אורי כץ כתב ביקורת על האופן שבו תאגיד השידור מקדם בורות כלכלית, כלשונו. בפוסט שלו הוא הביא מספר דוגמאות לדברים שהתאגיד עשה (בעיקר סרטונים). לא אתייחס לכל הטענות שכץ העלה, משום שלא הכל תחת אחריותי ואני לא דובר תאגיד השידור. אתייחס רק לשתיים מהדוגמאותש הוא מביא.

כץ מתח ביקורת, או הפנה לביקורת שמתחו אחרים, על שני דברים שעשינו. הראשון, אייטם של צליל אברהם בפודקאסט שלנו "חיות כיס" מלפני כמה וכמה חודשים. והשני, סרטון חדש יחסית של הילה ויסברג בעמוד פייסבוק שלנו "כאן באמת" על הקשר בין מצב סוציו-אקונומי לבין תחלואה בסוכרת.

אוברגייט

הנה התגובה של צליל אברהם לביקורת של אורי כץ, שבעצם הפנה לפוסט ביקורת של אורי אמיתי, שהיו לו טענות לגבי האופן שבו צליל הציגה מחקר מסוים על אובר בארה"ב. לפי כץ ואמיתי, אופן ההצגה של צליל את המחקר לא היה נכון כלל. הנה התגובה של צליל:

ביום שישי פרסם מורי אמיתי סטטוס בעקבות אייטם שלי בפרק 14 של חיות כיס, שבו תיארתי מחקר של ברוס שלר. שלר טוען במחקר שאובר, ואפליקציות נסיעה שיתופית אחרות שדומות לה, מגדילות את הגודש בכבישים בניו יורק, ומרחיקות נוסעים מהתחבורה הציבורית לעומת נסיעות בתחבורה באפליקציות. הוא מזהיר שהשלכה אפשרית של הגידול בנסיעות שיתופיות היא פגיעה בנגישות לתחבורה ציבורית – בגלל פקקים ובגלל ירידה בהכנסות ממכירת כרטיסים.
מורי פירט בסטטוס טעויות שהוא איתר באייטם שלי. הסטטוס שותף על ידי כמה כלכלנים, ואמיתי גם עלה לשידור אצל אראל סגל בגל"צ בעניין הזה. הנה התשובה שלי לטעויות שהוא טוען שמצא:

"בניגוד לטענה של אברהם, המחקר לא טוען שנוספו 50,000 מכוניות לכבישים, מעבר לגידול הטבעי כמו שמשתומם אמסטרדמסקי, אלא שב-2016 יש 50,000 מכוניות על הכביש בניו יורק שמוגדרת כ"רכב נסיעה שיתופית"

לא נכון. שלר מציין במפורש 50 אלף כלי רכב חדשים שנוספו לעיר בעקבות אובר ואפליקציות אחרות (בראשי תיבות TNC):
TNC growth has added nearly 50,000 vehicles and over half a billion miles of driving to the city's streets in just three years.
אין בדאטה של המחקר הסבר למתודולוגיה של הנתון הספציפי הזה, אבל בכל הנתונים ששלר מציג במחקר הוא מקזז מהגודש של אובר, ליפט וכו' את הירידה בנסועה או בנוסעים במוניות, במכוניות פרטיות ובשירותי הסעות אחרים. בין השאר, הוא מראה שאובר גרמה לגידול של 32 מיליון נסיעות ו-52 מיליון נוסעים לאחר קיזוז הירידה בנסיעות במוניות, ולתוספת של 600 מיליון מיילים של נסיעות בשלוש שנים.

"שנית, במחקר לא כתוב בשום מקום על אי שיוויון שנוצר בעקבות עומס של תחבורה שיתופית בכבישים. לדעתי הסיבה לכך היא כנראה שלפי מחקר של עיריית ניו יורק עצמה, העומס בכבישים לא נוצר בכלל בגלל התחבורה השיתופית"

לא נכון. שלר אכן מצטט בהקדמה למחקר שלו מחקר של עיריית ניו-יורק מינואר 2016, לפיו אובר וכו' לא מוסיפה גודש לכבישים, אבל בפסקה הבאה כתוב שחצי שנה מאוחר יותר היא חזרה בה, והביעה דאגה מהגודש.
שלר מוסיף שגם עיריית סן פרנסיסקו העידה על גודש אצלה בעקבות תחבורת האפליקציות, בבקשה שהגישה לרגולטור הרלוונטי במדינת קליפורניה לחקור את הנושא. שלר מסכם ואומר שעד היום לא היה ברור האם האפליקציות מוסיפות לגודש או לא, ולכן הוא ערך את המחקר – ומסקנתו היא שכן.
במלים אחרות: הפסקה הוצאה מהקשרה לגמרי. היא מצוטטת במחקר הזה על מנת להפריך אותה.

"הטיעון כאילו רוזיטה, המנקה בבניין של ג'ון סמית הלבן שהתחיל לנסוע באובר במקום ברכבת, תסבול בגלל שעכשיו יהיו גרעונות בסאבווי, בעקבות הפחתה בכמות הנסיעות לא מחזיקה מים. לפי המחקר עצמו הרכבים השיתופיים משרתים הרבה יותר ביחס למוניות, אנשים שגרים בשכונות המאוד רחוקות והפחות עשירות של ניו יורק. כלומר כנראה קודם הם לא לקחו מונית ועכשיו הם כן לוקחים"

הסיפא נכונה, וזה בדיוק מה שאמרתי. אובר וכו' הם שירותים מאוד אטרקטיביים מבחינת מחיר למעמד הביניים. אנשים ממעמד הביניים, שרבים מהם גרים בשכונות מרוחקות ממנהטן ולא עשירות, התחילו להשתמש באובר, כלומר: קודם לא לקחו מוניות ועכשיו כן לוקחים מוניות (אובר). חלק גדול מהנסיעות האלה יוצאות משכונות מרוחקות ממנהטן, אבל הגודש מתרכז במרכז מנהטן, ופוגע באוטובוסים ובסאבוויי בשתי דרכים – יותר פקקים, במקרה של האוטובוסים, ובלימת העלייה בכמות הנסיעות באוטובוסים ובסאבוויי. הסאבוויי בניו יורק מגיעה גם לשכונות מרוחקות ועניות ככה שאין שום סתירה.

״רוב הגידול בנסיעות מונית היה בכלל מנסיעות שהתחילו מחוץ למנהטן. אין פירוק לאזורים אבל מעניין לדעת כמה מתוכם אלה שכונות עם נגישות פחות טובה לתחבורה ציבורית״

לא נכון. יש חלוקה לאזורים. 56% מהנסיעות באובר ואפליקציות אחרות הן במרכז מנהטן. הגידול המדובר הוא לא בנסיעות מונית שהתחילו מחוץ למנהטן, אלא בנסיעות באובר ביחס לכמות הנסיעות במוניות. כלומר – שלר מצא שבאזורים שבהם אין מוניות, הגידול בשימוש באובר היה הגדול ביותר. אובר מפצה על מחסור בזמינות של מוניות:
In dense Manhattan neighborhoods where yellow cabs are readily available, there is little time savings and may be little advantage in convenience from using the TNC app as compared to walking to the curb and hailing a cab. Where yellow cabs are less plentiful, however, using the app may be a quicker and more assured way of obtaining a ride.
בחלק אחר במאמר הוא מראה שבכמה שכונות מרוחקות יש את הגידול הגדול ביותר בנסיעה משולבת במונית ובאפליקציות. זה יכול להצביע על חוסר בנגישות לתחבורה ציבורית.
כך או כך, הגודש העיקרי הוא במרכז מנהטן.

״מערכת המחירים הצליחה למצוא פתרון – אגרת גודש״

יכול להיות, יש הרבה פתרונות ולא דנו באייטם בכלל בפתרונות.

"כבר בשם של החוקר צליל אברהם טעתה״
נכון, אכן טעיתי בשם של החוקר.

חשוב לי להתייחס לעוד משהו: הפוסט של אמיתי הופץ בין השאר על ידי אורי כץ, בפוסט שכתב בבלוג שלו באתר "הארץ". כץ השתמש בפוסט של אמיתי כדוגמה למה שלדעתו הוא חוסר ידע ומקצועיות בעבודת הדסק הכלכלי של "כאן". "קראו למשל את מה שמורי אמיתי כתב על הפרק בפודקאסט של 'כאן' שעסק בחברת אובר", המליץ. "במסגרת השידור שאול אמסטרדמסקי וצליל אברהם מעוותים לגמרי מחקר שנעשה בניו יורק כדי שיתאים להנחות היסוד שלהם".
לא הייתי מתייחסת לזה לולא כץ הגדיל והוסיף שהעיוות שעיוותנו לדעתו הוא גם באשמתו – שכן הוא סירב להצטרף לדסק הכלכלי, ולו היה עושה זאת היה מלמד אותנו לעשות את עבודתנו. ובכן, אורי, אם היית מצטרף למקצוע שלנו, לעיתונות – היינו מלמדים אותך שלפני שמפרסמים טענות של מישהו אחר, בודקים אותן.

רק לא פיקוח מחירים!

"סרטון הסוכרת" שפירסמנו ב"כאן באמת" מבוסס על בדיקה יסודית שערכנו בנושא במשך כמה שבועות, בסיוע חוקרים מהמובילים בתחום. לא לחינם הסרטון מצביע על קשר בין חוסר יכולת כלכלית וסוכרת.

מחקר שערך כלכלן הבריאות פרופ' דב צ'רניחובסקי עבור מרכז טאוב העלה שהסל מזון בריא עולה כ-3,000 שקל בחודש למשפחה של שני הורים ושני ילדים – סכום שמשפחה ענייה (החמישון התחתון בישראל), אינה יכולה להרשות לעצמה. לפי ממצאי המחקר, היא תצטרך להוציא 65% מההכנסה שלה כדי לצרוך מזון בריא, והיא לא עומדת בזה. העלות החודשית של הסל שלה היא 2,300 שקל בחודש (42% מההכנסה שלה, נטו).

למה הסקנו שהסל הזה כולל מוצרים פחות בריאים ושהדבר קשור ביכולת כלכלית? קודם כל כי נתוני למ"ס מראים בבירור שמשפחה בחמישון הזה קונה הרבה יותר מוצרים לא בריאים (לחם לבן, פיתות, סוכר ועוד), בהשוואה למשפחה בחמישון העליון. שנית, עורך המחקר, פרופ' צ'רניחובסקי, הצביע בעצמו על כך שחוסר יכולת כלכלית לרכוש מזון בריא, דוחקת בשכבות החלשות לבסס את הסל שלהן על מוצרים זולים ומשביעים כמו לחם. זו מסקנה שלו.

ובאשר לסוכרת: נתוני משרד הבריאות מראים שיש הרבה יותר חולי סוכרת בשכבות החלשות (25%) מאשר בשאר האוכלוסיה (7%). נכון, זו קורולציה ולא בהכרח סיבתיות, אבל האם מישהו חושב שהסיבה היחידה לפערים עצומים אלה בשיעורי התחלואה היא רק מודעות לערך התזונתי של המזון? הנתונים של טאוב ושל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשילוב עם מה שהחוקרים האלה ואחרים אמרו לנו, מראים שלא.

[ואני מוסיף: במשך כמעט שנה ישבתי בוועדת המזון של משרד הבריאות ובמו עיני שמעתי סקירות וראיתי מצגות של חוקרים ישראלים ומהעולם הרחב שבאו והציגו בפני משרד הבריאות עדויות רבות לקשר בין רמה סוציו-אקונומית לבין צריכה עודפת של סוכר, וכתוצאה מכך גם תחלואה במחלות שונות ובהן סוכרת. יותר מזה, חלק מהחוקרים הראו שחברות המזון, קוקה קולה למשל, מכירה את הקשר הזה ולכן פונה בכוונה לשווקים מתפתחים, היכן שכוח הקניה מועט יותר, כי היא יודעת שהעניים קונים אותה יותר. זה קורה, בין היתר, גם בגלל מודעות אבל גם בגלל שמזון מעובד הוא במקרים רבים נגיש יותר, מהיר יותר וזול יותר. זו עבודה קשה להיות עני, זה גוזל לעיתים הרבה מאוד זמן, ואין זמן לעמוד ולהכין אוכל, בפרט אם יש חלופה לא בריאה זמינה יותר. להגיד שאם שום קשר סיבתי בין רמה סוציו-אקונומית לבין תחלואה בסוכרת וכו', זו פשוט בורות – ש"א].

באשר לפיקוח על המוצרים, נדמה לנו שהטענה שלנו התפספסה, אז הנה היא בהרחבה: חלק גדול המוצרים שמחירם מפוקח כיום על ידי המדינה הם מוצרים בלתי בריאים: לחם לבן וכהה (שדומה מאוד בהרכבו ללבן), מלח, חלב, אשל, שמנת, חמאה, גבינה צהובה וביצים. ובכל מקרה, כשהחליטו לפקח על המחיר, השיקול הבריאותי לא היה על השולחן בכלל, לא לטוב ולא לרע. לכן, הטענה שלנו היא, שאם כבר ישנה קבוצה של מוצרים שמחירם מפוקח – מדוע לא לוודא שיהיו מוצרים בריאים יותר? מדוע שלא יימכר לחם מחיטה מלאה במחיר מפוקח, ולא לחם לבן?

משרד הבריאות מודע לנקודה הזו, ולכן הוא מקדם מהלך מול משרד הכלכלה להפחתת מחירו של הלחם המלא, כך שיהיה שווה לכל נפש. בשורה התחתונה, אי אפשר להתעלם מהאלמנט הכלכלי כאשר מדברים על סוכרת. זהו כמובן לא האלמנט היחיד שמשפיע על שיעורי התחלואה בשכבות החלשות, אך הוא עיקרי וחשוב – ובוודאי שחשוב לדבר עליו ולפעול לשינוי, כך שיותר מוצרים בריאים יהיו זמינים כלכלית ליותר אנשים. מוצרי דגנים מלאים, טחינה, אבוקדו, שקדים, אגוזים, בשר עוף והודו – כל אלה מוצרים שנמצאים בסל המזון הבריא של משרד הבריאות, אך מפאת מחירם הם אינם נגישים כיום כלכלית לכל מי שחפץ בהם.

תיעזרו בכלכלנים לכל הרוחות!

ולבסוף, כמה טענות כלליות לגבי הביקורת של אורי כץ:

אני חושב שהטענה העיקרית שלו היתה שאנחנו, אנשי הדסק הכלכלי של תאגיד השידור, ומרבית כתבי הכלכלה בגופי התקשורת הפרטיים, מוטים שמאלה, ולכן בעצם אנחנו מטים את הציבור שמאלה ולא מציגים תפיסות אלטנרטיביות (אם אני מבין נכון את הטיעון).

אני לא אוהב את זה שאנשים אחרים קובעים עבורי מה תפיסת העולם שלי. אז הנה זה, באופן מפורש, בשביל שאף אחד לא יצטרך לפרש אותי: אני לא יודע לתייג את עצמי לימין או לשמאל מבחינת התפיסה הכלכלית שלי. התפיסה שלי לא מגובשת עד הסוף, היא משתנה, והיא שונה מתחום לתחום. לכן, לתייג אותי בימין או בשמאל זו פשוט שטות.

מבחינה מקרו-כלכלית, אני נוטה גם ימינה וגם שמאלה. מצד אחד, אני חושב שגירעון תקציבי נמוך הוא הדבר הכי חשוב שיש (מטעמים פוליטיים-פרקטיים לחלוטין). מצד שני, אם הבחירה היא בין מסים נמוכים ושירותים ציבוריים מצומצמים לבין מסים גבוהים ושירותים נרחבים, אני מעדיף את האפשרות השניה (אני מרגיש שקרנית פלוג משקפת את העמדה שלי בצורה הטובה ביותר שהצלחתי למצוא). אני חושב שקצבאות ילדים הן דבר שלא צריך אותו, איפה זה שם אותי? אני חושב שביטוח סיעוד ממלכתי זה דבר הכרחי כי השוק לא יודע לייצר כזה, איפה זה שם אותי?

אני יכול להביא עוד דוגמאות, אבל השורה התחתונה של כולן תהיה זו: במקרים רבים אני חושב שתחרות והשוק הפרטי יכולים להביא תוצאה לא רעה. אבל, מהניסיון שלי במקרים רבים המציאות מורכבת, והתחרות מוגבלת, אם בכלל, ומביאה לתוצאות תת-אופטמליות, או פשוט לא טובות, ובמקרים כאלה נדרשת התערבות ממשלתית. תחום הבריאות הוא בדיוק כזה, למשל.

רק שהגעתי למסקנה הזו אחרי הרבה מאוד שעות של פגישות עם אנשים רלוונטיים, קריאה של הרבה חומרים, התנסויות שונות ומשונות, ועוד דברים שאני לא מצליח לחשוב עליהם כרגע. זה בדיוק היתרון שיש לעיתונאים, בעיני, על כלכלנים תיאורטיים. החיים נראים אחרת כשקמים מהכורסא ויוצאים החוצה. לפעמים מספיק משהו קטן יחסית – העובדה שיועצי ביטוחי בריאות קבוצתיים יכולים להעלות את המחיר של התייעצות עם רופא מומחה פרטי – בשביל לשגע שוק שלם. מי שלא מכיר את הניואנסים של הפרמטרים האלה, המודלים שלו לעולם לא יוכלו לתאר את העולם האמיתי או לספר משהו מעניין ורלוונטי לגביו.
האם זה אומר שאנחנו שוטפים את מוחו של הציבור בפרופגנדה שמאלנית רק בגלל שאלה המסקנות שהגעתי אליהן? אם כן, אין לי מה להגיד לגבי הטענה הזו.

ולגבי הטענה של אורי שאנחנו צריכים להתייעץ עם כלכלנים לפני שאנחנו מפרסמים דברים: אנחנו מתייעצים. עם כלכלנים, עם אנשי מקצוע אחרים, עם השחקנים הרלוונטיים בכל מקרה ומקרה. זה אל"ף-בי"ת של מקצוע העיתונות. אנשים כמו אסף צימרינג, ואפילו אורי עצמו, למען האמת, יכולים להעיד שהתייעצתי איתם בעבר לפני שפרסמתי דברים שרציתי להיות יותר בטוח לגביהם. פעמים מסוימות הפידבק שלהם עזר לי לא לטעות, או דייק אותי יותר, ואני מודה להם על כך.

האם זה אומר שבכל מאמר או כתבה שאנחנו מפרסמים אני צריך לעשות לפני כן peer-review a של כלכלנים? ממש לא. זו לא עיתונות. זה להיות ירחון מדעי, ואנחנו לא כאלה. ובדיוק מהסיבה הזו, אפשר להיות עיתונאי כלכלי גם בלי להיות כלכלן. בשביל להיות עיתונאי יש צורך בתכונות אחרות, במיומנויות אחרות. השכלה כלכלית זה בונוס, זה לגמרי לא חובה. בדיוק כמו שבשביל להיות עיתונאי שמכסה את תחום הבריאות אין צורך להיות רופא.

כמו שאורי העיד בעצמו, הוא יותר ממוזמן לבוא ולפרסם אצלנו דברים על איזה נושאים שמתחשק לו. הבמה שלנו מוצעת לרווחה עבורו ועבור אנשים אחרים שכותבים על כלכלה באינטרנט. כל עוד נחשוב שזה מעניין ומתאים לאופי הדסק שלנו (מאמרים כלכליים מדעים, למשל, אינם מתאימים לדסק שלנו), אנחנו נשמח לארח כל מיני אנשים בכל מיני דעות, מימין ומשמאל. עובדה, עשינו את זה עד היום, ואין לנו כוונה להפסיק.

וממש לסיום:
אני מודה לכל אחד ואחת שמותחים עלינו ביקורת. מביקורת לומדים. אנחנו לא חפים מטעויות, אנחנו מנסים להתמודד עם אתגר בלתי רגיל (נסו פעם לכווץ נושא רחב מאוד שיכול לאכלס בקלות כמה כתבות של 1,500 מילה כל אחת, לסרטון של דקה וחצי, נראה אתכם שומרים על כל הניואנסים), ובדרך אנחנו צפויים לעשות טעויות, ולכן ביקורת היא דבר הכרחי עבורנו בשביל להשתפר.

מה שכן, נשאלתי למה אני לא מתייחס לביקורת של אורי אמיתי ואחרים. התשובה נורא פשוטה: מי שבוחר בדרך של אד-הומינם, טיעונים לגופו של אדם, אין לי שיח איתו.
שירדו עלינו כמה שהם רוצים.
הביקורת של אורי כץ היתה נוקבת, אבל הגיעה ממקום ענייני, ולכן בחרתי להתייחס אליה.