ענני

0.
קודם כל, מוזיקה:

1.
בנסיעה חזרה הביתה העצים היו אותם העצים, אור השמש חבק את הבניינים באותה הזווית, והאנשים נחפזו לאותם עניינים אליהם הם נחפזים מדי בוקר. רק אתה והיא הייתם אחרים מאוד בתוך כל המרק האנושי הזה. חיוורים יותר. כבדים יותר. שקטים יותר. הלומים יותר. ואין איש שיבחין. העולם, כמנהגו נוהג. לא עוצר. לא בודק. אבל אתה לא. לא כמנהגך אתה, ודאי לא כמנהג העולם. הכי הפוך מזה שיכול להיות.

2.
יש לי כל מיני דימויים לתאר את הדיכאון. הדיכאון הוא כמו שמיכת כובד. מצד אחד עוטפת ומחבקת, מצד שני לא נותנת לך לקום. הדיכאון הוא כמו לחיות בתוך ענן אבק. יש טעם תפל להכל, ולא רואים את האופק. הוא כמו דוק על העיניים, כמו פיק ברכיים תמידי, כמו קרקע נשמטת.
הדימויים האלה לא עוזרים לי להבין אותו טוב יותר. לא מאין בא, ולא מתי יילך וישחרר אותי. הדימויים האלה לא עוזרים לי להבין את עצמי טוב יותר. גם לא עוזרים לסביבה להבין אותי טוב יותר. הם סתם צפים בראשי ומשתלטים עלי. כל כך הייתי רוצה שיהיה לי מישהו לזעוק לו. מישהו שיושיע. מישהו שימשה אותי מתוך בור התחתיות הזה. ברגעי שחור משחור, כשכל מה שאתה רוצה הוא שמישהו ילחץ על כפתור הפאסט פורוורד של החיים ונעבור כבר לפרק הבא, כשכל מה שאתה רוצה הוא שירדימו אותך ויעירו רק כשנהיה טוב, כשכל מה שאתה רוצה הוא שהסיוט הזה כבר ייגמר כי אתה כבר לא מסוגל להיות בתוך העור של עצמך אפילו עוד דקה אחת נוספת, ברגעים כאלה אני מבין את הכמיהה אל הנשגב, את הכמיהה לאבא.

אָנָּא סוֹמֵךְ נוֹפְלִים, עֲנָנִי, כִּי אֲנִי בְּיִסּוֹרִים גְּדוֹלִים /
אָנָּא עוֹנֶה אִלְּמִים, עֲנָנִי, כִּי אֲנִי בְּמַכְאוֹבוֹת עֲצוּמִים

3.
תספר? לא תספר? למי תספר?
הפסיכולוגית שאלה אותי למה אני לא מספר. האם זו הבושה שמפחידה אותי? אוטומטית, עניתי לה שלא. אבל אז עצרתי לחשוב על זה קצת.
זו לא הבושה. זה מין תחושת חוסר נוחות, או אי נעימות. לא מהסיפור – אין לי בעיה לספר – אלא מהתגובה. מהפנים המתכרכמות, מהמבוכה, מסימני השאלה. אין לי כוח לחיבוקים, ל׳יהיה בסדר׳, להודעות בסגנון ׳כבר יותר טוב? יש הטבה?׳. העולם נמצא באינרציה, אנשים רוצים להגיע מא׳ לב׳. להתחיל את היום, לסיים אותו. אם תשתף, זה ירבוץ עליהם. קצת מן הכובד שלך ידבוק בהם. מה תפריע להם עם זה עכשיו? למה להכביד? למה לשבש? מה הטעם?

4.
כל דבר הוא טריגר. ילדים הולכים ברחוב. נוסעים באוטובוס. משחקים כדורגל. צוחקים. אנשים מהלכים עם כוסות קפה. רצים ביחד. צופים בסרטונים בטלפון. מרכיבים ביחד פסיפס מרגיז של חיים שלמים שהוחמצו.
אני מסתגר מאחורי האוזניות שלי, קבור בתוך המוזיקה, בתוך עצמי. מנסה להיטען מקרני השמש. מנסה לנשום דרך האף. משנן לעצמי מנטרות. מזכיר לעצמי שעשיתי את כל מה שיכולתי. 99% טעויות, ועדיין, ניסיתי. ניסיתי, ובכל זאת כשלתי. לפעמים נכשלים. לפעמים פשוט נכשלים.

5.
זו לא הרשימה שרציתי לכתוב. עצורות בי עוד מלים רבות. מלים ברורות, נוקבות, חדות כתער. מלים החותכות בבשר ובנפש הפצועה ממילא. מלים שלוחצות מיד על בלוטות הדמע. מלים שחודרות פנימה אל תוך הלב. תיאורים קורעי נפש, סיטואציות בלתי אפשריות. הכל שם. אבל החיים כובלים אותי ואני לא יכול לתת דרור לכל המלים האלה. ניסיתי. אפילו פתחתי פייקים וכתבתי בלי מעצורים את אשר על ליבי. אבל איש לא קרא, והמלים חזרו היישר אלי, כמו יונה שלא מצאה יבשה.
וכך, בסופו של דבר, אחרי ימים ושבועות וחודשים רבים החלטתי לכתוב משהו, אבל בזהירות. לשחרר מעט מן הלחץ הפנימי. שלא אתפקע, שלא אשתגע. אז זה מה שיצא. גיבוב סתום, קצת כמו החיים עצמם.

רשימת מכולת משעממת להפליא שכתבתי בעיקר לעצמי

קודם כל, מוזיקה:

1.

אני בן 43. אני לא אוהב להיות בן 43, כי מבחינתי להיות בן 43 זה כבר להיות בן 50, ולהיות בן 50 זה כבר רגל בקבר. אני לא ייחודי בקו המחשבה הזה, והוא גם לא ייחודי לגיל הזה. לדעתי מגיל 30 אני כבר מרגיש ככה.
בשביל לא להרגיש בן 43, כלומר 50, כלומר בקבר, אני עושה דברים. קעקועים. ספורט. קניות בשוק. אפילו התחלתי לשתות קפה.
כל זה לא מספיק. אני צריך עוד. המוות נושף בעורפי, כל יום קצת יותר. אז החלטתי לחבר רשימת דברים שהייתי רוצה להספיק לעשות עד גיל 50. נשארו לי שש שנים וחצי. זה לא המון. אני יודע שכנראה לא אצליח לעשות 90% ממה שכתוב כאן. זה בסדר. אסתפק גם ב-10%.

2.

אני רוצה לבקר באנטרקטיקה. אני מקנא בכל מי שהיו שם, ובכל מי שעוד יהיו שם לפני. אני רוצה להיות בקצה העולם. לשוט לשם באוניה גדולה שמטלטלת על הגלים דרך הימים הסוערים והקשוחים בתבל. אני רוצה להגיע לשם אחרי שבוע של שיט ושהלסת שלי תישמט מההוד הלבן, מהשקט הרועם. אני רוצה להיות במקום בו יש הכי פחות אנשים בעולם. להתפעל מהטבע, להחסיר נשימה מפלאי העולם. אני רוצה להיות שם לפני שיימס. אני רוצה להיות שם לפני שאפקע. אף אחד לא רוצה לבוא איתי לאנטרקטיקה, וזה יקר ומסובך. יש מצב שבסוף פשוט אסע לבדי, שניה לפני יומולדת 50.

3.

יש עוד מקומות שאני רוצה לבקר בהם. אני ממש רוצה להיות ביפן. אני חושב שזה יהיה הראשון שבהם. אולי אפילו בשנה הבאה. הבן הגדול שלי גם בקטע. לאחרונה הוא זולל סושי וסלמון טרי כאילו זה חטיפים. במשך שנים פחדתי שלא יהיה לי מה לאכול ביפן, כי אני לא מסוגל לגעת בכל מה שיצא מהים, אבל מספיק סרטונים בטיקטוק גרמו לי להבין שיהיה בסדר. מקסימום אוכל רק קינוחים שנראים כמו הדברים הכי חמודים בעולם. ואבטיח מרובע. אני חייב לאכול אבטיח מרובע פעם אחת לפני שאמות. אני בכלל לא אוהב אבטיח, אבל מרובע, תקשיבו, זה משהו אחר.

4.

הייתי רוצה לעשות עוד מסלול הליכה ארוך אחד. אבל ארוך. לא שבוע, חודש. לקום בבוקר, לסדר את התיק, ולהתחיל ללכת. להזיע, להסריח, להשיל מעצמי עור ישן, נשמה ישנה. לאכול את מה שיש, לדבר עם מי שיש, להתפעל מחיים של אחרים לאורך הדרך, ולישון היכן ששוקעת השמש. לא כל כך אכפת לי אם באירופה או בארה״ב או באוסטרליה. העיקר ללכת, והרבה. אני חבר בקהילת פייסבוק של שבילים ארוכים באירופה ובעולם שמוציאה לי את העיניים. אני עוקב באינסטוש אחרי ישראלי מקסים אחד שכל כמה זמן ממריא עם עצמו לאירופה בשביל ללכת שביל הליכה ארוך נוסף ואני מלא מלא בקנאה. מת לעשות עוד אחד כזה, אבל לא עם עצמי. עם חברים, או עם הבן שלי, או איתה. עם מי שירצה, ושארגיש איתו מספיק נוח. אין כמו הליכה ארוכה בשביל לזכך את הנשמה. אין, ולא תהיה.

5.

אני רוצה לכתוב עוד ספר. אני משקר. אני רוצה לכתוב עוד כמה ספרים. כבר התחלתי לכתוב עוד אחד לפני המלחמה, אבל אז המלחמה, ולאחרונה דברים אחרים שמעיקים מאוד על נשמתי, מדירים שינה מעיני, מדירים שמחה מחיי, וקשה לי לחזור לכתוב. אני חייב לעשות את זה. אולי אקח שבוע חופש לבדי בהרים, באיזו בקתה, ואכתוב? בחיים אחרים הייתי עושה את זה. בחיים אחרים הייתי מתחיל להשקיע את הכסף שאין לי בגיל 20 ובמקביל מתחיל לבנות מאסת שריר. בחיים אחרים לא בטוח שהייתי עושה ילדים. בחיים אחרים אולי הייתי מטייל מסביב לעולם וכותב טורים מארצות הים לכל מי שהיה מעוניין לשלם. בחיים אחרים. אין חיים אחרים. החיים האלה הם החיים שקיבלנו, הם החיים שעשינו, הם החיים שאנחנו עושים מדי יום ויום. בחיים האלה בין בקתה, אין הרים. בחיים האלה יש ארבעה קירות שלפעמים מגוננים עליך, ולפעמים חונקים. בחיים האלה יש נפש טרופה שנאבקת להישאר עם מספיק חמצן בריאות בשביל לשרוד עוד יום אחד, עוד יום אחד. בחיים האלה, כך אני מקווה יותר מכל דבר אחר, מתישהו, בקרוב, תיראה יבשה באופק, ואוכל לחזור לכתוב.

6.

אני מאוד אוהב את העבודה שלי ומרגיש בר מזל שאני יכול להמשיך ליצור את הדברים שאני יוצר, אבל הייתי רוצה ליצור עוד. הייתי רוצה לעשות יותר רדיו. הרבה יותר. גם חדשות, אבל גם לא. הייתי רוצה לעשות דברים מוזרים ומשונים. דברים שאנשים ירימו גבה וישאלו ׳למה לעזאזל הוא עושה את זה?׳. הייתי רוצה לנסות, ולהיכשל, ולנסות שוב, ולהצליח.
מכל המדיומים שהתנסיתי ואני מתנסה בהם, לרדיו יש לי חיבה מיוחדת. רדיו הוא מדיום חסר גינונים. לא צריך איפור, לא צריך חליפה, לא צריך כלום חוץ מאת עצמך. אתה נכנס לאולפן, ובבת אחת מתחבר באופן הכי אינטימי שיש עם מאות אלפי מאזינים. בשידור חי ברדיו יש קסם בלתי רגיל. כל רגע יכול לקרות משהו. פיגוע, מלחמה, מה שזה לא יהיה. אתה צריך בו זמנית להיות מוכן ודרוך לאפשרות המטלטלת הזו, לדעת להחזיק שידור גם כשאין עדיין מספיק מידע למסור, ומצד שני להיות כל כולך ברגע הזה, בשידור שאתה והצוות הכנתם. להכיר את המרואיינים, להכיר את החומר, להרגיש את השידור, לדעת מתי צריך לשאול עוד שאלה, ומתי די. מתי צריך ללחוץ, ומתי צריך פשוט לשתוק ולתת לראיון להתגלגל. מתי לראות את הפרנטרית שלך מובילה, ומתי להידחף עם שאלה משלך. ואז, בסוף השעה, או השעתיים, השידור נגמר ואיננו עוד. מי ששמע, שמע, מי שלא, כבר לא ישמע. יצירה חד פעמית, על כל החסרונות והיתרונות שבכך. מת על זה. רוצה עוד הרבה מזה.

7.

הייתי רוצה ליצור סדרת דוקו. כבר עבדתי על אחת, עם אנשים מוכשרים ונהדרים, ואז המלחמה. מקווה מאוד להצליח להתניע משהו חדש במישור הזה בקרוב. דוקו הוא חיה מסתורית, מבחינתי. אני רגיל לעבוד בקצב גבוה. ליצור משהו מהיום לעוד שבוע, מהיום למחר, מהיום להיום. דוקו זו עבודה של מהיום לעוד שנה וחצי. יש המון חומרים שאי אפשר להכניס לתבשיל כזה, בטח במציאות תזזיתית כמו בישראל. לכן צריך לבחור בקפידה רבה את החומרים שאפשר לתת להם הרבה זמן להבשיל, ושהדרך הנכונה לספר אותם היא צלילה עמוקה עמוקה לתוך הנושא בשביל לפרק אותו עד העצם. אתגר אדיר, אדיר, שאני לא יודע אם אעשה מספיק טוב, אבל אני ממש ממש מקווה שאצליח. אצליח לנסות, הכוונה. תחזיקו לי אצבעות.

8.

הייתי רוצה להיות מסוגל לרוץ חצי מרתון פעם אחת. רק פעם אחת ולא יותר. צריך להתאמן לזה ברצינות, וגם לדעת מה אתה עושה כשאתה רץ. ואני אין לי מושג מה אני עושה כשאני רץ, ולא חושב שאני מסוגל לעמוד בתוכנית אימונים רצינית מהסוג הזה רק עם עצמי ואפליקציה. אבל הייתי רוצה.

9.

הייתי רוצה להיות אבא יותר טוב. הייתי רוצה להיות בן זוג יותר טוב. הייתי רוצה להיות בן אדם יותר טוב. יש לי עוד המון מה לכתוב על זה, אבל אני עדיין לא יכול לכתוב על זה בפומבי. אולי יום אחד.

10.

יש עוד המון דברים. הייתי רוצה לטייל שנה סביב העולם. הייתי רוצה לטפס על הר גבוה, אבל לא גבוה מדי. משהו אפשרי. על הקילימנג׳רו, נניח. הייתי רוצה לעשות טיול אוכל משוגע באיטליה. או בצרפת. הייתי רוצה ללמוד לבשל. או סתם לאכול ממש ממש טוב. הייתי רוצה למצוא את השוקולד הכי טוב בעולם. הייתי רוצה להיפגש עם האנשים מעניינים בעולם. הייתי רוצה לקרוא ספר חדש אחד בכל חודש. לנהוג באלפא רומיאו. לנסוע לחו״ל רק היא ואני. לטוס בכדור פורח אבל בלי לפחד. לעשות עוד עגיל מבלי לאבד את היכולת לישון על הצד הזה. אני רוצה להיות שם. לעשות המון, לבלוע את העולם, לא להתעייף כל כך הרבה כל הזמן, להספיק הכל לפני שייגמר. כי תיכף ייגמר.

אלופי העולם בפתרונות למרחק קצר

0.
בדרך כלל בשלב הזה אני כותב ׳קודם כל, קצת מוזיקה׳. אבל הפוסט הזה, כולו מוזיקה. אז בואו פשוט נתחיל.

1.

כשהמלחמה פרצה הפסקתי לשמוע מוזיקה. בתחילה כי בנסיעות ברכב עברתי לשמוע חדשות. בהמשך כי שום דבר לא הרגיש מתאים. כל מיני מלים ומנגינות שאהבתי הפכו לחלק מישראל שאינה רלוונטית יותר. מתישהו הצלחתי להאזין לכמה שירי יגון ושכול חדשים שהתחברתי אליהם. ואז, לפני שבועיים, כמו משום מקום, הגיע האלבום החדש של ג׳ימבו ג׳יי. כשמו כן הוא –  ׳אה, וואו׳. מאז שיצא, אני שומע אותו בלופים אינסופיים באוזניות. ועם כל האזנה נוספת, כשהאוזן מבחינה בעוד ניואנס שעד לפני רגע היה חבוי, הבנתי למה אני מתבאסס עליו כל כך: כי הוא מצייר לי בצורה מדויקת יותר מכל דבר אחר ששמעתי לאחרונה את ישראל בסוף 2023. את המציאות שהובילה לשבעה באוקטובר.

2.

אני מאוד אוהב את ג׳ימבו ג׳יי. כיוצר, כמבצע, כבן אדם. יש לנו חבר משותף שמעיד עליו שהוא איש נחמד לאללה, ואני מאמין לו. שלושת האלבומים הקודמים שלו היו מעולים, בעיני, אבל החדש מתעלה על כולם. גם כי הכתיבה השתכללה והתבגרה, וגם כי ג׳ימבו עצמו התבגר. פתאום הוא בן 38, שזה פסע מ-40. פתאום הוא בן זוג, פתאום הוא אבא, פתאום חיי מעמד הביניים נופלים גם לו על הראש.

לא רק ג׳ימבו והכתיבה שלו התבגרו, גם הישראלים התבגרו, וגם המדינה. לפני שבעה באוקטובר היינו צריכים להחליט – אנחנו יותר ציונים, או יותר צרכנים. שטח פתוח יכול להיות שדה של מלפפונים או שדה של מגדלי דירות. יש טעם להיאבק בביטוח הלאומי, או שעדיף לעשות רילוקיישן. צרות בהייטק. 

כל זה בזמן, שבעצם, טאטאנו את הבעיות האמיתיות שלנו אל מתחת לשטיח, ומתישהו שכחנו שהן שם. ״במקום שאני גר, זכינו במדליה מזהב בריצה לחדרים מבטון / אלופי עולם במציאת פתרון למרחק קצר, הסיפור הזה הוא מרתון״, הוא שר ב-׳המקום בו אני גר׳, השיר האהוב עלי מתוך האלבום, שיר עם ווייבים קשים של המנון. 

איזה תיאור יפה ומדויק כל כך של ישראל – ״אלופי עולם במציאת פתרון למרחק קצר״. דורות של מנהיגים שדחו את פתרון כל הבעיות והאתגרים הכי קשים שלנו. בעיית הבדואים, בעיית השתלבות החרדים בשוק העבודה, בעיית הגיוס, בעיית מזרח ירושלים, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בעיית עזה. ״גם ילדים יודעים שכבר בנינו טיל שיורה בטיל שיורה בטיל, וחומה בגובה לא רגיל״, הוא שר ב-׳לא מה שסיפרו לנו׳. והוא צודק.

3.

ג׳ימבו ג׳יי הוא עומר הברון. רק שעומר הברון הוא לא שם של ראפר. הוא שם של ילד מרחובות שלא הולך לו עם בחורות. הוא נער שמסתובב אבוד על הטיילת באילת, שותה וודקה קגלביץ זולה מהפיצוציה ומעשן ווינסטון לייט בשרשרת כי הוא חושב שיצאו לו מזה זיונים. ג׳ימבו ג׳יי הוא שם הבמה של הברון. הוא האלטר אגו שלו. הוא השם שהביא לו את הבמה, הביא לו את הקהל. ׳בעזרת השם׳ הוא לא רק השיר הפותח של האלבום, הוא לא רק הסיפור שמאחורי הסיפור של ג׳ימבו, הוא גם הסיפור של המדינה הזו. אנחנו לא סתם מדינת ישראל, אנחנו סטארט אפ ניישן. מדינת עולם שלישי שהתחפשה לעולם ראשון. תפאורה יפה של אקזיטים, אבל מאחוריה הכל מודבק בסלוטייפ. מערכות מיושנות של ביטוח לאומי, סניפים של מרשם האוכלוסין שאי אפשר לקבוע להם תורים. ״עומר ואשתו ביקשו עזרה מההורים / כשנולדה להם ילדה ובאמת שהם מנסים / ג'ימבו ג'יי מרוויח שש ספרות בחודש / יאכטות, שאכטות, משקפי טייסים״, הוא שר את סיפורו של מעמד הביניים הישראלי. אנשים שמלבישים את חיי מירוץ העכברים שלהם בפילטר צבעוני של אינסטגרם, אבל יודעים שבעצם הכל שקרים.

המוטיב הזה – פייק אחד גדול שמסתיר את האמת – חוזר גם ביצירה הקודמת של ג׳ימבו. אבל באלבום הזה הוא כבר מופיע, נדמה לי, בכל השירים כולם. הוא נמצא בשיר הפותח ׳בעזרת השם׳, ב-׳מתגעגע׳, אחד משירי האהבה היפים ביותר ששמעתי בשנים האחרונות. בוודאי ב-׳בומים׳, הסינגל הראשון שיצא לרדיו מתוך האלבום. שיר על אבא ג׳ימבו שמנסה לצבוע בצבעים עליזים את החיים בעוטף עזה לילדתו הקטנה. ״זה בלון יום הולדת, הוא לא יתפוצץ״, הוא שר לה בזמן שהם בורחים מהיישוב שבו הם גרים בתחילתו של עוד סבב. 

שיא המרחק בין הפייק למציאות מגיע, לטעמי, בשני שירים במיוחד. הראשון הוא השיר שנועל את האלבום – ״לא סיפרו לנו״. ג׳ימבו מצליח לשזור בשיר הזה גם את סיפורה של מדינה שטומנת את ראשה בחול אבל גם את סיפורה של ההתפכחות.

במשך יותר מ-20 שנה הממשלות, וגם הציבור הרחב (ולי בתוכו, כתושב ירושלים וסביבתה) הסתכלו על הנגב המערבי ממרחק. כמו אדם קצר רואי שלא מוצא את משקפיו, אז הוא מצמצם את עיניו וחושב שהוא רואה את המציאות, אבל בעצם רואה רק את מה שהוא חושב שהוא רואה. ״אותי לימדו לומר שזה מבצע / היום רואים מה המחיר, עוטפים את זה יפה / היום כבר לא קונים, קוראים לזה סכסוך / כאילו שזה ריב בין שני שכנים, פשוט תגידו מלחמה״, ג׳ימבו נוזף בנו באופן כמעט נבואי.

ב-׳במקום בו אני גר׳, ג׳ימבו חושף את הפייק של מעמד הביניים הישראלי. את המעבר בין האידיאלים של פעם, לערכים של היום. ״את כל המפעלים בעיר קנו הסינים / זוכרת שעבדנו שם כמו חבורת סרדינים / ת'שבת מעבירים בפרדס התפוזים / חוזרים הביתה בלי רגשות אשם וכיסים מפוצצים / היום יש שם מאה מגדלים״. הילדים של שכונת כפר גנים ג׳ בפתח תקווה, עוד שכונה גנרית שנראית כמו כל שכונה גנרית אחרת ממודיעין ועד דימונה, חוצים את הכביש בדרך לקניון ולא יודעים בכלל שפעם, בשנות ה-80, החברים שלי ואני היינו בורחים שם בפחד מרגש של ילדים אחרי שקטפנו תפוזים וקלמנטינות בפרדס מאחורי בית ספר ביאליק. 

ב-׳אה, וואו׳ אין תיאוריות מקושקשות של ישראל הראשונה וישראל השניה. ישראל של ג׳ימבו היא מה שהיא – פאזל של מיליון חלקים. פייק, ואמת. ערבוביה של עכברי עיר ועכברי כפר, כולם נדלניסטים, כולם רוצים לבחור במניה הנכונה, לעשות את המכה. פריפריה ומרכז, אתיופים ולבנים, ערבים ויהודים, עולים חדשים וותיקים. כולם שוחים במיץ של הסלט הישראלי הזה. יושבים מול מסכי הטלוויזיה, ולא מאמינים למה שהם רואים.

4.

בשבוע שיצא האלבום, החצי של אמא שלי ציין יובל שנים בישראל. רוסים לא חוגגים, הם מציינים. ב-12 לדצמבר 1973 הם עלו לכאן מריגה, בירת לטביה, היישר למרכז קליטה בצפת. היום הם בפתח תקווה, קלאסיקה ישראלית. אמא שלי, שהיתה בת 22 כשעלתה לכאן, שלחה השבוע בוואסטאפ המשפחתי את מחשבותיה מחמישים השנים האחרונות. 

50 שנה זה: מעבר למדינה לא מוכרת עם שפה זרה / להכיר אנשים שעיצבו את ההתאקלמות שלי והפכו למשפחה / 7 צברים שנולדו במשפחתנו / צמיחה, התפתחות אישית ולמידה / מערבולת של רגשות – חשש, פחד, שמחה, אושר, תקוות ואכזבות / דאגה לבנים בשנות הצבא, במיוחד בתקופת האינתיפאדה השניה וחרדה בלילות מדפיקה בדלת / 8 מלחמות / התפעלות וגאווה מהעם שלי, מהולה בעצב ואבל / תחושת שייכות ושפה שחולמת בה / להכיר אינספור אנשים נפלאים שמלווים את חיי / 50 שנה בארץ / אין לי ארץ אחרת

המלים של אמא שלי התכתבו לי סיפור העליה שג׳ימבו מתאר ב-׳סלט׳, אחד השירים החזקים באלבום. שיר שנפתח בסימפול מההצבעה על תוכנית החלוקה של האו״ם בכ״ט בנובמבר. ג׳ימבו מתאר שם את מסע העליה של סבא שלו בגיל 14 באוניית מעפילים מאירופה לישראל. לסבא סיפרו שכל מה שיש בפלשתינא זה מדבר וחול, חוץ מאדמה לגאול אין שם כלום. אבל רק כשהוא הגיע לכאן, סבא ג׳ימבו הופתע פתאום: ״אה וואו, יש כאן ערבים / לא בקטע רע פשוט זה קצת / נו וואו, יש כאן ערבים / בואנה זה עומד להיות סלט״. לגמרי, סבא ג׳ימבו, זה באמת נהיה לגמרי סלט. 75 שנה, 8 מלחמות. 

5.

ג׳ימבו, כלומר עומר, נולד ברחובות. אחרי שירות בתותחנים הוא הלך ללמוד תקשורת במכללת ספיר ובסופו של דבר ילד השפלה החליט להשתקע בנגב המערבי. עכשיו הוא כבר ילד גדול, וגר בקיבוץ אור הנר עם בת זוג ושתי ילדות קטנות. בשבעה באוקטובר הם הסתגרו יחד, ובהמשך פונו משם. חלק גדול מחברי הקיבוץ פונו לירושלים. ג׳ימבו ומשפחתו הלכו לתל אביב, לאחותו. עכשיו הם פליטים. החיים מסובכים לו כרגע. החיים מסובכים כרגע לכל הישראלים, למי יותר, למי פחות. אבל איכשהו, אני משוכנע שכבר עכשיו ג׳ימבו ג׳יי מתחיל לחבר באלכימיה הוירטואוזית שלו מילה למילה למילה, ולשרטט בראשו את קווי המתאר לשירים של האלבום הבא שלו. אני כבר לא יכול לחכות לשמוע גם אותו.

(גרסה קצרה יותר של הביקורת הזו התפרסמה במוסף כלכליסט)

סלט תפוחי אדמה

0.
קודם כל, מוזיקה:

1.

כשהייתי ילד, חג הפסח היה בסימן סבא שלי.

סבא שלי ואני, בסלון הדירה שלהם, אי שם בתחילת שנות ה-80

אלה היו שנות ה-80, וגרנו אז בפתח תקווה, לא רחוק ממרכז העיר. משפחת מהגרים טיפוסית מברית המועצות. פתח תקווה היתה קטנה אז בחצי לעומת מה שהיא היום. זו היתה תקופה של לרשום במכולת, של לשחק עם החברים בגן הנשיא כי לא היה משהו אחר, של להתעורר בשבת בבוקר מהרעש של השכנה ממול שחובטת בשטיח שהיא תלתה מעל המעקה בשביל לנקות אותו.

לבית של סבא וסבתא שלי היינו נוסעים באוטו, בדרך שאז לא היה לאורכה אפילו רמזור אחד, והיום יש לפחות חמישה. כמו הרבה משפחות אשכנזיות, גם אנחנו משפחה קטנה. ועדיין, בחג הפסח תמיד היו אינספור אנשים מסביב לשולחן. סבא וסבתא שלי אירחו את כל מי שרק היו יכולים. חברים, חברים של חברים, שארי בשר מכאן ומשם, אנשים רדנומליים שלא היה לי צל של מושג מי הם היו, וגם היום אינני יודע. סבתא שלי היתה הרוח החיה, סבא שלי היה הדבק המשפחתי שהדביק את כולם יחד סביב השולחן.

הם גרו בדירת שיכון קטנטנה בקצה רחוב דגל ראובן, פסע מהפרדסים של שכונת נווה עוז. הקירות בפינת האוכל בדירה שלהם היו מצופים חיפוי עץ זול בצבע כהה. המטבח היה זערורי. בחג הפסח הם היו מצמידים לשולחן הקטן עוד שולחן, ועוד אחד, ויוצרים איכשהו שולחן אחד ארוך ארוך שהצליח להכיל עשרים אנשים לפחות. תמיד היו שם הרבה מאוד אנשים, הרבה מאוד רעש, הרבה סלט תפוחי אדמה שרק סבא שלי ידע להכין כמו שצריך, והרבה מאוד שמחה של חג.

סבא שלי ישב תמיד בראש השולחן, ואני על ידו. בינינו, על שרפרף פשוט, הוא הניח זוג כריות. כריות של פעם, כאלה שמאבדות צורה אחרי חודשיים שלושה, עטופות בציפיות של פעם, שהצבע שלהן דוהה אחרי שתי כביסות או שלוש. בין הכריות סבא שלי החביא את האפיקומן. לאורך הארוחה מדי פעם הניח את ידו על הכריות כאילו סימן לי "אין לך סיכוי לגנוב אותו, סתם שתדע". זה היה המשחק שהכי אהבתי בכל השנה.

2.

פתח תקווה היתה ונותרה עיר מעמד הביניים העובד/ בלי גינונים מיוחדים, בלי פומפוזיות, סתם אנשים. בערך 60% מהתושבים חילונים, והיתר דתיים לאומיים ומעט חרדים. המתח בין חלקי האוכלוסייה תמיד היה קיים, אבל נסבל. גם אם הוא התפרץ פה ושם סביב פתיחת קולנוע בשבת או משהו כזה, זה היה משהו שחיים איתו. 

השכנים שלנו בקומה השניה בבניין שגדלתי בו ברחוב רוטשילד היו משפחה נחמדה חובשת כיפה. הם היו משפחה מוכרת בעיר, היתה להם חנות אופנה לא רחוק מהשוק. אחד הבנים שלהם, אליעזר, היה אחד החברים הטובים שלי. היינו משחקים אצלו, או אצלי, או למטה. זכורה לי פעם שהייתי אצלם ושתיתי פחית סיידר הגליל יותר מדי מהר והקאתי אותה על כל הרצפה בפינת האוכל. ילדות של פעם.

כשהגיע הרגע לעלות לכיתה א׳, הקשר ניתק. אליעזר הלך לבית הספר שלו, אני לבית הספר שלי. שני בתי הספר היו שכנים, ממש גב אל גב, עם גדר בטון גבוהה אחת שהפרידה ביניהם. הפסקתי לבוא לאליעזר והוא הפסיק לבוא אלי. כמה שנים אחרי זה המשפחה שלו עברה לבניין בשכונה אחרת לגמרי, מסורתית יותר, טובה יותר, ולא ראיתי אותו שוב מאז. 

3.

סבא שלי גדל בכפר קטן בלטביה במשפחה יהודית טיפוסית שהיתה קרובה מאוד לדת. לעיר הבירה עבר בגיל מאוחר בהרבה ואורח החיים השתנה, והתחלן. גם המדינה עצמה השתנתה והפכה להיות חלק מהגוש הסובייטי. הדת, לא רק היהודית, הופרדה מהמדינה בכוח והפכה לדבר מוקצה. סבא שלי שמר על יהדותו כי היא היתה חלק מהזהות הלאומית והאישית שלו. הדת היתה לו חבל טבור לעברו, לזכרם של אמו ואביו, שלא רצה לחתוך. השארית היחידה שנותרה מהעולם שלפני המלחמה, לפני שהנאצים ועוזריהם הרגו את כולם. 

אבל הדת היתה לו גם היתה לו קשר לעתיד, אל בית הלאומי של העם היהודי. בכל שנה בריגה אמר בפסח ״לשנה הבאה בירושלים הבנויה״. ב-1973, כשהרוסים פתחו חלון הזדמנויות, הוא וסבתא שלי החליטו לעזוב הכל, ולהגשים את המשפט הזה. בפתח תקווה, אמנם, אבל זה מספיק קרוב.

לכן גם כאן, בישראל, המשיך להקפיד על החגים הגדולים. על ראש השנה ויום כיפור, ועל פסח. כשסביב שולחן הסדר דיבורי הסרק היו עולים לטונים גבוהים מדי, או אם סבתא שלי היה דוחקת בו, סבא שלי היה מרעים בקולו ומסמן לכולם שאנחנו עדיין באירוע. כל המסובים היו חילונים לחלוטין, אבל זה היה חשוב לסבא שלי, אז זה היה חשוב לכולם, וזה היה חשוב גם לי.

4.

כשהייתי בן 12 סבא שלי מת. שנה לאחר מכן עליתי לתורה בבית הכנסת שהיה נוהג לפקוד בחגים. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה בחיי שהנחתי תפילין. לילות הסדר בשנים שלאחר מכן היו עצובים, שקטים וריקים. ניסינו לקרוא בהגדה, אבל זה היה מאולץ, ומתאמץ. עד היום זה כך. 

בגיל 16 הייתי חלק ממשלחת בני נוער למחנה קיץ בארצות הברית. היינו קבוצה קטנה ונרגשת של בני נוער ישראלים שהגיעו לאמריקה עם המון ברק בעיניים. זו היתה הפעם הראשונה שלי בארצות הברית, והכל היה שם מאוד שונה מפתח תקווה.

תנועת הנוער שהייתי חלק ממנה היתה חילונית לגמרי, וכך היה גם מחנה הקיץ ההוא. ועדיין, לאורך חמשת השבועות שבילינו שם, חיזוק הזהות היהודית היה רכיב משמעותי בסדר היום. בארצות הברית גיליתי זרמים ביהדות שלא הכרתי קודם. היו שם רפורמים וקונסרבטיבים ודברים אקזוטיים יותר שעד היום אני לא יודע מה בדיוק הם אומרים. היינו שקועים במעגלי שיחה ובפעילויות. בכל סוף שבוע קיבלנו את השבת, ועשינו הבדלה, אבל גם הלכנו לשחות באגם ועשינו שטויות אחד עם השני. המון בני נוער עם המון הורמונים שחיפשו אהבה בכל מיני שפות וצורות.

מה שנחרט בראשי יותר מכל דבר אחר היא ברכת המזון. או ליתר דיוק – האופן שבו שרו את תפילת המזון במחנה ההוא. שלוש פעמים ביום, כל יום, בתום כל ארוחה, הרעדנו את חדר האוכל הענקי בשירה. לא הכרתי את ברכת המזון קודם לכן, בוודאי לא שרתי אותה, בוודאי לא בלחן הזה. אבל אחרי ארוחה, או שתיים, או 20, או 100, זה נכנס לראש. עד היום, עשרים ושש שנים לאחר מכן, אני עדיין זוכר את כל ברכת המזון בעל פה, כולל הבדיחות הקטנות שהאמריקאים הכניסו פנימה. 

רק ממרחק השנים הבנתי שזריקת המרץ היהודית במחנה ההוא כלל לא היתה מיועדת עבורנו, המשלחת מישראל, אלא לנוער האמריקני. שלא יתבולל. שישמור על משהו מהגרעין היהודי שלו. באופן אירוני, זריקת המרץ ההיא חיזקה דווקא את הגרעין היהודי שלי. באתי לאמריקה חילוני גמור, וכשחזרתי לישראל הייתי חדור לשמור על כל מה שספגתי שם. 

המציאות בישראל הוציאה את האוויר מכל השאיפות האלה. בפתח תקווה לא היו בתי כנסת רפורמים או קונסרבטיביים, רק אורתודוקסים. איש לא הכיר את הלחנים האלה, את הרעיונות האלה, וגם לא רצה להכיר. גם את ברכת המזון כבר לא היה לי עם מי לשיר. בארצות הברית הצלחתי למצוא את עצמי בין שלל הזרמים הדתיים. בישראל, תחת הזרם האחד והיחיד, היהדות שלי הלכה לאיבוד.

5.

סבא וסבתא שלי אינם כבר מזמן. הבניין בו גרו עבר תמ״א והיום אפילו לי קשה לזהות אותו. כל הפרדסים שמסביב התחלפו בבניינים. אני עצמי לא גר בפתח תקווה כבר יותר מעשרים שנה. הצורך שלי בקרבה ליהדות נשחק עוד קצת בכל מיני תחנות חיים. בכניסה למחנה הטירונים, ערב פסח 99׳, כשהעמידו אותנו מחוץ לשער, חיטטו לנו בקיטבגים וזרקו לי את משחת השיניים משום שלא היתה כשרה. בירושלים, אי שם בתחילת שנות ה-2000, כשהלכנו היא ואני לקנות מצרכים בסופר ברוממה מאחורי התחנה המרכזית ולא נתנו לה להיכנס אלמלא תלבש חצאית. 

חמישים שנה מלאו השנה מאז ששסבא וסבתא שלי עלו לישראל. היום אני כבר מגדל את ילדיי שלי בארץ הזו, הדור הרביעי. הדת חדלה מלמלא כל תפקיד בחיינו. הזהות היהודית שלי התלכדה לחלוטין עם הזהות הישראלית ונטמעה בה. אני כבר לא צריך להגיד ׳בשנה הבאה בירושלים הבנויה׳, אני פשוט גר בה.

לפני חודש לבן הבכור שלי מלאו שלוש עשרה. הוא לא ביקש לעלות לתורה, ואני לא הצעתי. אין לו כל צורך בזה, וגם לי אין. במקום זה, ביקש שניסע יחד לצפות במשחק באיצטדיון של קבוצת הכדורגל האהובה עליו באנגליה. אז זה מה שאנחנו עושים עכשיו. את חג הפסח נעביר שם, מעבר לים, בחופשה משפחתית קצרה.

לא נקרא בהגדה, לא נלך לבית הכנסת. נפגוש כמה חברים אבל רוב הזמן נהיה רק אנחנו, המשפחה הקרובה. ולמרות איך שזה יכול להצטייר לחלק מהקוראים, העגלה שלנו מלאה לגמרי, פשוט בדברים אחרים. לו הייתי חי בחו״ל, הייתי קרוב יותר ליהדות, אין לי ספק בזה. בישראל, את הצורך המועט שהיה לי בקשר לדת, המדינה עצמה כיבתה כשאמרה לי – את היהדות הזו אני לא צריכה, תודה.

בעשרים השנים האחרונות, בערך, אבא שלי חזר בתשובה. היום הוא יהודי מאמין לחלוטין. מניח תפילין, מתפלל תדיר בבית הכנסת. לפני שנה חגגנו לו יום הולדת 75. זה נפל בדיוק על חג הפסח. מזג האוויר היה נעים אז החלטנו שיהיה נחמד להיפגש לפיקניק על הירקון. לפני כן שאלנו אותו – זה יהיה בסדר אם נביא גם חמץ? לאבא שלי לא היתה שום בעיה. הוא אכל את האוכל שלו, אנחנו את שלנו. מבחינתו, ומבחינתנו, העיקר שהיינו יחד. זו היהדות שאני מחפש ומתקשה מאוד למצוא כאן.

בעוד שני עשורים ומשהו, כשהילדים שלי יהיו בגילי, והמדינה כבר תיראה אחרת לגמרי, אני מקווה שהילדים שלי עוד יהיו רשאים להגדיר את החיבור שלהם ליהדות כרצונם, כמו שאני יכול היום. לחפש בעצמם את הקשר שלהם לעבר, להחליט בעצמם איזה גשרים הם בונים לעתיד. להחליט אם ללמד את ילדיהם לגנוב את האפיקומן, או לקחת אותם למדינה אחרת, או לשמר משהו מהמסורת שאנחנו מנסים להנחיל להם – שהדבר החשוב ביותר הוא להיות יחד.

חג שמח.

10

1.

הרגע הכי נחמד במהלך הריצה בירושלים אתמול היה בסוף העליה המעצבנת של בצלאל, כשנכנסנו לרחוב קינג גורג׳, שניה לפני שנשפכנו לרחוב יפו. הסתכלתי סביב וחשבתי לעצמי ׳כמה נחמד, אירוע שמערב הרבה אנשים, ולא קשור בשום צורה ואופן לפוליטיקה, למהפכה המשפטית, לחדשות. סתם, הרבה אנשים שרצים בעליה׳. אבל בריצה כמו בריצה, המאמץ הפיזי מפזר את המחשבות במהירות. כשאתה רץ בעליה, תחת השמש, המחשבות לא יכולות להתמצק בראש למשך יותר מכמה שניות. הגוף דורש שתחשוב עליו ולא על שום דבר אחר. על הנשימה שלך, על הרוק שמתייבש לך בפה, על ברך שמאל שכואבת, על הכאב הזה במותן ימין שמתעקש להישאר, על הזיעה שלך. זה אחד הדברים שאני אוהב בריצה – היא נותנת לך שעה של חופש מהמחשבות שלך. חירות של ממש.

2.

התחלתי לרוץ כשגרנו בקיימברידג׳. כבר כתבתי על זה כאן לפני כמה שנים, אז לא אחזור על עצמי. כשגרנו שם נרשמתי למירוץ חמישה קילומטר במסגרת מרתון בוסטון. אני זוכר היטב את ההתרגשות בשבועות ובימים לקראת המירוץ. כולה ריצה של חמישה קילומטר, זו ריצה קצרה יותר ממה שהייתה אז הריצה הקבועה שלי, אז למה ההתרגשות? כי בכל זאת – מירוץ. לא משנה שאני לא מתחרה באף אחד, לא משנה שאני לא מנסה לשבור איזה שיא אישי. ועדיין – מרגש.
אני זוכר איך קמתי מוקדם, ניסיתי להבין איך מסדרים את הנייר עם המספר על החולצה. שתיתי קצת מים, אכלתי כמה שקדים אמריקאים, ויצאתי החוצה בשש בבוקר. חשבתי שאהיה לבד ברחוב, וטעיתי. עוד ועוד אנשים יצאו מהבתים שלהם בדממה, וכולנו זרמנו לכיוון תחנת הרכבת התחתית. מתחנת הרכבת אל נקודת ההתחלה של המירוץ בבוסטון קומון הזרם האנושי כבר נעשה חזק יותר. נחילים נחילים אנשים זרמו מכל הכיוונים אל נקודת ההתחלה. לא הצלחתי למצוא את האנשים שקבעתי איתם, אז הייתי לבד עם עצמי, מוקף בזרים במדינה זרה עם כללים זרים.
זה היה המירוץ הראשון שלי אז לקח לי זמן להבין איפה אני אמור להתמקם. לקח לי זמן להבין שהאנשים שעמדו מסביב כשהם מחזיקים שלטים עם מספרים מסמנים קצב ריצה מסוים, כך שיצא שהתמקמתי באיזור של אנשים שרצים בקצב מהיר משלי. שמתי מוזיקה באוזניות, רק בשביל להוריד אותן כי מתברר שלפני הזינוק האמריקאים שרים את ההמנון. ואז שוב אוזניות לאוזן, ומוזיקה, והנה מתחילים, הנה מתחילים, הנה חוצים את קו הזינוק, קדימה!

3.

אלה היו חמשת הקילומטרים שרצתי הכי מהר שרצתי בחיי. לא שמתי לב לזה בכלל עד שהתקרבתי לקו הסיום והמותן שלי התחילה לצרוח מכאב. זה היה מהר מקצב הריצה הרגיל שלי, כי המירוץ פשוט סוחף אותך קדימה.
אני אדם שלא נהנה להיות חלק מעדר. כשאני נע בקבוצה וכולם רוצים ללכת ימינה, אני אעדיף לשבור שמאלה. לפעמים סתם בשביל להרגיז, לפעמים בשביל להרגיש נון קונפורמיסט, לפעמים כי אני מעדיף להיות לבד. והנה פתאום, בריצה, מצאתי את עצמי רץ עם כולם, באותו הכיוון. רץ אחרי מישהי רנדומלית עם צמה ארוכה שהיה לי נוח להידבק אליה ולתת לקצב שלה להכתיב את שלי. רץ אחרי השלטים וסימוני הדרך. רץ לאן שכולם רצים, רק כי כולם רצים לשם.
זו היתה אחת החוויות הטובות שהיו לי.

4.
בשנה השניה שלנו בארה״ב החלטתי שאני רוצה שוב. נרשמתי שוב למרתון בוסטון, הפעם למקצה של ה-10 קילומטר. המרחק הזה היה קצת יותר ארוך מהריצה הרגילה שלי (איפשהו בין 8-9 קילומטר), אבל כבר רצתי את המרחק הזה ואף יותר ממנו אז ידעתי שאני מסוגל. אני לא אוהב להיכנס לאתגרים שאני לא בטוח שאני יכול לעמוד בהם.
נרשמתי לריצה בסביבות פברואר. הריצה עצמה תוכננה להיערך ב-21 ביוני 2020. זו היתה אמורה להיות סוף השנה השניה שלנו שם. היינו אמורים לעזוב את העיר ימים ספורים אחר כך ולצאת לטיול של חודש, אולי יותר, בחוף המערבי. תכננו לטוס לסיאטל, לטייל בסביבה, ולהתחיל לנוע דרומה דרומה ולסיים בסן פרנסיסקו.
בפברואר 2020 כל התוכניות האלה הלכו לפח. הקורונה פרצה ומהר מאוד הכל נסגר. זמן קצר אחר כך ארזנו את המציאות לתוך שמונה תיקים גדולים, עקרנו את עצמנו משם, וחזרנו לישראל חצי שנה לפני התכנון. הטיול ההוא לא יצא לפועל, הריצה ההיא מעולם לא התקיימה. נשאר לי ממנה רק זיכרון של משהו שעוד לא קרה. מיילים שקיבלתי על ההרשמה, הנחיות ליום הריצה עצמו, הצעות לקנות חולצות במחיר מופקע. כזה. כאבי פנטום של ריצה שלא רצתי.

5.
בשנה שעברה נרשמתי למרתון ירושלים יחד עם הבן הבכור שלי, לריצה של חמישה קילומטר. יצאנו מהבית לפנות בוקר בגשם שוטף ובקור ירושלמי לא נורמלי. הגענו לנקודת הזינוק ספוגי מים וקפואים מקור. רגע לפני הזינוק התבהרו השמיים והגשם פסק, ואנחנו רצנו.
הוא רץ לפני, עם חבר. אני רצתי אחריו, מקפיד לשמור איזה 100-200 מטרים בינינו, בשביל לא להציק לו ולא להלחיץ אותו. כך הוא ביקש. הוא רץ מהר מהקצב שלי, אבל לא היה לי אכפת. כל כך שמחתי לראות אותו רץ. כל כך שמחתי לראות אותו מצליח. כל כך שמחתי לחבק אותו כשהגעתי לנקודת הסיום, אחריו, שאפילו לא היה אכפת לי שהגשם שוב התחיל לרדת.
בסוף המירוץ ההוא היה ברור לי – בשנה הבאה אני ארשם לריצת 10 קילומטר. והנה, ביום שישי האחרון רצתי אותה, לבדי.

6.
הייתי לחוץ לפני הריצה הזו. ריצה בירושלים היא משהו אחר. יש לרוץ, ויש לרוץ בירושלים. בשביל להכיר את המסלול ולא להיות מופתע ביום המירוץ רצתי אותו עם עצמי פעמיים או שלוש בשבועות האחרונים, בשבתות.
מאז שחזרנו לישראל והשתקענו בירושלים הפסקתי לרוץ. בקיימברידג׳ רצתי שלוש פעמים בשבוע. בירושלים ניסיתי לרוץ וגיליתי שהעליות הורגות אותי, אז הפסקתי, כי ממש לא נהניתי.
בשנה האחרונה חזרתי לרוץ, אבל רק פעם בשבוע, וגם לא בכל שבוע. התחלתי שוב מההתחלה. שלושה קילומטר, אחר כך שישה, אחר כך שמונה, אחר כך עשרה, ובסוף שוב הגעתי שוב למרחק הארוך ביותר שיצא לי לרוץ בארה״ב – חמישה עשר קילומטר. אחרי המרחק הזה יותר מדי כואבת לי הברך בשביל להמשיך.
למי שרגילים לרוץ בעליות המסלול של העשרה קילומטר בירושלים אינו קשה במיוחד. יש בו בסך הכל שלוש עליות משמעותיות – העליה של רחוב בצלאל, העליה של הסינמטק (ואחריה עוד חצי עליה לכיוון טחנת הקמח) והעליה של רחוב ז׳בוטינסקי. מבחינתי העליה האחרונה היא הקשה מכולן. גם בגלל השיפוע, אבל גם בגלל שהיא מגיעה כמעט ברצף אחרי העליה הקודמת. בכל הפעמים שעשיתי את המסלול הזה לבדי נעצרתי בסוף העליה הזו לדקה או שתיים בשביל להשיב נשימה ולשתות מים. גם במירוץ עצמו נאלצתי לעצור בסוף העליה הזו ולהסדיר נשימה. אבל הפעם הסתפקתי בחצי דקה בסך הכל והמשכתי הלאה.

ואז גיליתי ששכחתי עליה אחת. העליה של הסיום.

הקילומטר האחרון של מרתון ירושלים, וגם של המקצים הקצרים יותר – 10 קילומטר וחצי מרתון – מסתיימים בעליה של עמק המצלבה. כל הקילומטר האחרון, למעשה, הוא בעלייה. מי הגנוב שיוצר מסלול לריצה ארוכה שמסתיימת בעלייה?
בשלט שמונה 9 קילומטר נגמר לי הכוח, אני מודה. לא זכרתי שיש את העליה הזו, לא התכוננתי אליה מנטלית, ולא היה לי כוח אליה. היה לי חם, כאבה לי הברך, ורציתי לסיים. לו הייתי רץ לבדי הייתי עוצר ועובר להליכה. אבל לא הייתי לבדי. הייתי מוקף בערב רב של אנשים, וכולם המשיכו לרוץ, אז גם אני המשכתי.
היו שם ילדים שרצו עם ההורים שלהם, אנשים עיוורים שרצים עם מלווה שהם מחוברים אליו בגומיה, הורים שדוחפים תינוקות בעגלה, או ילדים עם מוגבלויות בכיסאות גלגלים. היו הרבה מאוד רגעים מרגשים בריצה הזו, והיו גם רגעים פוליטיים בריצה הזו, ובמסלול שלה. אבל זה בסדר, גם לגור בעיר הזו זה פוליטי, אז אולי התרגלתי.
חיפשתי בעיני את קו הסיום, וכשראיתי אותו, במרחק של בערך חמש מאות מטר לפני, ניסיתי להגביר את הקצב. לא היה לי כוח וממש כבר רציתי לסיים אז רצתי טיפה מהר יותר. זו היתה טעות כי באמת שכבר לא היה לי כוח כך שחציתי את קו הסיום ממש בלי אוויר. בדיעבד, היה עדיף להוריד קצב ולסיים בתחושה טובה יותר.
אבל שטויות, אחרי כמה שניות האוויר חזר, אספתי לעצמי מדליה, שתיתי מים, אמרתי שלום למישהו שאני מכיר, ותוך כמה דקות עזבתי את ההמון להיות שוב לבדי. צעדתי לבד ברחובות הריקים של נחלאות עד שהגעתי לשוק, לבר החביב עלי, לשתות בירה של עשר וחצי בבוקר ביום שישי אחרי ריצה של עשרה קילומטר.

7.
מבחינתי, הריצה הזו מילאה את מקומה של הריצה האבודה של מרתון בוסטון. סיימתי את הריצה בשעה ושתי דקות וארבעים ושש שניות, שהם שתי דקות וארבעים ושש שניות יותר ממה שרציתי שתהיה התוצאה שלי. אבל זה בסדר. זו ירושלים. אם זה היה מישור הייתי מסיים בקצב טוב יותר. אבל האמת? הקצב לא משנה. גם התמונות המשונות שצילמו אותי במהלך הריצה שבכולן אני מרים ידיים לאוויר כאילו אני נהנה מזה, גם הן לא חשובות.
הריצה ממילא אף פעם לא נגמרת בקו הסיום.

8.
אני מאוד מאוד רוצה להירשם לחצי מרתון בשנה הבאה. הסתכלתי על המסלול והוא מהמם, ואכזרי. מעולם לא רצתי מרחק כזה, ואני לא יודע בכלל אם אני מסוגל. אני מניח שאם אבנה לעצמי תוכנית אימונים מסודרת של שלוש ריצות בשבוע לפחות במשך 14-16 שבועות אני אגיע ליכולת הזו, אבל אני לא בטוח שיש לי כוח לזה, זו האמת.
אבל גם אם לא ארוץ חצי מרתון, אלא רק עשרה קילומטר, או אפילו רק חמישה, זה בסדר. הכל בסדר. העיקר לשים מוזיקה באוזניות, כובע על הראש, משקפי שמש על העיניים, ולרוץ. לקחת חופש של שעה מהמחשבות שלך. לתת לגוף שלך להיות המגבלה שלך. לתת לנשימות שלך להדריך אותך. למצוא מישהו שאתה לא מכיר, שבכלל לא יודע שאתה עוקב אחריו, ולתת לו למשוך אותך, ולחלוטין לא להיות מודע לזה שאתה עצמך מושך מישהו אחר.