1.
כשנחתתי, היה כבר מאוחר מאד. בערך שלוש וחצי לפנות בוקר. גררתי את עצמי מהיציאה מן השרוול, דרך הפרוזדורים הארוכים, דרך ביקורת הגבולות המטופשת, בואכה מסועי הכבודה. מצאתי את המזוודה שלי במהירות מפתיעה, והסתלקתי משם. הייתי עייף מאד, טרוט. שרפו לי העיניים.
2.
בחוץ, חיכה לי אבא שלי. משום מה בחר להגיע. למרות שהיה לו ברור שאני לוקח מונית ומתחפף לירושלים. הגיע בכל זאת. מוזר אבא שלי.
3.
ברגע הראשון שראיתי אותו, אולי בגלל הערפול שאפף אותי בשל העייפות, הצלחתי להתמקד רק בזקן הגדול שעיטר את פניו. זקן לבן מנוקד בכתמים שחורים. זקן של זקנים. זקן שיבה. הדבר האוטומטי הבא שעשו שתי עיני, מיד אחרי שראו את הזקן, היה לחפש כיפה על ראשו. אבל לא, היא לא היתה שם. ירדו העיניים בחזרה אל הזקן. ואז, בעודי מתקרב אליו בצעדיו כבדים, כמו בהילוך איטי, מבחין כיצד חיוך נפרש על פניו, ניסה המוח להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי עם זקן.
4.
הפעם האחרונה, נדמה לי, היתה כשהייתי לא יותר מבן ארבע. אני חושב שאחי הקטן אפילו עוד לא היה בסביבה. בתמונה אחת מהתקופה ההיא שחקוקה במרתפי זכרוני, והיא זו שצפה במוחי אתמול, אני נמצא בדירתם של סבא וסבתא שלי ברחוב דגל ראובן בפתח תקווה. השעה היא שעת ערב, אין לי מושג איפה אמא שלי נמצאת, ופתאום אבא שלי מגיע. לבוש במדי ב', סוחב קיטבג ישן, הנשק כרוך על כתפו, והוא גבוה, ומעוטר בזקן שחור, מנוקד בכתמים לבנים חרישיים. היה לו ריח של אבא שחוזר מהמילואים, שזה ריח שאין במציאות אבל יש בסיפורים של סופרי ארץ ישראל הישנה, שמרוב שקראת אותם הם מתערבבים עם הזכרונות שלך ומשתלטים עליהם. סביר יותר שהיה לו ריח של זיעת גוף, ואולי בעצם זה אותו הדבר.
אני רצתי אליו, והוא חיבק אותו ונשא אותי על כפיים. לא ראיתי אותו מעולם עם זקן לפני כן, ומבחינתי זה היה כמו אבא חדש. ואולי זה מה שהייתי צריך, אבל מעולם לא קיבלתי. המבט בעיניו היה מבט אוהב, אבל מבט מבולבל, מפוחד מעט. של מי שטרם הבין שהוא אבא, של מי שהיה רוצה שמישהו יעזור לו עם זה קצת. עם כל זה.
אני לא זוכר שמאז ראיתי אותו עם זקן, למרות שלבטח ראיתי. בטח אחרי שאמא שלו, סבתא שלי, נפטרה. אבל אני לא מצליח להיזכר. רק התמונה ההיא, הישנה, מגובה עיניו של ילד בן ארבע, חקוקה אצלי בראש
5.
אבל אתמול העיניים של אבא שלי, המחייכות, העייפות, המימיות, כבר סיפרו סיפור אחר לגמרי. הן כבו ונדלקו לסירוגין. וברגעים היחידים שהצלחתי לראות בהן את אבא שלי, מבטו אמר טירוף. טירוף שמהול בשלווה גדולה, כמו נרקוטית. שלווה של אחד שמצא, טירוף של אחד שמצא תשובה.