שלהם.
אורי יוגב, לעומת זאת, הוא גם אינו פקיד מדינה וגם אינו נבחר ציבור. מה שהוא כן, זה איש עסקים פרטי מאד מקורב לנתניהו, שלא הסכים לקחת על עצמו תפקיד ציבורי, בין היתר גם בגלל שהוא מעוניין להמשיך בעיסוקיו הפרטיים והמניבים. וככל שזו זכותו של יוגב לעשות את הבחירה הזו, בחירה זו ממש היא זו שאמורה למנוע ממנו לקחת מראש אגף התקציבים את סמכותו. אלא שכאן נכנס לתמונה ראש הממשלה. הוא זה שהסמיך את יוגב לעשות כן, לנהל באופן בלעדי את המשא ומתן עם ההסתדרות והמעסיקים, לוותר בשם המדינה על דרישות תקציביות, כאילו הוא הממונה על התקציבים.
טוב יעשה מבקר המדינה אם יבחן את הנושא הזה משני היבטים: ראשית, האם לאורי יוגב, כאדם פרטי לחלוטין, הייתה הסמכות לעשות כן? וחשוב מזה – האם לראש הממשלה הייתה הסמכות המינהלית להאציל על יוגב את הסמכות הזו? אין לי מושג מה התשובה לשאלות הללו.

4.
אתמול בערב נפל לי האסימון מדוע לציבור באופן כללי לא כל כך אכפת מכל הסיפור. ראשית, מדובר בנושאים כלכליים, אז באופן כללי זה לא מעניין את הציבור. שנית, אגף התקציבים נחשב בקרב הציבור באופן מסורתי כ"איש הרע". ולמרות שבנפול אויבך אל תשמח, לאפאחד לא באמת אכפת כשאגף תקציבים הוא הקורבן (בלינקוב טוען שמדינת ישראל היא הקורבן). להיפך, זה אפילו גורם לך לחייך קמעה כשאתה רואה לראשונה את פקידי אגף התקציבים מתפתלים לנוכח ההחלטות שמתקבלות מעל לראשם, כפי שהם עשו לאורך השנים לפקידי יתר משרדי הממשלה.
משרד האוצר, בעיני, עשה עבודה תקשורתית גרועה בסיפור הזה. הוא לא הגיע מוכן. אולי הם לא האמינו שם שביבי מסוגל לעשות להם דבר כזה. אולי הם הבינו את זה כשהיה כבר מאוחר מדי. ואולי ידעו על מה שמתרחש, אבל בחרו לא לדבר, מתוך נאמנות מערכתית לשר האוצר. לכל הפחות, הם היו יכולים להגיד את האמת לגבי יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, שהפך ללוביסט מספר אחת במדינה.

5.
אני מצטער שאני לא מצליח לסדר את המחשבות שלי כמו שצריך באופן סדור, רהוט וחד. זו אחת הפעמים הבודדות מאז שהצטרפתי לעולם העיתונות, שנושא שנמצא בתחום הסיקור שלי באמת מזיז לי ברמה האישית. הבטן שלי מלאה על הסיפור הזה, ואני מניח שאמשיך לטפטף בעניין בימים הקרובים, במידה שאצליח לסדר את המחשבות. עמכם הסליחה.

ביבי, תחזיק אותנו

1.
מזה שלושה שבועות בערך שאני שומע חצאי דברים מאנשים שונים על מתיחות הקיימת בין הממונה על התקציבים במשרד האוצר, רמי בלינקוב, לבין מי שהיה פעם הממונה על התקציבים והיום הוא יועצו הכלכלי של בנימין נתניהו ואיש סודו, אורי יוגב. על פי מה ששמעתי שוב ושוב, לבלינקוב נמאס מההנחתות שהוא מקבל מיוגב, ובעיקר מזה שהתוכניות שיוגב מקדם תלושות בעיניו של בלינקוב ואנשיו מהאינדיקטורים הכלכליים של המשק. אתמול בבוקר, אחרי לא מעט שיחות שניהלתי עם אנשים, סוף סוף קיבלתי את ההוכחה שחיפשתי.

2.
במהלך יום האתמול, בזמן שגיבשתי את הסיפור לעיתון של היום, העסק התחיל לרתוח, לבעבע, עד שלבסוף גלש על גדותיו. באמצע היום התחילו להפציע באינטרנטים דיווחים על פיצוץ במשא ומתן בין האוצר לבין ההסתדרות (אין לי כוח לספק לינקים), עד שלבסוף לכולנו נפל האסימון. זה לא שהמשא ומתן התפוצץ, זה שאנשי האוצר הבינו שהמשא ומתן מתפוצץ להם בפנים.

3.
באוצר קיוו, כפי שכתבתי בשבוע שעבר, שיו"ר ההסתדרות, עופר עיני, ינגוס בפיתיון שהם זרקו לו. כלומר שהוא יסכים להקפאת שכר במגזר הציבורי (ועל הדרך ישכנע את אהוד ברק בעניין הקיצוץ בתקציב הביטחון), ובתמורה הם יסכימו לבטל את כל – אבל את כל – הגזירות שהם הפיצו לתקשורת, וככה עיני ייצא המלך. אלא שעיני לא רק שלא נגס בפיתיון, אלא הגדיל לעשות כשהתחיל להשתין על האוצר בקשת נחושה. עיני הבהיר להם בצורה ברורה – אתם לא תכרכו את שני הדברים זה בזה, לא כל עוד אני כאן. אתם גם תבטלו את הגזירות, וגם לא תקבלו הקפאת שכר שלמה במגזר הציבורי. על הדרך, עיני גם הצליח להוציא מחוק ההסדרים סעיף אחר סעיף, וגם לקדם הצעות חוק שונות מטעמו, שמטרתן – בתמצית – לחזק את כוחם של העובדים על פני המעסיקים, ובעיקר לחזק את כוחה של ההסתדרות. סליחה, איך שכחתי, גם לחזק את כוחו שלו בתור מנהיג ממלכתי.

4.
עיני הבין מהר מאד את מה שלאוצר לקח לא מעט זמן להבין. שביבי נמצא, בעצם, בצד שלו, ולא בצד של האוצר. באוצר קיוו למצוא גיבוי בלשכת מי שהוגדר בידי עצמו "מר כלכלה", אבל תחת זאת מצאו שם בר פלוגתא. אדם שהגדיר עצמו כשר על לאסטרטגיה כלכלית, אבל מתעקש לבצע מהלכים שכל הכלכלנים הבכירים במשק אמרו לו שאסור לבצע (למשל, ההתעקשות שלו על הפחתת מיסים כאן ועכשיו). הם פשוט לא מצליחים לשכנע אותו שהם צודקים. ולמען האמת, מדובר באחת הפעמים הלא שכיחות שבהם האוצר לא מצליח לעשות את זה. מרבית הפעמים האחרות היו תחת כהונתו של אהוד אולמרט, אבל שם היה מדובר תמיד בנושאים נקודתיים, לא בתקציב כולו, לא בהנחות היסוד הכי בסיסיות שלו.

5.
בשלב הזה ניסו באוצר להבין איזה עוד קלפים נשארו להם בשרוול, אם בכלל. הרי כבר יצא החוצה שנתניהו לא רק שיהיה מוכן להתפשר על הקפאה מאד חלקית של חלק ממרכיבי השכר בחלק מהמגזר הציבורי, אלא גם שיהיה מוכן להגדיל את התקציב בהרבה הרבה יותר ממה שהאוצר מציע, וממה שהחליטה הממשלה רק לפני שבוע. מה עושים עם הביבי הזה, ומה עושים עם העיני הזה ומה עושים עם היוגב הזה?

5.5
אז החליטו באוצר, במודע או שלא במודע, במכוון או שלא במכוון – זאת איני יודע – לשבור את הכלים. או, ליתר דיוק, ליצור מראית עין של "שוברים את הכלים ולא משחקים". אין דרך אחרת להסביר את הכותרות שהתחילו להופיע באינטרנטים במהלך אתמול, ואת אלה שיהיו בעיתונים הבוקר. רוצה לומר, באוצר התחילו לשדר החוצה מסר ברור – נתק, מלחמה, סכסוך, קרע, פיצוץ (כל סופרלטיב דרמטי יתקבל בברכה) – בין האוצר לראש הממשלה ואנשיו. רוצה לומר, באוצר לא מוכנים להתפשר על האמת הכלכלית המקצועית שלהם, שיהיה זה ראש הממשלה שייקח את האחריות על הטעויות שהוא מתעקש לבצע. רוצה לומר, תחזיקו אותנו לפני שאנחנו תולים את המפתחות.

5.75
הערת אגב לסיפור הזה, ליודעי ח"ן: נניח שאתם רוצים לכתוב לעיתון סיפור על סכסוך בין בלינקוב לבין יוגב, למי תפנו בשביל לבקש תגובה? מצד אחד, יש את יוגב. יועץ התקשורת שלו הוא משה דבי. מצד שני, יש את משרד האוצר, שהחל מאתמול, יועץ התקשורת המיוחד שלהם הוא… משה דבי. תודו שזה מבריק.

6.
אני מודה שאני לא לגמרי מבין את הגישה שנקטו אתמול באוצר. האוצר לא באמת יכול לאיים על ראש ממשלה. ההיפך הוא הנכון. לכן, האיום שלהם נתפס בעיני כמצג שווא, כאיום סרק. יותר מהכל נדמה לי כאילו המהלך שלהם אתמול נבע מתוך ייאוש. אבל מה אני מבין? אני רק יודע שהיום כל העסק הזה, בדרך זו או אחרת, עם הסכמה או בלי, עם אגו פגוע או בלי, העסק הזה ייגמר. יותר מזה, יש מי שאומר לי שבלשכת ראש הממשלה אפילו מתכננים לסיים מחר את שורת ההצבעות המכרעת על התקציב ועל חוק ההסדרים מוקדם מן הצפוי. יכול להיות. כך או כך, כל השחקנים כבר ירו בתותחים הגדולים שלהם. עיני הבהיר לכולם שפראייר הוא ממש לא, באוצר הבהירו שגם הם יודעים לנופף ב***, ורק ביבי – סלחו לי שאני מעיר – יצא מכל הסיפור הזה לא פה ולא שם. לא זה שמחזק את התדמית שלו בציבור כ"מר כלכלה", אבל גם לא ככזה שמגלה חמלה לשכבות החלשות מתוך שינוי אידיאולוגי. גם מוריד מיסים, וגם מעלה מיסים. קצת זיג, וקצת זג. פרווה. יותר מהכל זה מחזק את התחושה האישית שלי, שאינה מבוססת על שום דבר אלא רק על רושם אישי מכמה מפגשים קצרים, שנתניהו מתחיל להבין, באיחור מה, שהתפקיד הזה של ראש ממשלת ישראל, ובעוד בתקופה כזו, איך נאמר בעדינות – קצת גדול עליו.

7.
ואגב, אם מישהו מצא את שר האוצר, יובל שטייניץ, הוא מוזמן להחזיר אותו לדלפק הראשי. יש מי שדואג לו.

קח אותי עופר

1.
הלילה העביר משרד האוצר לשרי הממשלה את חוברת ההפחתות התקציביות. מדובר בחוברת דומה לטיוטא של חוק ההסדרים רק שהפעם כל כולה עוסק בקיצוצים, ולא בשינויים מבניים. בנוסף, בסוף החוברת מפורטים עיקרי תקציב המדינה (בחלוקה למשרדים ותחומי פעילות) לשנים 2009-2010. עד כאן עובדות. (כאן אפשרלמצוא את החוברת המלאה).

2.
עכשיו, נותר לשאול מדוע הפיץ האוצר את החומר לשרי הממשלה כבר אתמול בלילה? ישיבת הממשלה המכרעת שתעסוק בקיצוצים, כמו גם בטיוטת חוק ההסדרים ובתקציב עצמו, תתקיים רק ביום ג'. קצת פחות מעוד שבוע. במונחים של איומים במשברים פוליטיים ושלל מאפייני הקרנבל הזה, מדובר בנצח וחצי. מדוע שמשרד האוצר יפיץ את החומר הנפיץ למשרדי הממשלה זמן כה רב לפני הישיבה? הרי כל השרים יתחילו לזעוק לשמיים? ובכלל מדוע להעביר את החומר לכלי התקשורת (עם אמברגו לפרסום עד 06:00)? הרי כולם יעשו ממנו מטעמים וייכנסו באוצר על ימין ועל שמאל. אז למה?

3.
על פי אחד ההסברים שאפשר להציע לשאלה, הצעד נועד ללחוץ על איש אחד בעיקר בשם עופר, עופר עיני. לא לחינם מזכיר הממונה על התקציבים, רם בלינקוב, במכתב המצורף לחוברת, כי אם יושגו הבנות והסכמים עם ההסתדרות והמעסיקים עד ישיבת הממשלה, החוברת צפויה להשתנות בהתאם. במלים אחרות, באוצר רצו שבעיתונים, ברדיו ובטלוויזיה יפרטו באריכות את הקיצוצים הצפויים בקצבאות לנכים, לנרדפי הנאצים, לאלמנות והיתומים, את העלאת שכר הלימוד לסטודנטים, את הקיצוצים בתקציב הביטחון ואת הפגיעה בתנאי השירות של אנשי הקבע, ועוד ועוד ועוד.
למעשה, נדמה כי זהו מסר ברור מאד מצד בנימין נתניהו לעופר עיני, מסר שאומר בפשטות – "בוא עופר, אנחנו נותנים לך את ההזדמנות להיות המלאך המושיע של המשק. במו ידיך אתה יכול לבטל את מרבית הקיצוצים והגזירות האלה. אם רק תסכים להקפאת שכר במגזר הציבורי, ועוד כמה צעדים שאנחנו רוצים להשיג. מי יודע, אולי אפילו נסכים להגדיל קצת את תקרת ההוצאה".

4.
רוצה לומר, בהצגה הגדולה הזו שקרויה תקציב המדינה על שלוחותיו, גם אנחנו, כלי התקשורת, רק ניצבים, ממש כמו מרבית שרי הממשלה וחברי הקואליציה, שכבר הבוקר התחילו לנבוח. השחקנים הראשיים במשחק הזה הם עיני ונתניהו. וכבר בשלב זה נדמה כאילו סופה של ההצגה ידוע מראש, למרות שאנו רק במערכה הראשונה.
ואם יש מישהו שעדיין חושב שעיני לא יהיה ראש הממשלה בשנים הקרובות (או לפחות ראש המפלגה השנייה בגודלה), שיתעורר להריח את הקפה, או את המשקה החביב עליו. האיש בדרך לשם. כבר היום, הוא פחות או יותר מנכ"ל המדינה.

עדכון: הרגע שמעתי בגל"צ את מיכה פרידמן מצטט את הטור של סבר פלוצקר מהבוקר בידיעות אחרונות, שמציע פחות או יותר את אותו ההסבר.

5.
אה, ועוד משהו. המספרים בסוף החוברת חושפים דבר מעניין. מבין כל משרדי הממשלה, רק שניים תקציביהם ממש יקטנו בין השנים 2009-2010. מדובר במשרדו של השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן, ובמשרד התקשורת, בו מחזיק משה כחלון. מעניין מה זה אומר על היחס של נתניהו לשניים מן הח"כים שליוו אותו בנאמנות בשנות המדבר. ולמרות זאת, צריך לסייג את הדברים ולהזכיר שבשני המקרים מדובר בשני משרדים רגולטוריים במהותם, ולא במשרדים שעוסקים בעיקר ברכש או בהעסקת כוח אדם. אגב, גם תקציב הכנסת יקטן.

6.
בשולי הדברים, ממש ממש בשוליים, יתפרסם היום טור שלי על ח"כ דני דנון שאשמח אם תקראו. ברגע שיעלה לאתר, אתן כאן לינק. הנה, עלה.

18:22

1.
ביום ראשון השבוע, בשעה 18:22, נחתה אצלי במייל הטיוטא המלאה של חוק ההסדרים לשנת 2009-2010, כפי שהוגשה בידי משרד האוצר ליועץ המשפטי לממשלה. דקה לאחר מכן כבר שלחתי אותו לעורך שלי ולמערכת, וחצי דקה לאחר מכן כבר הייתי איתו בטלפון, אומר לו שכל החוק בידינו, ושומע אותו קורא לכולם שצריך להפוך את כל העיתון. אולי זה עצוב להודות בזה, אבל בשביל רגעים כאלה שווה לקום בבוקר.

2.
מבחוץ זה יכול להישמע – נו, קיבלו את כל החוק, צריכים להפוך את העיתון, למי אכפת. מבפנים, זה נראה לגמרי אחרת. להפוך את כל העיתון בשעה כל כך מאוחרת (קרוב מאד לדד ליין), אחרי שכל העיתון כבר מוכן, זה אומר לתפוס את כל העורכים והמשכתבים הפנויים, להושיב גרפיקאים להכין טבלאות ואיורים, להתחיל לעמד את כל העמודים מחדש, וכמובן לחלק את כל החומרים בין הכתבים הרלוונטיים בשביל שיכתבו על החלק שלהם בחוק. זה לא קורה כל יום, לפחות לא בקנה מידה כזה. ולמען האמת, אנשים שם פשוט עשו עבודה מדהימה. כולם. כאילו מדובר בעניין של מה בכך.

3.
הייתי מבסוט על ההישג – הצלחתי להשיג את הגרסא המלאה של החוק לפני שהמתחרים הצליחו. זה באמת לא משהו שקורה כל יום. ביום שני פרסמנו חלק גדול מהדברים שבחוק, וביום שלישי פרסמנו את היתר. נשארו עוד הרבה דברים שלא פרסמנו, מהסיבה שהם היו ידועים מראש בשל ההסכמים הקואליציוניים. אני לא רוצה להיות ממש נבזי, ולכן לא אציין את שמות האנשים שהייתי נותן הרבה בשביל לראות את פרצופם בבוקר יום שני, כשהם ראו את העיתון שלנו ונפל להם האסימון שיש לנו את כל החוק. אין ספק שהעבודה הזו הופכת אותי לבנאדם חרא, עוד יותר ממה שהייתי קודם.

4.
בכל אופן, אני מספר את כל זה לא (רק) בשביל השוויץ. ביום ראשון בערב, אחרי שהעיתון כבר היה סגור ואפשר היה להתיישב ולהוריד בחזרה למטה את רמות האדרנלין, שאלתי את פוזי אם לדעתה מותר לי להעלות את כל החוק, כמו שקיבלתי אותו, לבלוג, למען יוכלו כולם לקרוא ולקיים דיון בחוק עצמו. פוזי אמרה שלדעתה לא. אני לא לגמרי הסכמתי. בסופו של דבר לא העליתי את הקבצים, מסיבה אחת – לא רציתי שהמתחרים שלי יקבלו ממני את כל החוק. ובכל מקרה, ידעתי שאנחנו צריכים לשמור עוד כמה דברים לעיתון של המחרת.

5.
הלילה שלי יחימוביץ' העלתה את כל החוק לאתר שלה (אוסיף בנבזיות רק שלאחר שהיא העלתה אותו, המארקר כתבו על זה ידיעה. עכשיו גם להם יש את החוק כולו). מי שמעוניין לקרוא בו, פרק אחר פרק, מוזמן לעבור לשם. יש שם דברים מרתקים. רפורמות מרחיקות לכת בצד הפסקה שרירותית של העלאת בני הפלשמורה, קיצור זמן ההתיישנות על עברות של רשלנות רפואית, ועוד מרעין ובישין. קריאה נעימה.

*
לקריאה נוספתטור שלי על חוק ההסדרים (התפרסם בעיתון ביום שלישי).

שתי הערות

0.
– הפסקה שהיתה כתובה כאן קודם בטאה היטב את רחשי ליבי, אבל היתה פוגענית מדי, כך אמרו לי אנשים שקרובים אלי ושאת דעתם אני מעריך. לכן הסרתי אותה. עמכם הסליחה –

1.
תני גולדשטיין פרסם הערב את הטור הזה בוואינט. אני נוטה לקבל חלק מהדברים שגולדשטיין כותב בטור שלו. למשל, ההתחלה שלו די מוצלחת, משום שהיא כניסה לפרספקטיבה היסטורית את תכנית ההאצה של האוצר (אני מוכן לשים כסף שהדבר היחידי שמוטי שרף עשה מאז שהוא נשכר על ידי משרד האוצר להיות יועץ אסטרטגי לעניין תקופת המשבר הוא לשנות את השם של התכנית מ-"תכנית החירום" ל-"תכנית ההאצה" רק בגלל שזה משדר אופטימיות. אמר, ולקח הביתה 50 אלף דולר, או השד יודע כמה משלמים לו). בהמשך הטור גולדשטיין מעיר שתי הערות. אביא אותן כאן, ואעיר הערות משלי.

להמשך קריאה