אני לא נוהג לכתוב על ענייני תקשורת. אני לא כתב מדיה, תודה לאל, והעיסוק בזה נראה לי לרוב כמו שילוב של גילוי עריות עם משהו משעמם במיוחד.
אבל כשפוליטיקאים סותמים לעיתונאים את הפה, אני לא חושב שעיתונאים יכולים להישאר אדישים.
הדבר הזה הוא נוסח ההצעה שהציע חבר הכנסת ישראל אייכלר מיהדות התורה במסגרת ההצבעות שנערכו בלילה על חוק רשות השידור. הדבר הזה התקבל הלילה בקריאה שניה ושלישית, ומבחינתי זה אפילו לא מאוד חשוב שזה נעשה במחטף פוליטי באישון ליל. הדמוקרטיה רשאית לעשות מחטפים כאלה. הדבר החשוב הוא שזה התקבל.
אגיד מראש: אני לא מבין כלום בחוק רשות השידור, ולא ברשות השידור. אני לא מכיר משם אף אחד באופן אישי, מעולם לא עבדתי שם וסביר להניח שגם לא אעבוד.
ובכל זאת, יש לי איזו דעה חצי מנומקת בעניין הזה. הסעיף הזה בחוק עם כל כמה שהוא מעציב אותי, הוא גם מאוד משמח אותי. אני לא יודע מי בדיוק עמד מאחוריו, אם זה אייכלר (שאני לא מבין את הקשר שלו לסיפור) או השר אופיר אקוניס, או הפטרון של אופיר אקוניס ראש הממשלה בנימין נתניהו. זה לא מאוד חשוב. מה שחשוב הוא שנבחרי ציבור אישרו הלילה סעיף בחוק שסותם את הפה לעיתונאי רשות השידור. וזה דבר מעציב מאין כמותו, אבל גם דבר משמח.
זה משמח משום שנבחרי הציבור האלה נחשפים סוף סוף עד אחרון הנימים שלהם. הם סוף כל סוף מודים בפומבי שהפ פשוט לא אוהבים עיתונות דעתנית, הם לא אוהבים עיתונאים עם דעות (ייתכן שהם פשוט לא אוהבים דעות), אז הם רוצים לסתום להם את הפה. אני שמח שהם סוף סוף אמרו את זה בריש גלי והפסיקו להסתתר מאחורי טענות אחרון של לשון הרע ודיבה וצנעת הפרט וכאלה. שהרי אין הם רוצים שעיתונאים לא יוציאו דיבתו של אדם, זה כבר בחוק אחר. הם פשוט לא רוצים לשמוע דעות.
אז מאחר שאף אחד (עדיין) לא לקח ממני את החירות העיתונאית שלי, ואת חופש הביטוי שלי באופן כללי, אני רוצה לנצל את הבמה שאני נותן לעצמי ולהגיד להם, לנבחרי הציבור האלה: אתם חבורה של אהבלים.
אופיר אקוניס, למשל, אתה אהבל. זו אמנם לא עובדה בסלע, לא בדקתי את האייקיו שלך, אבל זו דעתי אליה הגעתי אחרי שקראתי את הסעיף הזה בחוק. אתה אהבל, לדעתי, משום שאם אתה חושב שהסעיף הזה יועיל לך במשהו, אתה טועה טעות מרה.
ראשית, הסעיף הזה בלתי ניתן לאכיפה כלל. הוא סתם נכנס לספר החוקים בשביל שיהיה לכם אקדח לאיים בו על עיתונאים סוררים בעת הצורך, דרך מנהלים פוליטרוקים שתמנו לתפקידי מפתח שיעשו להם את המוות. ראינו את זה בעבר כשדחפתם את מנחם בן לאזן את קרן נויבך. וואו, יותר אפקט סטרייסנד מזה לא יכולתם להשיג. אותו הדבר יקרה עם הסעיף האידיוטי הזה שהכנסתם עכשיו.
ושנית, העיתונות של 2015 היא לא העיתונות של 1972, אז נכתב המסמך שעל בסיסו הכנסתם את הסעיף הזה לחוק. העיתונות של 2015 אומרת מה דעתה על העולם, כי העיתונות היא לא רק מתווכת לציבור מידע, אלא היא גם מכניסה משמעות למידע הזה. וככל שהעיתונות מגוונת יותר, ויש כלי תקשורת רבים יותר, והעיתונאים עצמם באים מרקע מגוון יותר – וככל שהוא מגוון יותר הרי זה משובח – אזי הדיווח העיתונאי, זה שמגיע יחד עם פרשנות ועם דיעה אישית, הופך לעשיר ומלא יותר ומתאר את העולם בצורה טובה יותר.
בשביל להגיע למצב הזה אתם לא אמורים לסתום לעיתונאים את הפה, אלא אמורים לעודד אנשים שחושבים כמותכם להיכנס לעולם התקשורת בשביל שמגוון הקולות יוכל להישמע.
אז נכון, לתקשורת, כמו לכל מערכת אחרת, יש המון מגרעות. גם יש לה המון כוח ביד, והיא לא תמיד עושה בו שימוש הוגן או הגון. זה נכון, וחלק מהכעס הציבורי שמופנה אליה, וחלק מהשחיקה באמון הציבור בתקשורת, הם מוצדקים. זו פשוט לא סיבה לסתום לעיתונאים את הפה. כי אין שום סיבה טובה אחת בעולם לסתום לעיתונאים את הפה.
עיתונאים הם הפה של מי שאין לו פה. של החלשים, של המסכנים, של הנדכאים, של כל מי שאין לו יחצ״ן או שניים או מאה.
אין לי ספק שהחלקים בציבור שכועסים על התקשורת או שונאים אותה מכל סיבה שהיא יתמכו בצעד הזה של האקוניסים והאייכלרים. הרי התקשורת שמאלנית, התקשורת מגויסת, התקשורת היא אנטי ראש הממשלה, התקשורת הגזימה, ולכן צריך לרסן את התקשורת.
אלא שלדעתי גם החלקים בציבור שיתמכו בכם, ואין לי מושג מה גודלם אבל לדעתי הם קטנים מאוד (זה לא הציבור הימני שחושב שצריך לרסן את התקשורת, כשם שזה לא הציבור הימני ששונא ערבים ומייחל למותו של כל ערבי באשר הוא), יוצאים נשכרים מכך שיש תקשורת דעתנית, ביקורתית, נושכת, כזו שאומרת מה דעתה ולא רק מדווחת כמו ביומני כרמל.
כל מי שחושב שתקשורת אמורה להסתפק בעיתונאות העתק-הדבק מקומוניקטים, שתקשורת צריכה להסתפק בהדפסת דבריהם המלוקקים של סוללות יחצני היחצנים שעוטפים בערך כל אישיות בכירה שזזה במגזר הציבורי (וגם הפרטי), אני מציע לו שינסה לדמיין את החיים במדינה כזו. חיים במדינה מושלמת, שבה אין ולו חצי בעיה, אין ולו גרם אחד של שחיתות, אין מחדלים, אין כשלים, אין בעיות. הכל נפלא. חוץ מהחיים עצמם. רק שעל זה אסור לדבר.
אם אתם מצליחים לדמיין חיים כאלה, וזה לא מוצא חן בעיניכם, תסכימו איתי שאסור לסתום לעיתונאים את הפה.
זה לא אומר שלא צריך לבקר עיתונאים. צריך. כמו כל אחד אחר. ועיתונאים צריכים לדווח אמת ולדבוק בעובדות. אבל, אי אפשר אף פעם בדיווח עיתונאי למסור את כל העובדות. זה פשוט לא עובד ככה. כמו שבשום שיחה שיש לכם עם כל אחד על כל נושא אתם לא יכולים להכניס את כל העובדות, כי השיחה הזו לעולם לא תיגמר. ככה זה. ועיתונות שרק מדווחת ולא אומרת מה משמעות הדברים, מה עומד מאחוריהם ולאן הם הולכים, והאם זה טוב או רע מנקודת מבטו של העיתונאי, או מנקודת מבטם של כל בעלי העניין האחרים, זו עיתונות פודליסטית ומנוונת, שעדיף כבר בלעדיה.
אז אני שמח שהאייכלרים והאקוניסים של העולם אמרו סוף כל סוף מה הם באמת רוצים. אני שמח שהם אמרו סוף כל סוף שהם היו רוצים לסתום לעיתונאים את הפה. ואני חושב שזה הזמן של העיתונאים להגיד להם בחזרה בקול רם וברור, בכל דרך שיש לנו – לא נסתום את הפה. לא ברשות השידור, לא בגלי צה״ל ולא בשום מקום אחר.
ואם תסגרו לנו את הדלת, ניכנס דרך החלון.
כי אנחנו לא עובדים אצלכם.
אנחנו עובדים אצל המאזינות והצופים והקוראות והגולשים.
תשתדלו לא להיחנק עם זה.