0.
קודם כל, מוזיקה:
1.
עבדתי אמש עד חצות וחצי, ולמרות שהייתי עייף מאוד נכנסתי למיטה והגוף לא רצה לישון. קראתי את כל הפרק הראשון של ׳על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה׳ של מורקמי שמונח לי ליד המיטה כבר שבועות, ואז, רק בסביבות אחת ומשהו, עצמתי את העיניים.
התעוררתי ברבע לשש ולא יכולתי לישון יותר. עייף מת, אבל לא יכול לישון. אז נראה לי שבאופן רשמי אני מאוד מאוד מתרגש מהערב.
2.
הערב, אחרי החדשות, ישודר אצלנו הפרק הראשון של סדרה חדשה שעבדנו עליה יותר משנה. קוראים לה ׳מתחת לבלטות׳, ובחמשת פרקיה היא תנסה לספר את סיפורה של החברה הישראלית דרך פריזמה שלדעתנו טרם סופרה בטלוויזיה: עולם הנדל״ן. זה יומרני, אבל כל דבר בטלוויזיה הוא יומרני. השקענו בזה המון המון מחשבה ועבודה, אנחנו עדיין עובדים על זה למעשה (שני הפרקים האחרונים עדיין בתהליכי עריכה), ואני מודה שאני מת מפחד ברמה של מעוניין להתחבא עד יעבור זעם.
איך אמר אברהם חלפי?
אגב לשיר הזה, שנחרט על המצבה של אריק איינשטיין, קוראים *. מרוב שהוא ניסה לצמצם את עצמו, אין לו אפילו שם.
במשך שנים אני נושא איתי את השיר הזה. זה אחד השירים הבודדים, אולי הבודד, שאני זוכר לצטט בעל פה. אבל לאחרונה, באלבום החדש והמושלם של נונו – הוא כל כך מושלם שכתבתי עליו את הטור שלי במוסף כלכליסט לסוף השבוע הקרוב – יש לה שורה שאני מרגיש שמתארת את זה אפילו טוב יותר:
אמן שכולם ישכחו אותי אבל כמובן
רק לחצי שעה הקרובה
תשכחו אותי ספציפית כשאני ישובה
וכשקמה אז דיר באלק לא יהיה קרנבל
תאהבו אותי כשנוח לי לקבל אהבה
אז ככה, בדיוק בדיוק ככה, אני מרגיש היום. אני ממש מקווה שיאהבו את זה. אבל אני באמת באמת פוחד שלא.
3.
אבל לא התכנסנו לדבר על הפחדים שלי. תכל׳ס לא התכנסנו, זה רק אני לבד יושב פה בטרנינג בזמן שכולם עוד ישנים ומנסה לנצל את הזמן.
בעצם, התחלנו לעבוד על הסדרה הזו לפני יותר משנה, הרבה לפני שהמלחמה פרצה. בנינו מבנה שלם, יצאנו לדרך, ואפילו התחלנו לצלם קצת. אבל אז שבעה באקטובר, והכל נעצר. אני זוכר איך במשך חודשים ארוכים כל מה שעשינו – לא רק בסדרה הזו, אלא בכלל – נראה לא רלוונטי לנוכח גודל האסון. ובאופן מוזר מאוד, אני זוכר גם איך בימים הראשונים אחרי הטבח, כשהגעתי לבקר את אולגה בקיבוץ שפיים אליו הם היו מפונים (במשך עוד חודשים ארוכים אחר כך) נכנסנו לחדר האוכל לארוחת צהרים, ולפני שהתיישבתי לשולחן מישהי מהקיבוץ תפסה אותי, ושאלה אותי מה יהיה עם ערך הבית. מצד אחד, זו היתה שאלה מוזרה משהו לנוכח מימדי האסון. מצד שני, זו היתה שאלה מובנית מאוד.
בפרפר נחמד שרו פעם ׳בית זו בסך הכל קופסה שגרים בה / קופסה ולא יותר׳, אבל, הם הוסיפו מיד ׳אבל על הקופסה הזו אני לא מוכן לוותר / לא, לא מוכן לוותר׳.
בית הוא לא רק קופסה שגרים בה. בית הוא הקשר לאדמה ולמולדת, הוא מקלט וירושה לילדים, הוא המתח שבין התיישבות ותקומה לבין החיפוש אחר האקזיט. לא סתם אנחנו מדינה של נדלניסטים.
וכך, בערך חצי שנה לתוך המלחמה, הבנו שאפשר לחדש את העבודה, ולצאת שוב לדרך. זה לקח זמן. היינו צריכים לגבש צוות עבודה חדש, כי הצוות הקודם התפזר בינתיים לפרויקטים אחרים. אני קצת פחדתי לתת אמון באנשים חדשים שאני לא מכיר, שלא היו איתי מההתחלה, מהרגע שבו הרעיון נולד, אבל מהר מאוד למדתי שאני מוקף בטובים שבאנשי היצירה. בחרוצים שבהם. במסורים שבהם. בנחמדים שבהם. הם עטפו אותי במקצועיות ובאהבה, והצלחנו להתניע את הדבר הזה מחדש עד שהנה, אוטוטו הוא על המסך שלכם. הפוסט הזה הוא פוסט תודה לאנשים האלה. כי על המסך אתם תראו בעיקר אותי. אבל צריך צוות שלם, שלא לומר כפר, שלא לומר מה זו כמות האנשים המשוגעת הזו אלוהים תפריטו כבר, כדי ליצור יצירה טלוויזיונית.
4.
תודה לשרון קרני, העורכת הראשונה שלי, המנטורית שלי שלא יודעת שהיא כזו, שיחד איתי הוציאה את הדבר הזה לדרך. אני מכיר את שרון כבר כמה וכמה שנים ותמיד רצינו לעשות סדרה ביחד, ותמיד היינו ממש ממש קרובים לזה, אבל אז קרה איזה אסון. פעם מגפה, פעם מלחמה. נשתדל לא לנסות ליצור יותר שום דבר ביחד.
תודה גם לצוות הראשון שהוציא את הסדרה הזו לדרך – לרונן, להדר, לורד – היה לי ממש ממש כיף אתכם.
תודה גדולה לכל אנשי המקצוע שהתרוצצו איתי בכל רחבי הארץ בשנה האחרונה, מדרום ועד צפון, בימי צילום שמתחילים בארבע לפנות בוקר ומסתיימים אי שם בחשיכה. לעמיקם ואיתי ומתן הצלמים הנהדרים, לאיתי וינון אנשי הקול, לכל אנשי ההפקה החרוצים והאמיצים, באולפן, במערכת ובשטח (כולל בעליות הבלתי אפשריות של נצרת, מול תנועה דו סטרית ברחוב שאי אפשר להעביר בו יותר מריקשה), ובראש ובראשונה לאביב המופלאה. לארז הבמאי על הלוק, על הזוויות הבלתי סבירות, ועל זה שבזכותו קניתי לוח איזון הביתה ואפילו הרהבתי עוז לנסות אותו בעצמי (זה ממש כיף!). תודה רבה לסוהיני, שכבר שנים יודעת בדיוק איך להפוך את המלים שלי למופע ויזואלי (ותודה גם לטל ממושיין שנתן כתף!). תודה עצומה לטל בן ברוך היחידה במינה – באמת, יחידה במינה – שלא משנה איזה דרישות סופר ספציפיות נתנו לה, היא ידעה להביא את האנשים הנכונים מכל קצוות הארץ. תודה מקרב לב לטל מונטה, על הצחוק שלה, על הרוגע וקור הרוח, על הנסיעה הבלתי אפשרית לפרדס חנה דרך כל הפקקים שבעולם, ובעיקר על זה שמהרגע הראשון היא אהבה את הסדרה הזו אהבה אמיתית, ונתנה לי להרגיש את זה. תודה למני ולעורכי הוידאו, שהשקיעו שעות רבות רבות רבות בחדרי העריכה, וליטשו כל משפט אידיוטי שלי עוד ועוד עד שנהיה קצת טוב יותר. תודה לאסף החמוד שיש לו את אולפן הסאונד המהמם ביותר בישראל, ובעיקר בסטייל הכי טוב בישראל. תודה לכל אנשי הטלוויזיה אצלנו בכאן – לטל, לגילי, לאמיר, לקרן, לסמש, ולכל האנשים הטובים האחרים שעזרו לנו לפתח את הרעיון ולכוונן אותו עוד ועוד ועוד עד התוצאה. תודה לאילון שדחף את הסדרה לכל מקום אפשרי בשבועיים האחרונים, וגם לכל האנשים החמודים של חטיבת הדיגיטל, שהפיצו וקידמו אותה לכל עבר בכל רשת אפשרית.
אבל מעל לכל, אני חייב תודה לשלושה אנשים שבלעדיהם הסדרה הזו פשוט לא היתה קורית בשום צורה. לגולן יוכפז, שלקח לו בדיוק שניה, אבל באמת לא יותר משניה, להגיד לי ׳כן׳ כשאמרתי לו שאני רוצה ליצור סדרה. שזה משהו שעוד לא עשיתי. שזה משהו אני מת לעשות את זה. תודה רבה על האמון, ועל הדחיפה לאורך כל הדרך, חרף כל הנסיבות הקיצוניות. זה באמת לא מובן מאליו.
תודה רבה ליואב לשם, הבעלים של ביונד הפקות, החברה שהפיקה את התוכנית. מפיק זה נשמע טכני. אבל בלי לשם, שום דבר מזה לא היה קורה. הוא היה שם מהשניה הראשונה. למעשה עוד הרבה לפני השניה הראשונה. אי שם לפני כמה שנים, כשהיו לי לבטים מקצועיים לגבי ההמשך, הוא היה שם כדי להדריך אותי, למרות שבכלל לא הכרנו קודם. בשנה ומשהו האחרונות הוא נתן לי מקום, החזיק לי את היד, הדריך אותי, הרגיע, הלך איתי צעד צעד, שוב הרגיע, ובעיקר דחף קדימה כל הזמן, ליצור ליצור ליצור. אז תודה על זה. מקווה שניצור עוד הרבה דברים ביחד.
ולבסוף, תודה רבה לעורכת התוכנית, ענבל הרצברג.
ענבל ואני, איך נאמר, באים מעולמות שונים. למרות ששנינו היינו נערי גראנג׳ לבושי חולצות גזורות אי שם בשנות ה-80/90, הלכנו לכיוונים אחרים. אני מעדיף אופניים ורכבת, לה יש רכב שמחמם לכם את התחת ביום חורפי.
אחרי שהצוות הראשון התחלף, ושרון העורכת הראשונה הלכה לפרויקטים אחרים, הייתי קצת אבוד. סמכתי על שרון בעיניים עצומות, ולא הבנתי איך אני אצליח לסמוך על מישהו אחר שאני לא מכיר. מערכת יחסית בין כתב לעורכת שלו היא מערכת יחסים מורכבת שמבוססת על אמון, והרבה על כימיה. כשאין את אלה, זה לא יעבוד.
והנה, למרות שלא הכרתי אף אחד בתעשייה הזו, ולמרות שאני אדם שלא יודע לעבוד עם כל אחד, לשם ידע בדיוק את מי להביא. הוא שלח אותי לפגישת היכרות עם ענבל באיזה בית קפה בתל אביב. אני כל כך לא תל אביבי שהקדמתי מאוד והצלחתי להתיישב בטעות בקפה הלא נכון (כמה בתי קפה צריך באותה כתובת?!?!?). כעבור כמה זמן, הגיעה ענבל. וכן, זו קלישאה מטומטמת נורא, אבל זו היתה אהבה ממבט ראשון. טוב בסדר, לא ממבט ראשון, למה להרוס רגע יפה.
התאהבתי בענבל באמת כמה חודשים אחר כך בזמן הנסיעה לדימונה, בוואן מלא אנשים עייפים, כשאנחנו בדרך למרואיין בסוף יום צילום, ובדקה ה-90 המרואיין המרכזי הודיע שהוא מבריז, ועל הזין שלו הכל. בדקות שאחר כך, כשהיא ניהלה את המשבר הזה ברגישות, בנחישות, ובעיקר בלי להניד עפעף, עד לתוצאה לא נורמלית באיכותה – שם התאהבתי בה.
בחודשים האחרונים ביליתי איתה שעות אינספור. ימי צילום אינסופיים. נסיעות מתישות. פגישות זום. שיחות טלפון. מלא מלא מלא מלא מלא הודעות מכל הסוגים והמינים בשעות לא שעות. כתבנו יחד. חשבנו יחד. צפינו יחד. הקלטנו יחד. צילמנו יחד. נכנסו למחשבות זו של זה. היא הצחיקה אותי, שזה לא משהו שקורה יותר מדי. והיא עוד תיקח אותי למכשפה שלה, שגם זה לא משהו שקורה יותר מדי. ולא רבנו אפילו פעם אחת, שזה חשוד, אבל זה בעיקר נובע מזה שהיא מסוגלת להכיל את האגו שלי באהבה, מבלי לעשות מזה שום עניין.
אני לא איש של אנשים. אני פוחד מאנשים. אני מעדיף לצמצם את עצמי לכדי נקודה וכו׳. אבל עם ענבל הרגשתי משוחרר. הרגשתי שאני יכול להיות אני. שאני יכול לסמוך עליה. שאני יכול לסמוך עליה שהיא תבקש שאהיה שם כשצריך, ושאני יכול לסמוך עליה שלא אצטרך להיות שם כשלא צריך. שאני יכול לסמוך עליה שהיא חרוצה, שהיא תלמד הכל, ושיש לה מוסר עבודה סובייטי שכבר לא מוצאים היום. שאין משהו שיעמוד בפני ההפקה הזו. שאין משהו שצריך לקרות שלא יקרה. שאין פריים שצריך להיות מצולם שלא יצולם. שאין פריים שצריך להיערך פנימה שלא ייכנס פנימה. לא קורה לי הרבה בחיי שאני מתאהב ככה, לא קורה לי הרבה בחיי שאני יכול להתקרב ככה למישהו. עם ענבל זה קרה. היא ראתה אותי והבינה אותי באמת, כמו שאני.
הסדרה הזו לא היתה מה שהיא בלעדיה. אני אסיר תודה לה. אני אסיר תודה לך. למדתי המון ממך ומהצוות, ואני אדם קצת יותר טוב עכשיו. אני מקווה כל כך שייצא לנו לעבוד יחד על עוד ועוד ועוד דברים.
5.
במשך חודשים ארוכים חיפשנו שם לסדרה הזו. קראנו לה בשמות זמניים כמו שקוראים לילד לפני שנולד. כל צירוף מלים עם המילה בית נוסה על ידינו, ונפסל. כל משחק מלים על נדלן, חומרי בניה, קונסטרוקציות – ניסינו הכל. שום דבר לא תפס. ניסיתי שוב ושוב לקבל השראה ממקומות. מבינה מלאכותית. מבינה אנושית. כלום. אין שם. אין שם טוב, בכל אופן.
עד שלפני כמה שבועות, בניסיון אחרון, כמעט נואש, לסיעור מוחין, חברי היקר יונתן הביא אותה – מתחת לבלטות. התאהבתי בשם הזה ברגע. כך גם יתר אנשי הצוות ואנשי התאגיד. ״מתחת לבלטות״. אחרי חודשים ארוכים ארוכים, מייגעים ומהנים, של עבודה – הערב תוכלו לצפות בה. אני ממש ממש מקווה שתאהבו. ומת מפחד שלא. אז אני אלך להתחבא לי עכשיו. תודה שקראתם עד כאן. תודה מראש למי שיצפה ויגיב ויעיר ויספר סיפורים מעניינים.
נתראה בצד השני.
