מה שמסתתר מתחת להר החובות של הישראלים | ההבדל המסוכן בין דנמרק לארה״ב

כשליש ממשקי הבית בישראל (כלומר, כ-750 אלף משקי בית) נמצאים במינוס של לפחות עשרה חודשים בשנה או יותר. כך עולה מנתוני סקר שפרסמה בשבוע שעבר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ״ס). עוד עולה מן הסקר, שנערך בין סוף 2013 לתחילת 2014, כי 37% ממי שיש להם חשבון בנק (שהם כ-450 אלף משקית בית) קיבלו בשנה החולפת טלפון מפקיד הבנק בגלל חריגה מהמסגרת שהבנק נתן להם, כלומר שהם היו במינוס עמוק במיוחד. וזה עוד כלום. מהסקר עולה עוד כי 11% ממשקי הבית שיש להם חשבון בנק קיבלו 6 שיחות מהבנק במהלך השנה החולפת בגלל חריגה מהמסגרת. אלה אנשים שנמצאים ככל הנראה במינוס כרוני במיוחד.
הבעיה העיקרית עם הנתונים האלה היא שהם מבוססים רק על סקר, ושבכל מקרה אפילו הם אינם נותנים פילוח מספיק עמוק של מפת החובות של הציבור הישראלי. למשל, מיהם אותם 37% ממשקי הבית שקיבלו 6 טלפון מהבנק בשנה האחרונה? מה עומק המינוס שלהם? מה ההכנסה שלהם? אין אף אחד שיודע.


חוסר בנתונים אודות מאפייני משקי הבית שנכנסים בחובות עלולים להביא לכך שהרגולטורים לא יידעו בזמן אמת על התנפחות בועת חובות. כך נטען במחקר חדש של חברת הייעוץ העולמי מקינזי שפורסם בתחילת החודש, ומקדיש פרק שלם לסקירת מגמות בחובות משקי הבית במדינות שונות בעולם, ביניהן ישראל.
על פי מחברי הדוח, ״התשובה לשאלה האם רמה מסוימת של חובות של משקי בית היא יציבה או לא, תלויה באופן שבו החובות האלה מתחלקים בין משקי הבית. התבוננות רק ברמה המצרפית וביחס בין כלל החובות של משקי בית לכלל ההכנסה של משקי הבית, או בין סך החובות לסך התוצר של המשק הם התחלה. אבל הדבר החשוב ביותר הוא לדעת איזה משקי בית לקחו על עצמו את החובות ומה היכולת שלהם לעמוד בהחזר החובות האלה. לשם כך יש צורך בנתונים מיקרו-כלכליים איכותיים על מצבם הפיננסי של משקי הבית, נתונים שמדינות רבות אינן אוספות״.
בשנתיים האחרונות נכתב ב״כלכליסט״ בהזדמנויות שונות על הקצב המדאיג של עליית חובות משקי הבית בישראל, בעיקר מאז 2008. הריבית הנמוכה מצד אחד ועליית מחירי הדירות מצד שני (לפחות עד 2010, עליית מחירי הדירות נגרמה בעיקר בגלל הריבית הנמוכה) הביאו לכך שישראלים רבים יותר לקחו משכנתאות, והמשכנתאות האלה היו גדולות מבעבר. מחקרים של בנק ישראל עצמו הראו כי הדרכים לקחת את המשכנתאות הגבוהות האלה היו לפרוס אותן לתקופה ארוכה יותר, ולהצמיד חלק גדול מאוד לריבית במשק, דבר שמעמיד את נוטלי המשכנתאות האלה בסיכון גבוה מאוד אם הריבית תעלה, ובמיוחד אם האבטלה תעלה במקביל.
בנק ישראל טען בשנים האחרונות באופן עקבי כי למרות קצב עליית החובות, ישראל עדיין נמצאת במצב טוב בהשוואה בין לאומית. זאת משום שהיחס בין סך החובות בישראל לתוצר עומד על כ-40%, לעומת מדינות כמו דנמרק שבהן היחס הזה עומד על כ-129%. בקיצור, אמרו בבנק ישראל בשנים האחרונות, גם אם המגמה כאן מטרידה משהו, וגם אם החובות עולים בשנים האחרונות בקצב שגבוה מקצב הצמיחה במשק (בוודאי גבוה מקצב עליית השכר), אנחנו עדיין רחוקים מלהיות במצב מסוכן באמת.


אלא שאז מגיע המחקר של מקינזי ומראה כי הטענה הזו לא בהכרח נכונה. לשם כך, החוקרים משווים בין שתי מדינות שלגביהן יש נתונים לא רק על הרמה הכוללת של חובות משקי הבית, אלא גם על האופן שבו החובות האלה נחלקים בין משקי הבית. או בקיצור, בארה״ב ובדנמרק הרגולטורים והממשלות יכולים לדעת בדיוק איזה משקי בית, עניים או עשירים, לקחו על עצמם איזה חובות.
ההשוואה בין שתי המדינות האלה מראה כי למרות שעל פניו, ברמה המצרפית היחס בין סך החובות של משקי הבית בדנמרק בין ההכנסה שלהם היה ב-2007, ערב המשבר העולמי, אחד הגבוהים ביותר בעולם – 267%. לעומת זאת, היחס בין החובות של משקי הבית בארה״ב בין להכנסה שלהם עמד בשיא שלו על כ-125%. לכאורה, המצב בארה״ב היה יציב יותר.
ובכל זאת, בדנמרק אחוז משקי הבית שלא הצליחו לעמוד בהחזר החובות שלהם מאז 2007 היה זניח (רק 0.6% ממשקי הבית פיגרו בהחזר החובות שלהם יותר משלושה חודשים בשיא המשבר). ואילו בארה״ב, 12% ממשקי הבית לא פיגרו בהחזר החובות שלהם יותר משלושה חודשים.
את הסיבה העיקרית להבדל הזה, כך לפי מחברי המחקר, אי אפשר לראות בין בלתי מזוינת רק מנתוני המקרו, אלא יש צורך לצלול לתוך נתוני המיקרו. רק אז נחשף ההבדל המרכזי בין שתי המדינות, שלפי טענת מחברי המחקר מסביר מדוע במבחן התוצאה משקי הבית בדנמרק יציבים בהרבה מאלה בארה״ב.
בעוד שבדנמרק מי שלקחו על עצמם עוד ועוד חובות בשנים שקדמו למשבר (בין 2001-2007) היו בעיקר משפחות דניות מהמעמדות הגבוהים (עשירונים 8-10), בארה״ב מי שלקחו על עצמם יותר ויותר חובות היו דווקא העניים ביותר (עשירון 1-2) ומעמד הביניים. דווקא בקרב העשירים בארה״ב היחס בין החובות להכנסה היה נמוך יחסית, ובכל מקרה נמוך מאשר אותו היחס בקרב העניים ביותר.
בקיצור, בשתי המדינות התפתחה בועת חובות בשנים שקדמו למשבר. אבל העובדה שמי שלקחו על עצמם את החובות בדנמרק היו העשירים ביותר סייעה בכך שהמדינה כולה צלחה את המשבר יחסית בשלום, משום שלעשירים הייתה יכולת לעמוד בהחזר החובות גם אחרי שהמשבר פרץ. בארה״ב, לעומת זאת, לעניים לא היה מאיפה להביא את הכסף, וכך גם לחלק גדול ממעמד הביניים, דבר שבא לידי ביטוי בקריסה משמעותית של משכנתאות, איבודי ועיקולים בתים, ומיתון ארוך שהמדינה רק לאחרונה הצליחה להתאושש ממנו, וגם זה בהצלחה חלקית.


בחזרה לישראל. גם המחקר של מקינזי מעיד על כך שרמת החובות הכללית בישראל ביחס לתוצר נמוכה יחסית למדינות אחרות (לפי המחקר מדובר ביחס של 38%, אם כי לפי נתוני בנק ישראל היחס הזה גבוה יותר ועומד על כ-42%, אולם זהו עדיין יחס נמוך). אם משווים את החובות של משקי הבית להכנסה הפנויה שלהם, מקבלים כי היחס עומד על כ-100% (שינוי בהגדרות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנה האחרונה מקשה על חישוב היחס הזה בצורה מהימנה. בשנה שקדמה לכך היחס עמד על 111%). זה הרבה, אבל זה עדיין נמוך בהשוואה בין לאומית. ובאופן כללי, בין 2007 ל-2014 היחס בין חובות משקי הבית לבין התוצר עלה ב-3%, בזמן שבמדינות אחרות הוא עלה בשיעורים גבוהים בהרבה (בתאילנד, למשל, היחס הזה עלה ב-26% וביוון ב-20%), אולם יש מדינות שבהן היחס הזה ירד, כלומר שמשקי הבית הפכו להיות ממונפים פחות (בגרמניה, למשל, היחס הזה ירד ב-6%, כך גם בספרד. בארה״ב ובאירלנד היו ירידות חדות יותר, פשוט מפני שחובות רבים נשמטו ונמחקו).
אבל, וזה הנעלם הגדול, איש בישראל לא יודע להשיב באופן רשמי ואמין כיצד החובות של הישראלים מתחלקים. ואם לחזור לדוגמא הדנית והאמריקנית, הרגולטורים בישראל לא יודעים האם מי שלקחו על עצמם חובות גדולים הם בעיקר הישראלים העניים או בעיקר מעמד הביניים הישראלים או בעיקר העשירים הישראלים, או האם זה נחלק שווה בשווה, ומה היחס בין החובות לבין ההכנסה של משקי הבית בכל עשירון ועשירון.
או, בקיצור, האם אנחנו דומים יותר למה שקרה בדנמרק, שבעיקר העשירים לקחו על עצמם חובות, או האם אנחנו דומים יותר למקרה האמריקני, שבו העניים ומעמד הביניים השקיעו את עצמם בחובות. התשובה לשאלה הזו קריטית בשביל לדעת האם מתנפתחת בו בועת חובות שאם תתפוצץ תגרור את המשק כולו למיתון עמוק וממושך – כפי שהמחקר של מקינזי מראה שקרה במדינות עם חובות גבוהים מאוד של משקי בית – או שמא נעבור זעזוע כזה יחסית בשלום, כי לאנשים שלקחו את החובות יהיה מאיפה להחזיר אותם.
רק לפני שנה חטיבת המחקר של בנק ישראל החליטה להתחיל לאסוף את הנתונים האלה. התהליך הזה לוקח זמן, ונתונים עדיין אין. בימים אלה נעשית עבודה להקים את מערכות המחשב שיאספו ויעבדו את הנתונים, ורק בהמשך הנתונים עצמם ייאספו, ועד שיוכלו להפוך לניתוחים של ממש שיוצגו בידי מקבלי ההחלטות, צפויה לחלוף עוד שנה שלמה. אם בועת החובות תתפוצץ לפני כן – כלומר, אם יכה את המשק מיתון והאבטלה תעלה ואנשים לא יוכלו להחזיר את החובות שלהם, או יהיו חייבים להוריד משמעותית את רמת החיים שלהם בשביל להמשיך להחזיר חובות – נדע כולנו מה התשובה לשאלה הזו, אבל בדרך הקשה.


אגב, בסוף בדוח מציעים מחבריו מספר צעדים שממשלות ורגולטורים יכולים לנקוט בשביל להקטין את הסיכון שטמון בחובות משקי בית, ובעיקר במשכנתאות. חלק מהצעדים נעשו כבר בישראל בשנים האחרונות, כמו למשל להקטין את שיעור המשכנתא הכולל שניתן לקחת ביחס למחיר הדירה (לזוגות צעירים, למשל, ניתן לתת משכנתא של עד 60% מערך הדירה בלבד, לעומת 90% ויותר בשנים קודמות).
בנוסף, מחברי הדוח מציעים צעד שאמור לחלק את הסיכון בין נוטלי המשכנתאות לבין הבנקים שמחלקים אותם. למשל, משכנתאות שההחזר החודשי שלהן משתנה אם מחירי הדירות יורדים בחדות או אם מי שלקח אותם נקלע לתקופת אבטלה ממושכת. במקרה כזה, ההחזר החודשי יירד, עד שהמחירים ישובו לעלות או עד שמי שלקח אותם ימצא עבודה חדשה. לפי מודל אחר, אם מחיר הדירה יירד משמעותית גם ההחזר החודשי של המשכנתא יירד בשיעור דומה. בתמורה, אם המחירים יחזרו לרמת הקודמת, גם גובה ההחזר יעלה מחדש, והבנקים יקבלו בעתיד 5% מהרווח שיווצר אם בעל הבית ימכור את הדירה במחיר גבוה יותר ממה שקנה אותה.

התפרסם הבוקר בעיתון בגרסה קצרה יותר