0.
קודם כל, מוזיקה:

העיתונאי גיא רז היה בן 28, בערך, כשנשלח מטעם NPR, הרדיו הציבורי האמריקאי, לכסות את המלחמה בעיראק. בשלב הזה, למרות גילו הצעיר, הקריירה העיתונאית שלו כבר היתה בעליה. הוא כבר הספיק לכסות את המלחמה בקוסובו, ובאפגניסטן. הוא הספיק לכהן בתור כתב אירופה של NPR, לזכות במלגות ופרסים, ולעבוד עם כמה מגדולי העיתונאים האמריקאים. אחרי שחזר מעיראק, המשיך לכסות עוד כמה מהאירועים הגדולים במזרח התיכון, כולל אצלנו כאן בישראל ואחר כך חזר לארה״ב והמשיך לכסות נושאים ביטחוניים וצבאיים.

עד שנשבר לו.

ב-2009 הוא לקח שנת הפסקה, במסגרת מלגת העיתונאים של Nieman Foundation, במהלכה הוא החליט שלא עוד. לא עוד עיתונות ששורפת לו את הנשמה מבפנים. מעתה הוא רצה לעשות עיתונות שמעוררת השראה. כזו שמגרה את בלוטות הסקרנות, ומספקת ערך חיובי למאזינים ולקוראים. לא זאת אף זאת, הוא חיפש דרכים חדשות ויצירתיות לספר סיפורים עיתונאיים, לא רק בדיווחים מהשטח, או בכתבות לעיתון או לרדיו.

וכך, בתהליך הדרגתי של הבשלה, שארך שבע שנים תמימות, רז חצב את דרכו, עד שיצר את How I Built This. פודקאסט שבו הוא מראיין יזמים ויזמיות, מכל מיני תחומים ושדות, שמספרים את הסיפור שלהם על איך הם עשו את זה. איך הם יצרו את זה, איך הם הקימו את זה, איך הם בנו את זה.

אני זוכר כשהפודקאסט הזה רק יצא. הפרק הראשון היה עם מישהי שמעולם לא שמעתי את שמה, שרה בלייקלי, שהקימה חברה שמעולם לא שמעתי את שמה – Spanx. זו חברת אופנה לנשים, שמייצרת ומוכרת בגדים מחטבים. אני זוכר שהקשבתי לפרק הזה והייתי מהופנט. הוקסמתי לחלוטין מהיזמת, מהסיפור שלה, מהנחישות האינסופית להגשים את החלום שלה למרות כל הקשיים. הוקסמתי גם מאומנות הראיון ומהעריכה של הפרק הזה. זו היתה עיתונות לא מתחנפת, אבל גם לא עוקצנית ולא ביקורתית. משהו שקול ומאוזן מאוד, שפשוט סיפר סיפור חיובי, שמשהו ממנו נשאר עם המאזינים, ונותן להם ערך.

הדבר הכי טוב שמעיד על כך שרז ענה על ביקוש אדיר למוצר עיתונאי מהסוג הזה, היה ההצלחה של הפודקאסט. תוך שנה הוא הפך להיות אחד מהמואזנים ביותר בעולם. הוא הספיק לראיין מאז את היזמים הגדולים ביותר שיש. מהמייסדים של אינסטגרם דרך בן אנד ג׳רי ועד למייסדת של Canva. ויש עוד. מלא. באמת. הפודקאסט הזה זכה בכמה וכמה פרסים, יצאו לו עד כה יותר מ-600 פרקים, וכבר יש לו סדרות בת תחת המותג שלו, כנסים, אירועים, אפילו ספר. על הדרך, רז עצמו הפך לעיתונאי כוכב, ויצר פודקאסטים נוספים, בהם פודקאסט מצליח מאוד לילדים.

סחתיין עליו.

2.

סיפרתי את הסיפור של גיא רז באריכות משום שיצא לי לחשוב עליו לא מעט בשנת השבתון שלי בארה״ב, וגם מאז. כשהגעתי לארה״ב המודל לחיקוי העיתונאי שלי היה עזרא קליין. אז הוא עוד היה העורך הראשי של VOX, גוף תקשורת דיגיטלי ובועט שהקמתו היתה עבורי סוג של מפת הדרכים של איך צריך לעשות היום עיתונות. במדיומים חדשים, בצורות חדשות של איך מספרים סיפור, ועוד.

אבל בהדרגה די ירד לי מקליין, וחיפשתי מודלים אחרים לחיקוי. גם VOX עצמה נקלעה לקשיים, כמו כל גופי התקשורת הדיגיטליים החדשים שהוקמו באותה תקופה (מVICE ועד BuzzFeed), וזה נהיה סיפור של החלום ושברו. היתה תקופה שחשבתי שג׳וני האריס הוא המשיח, אבל בהמשך הצלחתי לראות גם את כל הבעיות שלו, עד שנמאס לי גם ממנו (ועכשיו במלחמה ביתר שאת נמאס לי ממנו). המודל של גיא רז נשאר איתי.

למה אני מתכוון?

קודם כל, קטונתי. גיא רז הוא עיתונאי מחונן באמת. זה לא שאני אוהב את כל מה שהוא עושה, אבל האיש המציא דברים מאפס פעם אחר פעם. סלל דרך לאחרים. היווה השראה. וחוצמזה, העז לעזוב תחום יוקרתי ונחשב בשביל ללכת לעשות משהו אחר לגמרי – עיתונות חיובית. איפה הוא ואיפה אני.

ובכל זאת, בארה״ב למדתי הרבה דברים על עצמי. על מה אני טוב בו, על מה אני לא טוב בו. למדתי גם הרבה דברים על עיתונות. על מה אני אוהב בה, ומה לא, וגם על איזה סוגים של עיתונות יש. עיתונות חוקרת ועיתונות אקספליינרית. עיתונות שמרימה מסך או עיתונות שמעבירה דעה בניסיון לשנות את העולם. עיתונות ביקורתית ועיתונות מעוררת השראה, ועוד ועוד ועוד סוגים ומינים. ועוד דבר אחד למדתי – שכל סוגי העיתונות הם נחוצים ולגיטימיים, כל עוד מדובר בעיתונות ולא ביחסי ציבור או בתעמולה.

3.

השבוע לפני 17 שנה בדיוק נכנסתי לעיתונות. זה קרה לגמרי במקרה. באותה תקופה עבדתי במשרת סטודנט במשרד האוצר. זו היתה השנה השלישית שלי לתואר. נרשמתי כבר לתואר שני לכלכלה, עמדתי להתחיל לתרגל, ובאופן כללי התכוונתי להמשיך במשרד האוצר ולהפוך לעובד מדינה מן המניין, על אף שהיה לי שם משעמם בצורה בלתי רגילה. ואז, באורח פלא, אמא שלי הביאה לי גזיר עיתון שבישר שבידיעות אחרונות מחפשים אנשים למיזם כלכלי חדש.

לא היה לו שם, למיזם הזה. ולא היה ברור מה עומד מאחוריו. אבל אמרתי – הי, מה יש לי להפסיד, גם ככה יש לי כרטיסים לקמינו דה סנטיאגו בקיץ – וניגשתי למבחנים. הייתי משוכנע שלא עברתי, אבל שבועיים אחר כך התקשרו והזמינו אותי לקורס הכתבים של מה שלימים, ימים רבים אחר כך, הפך להיות כלכליסט. עזבתי את משרד האוצר, הלכתי לקורס הכתבים, בדיוק לשבוע כי אז נסעתי לקמינו דה סנטיאגו, ואחרי שחבריי ואני הגענו לסוף העולם, חזרתי ליומיים האחרונים, ושם התבשרתי שאני אהיה כתב הכנסת של העיתון. לא כי אני מוכשר במיוחד, אלא פשוט כי הייתי היחידי שגר בירושלים. נדמה לי. וכך, לגמרי במקרה, התחילה הרפתקה מדהימה, מרגשת, משגעת, של 17 שנה.

להיות עיתונאי זו העבודה הטובה בעולם למי שמעוניינים לעשות כל יום משהו אחר. להיפגש עם אנשים אחרים, להיות בסיטואציות משוגעות, לכתוב על דברים חשובים, אפילו לשנות משהו בעולם. מקצוע מדהים, בייחוד אם עובדים עם אנשי מקצוע מעולים, ולשמחתי התמזל מזלי לעבוד עם כאלה. בתחילת הדרך, וגם היום.

להיות עיתונאי זו גם עבודה קשה ותובענית, ובעיקר – שוחקת. נכון שבישראל קורה בשבוע אחד מה שלא יקרה במדינות אחרות במשך עשור שלם? אז גם בעיתונות כפל כפליים. נסו לחשוב על הרבה מקצועות צווארון לבן שבהם מייצרים מוצר חדש בכל יום. לפעמים בכל שעה. כל יום כל יום כמו שעון בלי הפסקה. לא תמצאו הרבה מקצועות כאלה.

ובגלל טיבה של העיתונות – לבקר את האנשים והגופים שמחזיקים בכוח ובאחריות – יוצא שהנושאים שאנחנו מתעסקים בהם הם לרוב קשים, לפעמים קשים מאוד. בייחוד בזמן של טלטלות גדולות כמו שהיו לנו כאן בשנים האחרונות – אינספור מערכות בחירות, שסעים חברתיים, מגפה של פעם במאה שנה, ואז שבעה באוקטובר והמלחמה שבאה אחריו ונמשכת עד היום.

זה קשוח מאוד, ושוחק מאוד.

נתתי כאן את כל הנהי הזה כי גם אני בשנים האחרונות עברתי תהליך דומה, כך נדמה לי, למה שעבר על גיא רז לפני עשור. ההתעסקות הבלתי פוסקת בנושאים האלה, מול האנשים האלה, תוך תחושה שלא משנה מה תעשה שום דבר לא ישתנה, וחצי מהציבור ישנא אותך – וואלה, זה עושה משהו לנשמה שלך. משהו לא טוב.

אז החלטתי שדי. שאני רוצה לנסות דברים אחרים, הרחוק מאזור הנוחות שלי. ללמוד ללכת מחדש. לפני שנתיים הודעתי למנהל שלי דאז ברוך שי שאני לא מעוניין יותר להיות ראש התחום הכלכלי של תאגיד השידור. חזרתי להתמקד ב-#חיותכיס, ובמקביל, יחד עם הסטודיו הדיגיטלי הנפלא של כאן חדשות, יצרנו את #המנגנון, פודקאסט מצולם של ראיונות אחד על אחד, לא רק על כלכלה (למען האמת, כמעט בכלל לא על כלכלה). חוצמזה, יצרתי כמה סדרות מגזיניות לחדשות (שיחות רחוב על יוקר המחיה, סדרה מגזינית על קהילת הבירה הישראלית, ועל החיים ללא מותגים), כתבתי ספר, התחלתי לכתוב טור שבועי לכלכליסט. ואז הגיע 7/10.

כמו כולם נשאבתי פנימה. כתבות מגזין על הצפון ועל הדרום ועל הלוויות ועל מה לא. לעיתונות יש הרבה ערך ברגשי משבר, בעיקר כשהממשלה אינה מתפקדת טוב דיה, בלשון המעטה. אבל אחרי שנה של זה, רציתי משהו אחר.

למען הסר ספק: אני לא מחפש רחמים, לא מחפש ׳יאללה יאללה יא בכיין׳, לא מחפש כלום. רק מנסה להסביר לעצמי, בקול רם, למה מזה כמה שנים חיפשתי משהו אחר, ולמה אני עושה את מה שאני עושה היום. למה התחלתי לעשות את צעדיי הראשונים בתחום עיתונות האוכל.

4.

באמצע ספטמבר, קצת לפני החגים, עלתה התוכנית הראשונה של ׳מקורב לצלחת׳. תוכנית אוכל חדשה ברשת ב׳, כל יום שישי ב-11:00. בנינו יופי של צוות. אסף אביר עורך, ואלון אמיצי מפיק (כשהוא לא בצו 8, כמו עכשיו), נדב רוזמן מחזיק אותנו שלא ניפול ונותן בראש כשצריך, וגל ברגר מנצח על הכל מלמעלה. חבורה של עיתונאים שאוהבים אוכל, ורוצים לספר עליו סיפורים מעניינים.

כבר כשיצרנו את התוכנית החלטנו שהעוגן המרכזי שלה יהיה סיורים בשווקים ברחבי ישראל. וזה אמנם רדיו, אבל מאחר שאנחנו כבר בשווקים, ומאחר שאוכל גם מצטלם ממש יפה, אז למה לא גם לצלם את הסיורים האלה? אז זה מה שאנחנו עושים כבר כמה שבועות טובים. פעם בשבוע, בכל שבוע בשוק אחר, שמקבל גרסה אחת בוידאו (שמשודרת גם במהדורת החדשות של כאן), וגרסה שניה, קולית, לרדיו.

כבר ביקרנו במחנה יהודה ובשוק תלפיות, וגם בשוק התקווה ובוואדי ניסנס וגם ברמלה וגם בנתניה ובשוק הכרמל, ויש עוד שורה ארוכה של שווקים ומקומות אוכל מעניינים בכל רחבי ישראל שסגורים לחודשיים הקרובים. זה תענוג גדול, אבל גם אתגר גדול, מכמה היבטים. קודם כל, זה לא תחום המומחיות שלי, ובכל פעם מחדש אני צריך להבין איך אני עושה את זה יותר טוב, ואיזה ערך מוסף אני יכול להביא בשביל שזה לא יהיה רק ׳אשכנזי טועם דברים ועושים פרצופים מצחיקים׳. דבר שני, זו תקופה חרא, ולא ברור מתי היא תיגמר. דווקא עכשיו לדבר על אוכל? אז כן, דווקא עכשיו לדבר על אוכל. כי כחושבים על זה, האוכל הוא לא באמת הסיפור. האוכל הוא רק התירוץ. הסיפור הוא ישראל, על כל רבדיה. זה סיפור על פריפריה מול מרכז, על עדתיות, על חילופים בין דוריים ומאבק בין שמירה על המורשת לבין רצון להתקדם, זה סיפור על מקומה של החקלאות בישראל ומקומו של הטעם בחיים שלנו, זה סיפור על נאמנויות שבטיות מול רצון לפרוץ מסגרות ולהעז, זה סיפור על ערבים ויהודים, על תרבות, על היסטוריה, על פוליטיקה וכלכלה ומה לא. וזה אתגר לספר את כל הרבדים האלה בכמה דקות.

אתם מוזמנים לשפוט אם אנחנו עושים עבודה מספיק טובה או לא, וגם לתת לנו רעיונות לאייטמים נוספים. כאמור, ׳מקורב לצלחת׳ משודרת כל יום שישי ב-11:00 ברשת ב, אבל זמינה עבורכם גם בתור פודקאסט. אתם מוזמנים לעקוב אחרינו ולהאזין. הנה כאן:

אני מודה שאני עדיין לא עושה את זה מספיק טוב לטעמי, אבל אני מקווה שעד התוכנית העשירית כבר אוכל להיות שבע רצון. בכל אופן, מה שברור לי הוא שזה סוג של עיתונות שלא עשיתי עד כה – עיתונות שמנסה לספר סיפור בצורה חיובית, גם אם חבויים בה מימדים ביקורתיים או שליליים. בשוק התקווה נושא העובדים הזרים מאריתריאה נכנס לתוך הסיפור. בוואדי ניסנס סיפרנו איך המלחמה פוגעת בשוק (וזה עוד היה לפני ההסלמה בצפון). בכל המקומות ניכר שכוח הקניה מגיע מאוכלוסיה אחת מאוד ספציפית בחברה הישראלית, ושהשווקים (בעיקר הגדולים) מנסים להתחנף אליה, בשביל למשוך אליהם אנשים עם כסף בארנק, גם אם זה משנה את ציביון השוק. הכל נוכח שם. אבל במידה. כי קודם כל, ולפני הכל, אנחנו רוצים לגרות את בלוטות הטעם והסקרנות שלכם, וגם לגרום לכם לרצות לנסוע לבקר במקומות האלה, לאכול בהם, ולספוג את התרבות שלהם. אנחנו מנסים לעשות כאן עיתונות חיובית. גם לי לוקח זמן לעכל את זה.

1.
קודם כל קבלו את זה:

אבל זה סתם שטות. השירות הזה מאפשר לכם להעלות *מספר* מקורות מידע, כמו כמה דוחות רבעוניים של כמה חברות, או כמה מחקרים אקדמיים או כמה מצגות מהקורס שלכם באוניברסיטה – גם בעברית! – ולחולל אנליזה מדויקת להפליא תוך מספר דקות. אני ממש ממש ממליץ לכם לנסות את זה בעצמכם. הנה כאן. זה באמת שומט לסתות.

אני נתתי לו לעבור על קובץ גוגל דוק של פרק של #חיותכיס שאני עובד עליו. בקובץ הזה יש רק את התמלולים של קטעי הראיונות שעשיתי לפרק – אפילו לא של הראיונות המלאים – ומבנה סכמטי של הפרק שכתבתי לעצמי לפני שאני מתחיל לכתוב את הקריינות שלי. תוך מספר דקות הוא הבין לחלוטין את הסיפור, את הדקויות שלו, ועוד הרבה רבדים שכלל לא כתובים במסמך. והציג את הכל בצורה די מעניינת, ובעיקר מאוד אנושית. הייתי די בהלם.

ייצאתי קובץ טקסט של קבוצת הוואטסאפ של קבוצת הוואטסאפ של #חיותכיס. הוא יצר *מזה* סוג של ניתוח סוציולוגי עדכני בן 7 דקות להבין איך נראים אחורי הקלעים של עולם הפודקאסטים. הנה, תבלו:

אני מפציר בכם לעשות את זה בעצמכם לקבוצת החבר׳ה שלכם, או לקבוצה של גן פשוש. זה חתיכת וואו.

וזה, זה פרק של 8 דקות שהוא יצר מ*מצגת* שמשרד האוצר הציג בפני ועדת הכלכלה של הכנסת לפני שנתיים על הריכוזיות בשוק המזון הישראלי. אני חוזר – מצגת, בעברית, מלאה בגרפים ומספרים, על הריכוזיות בשוק המזון הישראלי. העליתי את המצגת לכאן בשביל שתוכלו לראות בעצמכם את המקור. תוך כמה דקות הוא יצר מזה פרק פודקאסט *סביר להפליא*, עם המון ניואנסים וקונטקסט. הנה:

אני לא מצפה שבאמת תקשיבו לזה, אבל אני הקשבתי היטב. עד הסוף. כי דברים מהסוג הזה, זה ממש הלחם והחמאה שלנו ב-#חיותכיס. לקחת מסמך ממשלתי אקטואלי, מעניין, מלא בדאטה, ולהנגיש אותו בשפה פשוטה וברורה, ובמהירות. לנו, בני האדם, זה יכול לקח שעות, או ימים, או שבועות, תלוי בפרק שאנחנו רוצים ליצור. לבינה המלאכותית זה לקח דקות ספורות.

לכן הקשבתי לפרק שהמחשב יצר עד סופו, בקשב רב, בעיקר בשביל להבין – אם כבר בשלב הזה של האבולוציה הבינה המלאכותית יודעת ליצור את *זה*, שזה באמת ברמה גבוהה מאוד, מה יקרה בשלב הבא? ובתוך האבולציה הזו, מה המקום שלי בתור עיתונאי שפודקאסט הוא אחד הדברים המרכזיים שהוא עושה. מה הערך המוסף שאני יודע לתת ב-#חיותכיס, או ב-#המנגנון או בכל אחד הפודקאסטים האחרים, שהבינה המלאכותית לא? (או ליתר דיוק – עדיין לא). ולפחות כשהקשבתי לפרק הזה, על הריכוזיות במזון, אז מעבר לתשובות האוטומטיות – כתיבה מעניינת, שנונה, עם ניואנסים דקים יותר, ידע רחב יותר וכו׳ – התשובה היא – דעה. אני רוצה להביא דעה. מנומקת, מבוססת, נוקבת. דעה. על זה משלמים לי. הפודקאסט הזה לא עושה את זה. הוא רוקד בעדינות סביב נושאים מעוררי מחלוקת, אבל מציג טיעונים לכאן ולכאן ומשתדל לא לדקור יותר מדי. לפחות את זה אני יודע לעשות כרגע יותר טוב. אבל לכו תדעו, אולי זה רק עניין של אפיון הבינה המלאכותית, ואז אולי אפילו הערך המוסף הזה יתנדף.

להבנתי גוגל אפיינה את זה בינתיים ככלי מחקרי, אבל רק תחשבו על השימושים העתידיים של זה, כשאתם תוכלו לשלוט באפיון של זה. להחליט כמה אנשים יהיו בשיחה, מה יהיו המגדרים שלהם, המוצאים שלהם, השפה שלהם, תחומי העניין שלהם. אני מדמיין סטודנטים מעלים לשם את כל החומר לקראת מבחן ואז יוצאים לריצה ארוכה ומקשיבים לפודקאסט על החומר. אני מדמיין אנליסטים של חברות מזינים לזה דוחות כספיים ומקבלים את הנרטיב של החברה. אני מדמיין מלא עיתונאים תופסים את הראש ותולשים את השיערות.

2.
אם אנחנו כבר בענייני סאונד, הפודקאסט Search Engine פרסם פרק סופר מעניין עם הבמאי הדוקומנטרי עטור הפרסים אלכס גיבני (שיצר, בין היתר, את הסרט על קובצי ביבי, אבל זה לא האישיו כאן). השיחה הזו היא עקב סדרה דוקומנטרית בת שני פרקים שגיבני יצר על היוצר של הספורנוס (היא נקראת Wise Guy וזמינה לצפייה למנויי HBO. הלוואי שהייתי יכול לצפות בה). אבל הפרק הוא לא על הסדרה, אלא על איך יוצרים אומנות, בדגש על אומנות דוקומנטרית, בעולם קפיטליסטי שאין לו שום תמריץ ליצור אותה, אלא בדיוק להיפך. עולם קפיטליסטי שמחפש כל הזמן את המכנה המשותף הנמוך ביותר. או כמו שהוא מספר שם, עולם שבו הסדר הוא ההפוך. זה לא שהפרסומות קוטעות את התוכן, זה התוכן שמפריד בין הפרסומות. זה עולם שבו מנהלי הרשתות/האולפנים/חברות המדיה לא משכירים שטחי פרסום למפרסמים, אלא משכירים את הצופים למפרסמים (תרגום חופשי למה שהוא אומר שם). שווה האזנה.

3.
ואם התחלנו בסאונד, נסיים בסאונד:
ביום שישי העלינו לאוויר את תוכנית הרדיו החדשה שלנו ׳מקורב לצלחת׳ (עורך אסף אביר, מפיק אלון אמיצי). זו תוכנית אוכל, שתהיה גם רדיו חי, אבל גם פודקאסט, וגם תייצר תוכן ויזואלי (למסך הלינארי ולדיגיטל של כאן חדשות). זה חתיכת ניסוי מורכב, אבל החיים קצרים וחד פעמיים אז אני משתדל למצות את הזמן.

מאז 2018, כשנפתחה לי עין שלישית בארה״ב בענייני אוכל (כתבתי על זה בעבר), חלמתי לעשות על זה משהו. כשחזרנו לישראל לתוך הקורונה התחלתי לספר סיפורים על הכלכלה של האוכל תחת ׳משחקי הביס׳, אבל זה לא הספיק לי.

כשהצעתי למנהל רשת ב׳ גל ברגר שניצור תוכנית אוכל חדשה לימי שישי, הוא ישר קפץ על הרעיון. התוכנית הזו נולדה מתוך האהבה לשוק. כשהייתי ילד שנאתי את השוק שנאת מוות. אבא שלי היה גורר אותי אליו, אבל כל מה שאני זוכר ממנו זו את הניסיון הנואש שלי לחמוק מלדרוך על הירקות הרקובים על הרצפה.

מאז שחזרנו לירושלים אני משתדל ללכת לשוק כל בוקר שישי. זו התרפיה שלי. יש לי את הסיבוב הקבוע שלי, את המקומות הקבועים, את האנשים הקבועים להגיד להם שלום. יש שוק של קיץ ושוק של חורף. שוק של חמסין ושוק של גשם. העיקר ללכת.

מתוך האהבה הזו החלטנו ליצור את מקורב לצלחת, והחלטנו שהעוגן המרכזי שלה יהיה סיור שוק, מוקלט וערוך (וגם מצולם), בכל פעם בשוק אחר ברחבי ישראל. מבחינתנו כל שוק כזה הוא הזדמנות לספר סיפור מקומי מאוד, אבל גם ישראלי מאוד. על פוליטיקה ועל תרבות ועל היסטוריה ועל שסעים ועל מה שמחבר בינינו. זה חתיכת אתגר לקחת משהו ויזואלי מאוד – אוכל, שוק – ולהפוך אותו למוצר קולי, כזה שאי אפשר לראות אותו. אבל האמת היא, שהעובדה שאי אפשר לראות את האוכל היא לא החלק הקשה. החלק הקשה הוא לתאר את המקום, ואת האנשים שאני מדבר איתם. אבל האוכל? מספיק שאני אגיד ׳קציצות׳ בשביל שזה ישר יעלה לכם איזה דימוי של קציצות בראש. אלה יכולות להיות הקציצות המדהימות שסבתא שלכם הייתה מכינה בשישי, או הקציצות שהכנתם לו בארוחת הערב הראשונה שלכם, או הקציצות המדהימות שאכלתם אצל חיוקה בתחנת הדלק אורנים בירושלים שנתקעו לכם בראש למשך שנים.

זה היופי באוכל – זה לא רק אוכל. זה עולם שלם של רגשות. ועל זה בדיוק, כך אני מקווה, תהיה התוכנית.

ביום שישי העלינו את התוכנית הראשונה, ואיתה גם את סיור השוק הראשון. בחרנו להתחיל מנווה שאנן בתל אביב, אזור התחנה המרכזית, פשוט כי זה מאוד אחר מכל מה שהכרנו. הגרסה המצולמת היא 9 דקות (זו ההזדמנות להגיד תודה לצוות המופלא של כאן חדשות בדיגיטל – לטל רז על הצילום והבימוי, לאבי קוצקל על העריכה, לשלומי אשר על הגרפיקה), אבל הגרסה ברדיו ארוכה יותר. לאט לאט נמצא את השפה שלנו, ואת הדרך המדויקת לספר את הסיפור הזה. אני מקווה מאוד שתצטרפו איתנו למסע הזה, ושהוא יגרה לכם את בלוטות הסקרנות והטעם.

4.
ולבסוף, מוזיקה (כי גם אני רוצה להיות שם, רק בשביל לגלות בסוף המסע שמלכתחילה הייתי היכן שאני רוצה להיות):

0.
קודם כל, מוזיקה:

1.
זהו. אחרי 16 שבועות של אימונים עם תוכנית אימונים, ועוד כמה שבועות שרצתי בלי להבין יותר מדי מה אני עושה, סיימתי ורצתי חצי מרתון בירושלים, במסלול המקורי של חצי המרתון בירושלים, פשוט עם עצמי, נגד השעון.

על אף שהתאמנתי בהתמדה, היו לי חששות רבים אתמול, לפני המירוץ. לאורך כל היום התגנבו לי מחשבות שליליות לראש. החלטתי עם עצמי שהנעליים כבר שחוקות (הן באמת שחוקות, רצתי בהן 700 ק״מ) ושתכאב לי מאוד הרגל. שיננתי את המסלול בעל פה וגיליתי ששכחתי קטע ופחדתי שזה יקרה לי בזמן אמת. הסתכלתי בתחזית והייתי מודאג מזה שאני רץ בלי מים. בקיצור, נתתי לכל החרדות שלי לטפס ולהתיישב לי בראש.

בסופו של דבר ניערתי אותן. תרגלתי קצת נשימות לפני השינה (4-7-8, הנה פודקאסט מעולה על זה), הכנתי את הכל לבוקר שלא תהיינה הפתעות, עברתי על המסלול בראש בפעם האחרונה, ונכנסתי למיטה. מודה, לקח לי הרבה יותר מדי זמן להירדם מבדרך כלל, אבל בסופו של דבר שקעתי בשינה (ב-21:44, כמו ילד טוב).

הריצה עצמה היתה טובה. חילקתי את המסלול בראש מבעוד מועד. ידעתי באיזה נקודות אני משנה קצב. מתי אני לוקח ג׳ל אנרגיה. הדבר היחידי שלא ידעתי זה איפה בדיוק יש ברזיות, אבל איכשהו הסתדרתי עם זה. אני לא אוהב לרוץ עם מים עלי, אז זה המחיר. זה עיכב אותי טיפה, אבל לא יותר מדי. אולי דקה וחצי במצטבר. לא נורא, אנחנו רק סובייטים, לא נאצים.

היו כמה נקודות שנמאס לי. סביב הקילומטר ה-12, וקצת אחר כך, בהמשך. אבל ידעתי שהיא והילדים מחכים לי בסיום ושאני בלי טלפון ושלא יעזור כלום, אני חייב לרוץ ולסיים. אז רצתי וסיימתי. ככה, פשוט.

העלייה שהכי נהניתי ממנה – רחוב בצלאל. העלייה שהכי קיללתי – כובשי קטמון. מי שבחר להעביר את המסלול דווקא בעלייה הזו בקילומטרים האחרונים הוא סדיסט.

בכל מקרה, אני ממש שמח שהצלחתי. אני ממש שמח שקבעתי את היעד הזה והתאמנתי והתמדתי באימונים והצלחתי. מתוך 480 קילומטרים של ריצה שהיו אמורים להיות באימונים, רצתי 471. פספסתי רק ריצת אימון קצרה אחת, לפני שבועיים, כי ממש כאבה לי הרגל וזה נראה לי נכון לוותר עליה. יש נקודות שבהן אני מרוצה מהחינוך הסובייטי שקיבלתי. התמדה היא מעלה, כל עוד היא לא הופכת לאנאליות. אני מקווה שלא חציתי את הגבול.

בשורה התחתונה, רצתי שלוש דקות יותר מהר מאשר באימונים, ושלוש דקות פחות מזמן המטרה שלי. לא נורא, אני מאוד מרוצה. אני בטוח שב-1 בנובמבר, במירוץ העגור בעמק החולה, שהוא שטוח לחלוטין, אני ארוץ מהר יותר.

בהנחה שלא תהיה מלחמה ועוד אפשר יהיה לרוץ בעמק החולה.

2.

הריצה הזו היתה מתנה לעצמי ליומולדת 44. יעד ששמתי לעצמי לפני שנתיים והצלחתי לעמוד בו. היו לי עוד יעדים שהצבתי לעצמי לפני שנה, אבל המלחמה וזה, וכמו לכולם גם לי נטרפו כל התוכניות. והיו עוד הרבה דברים אחרים שהפריעו. יום אחד, אולי, אכתוב עליהם.

לאחרונה, אחרי הרבה מאוד זמן של עמידה במקום, חלק מהתוכניות שלי התחילו להבשיל. אני עומד להשיק תוכניות רדיו שבועית אישית בחודש הבא והיא מאוד מאוד מלהיבה אותי. מאוד. בנינו צוות ואנחנו עובדים על איפיון. עשינו כמה פיילוטים ותיכף נעשה עוד, גדולים יותר, ואני מאוד מקווה שנגיע כמה שיותר אפויים אל הדד ליין. רדיו זה כיף. זה המדיום המושלם, או הכי קרוב לזה, ואני מאושר שהמנהלים שלי נתנו לי את הזכות להשתעשע במדיום הזה, ולצאת מאזור הנוחות שלי אל תוך אזור הסקרנות (החדש) שלי. עוד פרטים בקרוב.

חוצמזה, לפני המלחמה הייתי בעיצומם של צילומים לסדרת דוקו (גם היא עבור ״כאן״) שנקטעו באיבם כמו כל דבר אחר. אבל הנה, אנחנו עובדים במרץ בשביל לחדש אותם, ואני מקווה מאוד שגם זה ייצא מן הכוח אל הפועל. דוקו זה כיף אדיר, להבין איך לספר סיפורים ארוכים ומורכבים במדיום המצולם זה אתגר גדול מאוד ואני מקווה שנעמוד בו. ומעל לכל, גם זו זכות גדולה שאני אסיר תודה עליה.

3.

בקיץ 2016, בדיוק לפני שמונה שנים, עזבתי את ״כלכליסט״ והצטרפתי לתאגיד השידור הישראלי (אז עוד לא היה לו אפילו שם). זו לא היתה החלטה קלה. כלכליסט היה בית מעולה. הייתי מחובר מאוד לאנשים, ולמדיום. היה לי החופש המוחלט לכתוב על כל מה שמעניין אותי, שזו זכות נדירה מאוד בעולם הזה. ובכל זאת, נפשי השתוקקה ליצור דברים חדשים, במדיומים אחרים, שאני לא מכיר, ולא שולט בהם. הייתי בן 36, ואחרי תשע שנים בפרינט זה נראה לי זמן לעבור הלאה.

בחלוף שמונה שנים, אני מאושר על ההחלטה הזו. התנסיתי בהמון דברים ב״כאן״. בחדשות, בתוכנית יומית, בטורים בדיגיטל, בהסכתים, בהצפתים, בכתבות מגזין, בסדרות, בתוכניות רדיו, בשידורים מיוחדים, במגפה, במלחמה, בעליות בבורסה, בירידות. לא כל מה שרציתי וניסיתי לעשות שם הצליח, חלק מהדברים שהצליחו בכלל לא תכננתי. אבל זה לא חשוב. מה שחשוב הוא החירות העיתונאית המוחלטת שיש בחטיבת החדשות (שהאחראי עליה, מעל כולם, הוא ראש חטיבת החדשות הפורש ברוך שי), והחירות שקיבלתי להתנסות בכל מדיום אפשרי. לעיתונאי שרוצה לעבוד התאגיד הוא דיסנילנד. לא תמיד כל המתקנים עובדים, אבל כשהם כן, זה וואו שאי אפשר לתאר. בעיקר אם אתה מוצא את המקצוענים והמקצועניות המעולים שכיף לעבוד איתם.

מה שכן, הפרינט חסר לי כל הזמן, מהרגע שעזבתי אותו. בן אדם שאוהב לכתוב הרבה מלים (הפוסט הזה הוא ראיה לכך) מתגעגע לכתוב הרבה מלים. לכן אני כל כך שמח שבשנה וחצי האחרונות חזרתי לכתוב בכלכליסט טור שבועי (הנה הטור האחרון). הוא ממלא אותי אושר. בבעתה, ובאושר. לכתוב טור זה קשה. לכתוב טור כל שבוע זה קשה כפליים. אני מאוד אוהב את כלכליסט. אני זוכה לעבוד שם מול עורכים ועורכות מעולים, הטובים שבטובים, בלי ציניות, ואני שמח שהם עוזרים לי לזקק את המחשבות, לסדר אותן במיטב סדרן, ולהביא אותן אל הקוראות והקוראים, כל שבוע מחדש.

4.

עוד לא הספקתי לסיים את ההסכת האחרון של כאן 88 – קוביין. נשאר לי רק פרק הסיום, ולכן אני עדיין לא רוצה לכתוב את מחשבותיי בעניין. אבל אפילו חמשת הפרקים ששמעתי עד כה היו מטלטלים ופוקחי עיניים. אני ממש מחכה להזדמנות המתאימה לשמוע את פרק הסיום (אי אפשר לשמוע את זה תוך כדי ריצה, זה מדכא נורא). אם גדלתם על נירוונה, וטרם שמעתם – זה כדאי מאוד. כאן מתחילים. מקווה לסיים עוד השבוע ולכתוב על כך בשבוע הבא.

5.

חוצמזה השבוע למדתי שמדינת ישראל גדלה כל שנה ב-190 אלף איש (בנטו, אחרי שמקזזים את כל מי שמת). בתוך 20 שנה נצמח פי אחד וחצי. בתוך שלושים שנה נכפיל את עצמנו. יהיו פה פי שניים ישראלים. כיף!

בתוך זה, ירושלים היום היא העיר הגדולה ביותר בפער – מיליון תושבים. קצב הצמיחה שלה גבוה מהממוצע הארצי. ב-2040, בתוך 15 שנה בסך הכל, יגורו בירושלים מיליון וחצי איש. זה כאילו שב-15 הקרובות ייקחו את כל התושבים בתל אביב וישימו בירושלים. אתגר הפיתוח והבניה פה הוא מטורף ממש. אולי אכתוב גם על זה יותר בשבוע הבא. נראה.

6.

וכמעט לבסוף, אני ממש מאוהב באשתי. מעל לראש. אוהב גם את הילדים והכל, אבל האהבה שלי לאשתי היא משהו אחר לגמרי. איזה אושר שהיא גם אוהבת אותי (אני חושב).

7.

זהו, שבוע הבא לנוח. בלי ריצות. וגם קעקוע, כי חלפה כבר שנה וחצי מהקודם. ואחרי זה נתחיל להתכונן למירוץ הבא. תודה שקראתם. צאו לרוץ. החיים קצרים.

0.
קודם כל, מוזיקה:

1.
האולימפיאדה מסתיימת, וזה כאב לב גדול. צודק אלון עידן, מה נעשה עכשיו, נחזור לחשוב על בן גביר? מי צריך את זה?
זו האולימפיאדה שנהניתי ממנה הכי הרבה, בגלל הסיפורים האישיים, בגלל הניצחונות המרגשים, וגם בגלל הנוכחות הנשית המשמעותית. דסקל כתב על זה כל כך יפה כאן. הנה ציטוט שלו:

אולימפיאדת פריז 2024 היא האולימפיאדה הנשית בכל הזמנים. בפעם הראשונה, מחצית מהמשתתפים הן ספורטאיות ואפילו הסמל של המשחקים נראה כמו אישה.
אבל מה זה "נראה" כמו אישה בימים אלו בימים אלו? ימים שבהם אינסטגרם דוחף ילדות ונערות לדיכאון דרך הכללות גסות ש"מלמדות" נערות איך אישה "צריכה להיראות" (זה מוכח מחקרית שאינסטגרם לא בריא לנפש ופוגע בדימיו הגוף – בעיקר של ילדות ונערות).
וזה למה בעיני ההמשחקים האולימפיים עושים בדיוק את ההפך מאינסטגרם והרשתות החברתיות.
הספציפיקציה של הענפים וההתמקצעות המדעית בהם יצרו "סוגי גוף" שונים לחלוטין בצורה קיצונית.
סתם לדוגמה, הגוף של סימון ביילס שונה לחלוטין מזה של רז הרשקו. עם זאת, שתיהן נשים בריאות, חזקות ומוצלחות. הן ספורטאיות אולימפיות.
כך שביילס מעניקה כל כך הרבה השראה לילדה הכי נמוכה בכיתה. הרשקו מעניקה השראה לילדה הכי גדולה. ירוסלבה אולקסייבנה מעניקה השראה לילדה הגמלונית בכיתה ועמית מעניקה השראה לילדה הכי חזקה.
השראה בריאה ואנושית. בלי פילטרים ו-AI.
והן לא עושות את זה במילים או קלישאות. הן פשוט מראות לילדות איך להיות מצוינות בתחום שהכי מתאים להן. הן מראות להן איך להרגיש בנוח עם מה שהן. עם הגוף שלהן – משהו שכשלפחות שאני גדלתי, הספורט – בעיקר האולימפי – עשה עבור הרבה מאוד בנים.

2.
רוב הזמן באולימפיאדה אנחנו חוגגים את הניצחונות. את ניצחונה של הילדה שצמחה במשפחות אומנה ובסוף הגיעה לזהב, את זה של הנערה שסבלה מבריונות וסיימה בפסגה המקצועית של העולם, או את זה של האישה שעד לפני שנתיים עבדה בפירמה פיננסית אבל הרגישה שהנשמה שלה נמצאת במסלולי האופניים אז היא עשתה הסבה מקצועית ופתאום הפכה לאלופת העולם.

ואלה סיפורים מדהימים, סיפורים ששווה לחגוג אותם.

אבל,
בצד הסיפורים האלה, יש את אלה שמגיעים למקום הרביעי. או השמיני. או השניים עשר. שום מדליה לא מחכה להם, שום פודיום. המצלמה תקלוט לכמה רגעים את האכזבה העצומה, העמוקה, המטלטלת, שבוערת מעיניהם הפעורות, מליבם השבור היוצא מבית החזה, ותעבור הלאה, אל המנצחים והמנצחות. אבל הם יישארו שם. בעלבונם, באכזבתם, בדמעותיהם.
הם הגיעו למקום הרביעי, או השמיני, או השניים עשר. 99.99% מהאנושות נמצאים מאחוריהם, לא מסוגלים להגיע קרוב אפילו לקרסוליים שלהם. בכל תחרות אחרת הם היו מוכתרים למנצחים. אבל קבוצת השווים שלהם עומדת על הפודיום, מגשימה את החלום, את כל השאיפות. ה-99.99% לא מעניינים אותם, אלא רק ה-0.01%. אולי אפילו ה-0.001%.
ליבי יוצא אליהם.

ספורטאים רבים מתמודדים עם דיכאון וחרדות, לא רק המפסידים. ואני אינני ספורטאי, אבל אני מתאר לעצמי שלהגיע למקום הרביעי, או השמיני, או השניים עשר, כשחשבת שאת מסוגלת להגיע למקום הראשון, כשכבר הגעת לפודיום בעבר, זה משאיר חתיכת צלקת בנפש.
ליבי נשבר השבוע לשמוע את בכיה השבור של אבישג סמברג, לוחמת הטאקוונדו הישראלית שהודחה כבר בסיבוב הראשון – כמה אכזרי זה – אחרי שבאולימפיאדת טוקיו הגיעה לפודיום (מדליית ארד) בגיל 19, וזכתה גם באליפות אירופה.
אני לא חושב שהייתי דוחף את המיקרופון אליה בדיוק ברגע השבר הזה. אבל האמת היא שהכנות שלה, הבאסה שלה, האכזבה העמוקה, נגעו בי, ובטח בעוד המון אנשים. בצורה מאוד פתוחה וישירה ואמיצה סמברג הציגה גם את הצד הפחות זוהר בספורט. את זה שלא מדברים עליו, את הצד של ההפסד. ספורט הוא מקצוע אכזרי – אתה מסיים את הקריירה שלך בגיל מאוד מוקדם בכל מקרה, ואם היו לך המון כישרון והמון כוח רצון ויכולת התמדה וסביבה תומכת, וגם המון מזל, אתה תגיע לפסגה.
אבל בין אם כן ובין אם לא, הקריירה שלך תהיה זרועה בהפסדים. המון המון הפסדים. מכל אחד כזה תצטרך להתאושש, לקום, ולנסות שוב. ואז שוב. ושוב. ו-וואלה, זה קשה. ממש ממש קשה. אנחנו חייבים תודה גדולה לאבישג סמברג גם על כך שייצגה אותנו באולימפיאדה, אבל גם על כך שלא חששה להציג גם את הצד הזה של המקצוע הכל כך תובעני הזה. גם זו השראה.

3.
גם הסרטון הזה, של אביה של הקופצת למים מבריטניה, אנדרה ספנדוליני סירייקס, מנחם אותה אחרי שהפסידה באולימפיאדה, הוא השראה. השראה הורית. ספנדוליני סירייקס היא בת 19, והגיעה רק למקום השישי בתחרות קפיצה מ-10 מטר, ונשברה. אביה ניחם אותה בצורה המעולה ביותר שאפשר. כאילו הוא כותב את הטקסט-בוק של איך נכון לעשות את זה. אם במקרה פספסתם אותו, אתם מוכרחים לצפות בו:

4.

זה היה שבוע מרגש, מטלטל, מסעיר, קוטבי, מכל מיני סיבות, לאומיות ואישיות. עברנו שלב ראשון, ועכשיו אנחנו נכנסים לשלב השני. וזה מפחיד אותי מאוד מאוד, אני ממש אחוז אימה, אבל גם משתדל להישאר מלא תקווה בעת ובעונה אחת. וזה קשה, ואני לא תמיד מצליח, אבל יש לי את בת הזוג המושלמת וחברים טובים שיתמכו בי ויעזרו לי, ואני מאמין ומקווה בכל ליבי שנצליח.

ובשבוע הבא, בלי נדר, אכתוב משהו על הפודקאסט המעולה מבית כאן 88 הסכתים – קוביין. אם טרם האזנתם לו, זה כדאי. כאן מתחילים.
וכאן מסיימים.

0.
קודם כל, מוזיקה:

2.
המציאות בחוץ איומה ממש, אז בשביל להימנע ממנה, צפיתי המון באולימפיאדה השבוע. ממש הרבה. פעם בארבע שנים, מותר. צפיתי בהמון ענפים, אבל בעיקר בהתעמלות ובשחיה. החלק האהוב עלי בצפיה הוא העובדה שאני צופה עם הבן הקטן שלנו (11). ספורט הוא עניין מדבק. חלק מהספורטאים שמתחרים באולימפיאדה הם ילדים לספורטאים. חלקם אפילו מתאמנים אצל ההורים שלהם. משהו בי מקווה שהצפיה המשותפת הזו שלנו תדביק אותו בזה קצת.

3.
הדבר הכי מרגש מבחינתי במשחקים האולימפיים, עד כה, הן האתלטיות. אני נהנה לצפות גם בגברים, אבל בתחרויות של הנשים יש משהו מפעים. בניגוד לגברים, ספורטאיות רבות מפרגנות זו לזו בסיום התחרות בצורה מעוררת התפעלות. אצל הגברים זה כמעט שלא קיים. בקושי רואים עליהם איזהשהו סוג של רגש, בוודאי שלא קולגיאליות. אצל הנשים זה פשוט שם, בעוצמה רבה. זה לא קורה תמיד, אבל זה קורה הרבה. בשחיה, בתרגילי ההתעמלות, גם במירוץ אופני השטח.

חלק מהנשים האלה עוברות דברים שהמתעמלים הגברים לא עוברים, לפחות לא רובם המוחלט. מעיסוק בלתי פוסק במשקל שלהן, ועד להטרדות מיניות של ממש. אם זה לארי נאסר, שהיה הרופא של המשלחת האולימפית האמריקאית והתעלל מינית ב-150 ספורטאיות במשך שני עשורים (פרשה שנחשפה לראשונה על ידי שלושה עיתונאים באינדי סטאר), כולל בסימון ביילס. או אם זה מאמן השחיה לשעבר ירון זקס שחברתי העיתונאית המעולה רוני זינגר חשפה לפני שנה עדויות לכך שהוא פגע מינית, לכאורה, בספורטאיות שהתאמנו תחתיו. זקס נעצר לאחרונה בעניין הזה, בעקבות פרסום התחקיר.

בהקשר הזה, קראו גם את הפוסט של אוריאל דסקל על הג׳ודוקא הישראלית, זוכת מדליית כסף, רז הרשקו, ועל מה שעברה כל הדרך למדלייה הזו. כשרואים אתלטיות שמגיעות להישגים בלתי רגילים חרף כל דרך החתחתים שהן נאלצות לעבור, דברים שגברים לא נאלצים להתמודד איתם, זה מפעים שבעתיים.

4.

חוצמזה, יש כמה אתלטיות ספציפיות שהן פשוט כוח טבע. השם הראשון שקופץ לראש הוא סימון ביילס, והיא אכן מפעימה. פעמיים זוכת מדליית הזהב בקרב רב האישי, והמתעמלת ראשונה שזוכה בזהב מעל גיל 20 (היא בת 27, וזכתה בזהב בפעם הראשונה כשהיתה בת 19). אבל היא לא לבד.

בבריכה, יש שתי שחייניות בליגה משלהן. האחת היא קייטי לדקי, האמריקאית. היא השחיינית האמריקנית המעוטרת ביותר מבין כל השחייניות האמריקניות בהיסטוריה, בכל מיני סוגים של ספירה (רק אולימפיאדות, כולל אליפויות עולם, וכו׳). יש לה 13 מדליות אולימפיות. והאמת שהתמונה הזו פשוט מדברת בזכות עצמה:

השחיינית השניה שמרגשת אותי ממש, היא סאמר מקינטוש, מקנדה. כשהיא שוחה, היא פשוט בליגה משלה, וזה מהמם. גם לראות אותה על הפודיום זה מהמם. ומה שעוד יותר מהמם, היא העובדה שהיא בסך הכל בת 17. כלומר שאם היא תרצה, ותוכל, השיאים המקצועיים שלה אולי עוד לפניה. וזה מהמם כי כבר עכשיו היא חתיכת וואו.

סליחה, בעצם יש עוד אחת. שרה שורסטרום, משבדיה. היא כבר בת שלושים, זוכה במדליות מגיל 14. היא השחיינית המעוטרת ביותר בהיסטוריה (כולל שחיינים גברים, לא רק נשים) והיא שיאנית העולם ב-50 מ׳ וב-100 מ׳ חופשי. היא ספרינטרית משוגעת. פשוט צפו בתגובה שלה כשהיא מבינה שהיא זכתה בגמר 100 מ׳ שחיה חופשית לנשים שנערך השבוע:

ואם זה לא מספיק, הכתבה הזו של עידו רקובסקי ב״הארץ״ על ענבר לניר, הג׳ודוקא הישראלית שזכתה אתמול במדליית כסף, בטוח תשכנע אתכם. הנה פסקה אחת מתוכה:

"אני לא רוצה להישמע צ'יזית", אמרה לניר בת ה-24 בתשובה לשאלה על המסר שיש לה לילדות קטנות – בישראל ובעולם – שצופות בה, "רק רציתי להראות להן שאם יש להן חלום, והן מוכנות להקריב כדי להגשים אותו, אז הן יכולות. אני חושבת שיש לי כישרון בג'ודו, ניסיתי הרבה ענפי ספורט לפני, אז תמצאי את הדבר שאת טובה בו ותעשי כל מה שצריך כדי להשיג את המטרות שלך".

5.

ודבר אחרון להפעם: חשבתי לפתוח ערוץ וואטסאפ שבו אשים את כל התוכן שאני יוצר. אני לא אוהב ערוצי תקשורת חד כיווניים, אבל אם יש אנשים שאוהבים/רוצים לצרוך תוכן שאני יוצר פה ושם, אין מקום אחד שבו אפשר למצוא את זה בקלות. אני לא בטוח שיש לי המון כוח לזה, אז בינתיים אני לא, אבל אני אמשיך לחשוב על זה.