נון סטארטר

1.

תחושה מוזרה. המקום ממנו נובעות המלים כמו חרב.

2.

יום שישי, צהריים. כל כך הרבה כאלה כבר חלפו. השעה המסוימת הזו הבהבה בי שוב ושוב ושוב ושוב. פעם היו השמיים בגוון כזה, פעם היו טבולים בגוון אחר. ברובם ממילא לא הבחנתי. לעיתים היה זה בפתח תקווה, בחדר מוגף תריסים ודלת. פעמים אחרות היה זה בבסיסי צבא מאובקים, בחדר שומם ומיוזע. ולעיתים, רק לעיתים, היה זה בחוץ, תחת כיפת השמיים הגדולה, כשמספר בני האדם בסביבתי הקרובה שואף לאפס, כפי שראוי שהיה קורה פעמים רבות יותר.

יום שישי, צהריים. פעם היו דמעות, פעם אחרת עשן. היו גם דפים לבנים מתמלאים בדיו, שאיבת אבק או שטיפת כלים, בדידות, קרבה גדולה, או המתנה, או סתם, פיהוקים, עוד כלים לשטוף, עוד אבק להוריד. שירים חלודים של טום וויטס ברדיו, ואחר כך ג'ף באקלי במחשב, או סתם פטפוטים לא מכוונים. איזה סרט בסינמטק או שניים, והפלגה סתמית ברכב הדפוק של אמא בכביש הארוך והנטוש שהסתיים אז ללא מוצא בבאר של סבא, והיום מסתיים עם מוצא אבל בלי תכלית בקריית אונו.

הייתי רוצה להעמיד אותם בזה אחר זה בטור ארוך, את ימי השישי, כמו היו אבני דומינו, ואז להעביר חוט תפירה ארוך בין כולם. הייתי עושה מהם שרשרת לצוואר ותולה על וו ליד החלון, שתנצוץ בשמש השוקעת.

3.

כשהייתי קטן, אהבתי את הספרים של יהודה אטלס. אהבתי גם ללכת לספריה העירונית הקרובה למקום מגוריי, להחליף ספרים בקצב מסחרר. לפעמים אפילו פעמיים באותו היום. הייתי קטן. הלכתי ברחוב כץ, הגעתי כמעט לבית חולים השרון, ושם התחלתי לרדת במורד רחוב אחר, שהוביל לצומת רחובות הנשיאים וזליג בס, שהיה אחד הרחובות החביבים עלי בגלל הניגון המוזר של עיצוריו בזה אחר זה. שם הייתי פונה ימינה, צועד עשרים וחמישה צעדים, עד שהייתי מגיע אל הספרייה. עוד כמה מדרגות, והייתי בפנים.

מדפים. מדפים. מדפים. שירת המדפים. שירת הכרטיסיות המלאות בחותמות דיו בצבעים שונים, בגדלים שונים, במידת דהיות שונה, אם יש מילה כזו בכלל. וההתרגשות של התחלת כרטיסייה חדשה, ריקה עדיין מחותמות.

4.

כשהייתי קטן, היו תקופות קצרות של אחרי מילואים בהן אבא שלי התקשט בזקן. אהבתי את אבא המזוקן. זה היה כמו אבא אחר, או לפחות הזדמנות לאבא אחר. פעם מצאנו ביחד צב. זה היה בגינה ציבורית חבויה מאחורי רחוב אחד העם, מעט אחרי הפנייה לרחוב אחר שאת שמו כבר הספקתי לשכוח, כמו חלקים גדולים אחרים של ילדותי. אבא עם זקן וצב. יותר מזה לא הייתי יכול לבקש.

5.

ביום שישי האחרון, הייתי באוטובוס קטן בדרך לשכם. הנוף שחלפתי על פניו היה תנכ"י. חלק האנשים בחוץ היו תנ"כיים גם הם.

6.

ככל שהזמן עובר אני מבין שהחיים עוברים עלינו בכלל ברברס, כאילו היינו מטפסים במעלה הפעמון של גאוס ואז מחליקים במורד, מעברו השני. השאלה היא רק להבחין בזמן שאתה בנקודת השיא, ולהצטייד בסל עמוס בגירויים מסיבי תשומת לב לגלישה הגדולה מטה.

שבת שלום.

עוד אחד לסטטיסטיקה

היום, לפנות ערב, נכנס לביתי נציג של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

הוא היה בחור בעל מראה ממשוקף למדי, למרות שלא חבש בפועל משקפיים, וקמטים של זקנה בצידי פניו העידו עליו את מספר שנותיו. כבר שבועיים שהם מתקשרים מהלשכה ומנסים לתאם ראיון, ועברי כסוקר במפעל ניצול פתח תקוואי הקשה עלי לסרב להם. 

לאלה מכם שתוהים מה לובש סוקר בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אציין שלבש חולצה מכופתרת שאמורה הייתה לשוות לו מראה רשמי, למרות שנראתה כאילו נרכשה באחת מרשתות השיווק הגדולות, במבצע של שתיים ב99.99. על דש החולצה חבש סימן מזהה של הלשכה, מעין תג קל לזיוף שהיה אמור לנסוך בי תחושת ביטחון שלא מדובר במתחזה המנסה לדלות ממני פרטים אישיים למטרת איזו הונאה מתוחכמת. הצעתי לו כוס מים,  והוא סירב בנימוס. הפצרתי בו כמארח רוסי טוב לקבל  כוס תה, או לפחות קולה, אבל הוא לא רצה שום דבר. במקום זאת הניח את המחשב על השולחן, התיישב, ופתח בסדרת שאלות מנוסחות בקפידה בלי שום הכנה מוקדמת. זו תחושה קצת מוזרה, כאשר אדם זר נכנס אליך הבייתה ובלי להרים את ראשו מצג המחשב מייד מתחיל לשאול שאלות. 

מאחר וכולנו חווינו סקרים ארוכים ומשעממים בצורה כזו או אחרת לא אטריח אתכם בלתאר את כל החוויה, למעט מספר אירועים קטנים שתפסו את תשומת ליבי. 

  1. אחת השאלות הראשונות הייתה האם אני יהודי. שאלתי אותו למה הוא מתכוון, לדת או ללאום, והוא אמר שהאופציות הם "יהודי, נוצרי, מוסלמי, ודרוזי." הערתי שאני ישראלי, לא יהודי, אבל לאחר שתיקתק כמה רגעים התנצל ואמר שהמחשב לא מאפשר לו להזין את זה. חשבתי לעצמי, שהעניין מעט סימבולי. 
  2. במסגרת סדרת שאלות שנושאן היה "עד כמה הנתון הבא משפיע בישראל על מעמדו הכלכלי חברתי של אדם" נשאלתי עד כמה משנים לאומו, כישרונותיו, קשריו, וכו' של אזרח במסעו לצבור הון וכוח. השאלה על מידת הקשר בין כשרונותיו של אדם, לבין הונו ומעמדו, הרגישה קצת כמו שאלה מכשילה. אחרי שהרהרתי בה מעט בחרתי ב"בכלל בכלל לא."
  3. מיד לאחר מכן נשאלתי עד כמה השגחה עליונה משפיעה על מעמדו הכלכלי חברתי של אדם בישראל. ציינתי באוזניו שזה שווה ערך ללשאול "עד כמה משפיע יוגורט על מעמדו של אדם בישראל." זה פשוט ביטוי חסר משמעות. 
  4. אני לא יודע מה מלמדים אותם שם בקורס סוקרים, אבל הבנאדם לא הסכים לשום דבר שהצעתי לו. לא לכוס מים, לא לפרוסת עוגה, נאדה. אולי פחד שאדחוף לו משהו למשקה שיוציא אותו מאיזון וימנע ממנו למלא את תפקידו כראוי. אולי קוד הנימוס שלהם מחייב אותם לא לקבל דבר. אולי סתם לא היה רעב. 
  5. לאורך כל הראיון הטרידה אותי המחשבה שמה הוא עובד בתפקיד המשונה הזה במשרה מלאה. לא היה לי נעים לשאול אותו את הדבר באופן ישיר, כך שבמקום זה שאלתי אם הסקרים האלה נערכים רק פעם בשנה, והוא העיר בתגובה שזה משהו שמתרחש כל הזמן. בכלל, עשה רושם שהבחור היה מעט מיואש ובפרט כאשר חקר אותי אודות ההטבות שמציע לי מקום עבודתי. סדרה של שאלות נועדו לבדוק האם אני מקבל רכב, קרן השתלמות, השתתפות בפלאפון, ושאר ירקות שהחברה שלי מעניקה, (וכנראה שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא), ובכל פעם שעניתי "כן," הוא הלך ונהיה מדוכדך יותר. לא יודע מה מציעים לו שם, אבל אני מניח שבשרשרת המזון של הלשכה המרכזית הסוקרים נמצאים מעט אחרי הפלנקטון. 
  6. בכל מה שנוגע לשאלות רדופות פחדים וחששות, קל יותר לנפנף אמא, מאשר סוקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. סדרת השאלות האחרונה נעה מסביב לקושיות כגון "מה הסיכויים שתאבד את מקום עבודתך? על אילו חסכונות אתה מתכנן להישען משתגע לגיל זקנה?" וכו'. בכלל, עניין משונה משהו להגיע לביתו של אדם ולשאול אותו באופן ישיר: "עד כמה אתה מרוצה מחייך?" מניח שהמלנכוליה קצת עברה לו כאשר שאל אותי "עד כמה אתה חושב שאיכות חייך תשתפר בעתיד?"
  7. כשסיים לתקתק את המילים האחרונות, אמר "סיימנו," סגר את המחשב הנייד, והלך. בלי לחיצת יד, בלי לשתות כוס מים, בלי להגיד לי את שמו. הסטטיסטיקה נכנסה, בלי שום הצגה מוקדמת, וצירפה אותי למשפחתה המורחבת. 

וזו כבר הסטטיסטיקה השנייה שנוהגת בי בחוסר נימוס שכזה.