פיזור נפש #13

0.
קודם כל, מוזיקה:

1.

עבדתי אמש עד חצות וחצי, ולמרות שהייתי עייף מאוד נכנסתי למיטה והגוף לא רצה לישון. קראתי את כל הפרק הראשון של ׳על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה׳ של מורקמי שמונח לי ליד המיטה כבר שבועות, ואז, רק בסביבות אחת ומשהו, עצמתי את העיניים.
התעוררתי ברבע לשש ולא יכולתי לישון יותר. עייף מת, אבל לא יכול לישון. אז נראה לי שבאופן רשמי אני מאוד מאוד מתרגש מהערב.

2.
הערב, אחרי החדשות, ישודר אצלנו הפרק הראשון של סדרה חדשה שעבדנו עליה יותר משנה. קוראים לה ׳מתחת לבלטות׳, ובחמשת פרקיה היא תנסה לספר את סיפורה של החברה הישראלית דרך פריזמה שלדעתנו טרם סופרה בטלוויזיה: עולם הנדל״ן. זה יומרני, אבל כל דבר בטלוויזיה הוא יומרני. השקענו בזה המון המון מחשבה ועבודה, אנחנו עדיין עובדים על זה למעשה (שני הפרקים האחרונים עדיין בתהליכי עריכה), ואני מודה שאני מת מפחד ברמה של מעוניין להתחבא עד יעבור זעם.
איך אמר אברהם חלפי?

אגב לשיר הזה, שנחרט על המצבה של אריק איינשטיין, קוראים *. מרוב שהוא ניסה לצמצם את עצמו, אין לו אפילו שם.
במשך שנים אני נושא איתי את השיר הזה. זה אחד השירים הבודדים, אולי הבודד, שאני זוכר לצטט בעל פה. אבל לאחרונה, באלבום החדש והמושלם של נונו – הוא כל כך מושלם שכתבתי עליו את הטור שלי במוסף כלכליסט לסוף השבוע הקרוב – יש לה שורה שאני מרגיש שמתארת את זה אפילו טוב יותר:

אמן שכולם ישכחו אותי אבל כמובן
רק לחצי שעה הקרובה
תשכחו אותי ספציפית כשאני ישובה
וכשקמה אז דיר באלק לא יהיה קרנבל
תאהבו אותי כשנוח לי לקבל אהבה

אז ככה, בדיוק בדיוק ככה, אני מרגיש היום. אני ממש מקווה שיאהבו את זה. אבל אני באמת באמת פוחד שלא.

3.

אבל לא התכנסנו לדבר על הפחדים שלי. תכל׳ס לא התכנסנו, זה רק אני לבד יושב פה בטרנינג בזמן שכולם עוד ישנים ומנסה לנצל את הזמן.
בעצם, התחלנו לעבוד על הסדרה הזו לפני יותר משנה, הרבה לפני שהמלחמה פרצה. בנינו מבנה שלם, יצאנו לדרך, ואפילו התחלנו לצלם קצת. אבל אז שבעה באקטובר, והכל נעצר. אני זוכר איך במשך חודשים ארוכים כל מה שעשינו – לא רק בסדרה הזו, אלא בכלל – נראה לא רלוונטי לנוכח גודל האסון. ובאופן מוזר מאוד, אני זוכר גם איך בימים הראשונים אחרי הטבח, כשהגעתי לבקר את אולגה בקיבוץ שפיים אליו הם היו מפונים (במשך עוד חודשים ארוכים אחר כך) נכנסנו לחדר האוכל לארוחת צהרים, ולפני שהתיישבתי לשולחן מישהי מהקיבוץ תפסה אותי, ושאלה אותי מה יהיה עם ערך הבית. מצד אחד, זו היתה שאלה מוזרה משהו לנוכח מימדי האסון. מצד שני, זו היתה שאלה מובנית מאוד.

בפרפר נחמד שרו פעם ׳בית זו בסך הכל קופסה שגרים בה / קופסה ולא יותר׳, אבל, הם הוסיפו מיד ׳אבל על הקופסה הזו אני לא מוכן לוותר / לא, לא מוכן לוותר׳.
בית הוא לא רק קופסה שגרים בה. בית הוא הקשר לאדמה ולמולדת, הוא מקלט וירושה לילדים, הוא המתח שבין התיישבות ותקומה לבין החיפוש אחר האקזיט. לא סתם אנחנו מדינה של נדלניסטים.
וכך, בערך חצי שנה לתוך המלחמה, הבנו שאפשר לחדש את העבודה, ולצאת שוב לדרך. זה לקח זמן. היינו צריכים לגבש צוות עבודה חדש, כי הצוות הקודם התפזר בינתיים לפרויקטים אחרים. אני קצת פחדתי לתת אמון באנשים חדשים שאני לא מכיר, שלא היו איתי מההתחלה, מהרגע שבו הרעיון נולד, אבל מהר מאוד למדתי שאני מוקף בטובים שבאנשי היצירה. בחרוצים שבהם. במסורים שבהם. בנחמדים שבהם. הם עטפו אותי במקצועיות ובאהבה, והצלחנו להתניע את הדבר הזה מחדש עד שהנה, אוטוטו הוא על המסך שלכם. הפוסט הזה הוא פוסט תודה לאנשים האלה. כי על המסך אתם תראו בעיקר אותי. אבל צריך צוות שלם, שלא לומר כפר, שלא לומר מה זו כמות האנשים המשוגעת הזו אלוהים תפריטו כבר, כדי ליצור יצירה טלוויזיונית.

4.
תודה לשרון קרני, העורכת הראשונה שלי, המנטורית שלי שלא יודעת שהיא כזו, שיחד איתי הוציאה את הדבר הזה לדרך. אני מכיר את שרון כבר כמה וכמה שנים ותמיד רצינו לעשות סדרה ביחד, ותמיד היינו ממש ממש קרובים לזה, אבל אז קרה איזה אסון. פעם מגפה, פעם מלחמה. נשתדל לא לנסות ליצור יותר שום דבר ביחד.
תודה גם לצוות הראשון שהוציא את הסדרה הזו לדרך – לרונן, להדר, לורד – היה לי ממש ממש כיף אתכם.

תודה גדולה לכל אנשי המקצוע שהתרוצצו איתי בכל רחבי הארץ בשנה האחרונה, מדרום ועד צפון, בימי צילום שמתחילים בארבע לפנות בוקר ומסתיימים אי שם בחשיכה. לעמיקם ואיתי ומתן הצלמים הנהדרים, לאיתי וינון אנשי הקול, לכל אנשי ההפקה החרוצים והאמיצים, באולפן, במערכת ובשטח (כולל בעליות הבלתי אפשריות של נצרת, מול תנועה דו סטרית ברחוב שאי אפשר להעביר בו יותר מריקשה), ובראש ובראשונה לאביב המופלאה. לארז הבמאי על הלוק, על הזוויות הבלתי סבירות, ועל זה שבזכותו קניתי לוח איזון הביתה ואפילו הרהבתי עוז לנסות אותו בעצמי (זה ממש כיף!). תודה רבה לסוהיני, שכבר שנים יודעת בדיוק איך להפוך את המלים שלי למופע ויזואלי (ותודה גם לטל ממושיין שנתן כתף!). תודה עצומה לטל בן ברוך היחידה במינה – באמת, יחידה במינה – שלא משנה איזה דרישות סופר ספציפיות נתנו לה, היא ידעה להביא את האנשים הנכונים מכל קצוות הארץ. תודה מקרב לב לטל מונטה, על הצחוק שלה, על הרוגע וקור הרוח, על הנסיעה הבלתי אפשרית לפרדס חנה דרך כל הפקקים שבעולם, ובעיקר על זה שמהרגע הראשון היא אהבה את הסדרה הזו אהבה אמיתית, ונתנה לי להרגיש את זה. תודה למני ולעורכי הוידאו, שהשקיעו שעות רבות רבות רבות בחדרי העריכה, וליטשו כל משפט אידיוטי שלי עוד ועוד עד שנהיה קצת טוב יותר. תודה לאסף החמוד שיש לו את אולפן הסאונד המהמם ביותר בישראל, ובעיקר בסטייל הכי טוב בישראל. תודה לכל אנשי הטלוויזיה אצלנו בכאן – לטל, לגילי, לאמיר, לקרן, לסמש, ולכל האנשים הטובים האחרים שעזרו לנו לפתח את הרעיון ולכוונן אותו עוד ועוד ועוד עד התוצאה. תודה לאילון שדחף את הסדרה לכל מקום אפשרי בשבועיים האחרונים, וגם לכל האנשים החמודים של חטיבת הדיגיטל, שהפיצו וקידמו אותה לכל עבר בכל רשת אפשרית.

אבל מעל לכל, אני חייב תודה לשלושה אנשים שבלעדיהם הסדרה הזו פשוט לא היתה קורית בשום צורה. לגולן יוכפז, שלקח לו בדיוק שניה, אבל באמת לא יותר משניה, להגיד לי ׳כן׳ כשאמרתי לו שאני רוצה ליצור סדרה. שזה משהו שעוד לא עשיתי. שזה משהו אני מת לעשות את זה. תודה רבה על האמון, ועל הדחיפה לאורך כל הדרך, חרף כל הנסיבות הקיצוניות. זה באמת לא מובן מאליו.
תודה רבה ליואב לשם, הבעלים של ביונד הפקות, החברה שהפיקה את התוכנית. מפיק זה נשמע טכני. אבל בלי לשם, שום דבר מזה לא היה קורה. הוא היה שם מהשניה הראשונה. למעשה עוד הרבה לפני השניה הראשונה. אי שם לפני כמה שנים, כשהיו לי לבטים מקצועיים לגבי ההמשך, הוא היה שם כדי להדריך אותי, למרות שבכלל לא הכרנו קודם. בשנה ומשהו האחרונות הוא נתן לי מקום, החזיק לי את היד, הדריך אותי, הרגיע, הלך איתי צעד צעד, שוב הרגיע, ובעיקר דחף קדימה כל הזמן, ליצור ליצור ליצור. אז תודה על זה. מקווה שניצור עוד הרבה דברים ביחד.

ולבסוף, תודה רבה לעורכת התוכנית, ענבל הרצברג.

ענבל ואני, איך נאמר, באים מעולמות שונים. למרות ששנינו היינו נערי גראנג׳ לבושי חולצות גזורות אי שם בשנות ה-80/90, הלכנו לכיוונים אחרים. אני מעדיף אופניים ורכבת, לה יש רכב שמחמם לכם את התחת ביום חורפי.
אחרי שהצוות הראשון התחלף, ושרון העורכת הראשונה הלכה לפרויקטים אחרים, הייתי קצת אבוד. סמכתי על שרון בעיניים עצומות, ולא הבנתי איך אני אצליח לסמוך על מישהו אחר שאני לא מכיר. מערכת יחסית בין כתב לעורכת שלו היא מערכת יחסים מורכבת שמבוססת על אמון, והרבה על כימיה. כשאין את אלה, זה לא יעבוד.
והנה, למרות שלא הכרתי אף אחד בתעשייה הזו, ולמרות שאני אדם שלא יודע לעבוד עם כל אחד, לשם ידע בדיוק את מי להביא. הוא שלח אותי לפגישת היכרות עם ענבל באיזה בית קפה בתל אביב. אני כל כך לא תל אביבי שהקדמתי מאוד והצלחתי להתיישב בטעות בקפה הלא נכון (כמה בתי קפה צריך באותה כתובת?!?!?). כעבור כמה זמן, הגיעה ענבל. וכן, זו קלישאה מטומטמת נורא, אבל זו היתה אהבה ממבט ראשון. טוב בסדר, לא ממבט ראשון, למה להרוס רגע יפה.

התאהבתי בענבל באמת כמה חודשים אחר כך בזמן הנסיעה לדימונה, בוואן מלא אנשים עייפים, כשאנחנו בדרך למרואיין בסוף יום צילום, ובדקה ה-90 המרואיין המרכזי הודיע שהוא מבריז, ועל הזין שלו הכל. בדקות שאחר כך, כשהיא ניהלה את המשבר הזה ברגישות, בנחישות, ובעיקר בלי להניד עפעף, עד לתוצאה לא נורמלית באיכותה – שם התאהבתי בה.

בחודשים האחרונים ביליתי איתה שעות אינספור. ימי צילום אינסופיים. נסיעות מתישות. פגישות זום. שיחות טלפון. מלא מלא מלא מלא מלא הודעות מכל הסוגים והמינים בשעות לא שעות. כתבנו יחד. חשבנו יחד. צפינו יחד. הקלטנו יחד. צילמנו יחד. נכנסו למחשבות זו של זה. היא הצחיקה אותי, שזה לא משהו שקורה יותר מדי. והיא עוד תיקח אותי למכשפה שלה, שגם זה לא משהו שקורה יותר מדי. ולא רבנו אפילו פעם אחת, שזה חשוד, אבל זה בעיקר נובע מזה שהיא מסוגלת להכיל את האגו שלי באהבה, מבלי לעשות מזה שום עניין.

אני לא איש של אנשים. אני פוחד מאנשים. אני מעדיף לצמצם את עצמי לכדי נקודה וכו׳. אבל עם ענבל הרגשתי משוחרר. הרגשתי שאני יכול להיות אני. שאני יכול לסמוך עליה. שאני יכול לסמוך עליה שהיא תבקש שאהיה שם כשצריך, ושאני יכול לסמוך עליה שלא אצטרך להיות שם כשלא צריך. שאני יכול לסמוך עליה שהיא חרוצה, שהיא תלמד הכל, ושיש לה מוסר עבודה סובייטי שכבר לא מוצאים היום. שאין משהו שיעמוד בפני ההפקה הזו. שאין משהו שצריך לקרות שלא יקרה. שאין פריים שצריך להיות מצולם שלא יצולם. שאין פריים שצריך להיערך פנימה שלא ייכנס פנימה. לא קורה לי הרבה בחיי שאני מתאהב ככה, לא קורה לי הרבה בחיי שאני יכול להתקרב ככה למישהו. עם ענבל זה קרה. היא ראתה אותי והבינה אותי באמת, כמו שאני.

הסדרה הזו לא היתה מה שהיא בלעדיה. אני אסיר תודה לה. אני אסיר תודה לך. למדתי המון ממך ומהצוות, ואני אדם קצת יותר טוב עכשיו. אני מקווה כל כך שייצא לנו לעבוד יחד על עוד ועוד ועוד דברים.

5.
במשך חודשים ארוכים חיפשנו שם לסדרה הזו. קראנו לה בשמות זמניים כמו שקוראים לילד לפני שנולד. כל צירוף מלים עם המילה בית נוסה על ידינו, ונפסל. כל משחק מלים על נדלן, חומרי בניה, קונסטרוקציות – ניסינו הכל. שום דבר לא תפס. ניסיתי שוב ושוב לקבל השראה ממקומות. מבינה מלאכותית. מבינה אנושית. כלום. אין שם. אין שם טוב, בכל אופן.
עד שלפני כמה שבועות, בניסיון אחרון, כמעט נואש, לסיעור מוחין, חברי היקר יונתן הביא אותה – מתחת לבלטות. התאהבתי בשם הזה ברגע. כך גם יתר אנשי הצוות ואנשי התאגיד. ״מתחת לבלטות״. אחרי חודשים ארוכים ארוכים, מייגעים ומהנים, של עבודה – הערב תוכלו לצפות בה. אני ממש ממש מקווה שתאהבו. ומת מפחד שלא. אז אני אלך להתחבא לי עכשיו. תודה שקראתם עד כאן. תודה מראש למי שיצפה ויגיב ויעיר ויספר סיפורים מעניינים.

נתראה בצד השני.

פיזור נפש #12

0. קודם כל, מוזיקה:

1.
אני יש לי חולשה ליידיש, לא בדיוק יודע למה. סבא וסבתא שלי דיברו ביניהם רוסית רוב הזמן, ולעיתים רחוקות עברו ליידיש. לא זוכר מדוע, אולי זה היה כשרצו שלא נבין אותם. גם היום, חרף השנים שחלפו, אני עדיין נושא איתי רסיסי זכרונות מהימים ההם, מהמטבח הקטן בדירה הקטנה בבניין הקטן ברחוב דגל ראובן בפתח תקווה. זכרונות של שפה זרה, מוזרה, שמתנגנת יפה על השפתיים ובאוזניים. שפה שאיני מבין ממנה דבר.

לפני הרבה שנים, בתיאטרון ירושלים, היינו אהובתי ואני בהופעה של חוה אלברשטיין. זו ההופעה היחידה של אלברשטיין שהייתי בה, ועד היום היא זכורה לי בתור אחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי בחיי. אחד השירים שזכורים לי במיוחד הוא שיר ביידיש שחוה שרה על הבמה. שיר שהרטיט את ליבי מבלי שהבנתי מילה.

2.

לפני שבועיים, במקרה, נתקלתי בשיר הזה מחדש. הוא הופיע בגיליון הראשון של מגזין חדש לילדים בשם ׳פצקרשת׳. מי שיצרה אותו היא שכנתי לשכונה בר נתיב. כבר שנים שהיא מתעסקת בקריאה ובכתיבה, באנשים וביהדות. כעת היא החליטה ליצור מגזין שהיא מגדירה אותו ׳מסע בין יהודים לילדות ולילדים׳. למה? הנה למה:

כי היהדות שהילדים שלי סופגים מכל פינה היא לא היהדות שאני מרגישה שייכת אליה. השירים ברדיו? סתם רדוד. התכנים שהם מקבלים בבית הספר דרך כל מיני עמותות? גם רדוד, גם מנסה לחתור תחת ההורים וגם מנציח תפיסות בסגנון של 'חילונים זו תקלה שצריך לתקן' או 'אנחנו העם הנבחר'. ואל תתחילו איתי בכל מה שקשור למקום של נשים בתוך הסיפור הזה.

בר פתחה הדסטארט לממן את הוצאת המגזין לאור. היא בחצי הדרך, ונותרו לה ארבעה ימים בלבד להגשים את החלום. אתם מוזמנים להיכנס, להתרשם, ולתמוך בה.

היא שלחה לי עותק דיגיטלי מהמגזין שאעיין בו. הוא יפהפה. הייתי יכול לשתף כאן את כל העמודים שלו, באמת את כולם, כי כולם יפים כל כך. אבל, מה שתפס אותי היתה כפולת עמודים לקראת סופו. הנה, תראו:

התחלתי לקרוא. ופתאום הבנתי, זה השיר ההוא, של חוה אלברשטיין. ורק כעת, כשקראתי את המלים ביידיש, ואת התרגום לעברית לידן (תרגם: בנימין טנא כנראה בשנות ה-60, ויש תרגומים רבים נוספים, ביניהם של נעמי שמר, ויש נתן יונתן, יעקב אורלנד ואחרים), ואת הטקסט היפה כל כך של בר, הכל התחבר לי.

ילד קטן רואה עץ. העץ עומד עירום בחורף, כמו העצים בקיימברידג׳ שהשירו את עליהם בסתיו, כמו העצים שמקיפים את ביתי בירושלים. עצים של חורף הם דבר עצוב, מלא געגוע, אבל גם מלא ציפיה. הם תזכורת יומיומית לכך שהיה פה טוב יותר, אבל הם גם תזכורת שעוד ישוב להיות כאן טוב יותר. ממש עוד מעט, בקצה העונה.

הציפורים עפו מן העץ, הותירו אותו לבדו. והילד הקטן אומר לאימו – אני אטפס על העץ, אנחם אותו, שלא יהיה לבד. אמו לא רוצה שיטפס על הענפים. היא פוחדת שייפול, שייקפא מקור. אבל האם גם מבינה שלא משנה מה תעשה, כך או כך הילד יעלה על העץ. אז היא עוטפת אותו בשכבות. שכבה אחר שכבה, אחת ועוד אחת. ערדליים ואפודה, ומעיל עבה, ואולי צעיף וכפפות.

כעת הילד עטוף כל כך, וכבד כל כך, שהוא לא מצליח לעוף אל העץ. אהבת אמו חנקה אותו, הכבידה עליו, קרקעה אותו לאדמה.

קראתי, ובכיתי. לא על איציק, כי אם על עצמי. על הילד שהייתי, באפודה ירוקה מצמר, במעיל כבד שהחבאתי בארון החשמל בקומה השניה של הבניין שגרנו בו בפתח תקווה. על עצמי בכיתי, ועל ילדיי, ואז על כל הילדים ועל כל האמהות כולן. תמיד, והיום יותר מאי פעם.

3.

עם השנים הפך השיר הזה להיות גם שיר ערש שאמהות שרות לילדיהן הרכים על מנת שיירדמו, אבל גם שיר שואה. מעניין אם יש עמים אחרים שגם אצלם אותו הטקסט יכול לשמש כשיר לפני השינה וגם בטקסים ממלכתיים ביד ושם.

כתב אותו המשורר היהודי איציק מאנגר ב-1938 בוורשה. מאוחר יותר באותה שנה עזב את העיר, ואת פולין. מאנגר שאב את השראתו מהתרבות היהודית במזרח אירופה בשנים שקדמו לשואה. העץ הזה, העירום, זה שעומד לבדו בקצה השביל, כשכל ציפוריו עזבו אותו ועפו לארצות החום, הוא לא רק עץ, כי אם דימוי. דימוי לעם היהודי, ליהודי עצמו. היהודי הכפוף, שכמה לארץ ישראל.

קראתי את ההסבר הזה בפוסט ישן (מאוד) של דוד אסף (מוזמנים לקרוא בעצמכם כאן, מסע בן שני חלקים בעקבות על הדרך עץ עומד׳), ונפעמתי. איכשהו, עם כל מה שמסביב, אחרי כמה ימים שהם רכבת הרים רגשית שזר לא יבין עד כמה היא מטלטלת. השיר הזה התחבר לי מכל הכיוונים. לילד שהייתי, ילד למשפחת עולים חדשים, ששורשי העץ שלה נשרפו במחנות באירופה. ילד שגדל על רוסית ועל יידיש והחליף אותם בעברית. ילד שבורח משורשיו שלו כל חייו, אבל משהו בהם שואב אותו בחזרה אליהם. וגם לגבר שגדלתי להיות, לאבא שאני, ולקשר שלי עם שני בניי, כאן בישראל, בחורף 25.

4.

לא לחינם אנחנו מתייפחים בבכי כשאנחנו צופים בתמונות ובסרטוני השבים והשבות פוגשים את הוריהם לראשונה אחרי השבי. אני עובד בתעשייה שמצמידה מוזיקה לקטעים מהסוג הזה כדי לפרוט על הלב, ולהוציא ממנו רגש. והנה, הסרטונים האלה נטולי פסקול. איש לא ערך אותם מוזיקלית. בחלקם הם כמעט אילמים. גרונות חנוקים. יבבות שקטות. מלים שנלחשות. אין צורך במניפולציות מוזיקליות, או אחרות, כדי להוציא מאיתנו רגש. הסרטונים האלה הם תיעוד של רגש קמאי טהור. של אהבת אב לביתו, של אם לבנה, של ילדים להוריהם. אי אפשר לזייף את זה. אי אפשר להמחיז את זה. אפשר רק לתעד את זה, בשקט, ביבבה. לבכות איתם, לאהוב איתם.
הורינו יעטפו אותנו באלף שכבות מגן, כי הם יודעים שנעוף אל העץ כך או כך. רגע אנחנו הילדים, ורגע אנחנו ההורים. רגע נעטפנו, רגע נעטוף. ננסה להילחם בדברים שלא אהבנו שהורינו עשו, ואז נחזור עליהם כלפי ילדינו. רבבות צורות לאהבה. אבל מתחת לכולן, אהבה היא רגש מזוקק מאוד, ברור מאוד, שלא נזקק לתרגום או לביאור. רגש טהור, מדמם, מציף. אני אוהב אתכם, ילדיי. אהבה שאיני יודע להסביר. לא לכם, לא לעצמי, לא לאיש. כמה טוב שהיה את איציק שיכתוב את האהבה הזו, כמה טוב שיש את חוה שתשיר אותה.

5.
לא לחינם אנחנו מתייפחים בבכי מול תמונות וסרטוני השבים. ישראל היא באמת מדינה קטנה מאוד. לא רק שכולנו מכירים אלה את אלה, אנחנו גם יודעים, עמוק עמוק בלב, בעצמות, בעורקים – ההורים שילדיהם נחטפו, אנחנו הם. רק יד המקרה מפרידה בינם לבינינו. אלה היינו יכולים להיות אנחנו שם, באיכילוב או בשיבא, או בבתי הקברות. הם אנחנו, ואנחנו הם. עליהם אנחנו בוכים, אבל גם על עצמנו. את ילדיהם אנחנו מחבקים, אבל גם את ילדינו.
מדינה משוגעת. רגע מחזירים בארונות את גופות אם ושני בניה הרכים, אחר כך מתברר שזו לא גופת האם, ואז מחזירים את גופתה באישון לילה. למחרת נמנע פיגוע אדיר מימדים. רגע אחר כך, עוד בטרם עיכלנו, מחזירים שישה אנשים חיים אחרי 505 ימים בשבי, כמה מהם בסך הכל ילדים שזה עתה בגרו. וכל זה רק בסוף שבוע אחד.
אנחנו מתייפחים ומתרגשים מכל אלה, משום שאנחנו חיים מספיק זמן במדינה המשוגעת הזו, במציאות המשוגעת הזו, כדי שהיא תיכנס לנו מתחת לעור, תהיה לנו לעור שני. אנחנו חיים כאן מספיק זמן כדי שנבין את השיגעון הזה מבלי שיתרגמו לנו אותו. שהוא ייגע בנו. כדי שהוא יטלטל אותנו.
אנחנו בוכים כי אלה החיים שלנו. כי החיים האלה הם חלק מאיתנו. כי אנחנו הילד שרוצה לטפס על העץ ולנחם אותו, אבל אנחנו גם ההורה שמפחד לתת לו. ואנחנו גם העץ. העץ שעומד כפוף ועירום ברוח, בקור, במציאות הזו, ומנסה לאחוז שורש. אנחנו כל אלה יחד.

6.
בבוקר שבת, זמן קצר לפני ששבו ששת החטופים, עדי שהם, אשתו של טל שהם, פרסמה באינסטגרם שלה שלוש מלים:

הנה פעמיך קרבים

שלוש המלים האלה לקוחות מתוך השיר ׳עמוק בטל׳ שכתבה לאה גולדברג ב-1947, עשור וקצת אחרי שאיציק מנגר כתב את ׳על הדרך עץ עומד׳. והשיר הזה, מה אגיד לכם, לא מכיר שירים רבים כמותו. גולדברג היא משוררת מופלאה, אולי הגדולה מכולן. אבל אפילו היא מתעלה על עצמה בשיר הקצר הזה.

זה שיר קצר באמת. 22 מלים בלבד, מסודרות בשמונה שורות קצרות קצרות, מקצתן חוזרות על עצמן. מיטב המלים במיטב סדרן. לפעמים נדמה לי שזה כלל לא שיר. שזה ציור שגולדברג ציירה עם מכחול דק דק, עדין מאוד, עשוי ממלים. את ליבה הניחה על הקנבס, וציירה. 22 מלים בלבד, עולם ומלואו מקופל בתוכן.

השיר הזה כל כך עוצמתי, כל כך מדויק, שהוא זכה לפחות לארבעה לחנים שונים. הראשון היה של יאיר מילר, אחר כך הגיעו יאיר רוזנבלום ונעמי שמר. כל אחד נתן לשיר פרשנות אחרת לחלוטין. אני מציע לכם לשמוע את שלושתם. אבל אז, ב-2010, הגיעה מרינה מקסמיליאן בלומין, והעניקה לשיר הזה מתנה נצחית: את הלחן האמיתי שלו. בראיון שנתנה היא סיפרה בדיעבד שהיא הלחינה את השיר הזה כל כך מהר עד שהיא היתה בטוחה שהלחן הזה היה מחובר למלים של גולדברג מאז ומעולם. והאמת? היא צודקת. זה לחן מושלם לשיר מושלם.

אחד הדברים המפעימים בלחן שלה, ולא פחות מזה בביצוע של בלומין, הוא העובדה שהיא הכניסה פנימה כמה שורות ברוסית. במשך שנות ילדותי ברחתי מהרוסית, עד כדי כך שהיום אני מבין כל מילה, אבל לא יכול להוציא את המלים מפי. אני לא זוכר איך אומרים מה, אבל נזכר בשניה ברגע שמדברים אלי. למדתי לאהוב את השפה הזו, עד כדי כך שהיום אני חושב שהיא יפה יותר מהעברית. היא עשירה יותר, עמוקה יותר, מרובדת יותר, מלאה יותר בניואנסים דקים שבדקים.

את שורות השיר שמופיעות ברוסית חיברה ושרה אמה של מרינה, אלה. מי שלא מבין רוסית יכול לחשוב שהשורות האלה הן תרגום של המלים המקוריות של גולדברג. הן לא. אלה, אמא של מרינה, לקחה את השיר הזה למקום מעט אחר. זה כאילו תרגום, אבל זה לא. זו פרשנות אישית. וגם היא, כמו המלים המקוריות, נוגעות מאוד. הנה הן בתרגום חופשי:

הכוכבים והירח מעלי
ערב, שקט ושלווה
רק העלים רוחשים
מעט מעט.
אהובי,
אנא אל תשכח אותי.

ברוסית זה עד כדי כך יפה, שהייתי ממליץ לכם ללמוד את השפה רק כדי להיות מסוגלים להבין את השורות האלה במקור.

אני מאוד אוהב את הביצוע של שיר מרינה לשיר הזה. אבל עוד יותר ממנו אני אוהב את הביצוע שלה מתוך ההופעה החיה. יצא לי להיות בהופעה חיה אחת של בלומין. זה היה בחצר הספריה הלאומית בירושלים, באחד הערבים האחרונים של הקיץ. בלומין מבקשת מהקהל שלה לענות אחריה ב״פזמון״ של השיר. והקהל עונה. כמו הד שמגיע מרחוק, הוא עונה. הנה הביצוע הזה. עצמו את העיניים והקשיבו לו:

הנה פעמיך קרבים,
הרעידו ריבוא רביבים.
עמוק,
עמוק בטל,
פועם לבבי.

סבי וסבתי כבר אינם. הם קבורים באדמה החולית של בית העלמין סגולה בפתח תקווה. הבית הקטן שגרו בו עבר שיפוץ והרחבה והיום הוא בניין דירות מודרני וגנרי בעיר מודרנית וגנרית. הילד שהייתי איננו, והפך להיות מבוגר שמתגעגע. אדם שמחפש את שורשיו ובמקביל מגדל חדשים. אב שמחבק חזק חזק את ילדיו, אבל משתדל לא לעשות איתם את הטעויות שעשו איתם. מנסה לתת להם לעוף, מתגעגע כשהם עפים, ומחכה שיחזרו.
תודה לך לאה, על המלים. תודה מרינה, על הלחן והצלילים. תודה סבא, תודה סבתא, על האהבה הקשה, המחוספסת, שאהבתם אותנו. תודה על היידיש. על האוכל. על הזכרונות.

הנה, פעמיך קרבים. מי ייתן שיקרבו פעמי כולם, ירעידו ריבוא רביבים, ואת לבבות כולנו, במהרה בימינו, ונאמר אמן.

דברים שלא הספקתי להגיד לפסיכולוגית שלי

0.
קודם כל מוזיקה:

1.

אתמול בערב נפגשנו לפגישת מחזור של הכיתה. בזה אחר זה נכנסו אל הבית המארח אנשים שלא ראיתי 26 שנה. זה היה ערב מציף. ערב מוצף. חששתי ממנו מאוד. שקלתי רבות לא ללכת. המחויבות החברתית לחברים שלי הכריעה אותי, והלכתי. אני שמח מאוד שהלכתי.

על שולחן הסלון מישהו פיזר ספרי מחזור. מהחטיבה, מהתיכון. דפדפתי בהם. קראתי את הטקסטים. הטלוויזיה הציגה תמונות מתחלפות של כולנו מפעם. מכיתה ד׳, מהחטיבה, מהתיכון. למדנו יחד מגיל 8 ועד גיל 18. כיתת מחוננים בפתח תקווה. עשרים ומשהו ילדים נגד העולם. חלק הצטרפו באמצע. חלק נטשו. רובנו היינו שם מההתחלה ועד הסיום.

חוויתי הרבה חוויות בחיי. הכיתה הזו היתה, כנראה החוויה המעצבת ביותר. להיות עם אותם האנשים יום אחר יום, במשך עשור, זה עושה לך משהו, לטוב ולרע. רוב החברים הטובים והקרובים ביותר שלי הם מהכיתה הזו. רוב הטראומות שלי הן מהכיתה הזו. יש גילים שלמים שהדחקתי. שנים שאני לא זוכר מה היה בהן, שאני לא רוצה לזכור מה היה בהן. יש כאלה שאני זוכר גם זוכר, למרות שהייתי שמח לשכוח.

2.

קשה לי להסתכל על עצמי בתמונות האלה. ילד בן 8, או 10, או 15. נער מבולבל שלא יודע מה הוא רוצה מעצמו. שפוחד מהקיום שלו. ששונא את העולם. לא אוהב את הילד הזה. לא אוהב את הנער הזה. לא אוהב להיזכר בו כלל וכלל.

הפסיכולוגית שלי שאלה אותי לאחרונה מה אני לא אוהב בילד שהייתי, בנער שהייתי, בשאול הקטן? ניסיתי להיזכר. הנה רשימה חלקית:

זה היה ילד גרגרן. כשאמא לא רואה מוציא את קופסת הגלידה מהפריזר ואוכל חצי. בימי הולדת עומד ליד שולחן החטיפים וזולל. מה קרה, ילד? לא האכילו אותך בבית? לא נתנו לך לאכול ממתקים? אתה כל כך בודד, ילד, שאתה מנסה למלא את הריקנות שבך עם פחמימות? אתה חושב שיש משהו יותר קלישאי מזה? זו אחת התכונות שלי שאני שונא יותר מכל האחרות, גרגרנות. היא ממש הופכת אותי לפחות טוב, בעיני. זה דבר מאוד משונה מבחינתי לכתוב את זה ככה, אבל כבר אווררתי את זה בטיפול, אז זה מעט קל יותר.

זה היה ילד שחיפש תשומת לב בכוח. יש סצינה אחת בסאגת חיפוש תשומת הלב הזה שנחרטה על לוח ליבי ולא מרפה, גם בחלוף עשרות שנים. אמצע שנות ה-90. אני בן 14 או 15. זה היה אירוע חברתי כלשהו. היינו כולנו בבית של חגית ברחוב סולומון בפתח תקווה. מתישהו, באמצע, יצאתי החוצה, ירדתי למטה, והתחבאתי מתחת לגרם המדרגות שהוביל אל הלובי של הבניין. וחיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי.
אני זוכר שהאור כבה. והיה חושך. למעלה, המסיבה המשיכה בלעדי. אבל זו היתה הפואנטה, לראות האם ומתי מישהו ישים לב שהסתלקתי. אני לא זוכר כמה זמן בדיוק חיכיתי שם. אני כן זוכר שבסופו של דבר נאלצתי לקפל את האגו ולחזור למעלה ולהעמיד פנים או משהו שלא קרה דבר. אבל האירוע הזה נשאר איתי, חרוט בי. הוא חרוט בי כי לאורך השנים, למרות שהתבגרתי, משהו מהתכונה הזו נשאר בי. ואני שונא אותה. אני שונא את הילד הזה. אני שונא אותו מתחבא שם בחדר המדרגות. זה מעורר רחמים בעיני. אני רוצה לבוא, להדליק את האור, לתפוס אותו, לנער אותו, ולהעיף אותו חזרה למעלה. אל תחפש תשומת לב בכוח. תהיה מי שאתה. מי שיאהב אותך, יאהב. מי שלא, לא. יש לך ערך פנימי, אתה לא זקוק שמישהו יראה אותך.

זה היה ילד שהתמכר. לסיגריות. להיות ציני. להיות זה שעושה דברים שאף אחד אחר לא יעשה. לריגושים חטופים. זה היה ילד מכוער. ילד שמגדיל את עצמו בכך שהוא מקטין אחרים. ילד אבוד שלא מבין למה אף אחת לא אוהבת אותו בזמן שכל מה שהוא רוצה זה לאהוב. ילד שלא יודע לנגן. ילד שלא טוב בספורט. לא חכם במיוחד, לא יפה.

הדבר היחידי שידעתי לעשות תמיד, בערך מכיתה ג׳, הוא לכתוב. הכתיבה היתה חדוה. הכתיבה היתה מפלט. הכתיבה היתה שריר שאפשר להשוויץ בו. הסיפורים הקצרים עזרו לי להעביר לילות, וימים. לסדר מחשבות, לאוורר חשקים. הם עזרו לי להתחיל איתה, להשיג אותה, להיות איתה. המלים שלי היו הדבר היחידי שאהבתי בעצמי, ואפילו זה, לא יותר מדי.

3.
אתמול במפגש, בזמן שעלעלנו בספר המחזור, שאלתי חברה טובה אם היא אוהב את הילדה שהיתה. היא חשובה לרגע וענתה בפשטות – ׳כן׳. ניסיתי להבין איך זה יכול להיות. היא חשבה עוד רגע ואמרה – ׳לא יודעת, כנראה שההורים שלי פשוט אהבו אותי מספיק׳. הרהרתי בזה אחר כך עוד קצת בנסיעה הביתה. גם ההורים שלי אהבו אותי מספיק. אבל אולי יש הבדל בין לאהוב מספיק, לבין לאהוב נכון, לאהוב בצורה נעימה. אולי.

הייתי רוצה להפסיק לשנוא את הילד ההוא, שהייתי, ולהתחיל לאהוב אותו. אולי אם אצליח אוכל לחיות בשלום עם חלקים מעצמי שאיני אוהב עד היום. אולי אצליח לשנות אותם. אולי אצליח להפסיק לא לאהוב את החלקים האלה אצל הילדים שלי, ולהיות עבורם אבא טוב יותר. וזה, בעצם, יותר חשוב מכל דבר אחר.


4.
בנסיעה חזרה הביתה לא הפעלתי רדיו, לא ניגנתי שירים מהספוטיפיי. במקום זה, נתתי לחושך שמסביב ולשקט שבפנים לעטוף את מחשבותיי, את נפשי. האלכוהול כבר ירד, בחוץ היה קר, הכביש לירושלים היה כמעט ריק, ונפשי היתה עירנית כאילו צהרי היום. שייטתי עם האוטו על גבול המהירות המותרת, ושקעתי במין ריחוף מוזר של אחרי קתרזיס. שרדתי את המפגש הזה. שרדתי את המפגש החזיתי עם העבר. עם דברים שהדחקתי. עם סיטואציות שלא רציתי לחזור אליהן.
יותר מכל, חשבתי על הדברים שתמר אמרה בסוף המפגש.
אני לא זוכר את מילותיה המדויקות, וחבל כי הן היו כמו שיר קצר ונהדר. אבל היא אמרה משהו כמו – כשאנחנו יושבים כאן, אני רואה ליד כל אחת ואחד מכן גם את הילד או הילד שהייתם, שיושב לידכם. על יד כל אחת ואחד מאיתנו יושב הילד או הילד שהיינו. והיום, בחלוף כל כך הרבה שנים, אנחנו יכולים להגיד להם – הכל בסדר. בלי לחץ. הכל יהיה בסדר. אתם בסדר. אתם ממש ממש בסדר.

זה לא בדיוק מה שהיא אמרה. היא אמרה את זה כל כך הרבה יותר יפה. זה היה רגע מרגש ורציתי לקום ולחבק אותה. במקום זה רק אמרתי לה תודה על הדברים האלה בסוף המפגש. אחרי הכל, לא ראיתי אותה עשרים ושש שנה, זה יהיה מוזר פתאום לחבק. לא?

דבר מוזר הוא אנשים. דבר מתעתע הוא הזמן. דבר מופלא הוא השילוב ביניהם. סימני השנים נראים על כולנו, מי יותר ומי פחות. המקומות שהיינו בהם, המקומות שלא. פגעי השמש, שינויי הגוף. הזמן הוא המים, וגופנו הוא הסלע שנכנע להם. ובכל זאת, למרות השנים, תמר צדקה. המרחק בין הילדים שהיינו למבוגרים שהננו קטן משנדמה. מי שאהב לכתוב, כותב למחייתו. מי שאהבה אנשים, מטפלת למחייתה. מי שאהבו להתפלסף מצאו עצמם באקדמיה. וכך הלאה, והלאה. זה היה ממש כמו פלא.

כשהאירוע התחיל להתקרב לסופו, לא כל כך מצאתי את עצמי. אז עזרתי קצת לאסוף כיסאות. ולזרוק זבל לפח. ולהכניס כלים למדיח. ואמרתי שלום שניים שלושה חברים, אבל לכל היתר לא. לבשתי את המעיל שלי, בדקתי קצת הודעות בטלפון, ואז וחמקתי החוצה בלי להיפרד.

המסיבה המשיכה עוד קצת בתוך הבית. הסתכלתי על האנשים מבחוץ, דרך דלת הזכוכית הגדולה שפונה אל החצר. אנשים שרובם לא ראו אלה את אלה במשך עשרים ושש שנים, עומדים ומדברים על מה שזה לא יהיה, כאילו ממשיכים מהנקודה האחרונה שהפסיקו. כאילו החיים המשותפים שלנו הם קלטת וידאו שמישהו שכח בתוך המכשיר בזמן שהטכנולוגיה התקדמה, ועכשיו הילדים שלנו מצאו אותו במרתף, הסירו את האבק, חיברו לחשמל, ולחצו שוב על פליי.

עמדתי בחוץ והסתכלתי עליהם לעוד רגע. אף אחד לא שם לב שהלכתי. אף אחד לא בא לחפש אותי. אבל האור לא כבה בחדר המדרגות. ולרגע, כבר לא הייתי זקוק לתשומת הלב הזו. לרגע אחד חולף, הערך שלי היה מי שאני בפנים. מי שאוהב אוהב, ומי שלא לא. חשבתי לעצמי שבטח לא אראה את האנשים האלה לפחות עוד עשרים ושש שנה. וזו היתה מחשבה מוזרה, ומפחידה, כי לכו תדעו מי מאיתנו עוד יהיה פה בעוד עשרים ושש שנה. ואז נפרדתי מהחברים שלי לכיתה בליבי, נכנסתי לאוטו, ונסעתי הביתה.

פיזור נפש #10

0.
קודם כל, מוזיקה:

1.

אובססיית הקפה שלי מעמיקה ואני ממש בסכנה להתדרדר להיות ״מהאנשים האלה״. מצד שני, אני מבוגר מדי והחיים קצרים מדי בשביל לעשות שיקולים כאלה, אז פאק איט, בואו נתאבסס.
אני לא שותה הרבה קפה, אבל אני שותה הרבה יותר קפה מקודם. עד לפני שנה, בערך, לא שתיתי קפה בכלל. אף פעם לא. ואז התחלתי לשתות קפה אחד בשבוע, בימי שישי בבוקר, בשוק. ואז, כשזה מצא חן בעיני, התחלתי לגנוב עוד איזה קפה פה ושם. ומפה לשם הפה ושם הזה הפך להיות – איפה אני שותה את הקפה שלי היום?
אני לא שותה קפה בכל יום, אבל שותה קפה כמה פעמים בשבוע. נגיד 3-4 פעמים. לא יותר מאחד ביום בכל מקרה. בין היתר בגלל שיותר מדי קפאין עושה לי לא טוב לגרון. אני לא מדמיין, זה הרופאה אמרה לי. זה היה אחרי שהיא דחפה לי מצלמה דרך האף לתוך הלוע בשביל לראות מה קורה שם, ופסקה שאני צורך יותר מדי קפאין וזה מגרה לי את חומצות הקיבה שבתורן עולות מעלה וחורכות לי את מיתרי הקול, או משהו כזה של זקנים.
זה היה לפני ששתיתי קפה בכלל, אבל כן שתיתי איזה 8-10 כוסות תה ביום ופשוט לא הבנתי שגם בתה יש קפאין (גם בתה ירוק). אם כי לפי נעה ברגר הוא משתחרר אחרת בגוף מאשר בקפה כי הוא עטוף בטאנינים (אם הבנתי נכון את ההסבר שלה). אבל אני סוטה מהנושא.
כך או כך, אני שותה יותר קפה מקודם. וחלק מהכיף שלי הוא לחפש אחר בית הקפה שאני הכי אוהב בירושלים. יש לי שניים מועדפים – במשך השבוע סיבריס ברחוב עזה ובשבתות קפה בארוק במרכז העיר (הבוקר גיליתי שזה בעצם אותו הקפה, בקליה קצת שונה, וזה מסביר את זה) – אבל אני מקפיד לדגום גם בתי קפה אחרים, בין היתר כי החוויה הסוציו-אנתרופולוגית מסקרנת בעיני.

כל זה היתה הקדמה ארוכה במיוחד כדי להגיד שני דברים: ראשית, אני שוקל לקנות מכונת קפה הביתה. יש כרגע שתי סיבות למה אני *לא* עושה את זה (בינתיים). א׳ – זה יקר. ב׳ – זה ימנע ממי את הכיף של לשתות קפה בחוץ. אבל ככל שנוקפים הימים אני יותר מתפתה, זו האמת. ואם אני אקנה מכונה בסופו של דבר, אני באמת אהפוך להיות ״האנשים האלה״.
הדבר השני, והמעניין יותר, הוא שהיום תהיתי ברצינות, ואפילו בקול רם עם אשתי: אולי אנחנו צריכים לפתוח בית קפה בשכונה? כי כל בתי הקפה הירושלמים האלה שאני מקפיד לדגום? אף אחד מהם הוא לא בשכונה שלי. וירושלים היא עיר גדולה. כדי לנסוע לשכונה אחרת, בין אם באופניים ובין אם ברכב, צריך להתאמץ. זה לוקח זמן, זה בעליות, לפעמים יורד גשם. היה לי הרבה יותר נחמד לשתות קפה טוב בשכונה.
עכשיו, יש לי שני בתי קפה בשכונה. אבל באף אחד מהם אני לא אוהב את הקפה עצמו. אז תהיתי – אם זה חסר לי, אולי אני אעשה את זה בעצמי? התחלתי לחשוב על לוקיישנים טובים לקפה, כאלה שיש בהם תנועת הולכי רגל טבעית בהיקף נרחב, והגעתי למסקנה שהלוקיישן הטוב ביותר כבר תפוס על ידי אחד מבתי הקפה האלה, ושאני לא מצליח לחשוב על לוקיישנים מוצלחים אחרים. והדבר השני הוא ש, מה אני רציני להיכנס לעסק הזה? זה טירוף הדעת. א׳ – מה אני מבין בזה. ב׳ – הצד העסקי של זה הוא מסוכן בטירוף. יש סיבה למה בנקים מתרחקים כמו מאש מעסקי מזון ולא ממהרים להלוות להם כסף לפעילות שלהם – זה ענף מסוכן בטירוף.
ובשלב הזה של המחשבות הגעתי הביתה (חזרתי עם אשתי מהקפה של שבת) ועברתי לחשוב על ספונג׳ה.

2.

השבוע, בעת נדודיי בין בית קפה לבית קפה בירושלים פגשתי שני אנשים חדשים ומעניינים. אני אוהב לפגוש אנשים חדשים ומעניינים. הראשון הוא הבעלים של בית קפה בשם ״ליליאן״ במרכז העיר (רחוב הס, מאחורי הוולדורף אסטוריה, לכיוון קינג דיויד), השני הוא הבעלים של בית הקלייה הירושלמי קאנופי.
לקפה ליליאן הגעתי בעקבות המלצה של אילה נוי מאיר, הבעלים של בית הבד ריש לקיש בציפורי (אם טרם ביקרתם, עזבו הכל וסעו לשם). לפני כמה שבועות היא הגיעה לירושלים לביקור, וניצלתי את ההזדמנות לקנות ממנה 5 ליטר של שמן זית, והיא המליצה לי לקפוץ לליליאן. מבחינתי אני לוקח בחרדת קודש כל עצה של אילה, אז בהזדמנות הראשונה קפצתי לשם.
הגעתי לשם בשעת בוקר מוקדמת, ביום חצי חורפי. העיר עוד מתחה איבריה וכמו כלב שיוצא מבריכה התנערה מהגשם שירד בלילה. האבן הירושלמית היתה רטובה, אנשים היו עטופים במעילים אבל כבר הסירו את הכובעים שלהם. השמש היכתה בכתלים בדיוק בזווית שאני אוהב. המוזיקה באוזניות עשתה לי טוב על הלב.
הגעתי לבית הקפה כשהוא בדיוק נפתח ועדיין לא היו בו לקוחות. רק הבעלים, שהכניס כל מיני מאפים לתנור, ואחת העובדות שסידרה את הדלפק וגם הכינה והגישה לי קפה. החלפתי איתו כמה מלים (אני מצטער אבל שכחתי לשאול אותו לשמו עדכנו אותי באוזניה שקוראים לו בר לרוס). הוא היה צעיר וחמוד. אני מניח שהוא בסוף שנות ה-20 או תחילת שנות ה-30 לחייו. בחור חמוד שעיניו נדלקות כשמתחילים לדבר על קפה. סיפר לי שהוא עדיין לומד את הלוקיישן ואת הקהילה מסביב ואת הלקוחות ואת העסק. היה ניכר שזה לא קל לו. כששאלתי אותו מאיפה הוא קונה את הקפה הוא סיפר לי על ׳קאנופי׳ ואמר לי שאני מוכרח לפגוש את ירין, הבעלים, ולהגיע לסטודיו שלו, כי זה פשוט משוגע שם.


אז הדבר הראשון שעשיתי אחרי שסיימתי את הקפה והמיני-מדלן שלקחתי שילווה אותו (שניהם היו מצוינים), זה לחפש את קאנופי באינסטגרם, ולכתוב לירין. מפה לשם הוא אמר לי ׳יש לי פופ אחר מחר בבוקר, בוא לבקר׳. אז למחרת באמת קפצתי לבקר.
ישבנו בסך הכל 15 דקות כי הייתי בדרך מהעבודה ואל העבודה, אבל הוא הספיק לספר לי את הסיפור שלו על קצה המזלג. בחור צעיר, בסוודר יפה, עם תשוקה לקפה כמו שלא פגשתי. בזמן שדיבר על זמני ומידות קליה וטחינה בהתלהבות שאי אפשר לזייף חשבתי לעצמי שהוא מזכיר לי את ג׳יימס הופמן הישראלי. ועוד חשבתי לעצמי: אולי הוא יהיה האח הגדול שלי לענייני קפה ויכניס אותי פנימה לתוך העולם הזה כמו שצריך, יד ביד. לא שיתפתי אותו במחשבות האלה, מה אני פסיכי? רק אתכם.

לפני שהלכתי, ירין סיפר לי על הלוקיישן החדש שהוא עובד על לפתוח בו את בית הקלייה המורחב שלו, יחד עם קפה. זה הולך להיות באיזה חלל חברתי מגניב בבניין לשימור במרכז ירושלים, לא רחוק מבירתנו. הבטחתי לשוב ולבקר אותו, ואולי גם ללכת לראות.
למה אני מספר לכם את כל זה? כי שני המפגשים האלה, יחד עם מפגשים רבים אחרים שהיו לי בשבועות האחרונים עם אנשים מעולם החקלאות והאוכל הצטברו למאסה קריטית משמעותית מספיק כדי שאבין משהו.
האנשים האלה מפעימים אותי. לא רק בגלל האהבה לקפה, אלא בגלל האהבה לעשייה. הם כולם יזמים, רובם המוחלט צעירים מאוד. ובמקום לחפש אחרי קיצורי דרך להביא את המכה, לקנות nft, או ביטקוין, או שיטקוין, או ללכת להייטק, או מה שזה לא יהיה שאנשים מחפשים היום, הם רוצים לעשות משהו בידיים. להכין מדלנים, וקרואסונים, ולהגיע לקליה המדויקת והמושלמת של קפה. לשרת אנשים. לפתוח מקום שיהווה מצע לגידול קהילה. לשמח. להרוות. להשביע. תקשיבו, זה פנומנלי.
לבי לא גס בכל מי שעושים דברים אחרים. אני מאוד מאמין באיש באמונתו יחיה. כל בחירה היא לגיטימית כל עוד היא במסגרת החוק ולא פוגעת באף אחד אחר. אבל אלה אנשים שאני יכול לראות ולהרגיש את הערך הממשי של מה שהם עושים. מבחינתי, זה הטופ. זה הנשגב שבנשגב. הם ממלאים אותי בשאר רוח. אני מעריץ אותם. אני מקנא בהם. אני רוצה לספר את הסיפורים שלהם, אולי כדי לתת לאחרים השראה ללכת בעקבותיהם.

3.

חוצמזה, הפרק של שיר ראובן בפודקאסט המצוין שלה ״איך לעשות דברים״ עם יאיר גרבוז היה לי הפתעה נעימה. הנושא היה ״איך להזדקן״. ומאחר שאני מרגיש זקן כבר מגיל 8, זה התאים לי. ממרום גילו (79) גרבוז נשמע שליו כל כך, על גבול הנירוונה. משהו בזה בא לי נכון מאוד ברגע הזה. מוזמנים להאזין.
אגב, ככל שאני מזדקן בעצמי, כך אני מרגיש יותר ויותר שהגיל הביולוגי שלי מתקרב יותר לגיל הנפשי שלי. לכו תדעו, אולי כשאגיע לגיל של גרבוז, אם אגיע, ארגיש בול. נדמה לי שזה, פחות או יותר, התהליך שהוא תיאר בפודקאסט הזה. אולי זה מה שכל כך דיבר אלי שם. חוץ מזה שיר ראובן חכמה בקטע מפחיד.

4.
מחר אסע ליפו. לצערי לא יהיה לי שם מספיק זמן. לצערי אין לי מספיק זמן לכלום. לא לחינם בשיעור הראשון בכלכלה, כשפרופ׳ קובי מצר האגדי נכנס לכיתה (מבוא למיקרו) ה-דבר הראשון שהוא שרטט על הלוח היה עקומת התמורה, והמשפט הראשון שלו היה ׳כלכלה היא מדע המחסור׳, ואז הוא הסביר לנו שבתור עובדים אנחנו מחלקים את הזמן שלנו בין פנאי לעבודה. אנחנו בעצם מוכרים את שעות הפנאי שלנו למעסיק שלנו, תמורת השכר שהמעסיק משלם לנו.
הזמן שלנו הוא משאב במחסור, והשאלה היא איך אנחנו מנהלים אותו.

ככל שאני מזדקן כך אני מרגיש שאני מנצל את זמני פחות ופחות ביעילות. האמת שזה פחות קשור ישירות לגיל שלי, ויותר קשור לנסיבות חיי (שבתורן קשורות לגיל שלי). הייתי רוצה מאוד מאוד מאוד לשנות את הנסיבות, גם כדי שיהיו נסיבות טובות יותר, אבל גם כדי שיהיה זמן רב יותר כדי שאוכל לעשות יותר. להגשים יותר. ליצור יותר. אולי אז אגיע לנירוונה של גרבוז.

אני לא יודע אם תזדהו עם התחושה, אבל: אחת הסיבות שאני אף פעם לא מנסה לצייר היא שיש פער ענק בין איך שאני רואה את התמונה בעיני רוחי לבין איך שהיא יוצאת לי בפועל, על הנייר. אז ככה אני לאחרונה עם הזמן. יש לי רעיונות מדהימים בראש, שאני לא מספיק להוציא מהכוח אל הפועל, והם מתנדפים ברוח. אני שונא את התחושה הזו. אין המון דברים שאני אוהב כמו להרגיש יעיל. כמו להרגיש פרודוקטיבי. כמו להרגיש שהשעה רק עשר בבוקר וכבר הספקתי לעשות ממש המון דברים.

5.
יש המון דברים מעניינים ללמוד בעולם. לאחרונה אני מרגיש שקצת התייבשו לי מקורות ההשראה. אני מרגיש אני חוזר על עצמי, ומחפש קצת מקורות חדשים. אם יש לכם רעיונות לדברים מעניינים בטירוף שאני צריך לקרוא, להקשיב להם, לצפות בהם, אנא ספרו לי. אם תצליחו לעניין נפש אחת בישראל, כאילו עניינתם עולם ומלואו.

6.
החיים קצרים ושבריריים. שתו קפה, נשמו עמוק את קרני השמש, התמתחו, צאו לריצה, עשו יוגה בשישי, לטפו איזה חתול, גדלו עציץ, הכינו פסטה. אל תבזבזו את הזמן על לריב עם אנשים באינטרנט. עדיף לריב איתם פנים אל פנים.

פיזור נפש אחרון ל-2024

0.
קודם כל, מוזיקה:


1.
בכל יום לאורך כל שנת 2024 נכנסתי לאפליקציה 1SE שמותקנת על הטלפון שלי, וצילמתי וידאו של שניה. שניה אחת, בכל יום, לאורך שנה. אני לא זוכר למה בדיוק התחלתי עם זה. נדמה לי שזה קפץ לי בפרסומת באינסטה או משהו. זה היה ממש קצת לפני ש-2023 הסתיימה, וחשבתי שזה יהיה מגניב לתעד כל יום ויום בשנה החולפת. בתום כל חודש האפליקציה יצרה לי סרטון קצרצר של שלושים שניות, שניה אחת לכל יום של החודש. ועכשיו, הגיע הזמן לסכם את השנה. האצתי את המהירות פי שלושה ומשהו, אחרת הייתם נאלצים לצפות בזה במשך יותר מ-6 דקות ואפילו לי אין כוח לעשות את זה.

זו היתה שנה איומה. מקוללת. החיים שלנו כולנו נמחצו תחת מכבש של יגון, כאב ושכול. החיים הפרטיים שלי התרסקו לפחות שלוש פעמים, בכל פעם יותר. מי ייתן ש-2025 תהיה כל מה שקודמתה לא היתה. מי ייתן שנגיע כבר אל הגבהים המאושרים. מי ייתן שהחטופות והחטופים יחזרו הביתה, והסיוט שאנחנו חיים בו ייגמר. מי ייתן שבשנה הבאה יתחיל סוף סוף הפרק החדש בחיים של כולנו כאן.

2.

הנה כמה דברים שאני מתכנן או שהייתי רוצה לעשות ב-2025:

לרוץ שלושה חצאי מרתון. ראשון יהיה חצי מרתון תל אביב, בסוף פברואר. לא התכוונתי להירשם אליו אבל חברה טוב נרשמה בעצמה אז פשוט זרמתי. מבחינתי זו תהיה ריצת אימון. חודש אחר כך, בסוף מרץ, אמור להתקיים מירוץ העגור בעמק החולה. זה היה החצי מרתון שנרשמתי אליו מלכתחילה, אבל נדחה בגלל המלחמה. אני מאוד מחכה למירוץ הזה. שבוע אחר כך, בתחילת אפריל, תגיע גולת הכותרת – חצי מרתון ירושלים. זה מסלול שרצתי עם עצמי נגד השעון, ובא לי מאוד מאוד על המירוץ הזה. מקווה מאוד להגיע לשם בלי פציעות. כן, אני מבין שאידיאלית היה עדיף לרווח את הריצות האלה, אבל זה מה יש, וזה נראה לי בר ביצוע, בעיקר כי השניים הראשונים הם במישור. אם ארגיש שזה יותר מדי, אעשה חושבים תוך כדי תנועה, אבל האמת שזה נראה לי ריאלי. אם רק אצלח את ריצות האימון בחורף, כי רק התחלנו וכבר קר לי נורא.

להכין מלא רביולי. ופסטות. וללמוד לאפות. בא לי. ממש ממש בא לי. כבר התחלתי. רוצה להמשיך.

להתנדב בחקלאות. אני גם יודע בדיוק איפה (חוות קיימא בבית זית, איזה מקום מופלא). רק לא מצליח לפנות לזה זמן. חייב להצליח. חייב חייב. החיבור לאדמה חסר לי כמו אוויר לנשימה. אני יודע שזה יהיה קשה, ואני יודע שזה יעשה לי טוב. הלוואי שהייתי יכול לעשות את זה פעם בשבוע. בקצב הזה אני אסתפק גם בפעם בחודש או אפילו פעם ברבעון. חייב להצליח. השנה הזו טלטלה את תפיסת עולמי בכל מה שקשור לחקלאות, גם מהכיוון של המלחמה, וגם מכיוון נוסף שאני לא יכול לפרט עליו. אני עדיין לא מחסידי טיעון ׳ביטחון המזון׳, אבל אני בהחלט חושב שהחקלאות הישראלית היא ערך חשוב בפני עצמו, ושבמקרים מסוימים הוא גובר על השיקול הכלכלי. אבל חוץ מזה, יש משהו בחוות קיימא – ממליץ לכם בחום להכיר – שיכול לאפשר לי להגשים ערכים נוספים, מעבר לחקלאות עצמה. הלוואי שאצליח.

ללמוד יותר על עולם האוכל בכלל, ועל עולם האוכל הישראלי בפרט. בחודשים האחרונים הצלחתי סוף כל סוף להפוך את התשוקה למשהו שאני עושה בעבודה. אני חוטף על זה המון ביקורת, ואני ער וקשוב לה (נשבע לכם, אני אפילו מדבר על זה עם הפסיכולוגית שלי), ולכן אני מנסה למצוא את המינון הנכון בין העיסוק באוכל לבין כל היתר. אבל בלי קשר לנקודת האיזון הנכונה, אני מבין שאני צריך להביא יותר ערך מוסף באוכל, ובשביל זה, אני צריך להבין וללמוד יותר. אני לא יודע מה בדיוק הדרך לעשות את זה. הלוואי שהייתי יכול לעבור לאיטליה לשנה או שנתיים כדי ללמוד שם במכון הקולינרי ב-Bra. הלוואי. זה כבר לא יקרה בגלגול הזה. מקווה מאוד שאמצא את הדרך ללמוד על התחום הזה, כדי להכיר ולהבין אותו טוב יותר. ובלי קשר, הלוואי שבשנה הקרובה אמצא את האופן שבו אני צריך לספר את סיפורי האוכל הישראלים, ולהביא את הערך המוסף שאני רוצה להביא. האוכל הוא רק תירוץ. רק פלטפורמה לספר בה סיפורים על בני אדם, ועל המדינה שאנחנו חיים בה. זה מה שאני רוצה לעשות. הלוואי שאצליח.
בינתיים, אני אסתפק בלהעריץ מרחוק כמה עיתונאי ואנשי אוכל. בראש ובראשונה את רונית ורד (נרשמתי לסדרה של 5 הרצאות שלה בספריה הלאומית בירושלים. הראשונה היתה פוקחת עיניים. אם אתם ירושלמים, שקלו לבוא ל-4 הנותרות). את עמית אהרונסון, שהוא גם סטוריטלר נפלא של אוכל וקולינריה, גם ידען, וגם פשוט מעביר את זה כל כך כיפית בפודקאסט שלו מדברים מהבטן (עם יונתן כהן ונטע סלונים). את דוד קישקה שהכרתי בזכות רותי רוסו, שהוא מאגר בלתי נדלה של ידע וקשרים ורעיונות ומה לא בכל מה שקשור לקולינריה, וגם יש לו פודקאסט מעניין ומלמד ומעשיר וכל הסופרלטיבים הטובים שבעולם. את אילה נוי מאיר, מבית הבד ריש לקיש בציפורי (אם עדיין לא הייתם – סעו), ועוד ועוד ועוד ועוד.
אם אתם בעניין, אתם מוזמנים להאזין לתוכנית האוכל שלנו ׳מקורב לצלחת׳ כל יום שישי ב-11:00 ברשת ב׳, או להאזין לה כפודקאסט, כאן (מוזמנים להירשם לעדכונים כדי לקבל פרק חדש כל יום ראשון):

להיות חלק מקהילה. אני לא איש של קולקטיבים. מעולם לא הייתי. אבל קרו דברים השנה, ומטבע הדברים בשנה שעברה, שגרמו לי לחפש קצת יותר שייכות. זה קרה הרבה בעקבות הרצח של הירש גולדברג והמפגש שלי עם קהילתה ׳הקהל׳ הירושלמית שהוא ומשפחתו חלק ממנה (כמו גם משפחתו של ענר שפירא שנרצח בשבעה באוקטובר במיגונית המוות ושל יובל שהם שנפל בתחילת השבוע). כתבתי על זה קצת לטור שלי בכלכליסט שיתפרסם ביום חמישי הקרוב, אז בינתיים רק אסתפק בזה.

לפרסם עוד ספר. האמת שרוב השלד כבר כתוב. צריך להשלים, ולהיפגש עם העורכת כדי להבין איך מגישים אותו נכון. זה מרגש וכיפי מאוד מאוד, בעיקר כי אני עדיין מקבל תגובות חמות מאוד על ׳כסף טוב׳. שמחתי בעיקר לשמוע שהרבה מאוד חיילים קראו אותו במהלך המילואים והעבירו אותו מיד ליד (שלחו לי כמה תמונות שלו מטייל ברפיח, אני אחסוך מכם). לפרסם לו אח קטן יהיה משהו מאוד מאוד נחמד.

להעלות סדרת דוקו. בימים אלה אנחנו ממש ביישורת האחרונה של צילומי סדרת דוקו שתספר את הסיפור של החברה הישראלית דרך עולם הנדל״ן. זכיתי לעבוד עם צוות מופלא ומוכשר. אנחנו מצלמים כמעט כל שבוע פעם או פעמיים. ימי צילום ארוכים ומפרכים שמתחילים לעיתים ממש באמצע הלילה. נוסעים לדרום ולצפון. שומעים סיפורים. רודפים אחרים לידים. מחפשים את האנשים הנכונים. חוויה נהדרת שחיכיתי לה שנים. מחכה בחשש ובציפייה ענקית לראות איך זה ייצא בסופו של דבר. אני מקווה שזה יקרה בתוך חצי שנה ככה. איזה מוזר זה לעבוד בלוחות זמנים כאלה.

למצוא את הסיפורים הבאים לספר, למצוא את הדרכים הנכונות והיצירתיות ביותר לספר אותן. אני כל כך אוהב את העבודה שלי, רק תנו לי לעשות ממנה עוד ועוד. התחלנו כבר לגלגל כמה רעיונות, אני ועוד כמה אנשים במערכת. ברגע שיתפנו לי קצת ימי צילום אחרי שצילומי הנדל״ן יסתיימו, מקווה להסתער גם על הפרויקטים האלה. החברה הישראלית נמצאת בצומת דרכים, ויש סיפורים שמוכרחים לספר, ומהר.

להיות אבא (ובן זוג) יותר טוב. ונסתפק בזה.

לטוס ליעד שאני רוצה להגיע אליו כבר הרבה זמן. זו יכולה להיות יפן. זו יכולה להיות אנטרקטיקה. כל מה שהוא קצת שובר שגרה, ורצוי קצת רחוק. אני לא רואה את זה קורה בקרוב לצערי, כי סיבות, אבל אחרי הקיץ הבא, בחגי תשרי. עם הרבה עבודה קשה ונחישות, וגם קצת מזל, זה יכול להצליח. תחזיקו לי אצבעות.

3.
לכי לעזאזל, 2024. לא רוצה לזכור אף רגע ממך. אני רוצה לזכור רק את האנשים הטובים הרבים שפגשתי לאורכה. האנשים שהחזיקו אותנו. שעזרו לנו לעבור. שהראו לנו את האור. תודה לכל אחד ואחת מכם. אתם יודעים מי אתם.