1.
תחושה מוזרה. המקום ממנו נובעות המלים כמו חרב.
2.
יום שישי, צהריים. כל כך הרבה כאלה כבר חלפו. השעה המסוימת הזו הבהבה בי שוב ושוב ושוב ושוב. פעם היו השמיים בגוון כזה, פעם היו טבולים בגוון אחר. ברובם ממילא לא הבחנתי. לעיתים היה זה בפתח תקווה, בחדר מוגף תריסים ודלת. פעמים אחרות היה זה בבסיסי צבא מאובקים, בחדר שומם ומיוזע. ולעיתים, רק לעיתים, היה זה בחוץ, תחת כיפת השמיים הגדולה, כשמספר בני האדם בסביבתי הקרובה שואף לאפס, כפי שראוי שהיה קורה פעמים רבות יותר.
יום שישי, צהריים. פעם היו דמעות, פעם אחרת עשן. היו גם דפים לבנים מתמלאים בדיו, שאיבת אבק או שטיפת כלים, בדידות, קרבה גדולה, או המתנה, או סתם, פיהוקים, עוד כלים לשטוף, עוד אבק להוריד. שירים חלודים של טום וויטס ברדיו, ואחר כך ג'ף באקלי במחשב, או סתם פטפוטים לא מכוונים. איזה סרט בסינמטק או שניים, והפלגה סתמית ברכב הדפוק של אמא בכביש הארוך והנטוש שהסתיים אז ללא מוצא בבאר של סבא, והיום מסתיים עם מוצא אבל בלי תכלית בקריית אונו.
הייתי רוצה להעמיד אותם בזה אחר זה בטור ארוך, את ימי השישי, כמו היו אבני דומינו, ואז להעביר חוט תפירה ארוך בין כולם. הייתי עושה מהם שרשרת לצוואר ותולה על וו ליד החלון, שתנצוץ בשמש השוקעת.
3.
כשהייתי קטן, אהבתי את הספרים של יהודה אטלס. אהבתי גם ללכת לספריה העירונית הקרובה למקום מגוריי, להחליף ספרים בקצב מסחרר. לפעמים אפילו פעמיים באותו היום. הייתי קטן. הלכתי ברחוב כץ, הגעתי כמעט לבית חולים השרון, ושם התחלתי לרדת במורד רחוב אחר, שהוביל לצומת רחובות הנשיאים וזליג בס, שהיה אחד הרחובות החביבים עלי בגלל הניגון המוזר של עיצוריו בזה אחר זה. שם הייתי פונה ימינה, צועד עשרים וחמישה צעדים, עד שהייתי מגיע אל הספרייה. עוד כמה מדרגות, והייתי בפנים.
מדפים. מדפים. מדפים. שירת המדפים. שירת הכרטיסיות המלאות בחותמות דיו בצבעים שונים, בגדלים שונים, במידת דהיות שונה, אם יש מילה כזו בכלל. וההתרגשות של התחלת כרטיסייה חדשה, ריקה עדיין מחותמות.
4.
כשהייתי קטן, היו תקופות קצרות של אחרי מילואים בהן אבא שלי התקשט בזקן. אהבתי את אבא המזוקן. זה היה כמו אבא אחר, או לפחות הזדמנות לאבא אחר. פעם מצאנו ביחד צב. זה היה בגינה ציבורית חבויה מאחורי רחוב אחד העם, מעט אחרי הפנייה לרחוב אחר שאת שמו כבר הספקתי לשכוח, כמו חלקים גדולים אחרים של ילדותי. אבא עם זקן וצב. יותר מזה לא הייתי יכול לבקש.
5.
ביום שישי האחרון, הייתי באוטובוס קטן בדרך לשכם. הנוף שחלפתי על פניו היה תנכ"י. חלק האנשים בחוץ היו תנ"כיים גם הם.
6.
ככל שהזמן עובר אני מבין שהחיים עוברים עלינו בכלל ברברס, כאילו היינו מטפסים במעלה הפעמון של גאוס ואז מחליקים במורד, מעברו השני. השאלה היא רק להבחין בזמן שאתה בנקודת השיא, ולהצטייד בסל עמוס בגירויים מסיבי תשומת לב לגלישה הגדולה מטה.
שבת שלום.