הנתיב המהיר לתוך התחת שלי

אז הערב קראתי ששר התחבורה ישראל כץ, שיש הרבה דברים שהייתי רוצה להגיד עליו אבל אני מפחד לעשות את זה בלי גב משפטי, כל כך אוהב את המודל של הנתיב המהיר בכניסה לתל אביב, שהוא מתכוון לסלול עוד אחד, ואחרי זה עוד אחד, ועוד אחד, כחול אשר על שפת הים. הנה מתוך הידיעה הזו בגלובס:

פרויקט הנתיב המהיר ישוכפל ויוקם בכניסה הדרומית לתל אביב באזור ראשון לציון מערב, כך החליט לאחרונה שר התחבורה, התשתיות והבטיחות בדרכים, ישראל כץ. הפרויקט שיכלול חניון חנה וסע ושאטלים לתל אביב – בדומה לפרויקט הקיים בכביש מספר אחת – ישתלב בנתיב התחבורה הציבורית המתוכנן מאשדוד. בנוסף נבחנת הקמת נתיבים מהירים בכניסה הצפונית לתל אביב מכביש החוף באזור שפיים ובכביש 5 באזור מחלף מורשה.

אז הנה מסר קטן לשר ישראל כץ. אני ירושלמי. גר בירושלים. נותרו שם אנשים כאלה בעיר הבירה שאינם עובדים את אדושם אלא עובדים בעבודה שהמדינה לוקחת עליה מסים. אלא מאי? אין לי עבודה בירושלים. ובתל אביב דווקא יש, לבינתיים לפחות. כמי שגר בירושלים אבל עובד בתל אביב, אני נדרש לנסוע את הנסיעה המפוקפקת הזו כל הזמן. עד לפני שנה הייתי עושה אותה בכל יום, ובחודשים האחרונים אני עושה אותה "רק" שלוש פעמים בשבוע.
עכשיו, זו נסיעה זוועתית. כלומר לא הנסיעה עצמה, אלא הפקקים. קודם לפתיחת הנתיב המהיר, זה היה גיהינום צרוף ממש. בבוקר הנסיעה הייתה לוקחת לי כמעט בכל יום קרוב לשעתיים וחצי, ובערב שעה ויותר. סיוט ממש. מאז שנפתח הנתיב המהיר הנסיעה בבוקר התקצרה באופן משמעותי ואורכת מעט יותר משעה. נסבל בהחלט, למעט החלק המעצבן של הפקקים באיילון.

לכאורה, הנתיב המהיר הוא קסם. הייתי אמור לברך עליו. אלא שהסיבה היחידה שאני נוסע בו היא שהעבודה משלמת לי עליו. לולא הייתה משלמת, לא הייתי נוסע. זה פשוט יקר מדי, בייחוד בשעות העומס. ובכלל, הנה עוד וידוי לשר ישראל כץ: לו הייתה לי אפשרות להגיע לעבודה בתל אביב בתחבורה ציבורית בפרק זמן סביר – כלומר כזה שנופל משלוש שעות, שזה משך הזמן שזה לוקח היום בשלושה אוטובוסים שונים – כלל לא הייתי קונה רכב ולא משלם על דלק. הייתי נוסע רק בתחבורה הציבורית. למשל, אם היה קו רכבת מהיר מירושלים לתל אביב – כלומר עיר הבירה של המדינה למרכז העסקי שלה – הייתי שמח לנסוע בו באופן קבוע. לך תדע, אולי אפילו הייתי קונה זוג אופניים, משאיר אותם בתחנה בתל אביב ומשתמש בהם להנאתי מהתחנה אל העבודה ובחזרה. לך תדע, העולם היה פרוש לרגלי.

אבל לא. בשביל מה להשקיע בתחבורה ציבורית מתקדמת? הרבה יותר טוב להמשיך לעודד תחבורה פרטית. ואל תגיד לי, השר ישראל כץ, שהנתיב המהיר מפחית את כניסת כלי הרכב לתל אביב. אפילו אם מספר כלי הרכב שנכנסים לתל אביב מדי יום פחת – 1,700 כלי רכב מדי יום, כך בכתבה בגלובס – המספר הזה זעום ביחס לכמות כלי הרכב שממשיכים להיכנס לתל אביב. וחוצמזה, שגם איסור על כניסת כלי רכב שאינם תושבי תל אביב לשטח מרכז תל אביב – כפי שקורה בערים גדולות וחשובות בעולם – גם הצעד הזה היה מפחית את כמות כלי הרכב שנכנסים לתל אביב. הפחתת כניסת המכוניות לתל אביב היא לא המטרה של הממשלה. המטרה של הממשלה היא להמשיך לעודד נסיעה בכלי רכב פרטיים, משום שהם מקור הכנסה יוצא מן הכלל למדינה. פעם אחת במס הקנייה הגבוה שאנחנו הישראלים משלמים על מכוניות חדשות, פעם שנייה במס הגבוה שאנחנו משלמים למדינה על השימוש המוגבר בדלק כתוצאה מהפקקים, פעם שלישית במס שאנחנו משלמים מדי שנה על עצם היכולת להחזיק רכב שהיינו מעדיפים שלא להחזיק כלל לו הייתה לנו תחבורה ציבורית נורמלית. ועכשיו גם פעם רביעית – בנתיב המהיר – על הזכות לרכוש את היכולת להגיע לעבודה בזמן כמו בנאדם במקום לקום ארבע שעות לפני הזמן. אם היה לי כוח הייתי נכנס לדוח השנתי של מינהל הכנסות המדינה ובודק בדיוק מה ההכנסות שלכם מהמס על הדלק, ממס קנייה על מכוניות ומאגרת רישוי רכב, אבל אין לי כוח. תצטרך להאמין לי.

אה, וגם אל תגיד לי בבקשה שאתם בימים אלה מותחים קו רכבת מהיר מתל אביב לירושלים. בקצב שזה מתקדם, יש לי הרגשה שתסיימו את כל הנתיבים המהירים שלכם עד שקו הרכבת הזה יהיה מוכן.

75%-125%

0.
היום שחרר בנק ישראל עוד קטע קצר מתוך הדו"ח השנתי המלא שלו שיתפרסם בסוף החודש. והפעם, בדקה מחלקת המחקר בבנק ישראל את מצבו של מעמד הביניים. לפחות למיטב ידיעתי, זו הפעם הראשונה שגוף מחקרי רשמי מטעם מדינת ישראל חוקר באופן מוגדר את מעמד הביניים, תפנית מבורכת למדי. ארבעת העמודים ששחרר בנק ישראל כהודעה לעיתונות בעניין, והסטטוס הקצר ששוקי גלילי פרסם בפייסבוק שלו, גרמו לי לחשוב.

1.
שוקי כתב כך:

שימו לב להגדרת מעמד הביניים לפי בנק ישראל: 75-125% מההכנסה החציונית. כלומר, אם אתם מרוויחים 4000 ש"ח לחודש אתם "מעמד ביניים" לדעתם.

שוקי סוג של צודק.

1.5
באפריל 2011 הוצאנו את מוסף מעמד הביניים של כלכליסט. נקודת המוצא לעבודה על המוסף הזה, הייתה ראיון שערכתי (יחד עם אמנון אטד) עם סמנכ"ל המחקר של הביטוח הלאומי, ד"ר דני גוטליב. הגענו אליו כי הוא היה היחידי שהצלחנו למצוא שבדק את מצבו של מעמד הביניים (אם כי לא בשליחות רשמית של הביטוח הלאומי, אלא סתם "על הדרך", מתוך עניין אישי).
אצל גוטליב למדנו שאכן הגדרת מעמד הביניים הוא נושא שנמצא במחלוקת מחקרית. ההגדרה הקלאסית, ככל שאפשר לקרוא לה כך, אכן מגדירה את מעמד הביניים כמי שמשכורתם נעה בין 75%-125% מהשכר החציוני במשק. כך שזו לא גחמה של בנק ישראל, אלא הגדרה מקובלת בעולם.
אלא שכל מי שעיניו בראש וארנקו בכיסו מבין שההגדרה הזו בעייתית, כפי ששוקי מציין בצדק. על פי נתוני מנהל הכנסות המדינה, מעמד הביניים הישראלי מתפרש בהתאם להגדרה הזו על פני עשירונים 4-6, בערך (נכון לשנת 2011). קרי, בין משכורת חודשית (ברוטו, לאדם) של 4,190 שקל ל-6,983 שקל. כלומר, מי שמשתכר שכר המינימום צריך להיות שמח בחלקו – הוא מהווה את השכבה התחתונה של מעמד הביניים. נו באמת.

2.
גוטליב וחוקרים אחרים הבינו היטב שיש בעיה עם ההגדרה הזו. למעשה, אחת המסקנות המהותיות של המחקר של גוטליב היתה שבשנים האחרונות מעמד הביניים בישראל פשוט נעלם. הוא לא קיים יותר (הנתונים שלו מגיעים עד 2008 ובימים אלה הוא משלים את הבדיקה גם לשנים שחלפו מאז). בישראל של היום קיימים שני מעמדות, כך על פי המחקר של גוטליב: המעמד הנמוך, והמעמד הגבוה. מעמד הביניים התפזר אל תוך שניהם. החלק התחתון של מעמד הביניים מזדהה יותר עם השכבות הנמוכות, והמעמד הבינוני גבוה (עשירונים 6-8) מזדהה יותר עם המעמד הגבוהה (עשירונים 9-10). במלים אחרות, החברה הישראלית הפכה לקוטבית יותר, מנוכרת יותר.
את הראיון המלא שלנו עם גוטליב אפשר למצוא כאן (אחד החביבים עלי). הראיון איתו נערך בסביבות חודש פברואר 2011, והתפרסם כאמור באפריל. לקראת סוף הראיון, כששאלנו אותו מה יקרה למעמד הביניים הישראלי בעתיד, הוא אמר לנו כך:

"אם נמשיך ככה, אין לדעת מה יקרה. עשר שנים קדימה, אם המגמה תימשך, איפשהו זה יתפוצץ. כיום זה קורה במדינות ערב, אבל לך תדע, מחר יכול לקרות גם פה משהו שישבור את גב הציבור. אי אפשר לחזות מאיפה זה יגיע, וכשזה יקרה לא ישנה לאף אחד מה היה הטריגר הראשוני".

ב-14/7 התברר, בדיעבד, שהוא צדק.

3.
דרך אחרת להימנע מהבעייתיות של הגדרת מעמד הביניים היא פשוט לשנות אותה. על פי הגדרה מרחיבה יותר, מעמד הביניים כולל את מי שמשכורתו החודשית נעה בין 75%-200% מהשכר החציוני. כשמשתמשים בהגדרה הזו, גם עשירונים 6-8 נכללים בה, ופתאום נוצר מעמד ביניים רחב. אבל זה בסדר, כפי שהראו נתוני בנק ישראל מהבוקר, גם העשירונים האלה מתקשים לעמוד בקצב עליות המחירים.
על פי נתוני בנק ישראל, החל משנת 2007 העלייה בהכנסה נטו של משק בית במעמד הביניים היתה קטנה מהעלייה במחירי הדיור, המזון, החשמל והמים. למעשה, כבר משנת 1997 מחירי החשמל, המים והגז (וגם מחיר שירותי הבריאות, עובדה שלא תפסה כותרות משום מה) עלו יותר מאשר העלייה בהכנסה. הסעיף הכבד שנוסף מ-2007 הוא סעיף הדיור, שבמידה רבה היה זה שהכריע את גב הגמל.

4.
באופן אישי, אני נוטה להתחבר יותר לתזה של גוטליב. הרחבת ההגדרה כך שבאותה הקבוצה יכללו גם עשירון 4 (כאמור, הכנסה ממוצעת של 4,000 שקל בחודש ברוטו) וגם עשירון 8 (הכנסה של יותר מ-10 אלף שקל בחודש ברוטו) נראית לי כמו דאוס אקס מאכינה של מישהו. הראשון רחוק שנות אור מלסגור את החודש, והשני מצליח איכשהו, בעור שיניו. מבחינת אורח החיים שלהם, אין להם המון דברים משותפים (מלבד בעלות על מקרר ומכונת כביסה. כך על פי הלמ"ס).
לכן, לדעתי, כבר מוטב להביט למציאות בעיניים ולהבין שחייה של משפחה בעשירון 4 הם חיי מצוקה, וחייה של משפחה בעשירון 8 הם חיי הישרדות ותו לא. בתווך שבין המצוקה הקיומית למלחמה יום יומית שלא לטבוע אין כלום חוץ מפוסטרים זרוקים על הרצפה של בנימין נתניהו מהבחירות הקודמות, וארגזים עם פוסטרים חדשים שעוד יגיעו לקראת מערכת הבחירות הבאה.

5.
המוסף ההוא, אגב, היה אחד הפרויקטים שהכי נהניתי לעבוד עליהם לעיתון, יחד עם אנשים טובים נוספים. בעיקר זכור לי הראיון שעשיתי (יחד עם תומר זלצר והדס שפר) עם הפסיכולוג ישראל כ"ץ. ראיון שנתן לי להבין שאני חלק מדור שמפתח לעצמו מעין בעיית קשב וריכוז קיומית בניסיון לשרוד. הנה ציטוט קצר:

"אחד הפרמטרים שהשתנו באופן ניכר בקרב מעמד הביניים בישראל הוא היציבות. בעשורים הקודמים חתרו לעבודה במקום קבוע. בשלושת העשורים האחרונים, המעבר לכלכלת שוק וההפרטות הוסיפו לאי־היציבות בצורה דרמטית. הממשלה יצאה מהתמונה, ולעובד יש תחושה שאין באמת מי שדואג לו. מבני ההתקשרויות עם עובדים הפכו ארעיים, ורבים עובדים במקצועות חופשיים או כעובדי קבלן. התחושה של רבים היא אי־ודאות: יש סבירות לא קטנה שיפטרו אותך או שתעזוב לבד את החברה. זה הגיע למצב שאם אתה נשאר באותו מקום עבודה הרבה זמן, מתחילים לשאול אותך 'למה נתקעת?'. יש לחץ מובנה לזוז, לא להישאר תקוע".

6. ריכוז לינקים:
מוסף מעמד הביניים
הראיון עם דני גוטליב
הראיון עם ישראל כ"ץ
וטור שלי שכתבתי למוסף ההוא
המחקר של בנק ישראל מהיום
נתוני מנהל הכנסות המדינה (ובעיקר לוח ה-10)