דברים שלא הספקתי להגיד לפסיכולוגית שלי

0.
קודם כל מוזיקה:

1.

אתמול בערב נפגשנו לפגישת מחזור של הכיתה. בזה אחר זה נכנסו אל הבית המארח אנשים שלא ראיתי 26 שנה. זה היה ערב מציף. ערב מוצף. חששתי ממנו מאוד. שקלתי רבות לא ללכת. המחויבות החברתית לחברים שלי הכריעה אותי, והלכתי. אני שמח מאוד שהלכתי.

על שולחן הסלון מישהו פיזר ספרי מחזור. מהחטיבה, מהתיכון. דפדפתי בהם. קראתי את הטקסטים. הטלוויזיה הציגה תמונות מתחלפות של כולנו מפעם. מכיתה ד׳, מהחטיבה, מהתיכון. למדנו יחד מגיל 8 ועד גיל 18. כיתת מחוננים בפתח תקווה. עשרים ומשהו ילדים נגד העולם. חלק הצטרפו באמצע. חלק נטשו. רובנו היינו שם מההתחלה ועד הסיום.

חוויתי הרבה חוויות בחיי. הכיתה הזו היתה, כנראה החוויה המעצבת ביותר. להיות עם אותם האנשים יום אחר יום, במשך עשור, זה עושה לך משהו, לטוב ולרע. רוב החברים הטובים והקרובים ביותר שלי הם מהכיתה הזו. רוב הטראומות שלי הן מהכיתה הזו. יש גילים שלמים שהדחקתי. שנים שאני לא זוכר מה היה בהן, שאני לא רוצה לזכור מה היה בהן. יש כאלה שאני זוכר גם זוכר, למרות שהייתי שמח לשכוח.

2.

קשה לי להסתכל על עצמי בתמונות האלה. ילד בן 8, או 10, או 15. נער מבולבל שלא יודע מה הוא רוצה מעצמו. שפוחד מהקיום שלו. ששונא את העולם. לא אוהב את הילד הזה. לא אוהב את הנער הזה. לא אוהב להיזכר בו כלל וכלל.

הפסיכולוגית שלי שאלה אותי לאחרונה מה אני לא אוהב בילד שהייתי, בנער שהייתי, בשאול הקטן? ניסיתי להיזכר. הנה רשימה חלקית:

זה היה ילד גרגרן. כשאמא לא רואה מוציא את קופסת הגלידה מהפריזר ואוכל חצי. בימי הולדת עומד ליד שולחן החטיפים וזולל. מה קרה, ילד? לא האכילו אותך בבית? לא נתנו לך לאכול ממתקים? אתה כל כך בודד, ילד, שאתה מנסה למלא את הריקנות שבך עם פחמימות? אתה חושב שיש משהו יותר קלישאי מזה? זו אחת התכונות שלי שאני שונא יותר מכל האחרות, גרגרנות. היא ממש הופכת אותי לפחות טוב, בעיני. זה דבר מאוד משונה מבחינתי לכתוב את זה ככה, אבל כבר אווררתי את זה בטיפול, אז זה מעט קל יותר.

זה היה ילד שחיפש תשומת לב בכוח. יש סצינה אחת בסאגת חיפוש תשומת הלב הזה שנחרטה על לוח ליבי ולא מרפה, גם בחלוף עשרות שנים. אמצע שנות ה-90. אני בן 14 או 15. זה היה אירוע חברתי כלשהו. היינו כולנו בבית של חגית ברחוב סולומון בפתח תקווה. מתישהו, באמצע, יצאתי החוצה, ירדתי למטה, והתחבאתי מתחת לגרם המדרגות שהוביל אל הלובי של הבניין. וחיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי.
אני זוכר שהאור כבה. והיה חושך. למעלה, המסיבה המשיכה בלעדי. אבל זו היתה הפואנטה, לראות האם ומתי מישהו ישים לב שהסתלקתי. אני לא זוכר כמה זמן בדיוק חיכיתי שם. אני כן זוכר שבסופו של דבר נאלצתי לקפל את האגו ולחזור למעלה ולהעמיד פנים או משהו שלא קרה דבר. אבל האירוע הזה נשאר איתי, חרוט בי. הוא חרוט בי כי לאורך השנים, למרות שהתבגרתי, משהו מהתכונה הזו נשאר בי. ואני שונא אותה. אני שונא את הילד הזה. אני שונא אותו מתחבא שם בחדר המדרגות. זה מעורר רחמים בעיני. אני רוצה לבוא, להדליק את האור, לתפוס אותו, לנער אותו, ולהעיף אותו חזרה למעלה. אל תחפש תשומת לב בכוח. תהיה מי שאתה. מי שיאהב אותך, יאהב. מי שלא, לא. יש לך ערך פנימי, אתה לא זקוק שמישהו יראה אותך.

זה היה ילד שהתמכר. לסיגריות. להיות ציני. להיות זה שעושה דברים שאף אחד אחר לא יעשה. לריגושים חטופים. זה היה ילד מכוער. ילד שמגדיל את עצמו בכך שהוא מקטין אחרים. ילד אבוד שלא מבין למה אף אחת לא אוהבת אותו בזמן שכל מה שהוא רוצה זה לאהוב. ילד שלא יודע לנגן. ילד שלא טוב בספורט. לא חכם במיוחד, לא יפה.

הדבר היחידי שידעתי לעשות תמיד, בערך מכיתה ג׳, הוא לכתוב. הכתיבה היתה חדוה. הכתיבה היתה מפלט. הכתיבה היתה שריר שאפשר להשוויץ בו. הסיפורים הקצרים עזרו לי להעביר לילות, וימים. לסדר מחשבות, לאוורר חשקים. הם עזרו לי להתחיל איתה, להשיג אותה, להיות איתה. המלים שלי היו הדבר היחידי שאהבתי בעצמי, ואפילו זה, לא יותר מדי.

3.
אתמול במפגש, בזמן שעלעלנו בספר המחזור, שאלתי חברה טובה אם היא אוהב את הילדה שהיתה. היא חשובה לרגע וענתה בפשטות – ׳כן׳. ניסיתי להבין איך זה יכול להיות. היא חשבה עוד רגע ואמרה – ׳לא יודעת, כנראה שההורים שלי פשוט אהבו אותי מספיק׳. הרהרתי בזה אחר כך עוד קצת בנסיעה הביתה. גם ההורים שלי אהבו אותי מספיק. אבל אולי יש הבדל בין לאהוב מספיק, לבין לאהוב נכון, לאהוב בצורה נעימה. אולי.

הייתי רוצה להפסיק לשנוא את הילד ההוא, שהייתי, ולהתחיל לאהוב אותו. אולי אם אצליח אוכל לחיות בשלום עם חלקים מעצמי שאיני אוהב עד היום. אולי אצליח לשנות אותם. אולי אצליח להפסיק לא לאהוב את החלקים האלה אצל הילדים שלי, ולהיות עבורם אבא טוב יותר. וזה, בעצם, יותר חשוב מכל דבר אחר.


4.
בנסיעה חזרה הביתה לא הפעלתי רדיו, לא ניגנתי שירים מהספוטיפיי. במקום זה, נתתי לחושך שמסביב ולשקט שבפנים לעטוף את מחשבותיי, את נפשי. האלכוהול כבר ירד, בחוץ היה קר, הכביש לירושלים היה כמעט ריק, ונפשי היתה עירנית כאילו צהרי היום. שייטתי עם האוטו על גבול המהירות המותרת, ושקעתי במין ריחוף מוזר של אחרי קתרזיס. שרדתי את המפגש הזה. שרדתי את המפגש החזיתי עם העבר. עם דברים שהדחקתי. עם סיטואציות שלא רציתי לחזור אליהן.
יותר מכל, חשבתי על הדברים שתמר אמרה בסוף המפגש.
אני לא זוכר את מילותיה המדויקות, וחבל כי הן היו כמו שיר קצר ונהדר. אבל היא אמרה משהו כמו – כשאנחנו יושבים כאן, אני רואה ליד כל אחת ואחד מכן גם את הילד או הילד שהייתם, שיושב לידכם. על יד כל אחת ואחד מאיתנו יושב הילד או הילד שהיינו. והיום, בחלוף כל כך הרבה שנים, אנחנו יכולים להגיד להם – הכל בסדר. בלי לחץ. הכל יהיה בסדר. אתם בסדר. אתם ממש ממש בסדר.

זה לא בדיוק מה שהיא אמרה. היא אמרה את זה כל כך הרבה יותר יפה. זה היה רגע מרגש ורציתי לקום ולחבק אותה. במקום זה רק אמרתי לה תודה על הדברים האלה בסוף המפגש. אחרי הכל, לא ראיתי אותה עשרים ושש שנה, זה יהיה מוזר פתאום לחבק. לא?

דבר מוזר הוא אנשים. דבר מתעתע הוא הזמן. דבר מופלא הוא השילוב ביניהם. סימני השנים נראים על כולנו, מי יותר ומי פחות. המקומות שהיינו בהם, המקומות שלא. פגעי השמש, שינויי הגוף. הזמן הוא המים, וגופנו הוא הסלע שנכנע להם. ובכל זאת, למרות השנים, תמר צדקה. המרחק בין הילדים שהיינו למבוגרים שהננו קטן משנדמה. מי שאהב לכתוב, כותב למחייתו. מי שאהבה אנשים, מטפלת למחייתה. מי שאהבו להתפלסף מצאו עצמם באקדמיה. וכך הלאה, והלאה. זה היה ממש כמו פלא.

כשהאירוע התחיל להתקרב לסופו, לא כל כך מצאתי את עצמי. אז עזרתי קצת לאסוף כיסאות. ולזרוק זבל לפח. ולהכניס כלים למדיח. ואמרתי שלום שניים שלושה חברים, אבל לכל היתר לא. לבשתי את המעיל שלי, בדקתי קצת הודעות בטלפון, ואז וחמקתי החוצה בלי להיפרד.

המסיבה המשיכה עוד קצת בתוך הבית. הסתכלתי על האנשים מבחוץ, דרך דלת הזכוכית הגדולה שפונה אל החצר. אנשים שרובם לא ראו אלה את אלה במשך עשרים ושש שנים, עומדים ומדברים על מה שזה לא יהיה, כאילו ממשיכים מהנקודה האחרונה שהפסיקו. כאילו החיים המשותפים שלנו הם קלטת וידאו שמישהו שכח בתוך המכשיר בזמן שהטכנולוגיה התקדמה, ועכשיו הילדים שלנו מצאו אותו במרתף, הסירו את האבק, חיברו לחשמל, ולחצו שוב על פליי.

עמדתי בחוץ והסתכלתי עליהם לעוד רגע. אף אחד לא שם לב שהלכתי. אף אחד לא בא לחפש אותי. אבל האור לא כבה בחדר המדרגות. ולרגע, כבר לא הייתי זקוק לתשומת הלב הזו. לרגע אחד חולף, הערך שלי היה מי שאני בפנים. מי שאוהב אוהב, ומי שלא לא. חשבתי לעצמי שבטח לא אראה את האנשים האלה לפחות עוד עשרים ושש שנה. וזו היתה מחשבה מוזרה, ומפחידה, כי לכו תדעו מי מאיתנו עוד יהיה פה בעוד עשרים ושש שנה. ואז נפרדתי מהחברים שלי לכיתה בליבי, נכנסתי לאוטו, ונסעתי הביתה.

פיזור נפש #10

0.
קודם כל, מוזיקה:

1.

אובססיית הקפה שלי מעמיקה ואני ממש בסכנה להתדרדר להיות ״מהאנשים האלה״. מצד שני, אני מבוגר מדי והחיים קצרים מדי בשביל לעשות שיקולים כאלה, אז פאק איט, בואו נתאבסס.
אני לא שותה הרבה קפה, אבל אני שותה הרבה יותר קפה מקודם. עד לפני שנה, בערך, לא שתיתי קפה בכלל. אף פעם לא. ואז התחלתי לשתות קפה אחד בשבוע, בימי שישי בבוקר, בשוק. ואז, כשזה מצא חן בעיני, התחלתי לגנוב עוד איזה קפה פה ושם. ומפה לשם הפה ושם הזה הפך להיות – איפה אני שותה את הקפה שלי היום?
אני לא שותה קפה בכל יום, אבל שותה קפה כמה פעמים בשבוע. נגיד 3-4 פעמים. לא יותר מאחד ביום בכל מקרה. בין היתר בגלל שיותר מדי קפאין עושה לי לא טוב לגרון. אני לא מדמיין, זה הרופאה אמרה לי. זה היה אחרי שהיא דחפה לי מצלמה דרך האף לתוך הלוע בשביל לראות מה קורה שם, ופסקה שאני צורך יותר מדי קפאין וזה מגרה לי את חומצות הקיבה שבתורן עולות מעלה וחורכות לי את מיתרי הקול, או משהו כזה של זקנים.
זה היה לפני ששתיתי קפה בכלל, אבל כן שתיתי איזה 8-10 כוסות תה ביום ופשוט לא הבנתי שגם בתה יש קפאין (גם בתה ירוק). אם כי לפי נעה ברגר הוא משתחרר אחרת בגוף מאשר בקפה כי הוא עטוף בטאנינים (אם הבנתי נכון את ההסבר שלה). אבל אני סוטה מהנושא.
כך או כך, אני שותה יותר קפה מקודם. וחלק מהכיף שלי הוא לחפש אחר בית הקפה שאני הכי אוהב בירושלים. יש לי שניים מועדפים – במשך השבוע סיבריס ברחוב עזה ובשבתות קפה בארוק במרכז העיר (הבוקר גיליתי שזה בעצם אותו הקפה, בקליה קצת שונה, וזה מסביר את זה) – אבל אני מקפיד לדגום גם בתי קפה אחרים, בין היתר כי החוויה הסוציו-אנתרופולוגית מסקרנת בעיני.

כל זה היתה הקדמה ארוכה במיוחד כדי להגיד שני דברים: ראשית, אני שוקל לקנות מכונת קפה הביתה. יש כרגע שתי סיבות למה אני *לא* עושה את זה (בינתיים). א׳ – זה יקר. ב׳ – זה ימנע ממי את הכיף של לשתות קפה בחוץ. אבל ככל שנוקפים הימים אני יותר מתפתה, זו האמת. ואם אני אקנה מכונה בסופו של דבר, אני באמת אהפוך להיות ״האנשים האלה״.
הדבר השני, והמעניין יותר, הוא שהיום תהיתי ברצינות, ואפילו בקול רם עם אשתי: אולי אנחנו צריכים לפתוח בית קפה בשכונה? כי כל בתי הקפה הירושלמים האלה שאני מקפיד לדגום? אף אחד מהם הוא לא בשכונה שלי. וירושלים היא עיר גדולה. כדי לנסוע לשכונה אחרת, בין אם באופניים ובין אם ברכב, צריך להתאמץ. זה לוקח זמן, זה בעליות, לפעמים יורד גשם. היה לי הרבה יותר נחמד לשתות קפה טוב בשכונה.
עכשיו, יש לי שני בתי קפה בשכונה. אבל באף אחד מהם אני לא אוהב את הקפה עצמו. אז תהיתי – אם זה חסר לי, אולי אני אעשה את זה בעצמי? התחלתי לחשוב על לוקיישנים טובים לקפה, כאלה שיש בהם תנועת הולכי רגל טבעית בהיקף נרחב, והגעתי למסקנה שהלוקיישן הטוב ביותר כבר תפוס על ידי אחד מבתי הקפה האלה, ושאני לא מצליח לחשוב על לוקיישנים מוצלחים אחרים. והדבר השני הוא ש, מה אני רציני להיכנס לעסק הזה? זה טירוף הדעת. א׳ – מה אני מבין בזה. ב׳ – הצד העסקי של זה הוא מסוכן בטירוף. יש סיבה למה בנקים מתרחקים כמו מאש מעסקי מזון ולא ממהרים להלוות להם כסף לפעילות שלהם – זה ענף מסוכן בטירוף.
ובשלב הזה של המחשבות הגעתי הביתה (חזרתי עם אשתי מהקפה של שבת) ועברתי לחשוב על ספונג׳ה.

2.

השבוע, בעת נדודיי בין בית קפה לבית קפה בירושלים פגשתי שני אנשים חדשים ומעניינים. אני אוהב לפגוש אנשים חדשים ומעניינים. הראשון הוא הבעלים של בית קפה בשם ״ליליאן״ במרכז העיר (רחוב הס, מאחורי הוולדורף אסטוריה, לכיוון קינג דיויד), השני הוא הבעלים של בית הקלייה הירושלמי קאנופי.
לקפה ליליאן הגעתי בעקבות המלצה של אילה נוי מאיר, הבעלים של בית הבד ריש לקיש בציפורי (אם טרם ביקרתם, עזבו הכל וסעו לשם). לפני כמה שבועות היא הגיעה לירושלים לביקור, וניצלתי את ההזדמנות לקנות ממנה 5 ליטר של שמן זית, והיא המליצה לי לקפוץ לליליאן. מבחינתי אני לוקח בחרדת קודש כל עצה של אילה, אז בהזדמנות הראשונה קפצתי לשם.
הגעתי לשם בשעת בוקר מוקדמת, ביום חצי חורפי. העיר עוד מתחה איבריה וכמו כלב שיוצא מבריכה התנערה מהגשם שירד בלילה. האבן הירושלמית היתה רטובה, אנשים היו עטופים במעילים אבל כבר הסירו את הכובעים שלהם. השמש היכתה בכתלים בדיוק בזווית שאני אוהב. המוזיקה באוזניות עשתה לי טוב על הלב.
הגעתי לבית הקפה כשהוא בדיוק נפתח ועדיין לא היו בו לקוחות. רק הבעלים, שהכניס כל מיני מאפים לתנור, ואחת העובדות שסידרה את הדלפק וגם הכינה והגישה לי קפה. החלפתי איתו כמה מלים (אני מצטער אבל שכחתי לשאול אותו לשמו עדכנו אותי באוזניה שקוראים לו בר לרוס). הוא היה צעיר וחמוד. אני מניח שהוא בסוף שנות ה-20 או תחילת שנות ה-30 לחייו. בחור חמוד שעיניו נדלקות כשמתחילים לדבר על קפה. סיפר לי שהוא עדיין לומד את הלוקיישן ואת הקהילה מסביב ואת הלקוחות ואת העסק. היה ניכר שזה לא קל לו. כששאלתי אותו מאיפה הוא קונה את הקפה הוא סיפר לי על ׳קאנופי׳ ואמר לי שאני מוכרח לפגוש את ירין, הבעלים, ולהגיע לסטודיו שלו, כי זה פשוט משוגע שם.


אז הדבר הראשון שעשיתי אחרי שסיימתי את הקפה והמיני-מדלן שלקחתי שילווה אותו (שניהם היו מצוינים), זה לחפש את קאנופי באינסטגרם, ולכתוב לירין. מפה לשם הוא אמר לי ׳יש לי פופ אחר מחר בבוקר, בוא לבקר׳. אז למחרת באמת קפצתי לבקר.
ישבנו בסך הכל 15 דקות כי הייתי בדרך מהעבודה ואל העבודה, אבל הוא הספיק לספר לי את הסיפור שלו על קצה המזלג. בחור צעיר, בסוודר יפה, עם תשוקה לקפה כמו שלא פגשתי. בזמן שדיבר על זמני ומידות קליה וטחינה בהתלהבות שאי אפשר לזייף חשבתי לעצמי שהוא מזכיר לי את ג׳יימס הופמן הישראלי. ועוד חשבתי לעצמי: אולי הוא יהיה האח הגדול שלי לענייני קפה ויכניס אותי פנימה לתוך העולם הזה כמו שצריך, יד ביד. לא שיתפתי אותו במחשבות האלה, מה אני פסיכי? רק אתכם.

לפני שהלכתי, ירין סיפר לי על הלוקיישן החדש שהוא עובד על לפתוח בו את בית הקלייה המורחב שלו, יחד עם קפה. זה הולך להיות באיזה חלל חברתי מגניב בבניין לשימור במרכז ירושלים, לא רחוק מבירתנו. הבטחתי לשוב ולבקר אותו, ואולי גם ללכת לראות.
למה אני מספר לכם את כל זה? כי שני המפגשים האלה, יחד עם מפגשים רבים אחרים שהיו לי בשבועות האחרונים עם אנשים מעולם החקלאות והאוכל הצטברו למאסה קריטית משמעותית מספיק כדי שאבין משהו.
האנשים האלה מפעימים אותי. לא רק בגלל האהבה לקפה, אלא בגלל האהבה לעשייה. הם כולם יזמים, רובם המוחלט צעירים מאוד. ובמקום לחפש אחרי קיצורי דרך להביא את המכה, לקנות nft, או ביטקוין, או שיטקוין, או ללכת להייטק, או מה שזה לא יהיה שאנשים מחפשים היום, הם רוצים לעשות משהו בידיים. להכין מדלנים, וקרואסונים, ולהגיע לקליה המדויקת והמושלמת של קפה. לשרת אנשים. לפתוח מקום שיהווה מצע לגידול קהילה. לשמח. להרוות. להשביע. תקשיבו, זה פנומנלי.
לבי לא גס בכל מי שעושים דברים אחרים. אני מאוד מאמין באיש באמונתו יחיה. כל בחירה היא לגיטימית כל עוד היא במסגרת החוק ולא פוגעת באף אחד אחר. אבל אלה אנשים שאני יכול לראות ולהרגיש את הערך הממשי של מה שהם עושים. מבחינתי, זה הטופ. זה הנשגב שבנשגב. הם ממלאים אותי בשאר רוח. אני מעריץ אותם. אני מקנא בהם. אני רוצה לספר את הסיפורים שלהם, אולי כדי לתת לאחרים השראה ללכת בעקבותיהם.

3.

חוצמזה, הפרק של שיר ראובן בפודקאסט המצוין שלה ״איך לעשות דברים״ עם יאיר גרבוז היה לי הפתעה נעימה. הנושא היה ״איך להזדקן״. ומאחר שאני מרגיש זקן כבר מגיל 8, זה התאים לי. ממרום גילו (79) גרבוז נשמע שליו כל כך, על גבול הנירוונה. משהו בזה בא לי נכון מאוד ברגע הזה. מוזמנים להאזין.
אגב, ככל שאני מזדקן בעצמי, כך אני מרגיש יותר ויותר שהגיל הביולוגי שלי מתקרב יותר לגיל הנפשי שלי. לכו תדעו, אולי כשאגיע לגיל של גרבוז, אם אגיע, ארגיש בול. נדמה לי שזה, פחות או יותר, התהליך שהוא תיאר בפודקאסט הזה. אולי זה מה שכל כך דיבר אלי שם. חוץ מזה שיר ראובן חכמה בקטע מפחיד.

4.
מחר אסע ליפו. לצערי לא יהיה לי שם מספיק זמן. לצערי אין לי מספיק זמן לכלום. לא לחינם בשיעור הראשון בכלכלה, כשפרופ׳ קובי מצר האגדי נכנס לכיתה (מבוא למיקרו) ה-דבר הראשון שהוא שרטט על הלוח היה עקומת התמורה, והמשפט הראשון שלו היה ׳כלכלה היא מדע המחסור׳, ואז הוא הסביר לנו שבתור עובדים אנחנו מחלקים את הזמן שלנו בין פנאי לעבודה. אנחנו בעצם מוכרים את שעות הפנאי שלנו למעסיק שלנו, תמורת השכר שהמעסיק משלם לנו.
הזמן שלנו הוא משאב במחסור, והשאלה היא איך אנחנו מנהלים אותו.

ככל שאני מזדקן כך אני מרגיש שאני מנצל את זמני פחות ופחות ביעילות. האמת שזה פחות קשור ישירות לגיל שלי, ויותר קשור לנסיבות חיי (שבתורן קשורות לגיל שלי). הייתי רוצה מאוד מאוד מאוד לשנות את הנסיבות, גם כדי שיהיו נסיבות טובות יותר, אבל גם כדי שיהיה זמן רב יותר כדי שאוכל לעשות יותר. להגשים יותר. ליצור יותר. אולי אז אגיע לנירוונה של גרבוז.

אני לא יודע אם תזדהו עם התחושה, אבל: אחת הסיבות שאני אף פעם לא מנסה לצייר היא שיש פער ענק בין איך שאני רואה את התמונה בעיני רוחי לבין איך שהיא יוצאת לי בפועל, על הנייר. אז ככה אני לאחרונה עם הזמן. יש לי רעיונות מדהימים בראש, שאני לא מספיק להוציא מהכוח אל הפועל, והם מתנדפים ברוח. אני שונא את התחושה הזו. אין המון דברים שאני אוהב כמו להרגיש יעיל. כמו להרגיש פרודוקטיבי. כמו להרגיש שהשעה רק עשר בבוקר וכבר הספקתי לעשות ממש המון דברים.

5.
יש המון דברים מעניינים ללמוד בעולם. לאחרונה אני מרגיש שקצת התייבשו לי מקורות ההשראה. אני מרגיש אני חוזר על עצמי, ומחפש קצת מקורות חדשים. אם יש לכם רעיונות לדברים מעניינים בטירוף שאני צריך לקרוא, להקשיב להם, לצפות בהם, אנא ספרו לי. אם תצליחו לעניין נפש אחת בישראל, כאילו עניינתם עולם ומלואו.

6.
החיים קצרים ושבריריים. שתו קפה, נשמו עמוק את קרני השמש, התמתחו, צאו לריצה, עשו יוגה בשישי, לטפו איזה חתול, גדלו עציץ, הכינו פסטה. אל תבזבזו את הזמן על לריב עם אנשים באינטרנט. עדיף לריב איתם פנים אל פנים.

פיזור נפש אחרון ל-2024

0.
קודם כל, מוזיקה:


1.
בכל יום לאורך כל שנת 2024 נכנסתי לאפליקציה 1SE שמותקנת על הטלפון שלי, וצילמתי וידאו של שניה. שניה אחת, בכל יום, לאורך שנה. אני לא זוכר למה בדיוק התחלתי עם זה. נדמה לי שזה קפץ לי בפרסומת באינסטה או משהו. זה היה ממש קצת לפני ש-2023 הסתיימה, וחשבתי שזה יהיה מגניב לתעד כל יום ויום בשנה החולפת. בתום כל חודש האפליקציה יצרה לי סרטון קצרצר של שלושים שניות, שניה אחת לכל יום של החודש. ועכשיו, הגיע הזמן לסכם את השנה. האצתי את המהירות פי שלושה ומשהו, אחרת הייתם נאלצים לצפות בזה במשך יותר מ-6 דקות ואפילו לי אין כוח לעשות את זה.

זו היתה שנה איומה. מקוללת. החיים שלנו כולנו נמחצו תחת מכבש של יגון, כאב ושכול. החיים הפרטיים שלי התרסקו לפחות שלוש פעמים, בכל פעם יותר. מי ייתן ש-2025 תהיה כל מה שקודמתה לא היתה. מי ייתן שנגיע כבר אל הגבהים המאושרים. מי ייתן שהחטופות והחטופים יחזרו הביתה, והסיוט שאנחנו חיים בו ייגמר. מי ייתן שבשנה הבאה יתחיל סוף סוף הפרק החדש בחיים של כולנו כאן.

2.

הנה כמה דברים שאני מתכנן או שהייתי רוצה לעשות ב-2025:

לרוץ שלושה חצאי מרתון. ראשון יהיה חצי מרתון תל אביב, בסוף פברואר. לא התכוונתי להירשם אליו אבל חברה טוב נרשמה בעצמה אז פשוט זרמתי. מבחינתי זו תהיה ריצת אימון. חודש אחר כך, בסוף מרץ, אמור להתקיים מירוץ העגור בעמק החולה. זה היה החצי מרתון שנרשמתי אליו מלכתחילה, אבל נדחה בגלל המלחמה. אני מאוד מחכה למירוץ הזה. שבוע אחר כך, בתחילת אפריל, תגיע גולת הכותרת – חצי מרתון ירושלים. זה מסלול שרצתי עם עצמי נגד השעון, ובא לי מאוד מאוד על המירוץ הזה. מקווה מאוד להגיע לשם בלי פציעות. כן, אני מבין שאידיאלית היה עדיף לרווח את הריצות האלה, אבל זה מה יש, וזה נראה לי בר ביצוע, בעיקר כי השניים הראשונים הם במישור. אם ארגיש שזה יותר מדי, אעשה חושבים תוך כדי תנועה, אבל האמת שזה נראה לי ריאלי. אם רק אצלח את ריצות האימון בחורף, כי רק התחלנו וכבר קר לי נורא.

להכין מלא רביולי. ופסטות. וללמוד לאפות. בא לי. ממש ממש בא לי. כבר התחלתי. רוצה להמשיך.

להתנדב בחקלאות. אני גם יודע בדיוק איפה (חוות קיימא בבית זית, איזה מקום מופלא). רק לא מצליח לפנות לזה זמן. חייב להצליח. חייב חייב. החיבור לאדמה חסר לי כמו אוויר לנשימה. אני יודע שזה יהיה קשה, ואני יודע שזה יעשה לי טוב. הלוואי שהייתי יכול לעשות את זה פעם בשבוע. בקצב הזה אני אסתפק גם בפעם בחודש או אפילו פעם ברבעון. חייב להצליח. השנה הזו טלטלה את תפיסת עולמי בכל מה שקשור לחקלאות, גם מהכיוון של המלחמה, וגם מכיוון נוסף שאני לא יכול לפרט עליו. אני עדיין לא מחסידי טיעון ׳ביטחון המזון׳, אבל אני בהחלט חושב שהחקלאות הישראלית היא ערך חשוב בפני עצמו, ושבמקרים מסוימים הוא גובר על השיקול הכלכלי. אבל חוץ מזה, יש משהו בחוות קיימא – ממליץ לכם בחום להכיר – שיכול לאפשר לי להגשים ערכים נוספים, מעבר לחקלאות עצמה. הלוואי שאצליח.

ללמוד יותר על עולם האוכל בכלל, ועל עולם האוכל הישראלי בפרט. בחודשים האחרונים הצלחתי סוף כל סוף להפוך את התשוקה למשהו שאני עושה בעבודה. אני חוטף על זה המון ביקורת, ואני ער וקשוב לה (נשבע לכם, אני אפילו מדבר על זה עם הפסיכולוגית שלי), ולכן אני מנסה למצוא את המינון הנכון בין העיסוק באוכל לבין כל היתר. אבל בלי קשר לנקודת האיזון הנכונה, אני מבין שאני צריך להביא יותר ערך מוסף באוכל, ובשביל זה, אני צריך להבין וללמוד יותר. אני לא יודע מה בדיוק הדרך לעשות את זה. הלוואי שהייתי יכול לעבור לאיטליה לשנה או שנתיים כדי ללמוד שם במכון הקולינרי ב-Bra. הלוואי. זה כבר לא יקרה בגלגול הזה. מקווה מאוד שאמצא את הדרך ללמוד על התחום הזה, כדי להכיר ולהבין אותו טוב יותר. ובלי קשר, הלוואי שבשנה הקרובה אמצא את האופן שבו אני צריך לספר את סיפורי האוכל הישראלים, ולהביא את הערך המוסף שאני רוצה להביא. האוכל הוא רק תירוץ. רק פלטפורמה לספר בה סיפורים על בני אדם, ועל המדינה שאנחנו חיים בה. זה מה שאני רוצה לעשות. הלוואי שאצליח.
בינתיים, אני אסתפק בלהעריץ מרחוק כמה עיתונאי ואנשי אוכל. בראש ובראשונה את רונית ורד (נרשמתי לסדרה של 5 הרצאות שלה בספריה הלאומית בירושלים. הראשונה היתה פוקחת עיניים. אם אתם ירושלמים, שקלו לבוא ל-4 הנותרות). את עמית אהרונסון, שהוא גם סטוריטלר נפלא של אוכל וקולינריה, גם ידען, וגם פשוט מעביר את זה כל כך כיפית בפודקאסט שלו מדברים מהבטן (עם יונתן כהן ונטע סלונים). את דוד קישקה שהכרתי בזכות רותי רוסו, שהוא מאגר בלתי נדלה של ידע וקשרים ורעיונות ומה לא בכל מה שקשור לקולינריה, וגם יש לו פודקאסט מעניין ומלמד ומעשיר וכל הסופרלטיבים הטובים שבעולם. את אילה נוי מאיר, מבית הבד ריש לקיש בציפורי (אם עדיין לא הייתם – סעו), ועוד ועוד ועוד ועוד.
אם אתם בעניין, אתם מוזמנים להאזין לתוכנית האוכל שלנו ׳מקורב לצלחת׳ כל יום שישי ב-11:00 ברשת ב׳, או להאזין לה כפודקאסט, כאן (מוזמנים להירשם לעדכונים כדי לקבל פרק חדש כל יום ראשון):

להיות חלק מקהילה. אני לא איש של קולקטיבים. מעולם לא הייתי. אבל קרו דברים השנה, ומטבע הדברים בשנה שעברה, שגרמו לי לחפש קצת יותר שייכות. זה קרה הרבה בעקבות הרצח של הירש גולדברג והמפגש שלי עם קהילתה ׳הקהל׳ הירושלמית שהוא ומשפחתו חלק ממנה (כמו גם משפחתו של ענר שפירא שנרצח בשבעה באוקטובר במיגונית המוות ושל יובל שהם שנפל בתחילת השבוע). כתבתי על זה קצת לטור שלי בכלכליסט שיתפרסם ביום חמישי הקרוב, אז בינתיים רק אסתפק בזה.

לפרסם עוד ספר. האמת שרוב השלד כבר כתוב. צריך להשלים, ולהיפגש עם העורכת כדי להבין איך מגישים אותו נכון. זה מרגש וכיפי מאוד מאוד, בעיקר כי אני עדיין מקבל תגובות חמות מאוד על ׳כסף טוב׳. שמחתי בעיקר לשמוע שהרבה מאוד חיילים קראו אותו במהלך המילואים והעבירו אותו מיד ליד (שלחו לי כמה תמונות שלו מטייל ברפיח, אני אחסוך מכם). לפרסם לו אח קטן יהיה משהו מאוד מאוד נחמד.

להעלות סדרת דוקו. בימים אלה אנחנו ממש ביישורת האחרונה של צילומי סדרת דוקו שתספר את הסיפור של החברה הישראלית דרך עולם הנדל״ן. זכיתי לעבוד עם צוות מופלא ומוכשר. אנחנו מצלמים כמעט כל שבוע פעם או פעמיים. ימי צילום ארוכים ומפרכים שמתחילים לעיתים ממש באמצע הלילה. נוסעים לדרום ולצפון. שומעים סיפורים. רודפים אחרים לידים. מחפשים את האנשים הנכונים. חוויה נהדרת שחיכיתי לה שנים. מחכה בחשש ובציפייה ענקית לראות איך זה ייצא בסופו של דבר. אני מקווה שזה יקרה בתוך חצי שנה ככה. איזה מוזר זה לעבוד בלוחות זמנים כאלה.

למצוא את הסיפורים הבאים לספר, למצוא את הדרכים הנכונות והיצירתיות ביותר לספר אותן. אני כל כך אוהב את העבודה שלי, רק תנו לי לעשות ממנה עוד ועוד. התחלנו כבר לגלגל כמה רעיונות, אני ועוד כמה אנשים במערכת. ברגע שיתפנו לי קצת ימי צילום אחרי שצילומי הנדל״ן יסתיימו, מקווה להסתער גם על הפרויקטים האלה. החברה הישראלית נמצאת בצומת דרכים, ויש סיפורים שמוכרחים לספר, ומהר.

להיות אבא (ובן זוג) יותר טוב. ונסתפק בזה.

לטוס ליעד שאני רוצה להגיע אליו כבר הרבה זמן. זו יכולה להיות יפן. זו יכולה להיות אנטרקטיקה. כל מה שהוא קצת שובר שגרה, ורצוי קצת רחוק. אני לא רואה את זה קורה בקרוב לצערי, כי סיבות, אבל אחרי הקיץ הבא, בחגי תשרי. עם הרבה עבודה קשה ונחישות, וגם קצת מזל, זה יכול להצליח. תחזיקו לי אצבעות.

3.
לכי לעזאזל, 2024. לא רוצה לזכור אף רגע ממך. אני רוצה לזכור רק את האנשים הטובים הרבים שפגשתי לאורכה. האנשים שהחזיקו אותנו. שעזרו לנו לעבור. שהראו לנו את האור. תודה לכל אחד ואחת מכם. אתם יודעים מי אתם.

פיזור נפש #7

0.
קודם כל, מוזיקה:

1.

העיתונאי גיא רז היה בן 28, בערך, כשנשלח מטעם NPR, הרדיו הציבורי האמריקאי, לכסות את המלחמה בעיראק. בשלב הזה, למרות גילו הצעיר, הקריירה העיתונאית שלו כבר היתה בעליה. הוא כבר הספיק לכסות את המלחמה בקוסובו, ובאפגניסטן. הוא הספיק לכהן בתור כתב אירופה של NPR, לזכות במלגות ופרסים, ולעבוד עם כמה מגדולי העיתונאים האמריקאים. אחרי שחזר מעיראק, המשיך לכסות עוד כמה מהאירועים הגדולים במזרח התיכון, כולל אצלנו כאן בישראל ואחר כך חזר לארה״ב והמשיך לכסות נושאים ביטחוניים וצבאיים.

עד שנשבר לו.

ב-2009 הוא לקח שנת הפסקה, במסגרת מלגת העיתונאים של Nieman Foundation, במהלכה הוא החליט שלא עוד. לא עוד עיתונות ששורפת לו את הנשמה מבפנים. מעתה הוא רצה לעשות עיתונות שמעוררת השראה. כזו שמגרה את בלוטות הסקרנות, ומספקת ערך חיובי למאזינים ולקוראים. לא זאת אף זאת, הוא חיפש דרכים חדשות ויצירתיות לספר סיפורים עיתונאיים, לא רק בדיווחים מהשטח, או בכתבות לעיתון או לרדיו.

וכך, בתהליך הדרגתי של הבשלה, שארך שבע שנים תמימות, רז חצב את דרכו, עד שיצר את How I Built This. פודקאסט שבו הוא מראיין יזמים ויזמיות, מכל מיני תחומים ושדות, שמספרים את הסיפור שלהם על איך הם עשו את זה. איך הם יצרו את זה, איך הם הקימו את זה, איך הם בנו את זה.

אני זוכר כשהפודקאסט הזה רק יצא. הפרק הראשון היה עם מישהי שמעולם לא שמעתי את שמה, שרה בלייקלי, שהקימה חברה שמעולם לא שמעתי את שמה – Spanx. זו חברת אופנה לנשים, שמייצרת ומוכרת בגדים מחטבים. אני זוכר שהקשבתי לפרק הזה והייתי מהופנט. הוקסמתי לחלוטין מהיזמת, מהסיפור שלה, מהנחישות האינסופית להגשים את החלום שלה למרות כל הקשיים. הוקסמתי גם מאומנות הראיון ומהעריכה של הפרק הזה. זו היתה עיתונות לא מתחנפת, אבל גם לא עוקצנית ולא ביקורתית. משהו שקול ומאוזן מאוד, שפשוט סיפר סיפור חיובי, שמשהו ממנו נשאר עם המאזינים, ונותן להם ערך.

הדבר הכי טוב שמעיד על כך שרז ענה על ביקוש אדיר למוצר עיתונאי מהסוג הזה, היה ההצלחה של הפודקאסט. תוך שנה הוא הפך להיות אחד מהמואזנים ביותר בעולם. הוא הספיק לראיין מאז את היזמים הגדולים ביותר שיש. מהמייסדים של אינסטגרם דרך בן אנד ג׳רי ועד למייסדת של Canva. ויש עוד. מלא. באמת. הפודקאסט הזה זכה בכמה וכמה פרסים, יצאו לו עד כה יותר מ-600 פרקים, וכבר יש לו סדרות בת תחת המותג שלו, כנסים, אירועים, אפילו ספר. על הדרך, רז עצמו הפך לעיתונאי כוכב, ויצר פודקאסטים נוספים, בהם פודקאסט מצליח מאוד לילדים.

סחתיין עליו.

2.

סיפרתי את הסיפור של גיא רז באריכות משום שיצא לי לחשוב עליו לא מעט בשנת השבתון שלי בארה״ב, וגם מאז. כשהגעתי לארה״ב המודל לחיקוי העיתונאי שלי היה עזרא קליין. אז הוא עוד היה העורך הראשי של VOX, גוף תקשורת דיגיטלי ובועט שהקמתו היתה עבורי סוג של מפת הדרכים של איך צריך לעשות היום עיתונות. במדיומים חדשים, בצורות חדשות של איך מספרים סיפור, ועוד.

אבל בהדרגה די ירד לי מקליין, וחיפשתי מודלים אחרים לחיקוי. גם VOX עצמה נקלעה לקשיים, כמו כל גופי התקשורת הדיגיטליים החדשים שהוקמו באותה תקופה (מVICE ועד BuzzFeed), וזה נהיה סיפור של החלום ושברו. היתה תקופה שחשבתי שג׳וני האריס הוא המשיח, אבל בהמשך הצלחתי לראות גם את כל הבעיות שלו, עד שנמאס לי גם ממנו (ועכשיו במלחמה ביתר שאת נמאס לי ממנו). המודל של גיא רז נשאר איתי.

למה אני מתכוון?

קודם כל, קטונתי. גיא רז הוא עיתונאי מחונן באמת. זה לא שאני אוהב את כל מה שהוא עושה, אבל האיש המציא דברים מאפס פעם אחר פעם. סלל דרך לאחרים. היווה השראה. וחוצמזה, העז לעזוב תחום יוקרתי ונחשב בשביל ללכת לעשות משהו אחר לגמרי – עיתונות חיובית. איפה הוא ואיפה אני.

ובכל זאת, בארה״ב למדתי הרבה דברים על עצמי. על מה אני טוב בו, על מה אני לא טוב בו. למדתי גם הרבה דברים על עיתונות. על מה אני אוהב בה, ומה לא, וגם על איזה סוגים של עיתונות יש. עיתונות חוקרת ועיתונות אקספליינרית. עיתונות שמרימה מסך או עיתונות שמעבירה דעה בניסיון לשנות את העולם. עיתונות ביקורתית ועיתונות מעוררת השראה, ועוד ועוד ועוד סוגים ומינים. ועוד דבר אחד למדתי – שכל סוגי העיתונות הם נחוצים ולגיטימיים, כל עוד מדובר בעיתונות ולא ביחסי ציבור או בתעמולה.

3.

השבוע לפני 17 שנה בדיוק נכנסתי לעיתונות. זה קרה לגמרי במקרה. באותה תקופה עבדתי במשרת סטודנט במשרד האוצר. זו היתה השנה השלישית שלי לתואר. נרשמתי כבר לתואר שני לכלכלה, עמדתי להתחיל לתרגל, ובאופן כללי התכוונתי להמשיך במשרד האוצר ולהפוך לעובד מדינה מן המניין, על אף שהיה לי שם משעמם בצורה בלתי רגילה. ואז, באורח פלא, אמא שלי הביאה לי גזיר עיתון שבישר שבידיעות אחרונות מחפשים אנשים למיזם כלכלי חדש.

לא היה לו שם, למיזם הזה. ולא היה ברור מה עומד מאחוריו. אבל אמרתי – הי, מה יש לי להפסיד, גם ככה יש לי כרטיסים לקמינו דה סנטיאגו בקיץ – וניגשתי למבחנים. הייתי משוכנע שלא עברתי, אבל שבועיים אחר כך התקשרו והזמינו אותי לקורס הכתבים של מה שלימים, ימים רבים אחר כך, הפך להיות כלכליסט. עזבתי את משרד האוצר, הלכתי לקורס הכתבים, בדיוק לשבוע כי אז נסעתי לקמינו דה סנטיאגו, ואחרי שחבריי ואני הגענו לסוף העולם, חזרתי ליומיים האחרונים, ושם התבשרתי שאני אהיה כתב הכנסת של העיתון. לא כי אני מוכשר במיוחד, אלא פשוט כי הייתי היחידי שגר בירושלים. נדמה לי. וכך, לגמרי במקרה, התחילה הרפתקה מדהימה, מרגשת, משגעת, של 17 שנה.

להיות עיתונאי זו העבודה הטובה בעולם למי שמעוניינים לעשות כל יום משהו אחר. להיפגש עם אנשים אחרים, להיות בסיטואציות משוגעות, לכתוב על דברים חשובים, אפילו לשנות משהו בעולם. מקצוע מדהים, בייחוד אם עובדים עם אנשי מקצוע מעולים, ולשמחתי התמזל מזלי לעבוד עם כאלה. בתחילת הדרך, וגם היום.

להיות עיתונאי זו גם עבודה קשה ותובענית, ובעיקר – שוחקת. נכון שבישראל קורה בשבוע אחד מה שלא יקרה במדינות אחרות במשך עשור שלם? אז גם בעיתונות כפל כפליים. נסו לחשוב על הרבה מקצועות צווארון לבן שבהם מייצרים מוצר חדש בכל יום. לפעמים בכל שעה. כל יום כל יום כמו שעון בלי הפסקה. לא תמצאו הרבה מקצועות כאלה.

ובגלל טיבה של העיתונות – לבקר את האנשים והגופים שמחזיקים בכוח ובאחריות – יוצא שהנושאים שאנחנו מתעסקים בהם הם לרוב קשים, לפעמים קשים מאוד. בייחוד בזמן של טלטלות גדולות כמו שהיו לנו כאן בשנים האחרונות – אינספור מערכות בחירות, שסעים חברתיים, מגפה של פעם במאה שנה, ואז שבעה באוקטובר והמלחמה שבאה אחריו ונמשכת עד היום.

זה קשוח מאוד, ושוחק מאוד.

נתתי כאן את כל הנהי הזה כי גם אני בשנים האחרונות עברתי תהליך דומה, כך נדמה לי, למה שעבר על גיא רז לפני עשור. ההתעסקות הבלתי פוסקת בנושאים האלה, מול האנשים האלה, תוך תחושה שלא משנה מה תעשה שום דבר לא ישתנה, וחצי מהציבור ישנא אותך – וואלה, זה עושה משהו לנשמה שלך. משהו לא טוב.

אז החלטתי שדי. שאני רוצה לנסות דברים אחרים, הרחוק מאזור הנוחות שלי. ללמוד ללכת מחדש. לפני שנתיים הודעתי למנהל שלי דאז ברוך שי שאני לא מעוניין יותר להיות ראש התחום הכלכלי של תאגיד השידור. חזרתי להתמקד ב-#חיותכיס, ובמקביל, יחד עם הסטודיו הדיגיטלי הנפלא של כאן חדשות, יצרנו את #המנגנון, פודקאסט מצולם של ראיונות אחד על אחד, לא רק על כלכלה (למען האמת, כמעט בכלל לא על כלכלה). חוצמזה, יצרתי כמה סדרות מגזיניות לחדשות (שיחות רחוב על יוקר המחיה, סדרה מגזינית על קהילת הבירה הישראלית, ועל החיים ללא מותגים), כתבתי ספר, התחלתי לכתוב טור שבועי לכלכליסט. ואז הגיע 7/10.

כמו כולם נשאבתי פנימה. כתבות מגזין על הצפון ועל הדרום ועל הלוויות ועל מה לא. לעיתונות יש הרבה ערך ברגשי משבר, בעיקר כשהממשלה אינה מתפקדת טוב דיה, בלשון המעטה. אבל אחרי שנה של זה, רציתי משהו אחר.

למען הסר ספק: אני לא מחפש רחמים, לא מחפש ׳יאללה יאללה יא בכיין׳, לא מחפש כלום. רק מנסה להסביר לעצמי, בקול רם, למה מזה כמה שנים חיפשתי משהו אחר, ולמה אני עושה את מה שאני עושה היום. למה התחלתי לעשות את צעדיי הראשונים בתחום עיתונות האוכל.

4.

באמצע ספטמבר, קצת לפני החגים, עלתה התוכנית הראשונה של ׳מקורב לצלחת׳. תוכנית אוכל חדשה ברשת ב׳, כל יום שישי ב-11:00. בנינו יופי של צוות. אסף אביר עורך, ואלון אמיצי מפיק (כשהוא לא בצו 8, כמו עכשיו), נדב רוזמן מחזיק אותנו שלא ניפול ונותן בראש כשצריך, וגל ברגר מנצח על הכל מלמעלה. חבורה של עיתונאים שאוהבים אוכל, ורוצים לספר עליו סיפורים מעניינים.

כבר כשיצרנו את התוכנית החלטנו שהעוגן המרכזי שלה יהיה סיורים בשווקים ברחבי ישראל. וזה אמנם רדיו, אבל מאחר שאנחנו כבר בשווקים, ומאחר שאוכל גם מצטלם ממש יפה, אז למה לא גם לצלם את הסיורים האלה? אז זה מה שאנחנו עושים כבר כמה שבועות טובים. פעם בשבוע, בכל שבוע בשוק אחר, שמקבל גרסה אחת בוידאו (שמשודרת גם במהדורת החדשות של כאן), וגרסה שניה, קולית, לרדיו.

כבר ביקרנו במחנה יהודה ובשוק תלפיות, וגם בשוק התקווה ובוואדי ניסנס וגם ברמלה וגם בנתניה ובשוק הכרמל, ויש עוד שורה ארוכה של שווקים ומקומות אוכל מעניינים בכל רחבי ישראל שסגורים לחודשיים הקרובים. זה תענוג גדול, אבל גם אתגר גדול, מכמה היבטים. קודם כל, זה לא תחום המומחיות שלי, ובכל פעם מחדש אני צריך להבין איך אני עושה את זה יותר טוב, ואיזה ערך מוסף אני יכול להביא בשביל שזה לא יהיה רק ׳אשכנזי טועם דברים ועושים פרצופים מצחיקים׳. דבר שני, זו תקופה חרא, ולא ברור מתי היא תיגמר. דווקא עכשיו לדבר על אוכל? אז כן, דווקא עכשיו לדבר על אוכל. כי כחושבים על זה, האוכל הוא לא באמת הסיפור. האוכל הוא רק התירוץ. הסיפור הוא ישראל, על כל רבדיה. זה סיפור על פריפריה מול מרכז, על עדתיות, על חילופים בין דוריים ומאבק בין שמירה על המורשת לבין רצון להתקדם, זה סיפור על מקומה של החקלאות בישראל ומקומו של הטעם בחיים שלנו, זה סיפור על נאמנויות שבטיות מול רצון לפרוץ מסגרות ולהעז, זה סיפור על ערבים ויהודים, על תרבות, על היסטוריה, על פוליטיקה וכלכלה ומה לא. וזה אתגר לספר את כל הרבדים האלה בכמה דקות.

אתם מוזמנים לשפוט אם אנחנו עושים עבודה מספיק טובה או לא, וגם לתת לנו רעיונות לאייטמים נוספים. כאמור, ׳מקורב לצלחת׳ משודרת כל יום שישי ב-11:00 ברשת ב, אבל זמינה עבורכם גם בתור פודקאסט. אתם מוזמנים לעקוב אחרינו ולהאזין. הנה כאן:

אני מודה שאני עדיין לא עושה את זה מספיק טוב לטעמי, אבל אני מקווה שעד התוכנית העשירית כבר אוכל להיות שבע רצון. בכל אופן, מה שברור לי הוא שזה סוג של עיתונות שלא עשיתי עד כה – עיתונות שמנסה לספר סיפור בצורה חיובית, גם אם חבויים בה מימדים ביקורתיים או שליליים. בשוק התקווה נושא העובדים הזרים מאריתריאה נכנס לתוך הסיפור. בוואדי ניסנס סיפרנו איך המלחמה פוגעת בשוק (וזה עוד היה לפני ההסלמה בצפון). בכל המקומות ניכר שכוח הקניה מגיע מאוכלוסיה אחת מאוד ספציפית בחברה הישראלית, ושהשווקים (בעיקר הגדולים) מנסים להתחנף אליה, בשביל למשוך אליהם אנשים עם כסף בארנק, גם אם זה משנה את ציביון השוק. הכל נוכח שם. אבל במידה. כי קודם כל, ולפני הכל, אנחנו רוצים לגרות את בלוטות הטעם והסקרנות שלכם, וגם לגרום לכם לרצות לנסוע לבקר במקומות האלה, לאכול בהם, ולספוג את התרבות שלהם. אנחנו מנסים לעשות כאן עיתונות חיובית. גם לי לוקח זמן לעכל את זה.

פיזור נפש #6

1.
קודם כל קבלו את זה:

הדבר הזה הוא פרק פודקאסט בן שתי דקות וחצי שמבוסס על… קבלה. קבלה שקיבלתי על משהו שקניתי (אם תקשיבו לזה תבינו תוך שתי שניות מה קניתי). העליתי אותה לשירות NotebookLM החדש שגוגל השיקו אתמול, ותוך כמה דקות קיבלתי פודקאסט. פודקאסט על קבלה. ושמעו, ביחס לזה שמדובר בפודקאסט על קבלה, זה פודקאסט לא רע.

אבל זה סתם שטות. השירות הזה מאפשר לכם להעלות *מספר* מקורות מידע, כמו כמה דוחות רבעוניים של כמה חברות, או כמה מחקרים אקדמיים או כמה מצגות מהקורס שלכם באוניברסיטה – גם בעברית! – ולחולל אנליזה מדויקת להפליא תוך מספר דקות. אני ממש ממש ממליץ לכם לנסות את זה בעצמכם. הנה כאן. זה באמת שומט לסתות.

אני נתתי לו לעבור על קובץ גוגל דוק של פרק של #חיותכיס שאני עובד עליו. בקובץ הזה יש רק את התמלולים של קטעי הראיונות שעשיתי לפרק – אפילו לא של הראיונות המלאים – ומבנה סכמטי של הפרק שכתבתי לעצמי לפני שאני מתחיל לכתוב את הקריינות שלי. תוך מספר דקות הוא הבין לחלוטין את הסיפור, את הדקויות שלו, ועוד הרבה רבדים שכלל לא כתובים במסמך. והציג את הכל בצורה די מעניינת, ובעיקר מאוד אנושית. הייתי די בהלם.

ייצאתי קובץ טקסט של קבוצת הוואטסאפ של קבוצת הוואטסאפ של #חיותכיס. הוא יצר *מזה* סוג של ניתוח סוציולוגי עדכני בן 7 דקות להבין איך נראים אחורי הקלעים של עולם הפודקאסטים. הנה, תבלו:

אני מפציר בכם לעשות את זה בעצמכם לקבוצת החבר׳ה שלכם, או לקבוצה של גן פשוש. זה חתיכת וואו.

וזה, זה פרק של 8 דקות שהוא יצר מ*מצגת* שמשרד האוצר הציג בפני ועדת הכלכלה של הכנסת לפני שנתיים על הריכוזיות בשוק המזון הישראלי. אני חוזר – מצגת, בעברית, מלאה בגרפים ומספרים, על הריכוזיות בשוק המזון הישראלי. העליתי את המצגת לכאן בשביל שתוכלו לראות בעצמכם את המקור. תוך כמה דקות הוא יצר מזה פרק פודקאסט *סביר להפליא*, עם המון ניואנסים וקונטקסט. הנה:

אני לא מצפה שבאמת תקשיבו לזה, אבל אני הקשבתי היטב. עד הסוף. כי דברים מהסוג הזה, זה ממש הלחם והחמאה שלנו ב-#חיותכיס. לקחת מסמך ממשלתי אקטואלי, מעניין, מלא בדאטה, ולהנגיש אותו בשפה פשוטה וברורה, ובמהירות. לנו, בני האדם, זה יכול לקח שעות, או ימים, או שבועות, תלוי בפרק שאנחנו רוצים ליצור. לבינה המלאכותית זה לקח דקות ספורות.

לכן הקשבתי לפרק שהמחשב יצר עד סופו, בקשב רב, בעיקר בשביל להבין – אם כבר בשלב הזה של האבולוציה הבינה המלאכותית יודעת ליצור את *זה*, שזה באמת ברמה גבוהה מאוד, מה יקרה בשלב הבא? ובתוך האבולציה הזו, מה המקום שלי בתור עיתונאי שפודקאסט הוא אחד הדברים המרכזיים שהוא עושה. מה הערך המוסף שאני יודע לתת ב-#חיותכיס, או ב-#המנגנון או בכל אחד הפודקאסטים האחרים, שהבינה המלאכותית לא? (או ליתר דיוק – עדיין לא). ולפחות כשהקשבתי לפרק הזה, על הריכוזיות במזון, אז מעבר לתשובות האוטומטיות – כתיבה מעניינת, שנונה, עם ניואנסים דקים יותר, ידע רחב יותר וכו׳ – התשובה היא – דעה. אני רוצה להביא דעה. מנומקת, מבוססת, נוקבת. דעה. על זה משלמים לי. הפודקאסט הזה לא עושה את זה. הוא רוקד בעדינות סביב נושאים מעוררי מחלוקת, אבל מציג טיעונים לכאן ולכאן ומשתדל לא לדקור יותר מדי. לפחות את זה אני יודע לעשות כרגע יותר טוב. אבל לכו תדעו, אולי זה רק עניין של אפיון הבינה המלאכותית, ואז אולי אפילו הערך המוסף הזה יתנדף.

להבנתי גוגל אפיינה את זה בינתיים ככלי מחקרי, אבל רק תחשבו על השימושים העתידיים של זה, כשאתם תוכלו לשלוט באפיון של זה. להחליט כמה אנשים יהיו בשיחה, מה יהיו המגדרים שלהם, המוצאים שלהם, השפה שלהם, תחומי העניין שלהם. אני מדמיין סטודנטים מעלים לשם את כל החומר לקראת מבחן ואז יוצאים לריצה ארוכה ומקשיבים לפודקאסט על החומר. אני מדמיין אנליסטים של חברות מזינים לזה דוחות כספיים ומקבלים את הנרטיב של החברה. אני מדמיין מלא עיתונאים תופסים את הראש ותולשים את השיערות.

2.
אם אנחנו כבר בענייני סאונד, הפודקאסט Search Engine פרסם פרק סופר מעניין עם הבמאי הדוקומנטרי עטור הפרסים אלכס גיבני (שיצר, בין היתר, את הסרט על קובצי ביבי, אבל זה לא האישיו כאן). השיחה הזו היא עקב סדרה דוקומנטרית בת שני פרקים שגיבני יצר על היוצר של הספורנוס (היא נקראת Wise Guy וזמינה לצפייה למנויי HBO. הלוואי שהייתי יכול לצפות בה). אבל הפרק הוא לא על הסדרה, אלא על איך יוצרים אומנות, בדגש על אומנות דוקומנטרית, בעולם קפיטליסטי שאין לו שום תמריץ ליצור אותה, אלא בדיוק להיפך. עולם קפיטליסטי שמחפש כל הזמן את המכנה המשותף הנמוך ביותר. או כמו שהוא מספר שם, עולם שבו הסדר הוא ההפוך. זה לא שהפרסומות קוטעות את התוכן, זה התוכן שמפריד בין הפרסומות. זה עולם שבו מנהלי הרשתות/האולפנים/חברות המדיה לא משכירים שטחי פרסום למפרסמים, אלא משכירים את הצופים למפרסמים (תרגום חופשי למה שהוא אומר שם). שווה האזנה.

3.
ואם התחלנו בסאונד, נסיים בסאונד:
ביום שישי העלינו לאוויר את תוכנית הרדיו החדשה שלנו ׳מקורב לצלחת׳ (עורך אסף אביר, מפיק אלון אמיצי). זו תוכנית אוכל, שתהיה גם רדיו חי, אבל גם פודקאסט, וגם תייצר תוכן ויזואלי (למסך הלינארי ולדיגיטל של כאן חדשות). זה חתיכת ניסוי מורכב, אבל החיים קצרים וחד פעמיים אז אני משתדל למצות את הזמן.

מאז 2018, כשנפתחה לי עין שלישית בארה״ב בענייני אוכל (כתבתי על זה בעבר), חלמתי לעשות על זה משהו. כשחזרנו לישראל לתוך הקורונה התחלתי לספר סיפורים על הכלכלה של האוכל תחת ׳משחקי הביס׳, אבל זה לא הספיק לי.

כשהצעתי למנהל רשת ב׳ גל ברגר שניצור תוכנית אוכל חדשה לימי שישי, הוא ישר קפץ על הרעיון. התוכנית הזו נולדה מתוך האהבה לשוק. כשהייתי ילד שנאתי את השוק שנאת מוות. אבא שלי היה גורר אותי אליו, אבל כל מה שאני זוכר ממנו זו את הניסיון הנואש שלי לחמוק מלדרוך על הירקות הרקובים על הרצפה.

מאז שחזרנו לירושלים אני משתדל ללכת לשוק כל בוקר שישי. זו התרפיה שלי. יש לי את הסיבוב הקבוע שלי, את המקומות הקבועים, את האנשים הקבועים להגיד להם שלום. יש שוק של קיץ ושוק של חורף. שוק של חמסין ושוק של גשם. העיקר ללכת.

מתוך האהבה הזו החלטנו ליצור את מקורב לצלחת, והחלטנו שהעוגן המרכזי שלה יהיה סיור שוק, מוקלט וערוך (וגם מצולם), בכל פעם בשוק אחר ברחבי ישראל. מבחינתנו כל שוק כזה הוא הזדמנות לספר סיפור מקומי מאוד, אבל גם ישראלי מאוד. על פוליטיקה ועל תרבות ועל היסטוריה ועל שסעים ועל מה שמחבר בינינו. זה חתיכת אתגר לקחת משהו ויזואלי מאוד – אוכל, שוק – ולהפוך אותו למוצר קולי, כזה שאי אפשר לראות אותו. אבל האמת היא, שהעובדה שאי אפשר לראות את האוכל היא לא החלק הקשה. החלק הקשה הוא לתאר את המקום, ואת האנשים שאני מדבר איתם. אבל האוכל? מספיק שאני אגיד ׳קציצות׳ בשביל שזה ישר יעלה לכם איזה דימוי של קציצות בראש. אלה יכולות להיות הקציצות המדהימות שסבתא שלכם הייתה מכינה בשישי, או הקציצות שהכנתם לו בארוחת הערב הראשונה שלכם, או הקציצות המדהימות שאכלתם אצל חיוקה בתחנת הדלק אורנים בירושלים שנתקעו לכם בראש למשך שנים.

זה היופי באוכל – זה לא רק אוכל. זה עולם שלם של רגשות. ועל זה בדיוק, כך אני מקווה, תהיה התוכנית.

ביום שישי העלינו את התוכנית הראשונה, ואיתה גם את סיור השוק הראשון. בחרנו להתחיל מנווה שאנן בתל אביב, אזור התחנה המרכזית, פשוט כי זה מאוד אחר מכל מה שהכרנו. הגרסה המצולמת היא 9 דקות (זו ההזדמנות להגיד תודה לצוות המופלא של כאן חדשות בדיגיטל – לטל רז על הצילום והבימוי, לאבי קוצקל על העריכה, לשלומי אשר על הגרפיקה), אבל הגרסה ברדיו ארוכה יותר. לאט לאט נמצא את השפה שלנו, ואת הדרך המדויקת לספר את הסיפור הזה. אני מקווה מאוד שתצטרפו איתנו למסע הזה, ושהוא יגרה לכם את בלוטות הסקרנות והטעם.

4.
ולבסוף, מוזיקה (כי גם אני רוצה להיות שם, רק בשביל לגלות בסוף המסע שמלכתחילה הייתי היכן שאני רוצה להיות):