0.
היום שחרר בנק ישראל עוד קטע קצר מתוך הדו"ח השנתי המלא שלו שיתפרסם בסוף החודש. והפעם, בדקה מחלקת המחקר בבנק ישראל את מצבו של מעמד הביניים. לפחות למיטב ידיעתי, זו הפעם הראשונה שגוף מחקרי רשמי מטעם מדינת ישראל חוקר באופן מוגדר את מעמד הביניים, תפנית מבורכת למדי. ארבעת העמודים ששחרר בנק ישראל כהודעה לעיתונות בעניין, והסטטוס הקצר ששוקי גלילי פרסם בפייסבוק שלו, גרמו לי לחשוב.
1.
שוקי כתב כך:
שימו לב להגדרת מעמד הביניים לפי בנק ישראל: 75-125% מההכנסה החציונית. כלומר, אם אתם מרוויחים 4000 ש"ח לחודש אתם "מעמד ביניים" לדעתם.
שוקי סוג של צודק.
1.5
באפריל 2011 הוצאנו את מוסף מעמד הביניים של כלכליסט. נקודת המוצא לעבודה על המוסף הזה, הייתה ראיון שערכתי (יחד עם אמנון אטד) עם סמנכ"ל המחקר של הביטוח הלאומי, ד"ר דני גוטליב. הגענו אליו כי הוא היה היחידי שהצלחנו למצוא שבדק את מצבו של מעמד הביניים (אם כי לא בשליחות רשמית של הביטוח הלאומי, אלא סתם "על הדרך", מתוך עניין אישי).
אצל גוטליב למדנו שאכן הגדרת מעמד הביניים הוא נושא שנמצא במחלוקת מחקרית. ההגדרה הקלאסית, ככל שאפשר לקרוא לה כך, אכן מגדירה את מעמד הביניים כמי שמשכורתם נעה בין 75%-125% מהשכר החציוני במשק. כך שזו לא גחמה של בנק ישראל, אלא הגדרה מקובלת בעולם.
אלא שכל מי שעיניו בראש וארנקו בכיסו מבין שההגדרה הזו בעייתית, כפי ששוקי מציין בצדק. על פי נתוני מנהל הכנסות המדינה, מעמד הביניים הישראלי מתפרש בהתאם להגדרה הזו על פני עשירונים 4-6, בערך (נכון לשנת 2011). קרי, בין משכורת חודשית (ברוטו, לאדם) של 4,190 שקל ל-6,983 שקל. כלומר, מי שמשתכר שכר המינימום צריך להיות שמח בחלקו – הוא מהווה את השכבה התחתונה של מעמד הביניים. נו באמת.
2.
גוטליב וחוקרים אחרים הבינו היטב שיש בעיה עם ההגדרה הזו. למעשה, אחת המסקנות המהותיות של המחקר של גוטליב היתה שבשנים האחרונות מעמד הביניים בישראל פשוט נעלם. הוא לא קיים יותר (הנתונים שלו מגיעים עד 2008 ובימים אלה הוא משלים את הבדיקה גם לשנים שחלפו מאז). בישראל של היום קיימים שני מעמדות, כך על פי המחקר של גוטליב: המעמד הנמוך, והמעמד הגבוה. מעמד הביניים התפזר אל תוך שניהם. החלק התחתון של מעמד הביניים מזדהה יותר עם השכבות הנמוכות, והמעמד הבינוני גבוה (עשירונים 6-8) מזדהה יותר עם המעמד הגבוהה (עשירונים 9-10). במלים אחרות, החברה הישראלית הפכה לקוטבית יותר, מנוכרת יותר.
את הראיון המלא שלנו עם גוטליב אפשר למצוא כאן (אחד החביבים עלי). הראיון איתו נערך בסביבות חודש פברואר 2011, והתפרסם כאמור באפריל. לקראת סוף הראיון, כששאלנו אותו מה יקרה למעמד הביניים הישראלי בעתיד, הוא אמר לנו כך:
"אם נמשיך ככה, אין לדעת מה יקרה. עשר שנים קדימה, אם המגמה תימשך, איפשהו זה יתפוצץ. כיום זה קורה במדינות ערב, אבל לך תדע, מחר יכול לקרות גם פה משהו שישבור את גב הציבור. אי אפשר לחזות מאיפה זה יגיע, וכשזה יקרה לא ישנה לאף אחד מה היה הטריגר הראשוני".
ב-14/7 התברר, בדיעבד, שהוא צדק.
3.
דרך אחרת להימנע מהבעייתיות של הגדרת מעמד הביניים היא פשוט לשנות אותה. על פי הגדרה מרחיבה יותר, מעמד הביניים כולל את מי שמשכורתו החודשית נעה בין 75%-200% מהשכר החציוני. כשמשתמשים בהגדרה הזו, גם עשירונים 6-8 נכללים בה, ופתאום נוצר מעמד ביניים רחב. אבל זה בסדר, כפי שהראו נתוני בנק ישראל מהבוקר, גם העשירונים האלה מתקשים לעמוד בקצב עליות המחירים.
על פי נתוני בנק ישראל, החל משנת 2007 העלייה בהכנסה נטו של משק בית במעמד הביניים היתה קטנה מהעלייה במחירי הדיור, המזון, החשמל והמים. למעשה, כבר משנת 1997 מחירי החשמל, המים והגז (וגם מחיר שירותי הבריאות, עובדה שלא תפסה כותרות משום מה) עלו יותר מאשר העלייה בהכנסה. הסעיף הכבד שנוסף מ-2007 הוא סעיף הדיור, שבמידה רבה היה זה שהכריע את גב הגמל.
4.
באופן אישי, אני נוטה להתחבר יותר לתזה של גוטליב. הרחבת ההגדרה כך שבאותה הקבוצה יכללו גם עשירון 4 (כאמור, הכנסה ממוצעת של 4,000 שקל בחודש ברוטו) וגם עשירון 8 (הכנסה של יותר מ-10 אלף שקל בחודש ברוטו) נראית לי כמו דאוס אקס מאכינה של מישהו. הראשון רחוק שנות אור מלסגור את החודש, והשני מצליח איכשהו, בעור שיניו. מבחינת אורח החיים שלהם, אין להם המון דברים משותפים (מלבד בעלות על מקרר ומכונת כביסה. כך על פי הלמ"ס).
לכן, לדעתי, כבר מוטב להביט למציאות בעיניים ולהבין שחייה של משפחה בעשירון 4 הם חיי מצוקה, וחייה של משפחה בעשירון 8 הם חיי הישרדות ותו לא. בתווך שבין המצוקה הקיומית למלחמה יום יומית שלא לטבוע אין כלום חוץ מפוסטרים זרוקים על הרצפה של בנימין נתניהו מהבחירות הקודמות, וארגזים עם פוסטרים חדשים שעוד יגיעו לקראת מערכת הבחירות הבאה.
5.
המוסף ההוא, אגב, היה אחד הפרויקטים שהכי נהניתי לעבוד עליהם לעיתון, יחד עם אנשים טובים נוספים. בעיקר זכור לי הראיון שעשיתי (יחד עם תומר זלצר והדס שפר) עם הפסיכולוג ישראל כ"ץ. ראיון שנתן לי להבין שאני חלק מדור שמפתח לעצמו מעין בעיית קשב וריכוז קיומית בניסיון לשרוד. הנה ציטוט קצר:
"אחד הפרמטרים שהשתנו באופן ניכר בקרב מעמד הביניים בישראל הוא היציבות. בעשורים הקודמים חתרו לעבודה במקום קבוע. בשלושת העשורים האחרונים, המעבר לכלכלת שוק וההפרטות הוסיפו לאי־היציבות בצורה דרמטית. הממשלה יצאה מהתמונה, ולעובד יש תחושה שאין באמת מי שדואג לו. מבני ההתקשרויות עם עובדים הפכו ארעיים, ורבים עובדים במקצועות חופשיים או כעובדי קבלן. התחושה של רבים היא אי־ודאות: יש סבירות לא קטנה שיפטרו אותך או שתעזוב לבד את החברה. זה הגיע למצב שאם אתה נשאר באותו מקום עבודה הרבה זמן, מתחילים לשאול אותך 'למה נתקעת?'. יש לחץ מובנה לזוז, לא להישאר תקוע".
6. ריכוז לינקים:
מוסף מעמד הביניים
הראיון עם דני גוטליב
הראיון עם ישראל כ"ץ
וטור שלי שכתבתי למוסף ההוא
המחקר של בנק ישראל מהיום
נתוני מנהל הכנסות המדינה (ובעיקר לוח ה-10)
מקולומביה הרחוקה אני יכול לספר לך שיש לנו עוד לאן להדרדר – לא יודע אם זה חדשות טובות או רעות, אבל זה המצב. כאן אני לראשונה הבנתי למה פערים חברתיים הם סוגיה קריטית ליציבות של דמוקרטיה, למרות דעתם של כל מיני "חברה-לייצים" מהקפיטליסט היומי שחושבים שדמוקרטיה היא חברת בת של הקפיטליזם. בעיני בישראל השמאל החברתי מתקשה להסביר למה פערים חברתיים הם בעיה כל כך דחופה, מעבר לססמאות יפות. פערים חברתיים קיצוניים הופכים את המדינה לרכוש של מעט אנשים שעושים בה כרצונם, ועל ידי כך מנשל את התושבים מכוח שאמור להיות שלהם, והופך את הדמוקרטיה לקצת חסרת תוכן. לפחות עבורי, השורה התחתונה של מה שאתה מספר כאן, זה שמתרחש אצלנו ערעור חמור של יסודות הדמוקרטיה שלנו.
כל מילה בסלע
לפי הגדרתה של לינדה עפרוני מעמד הביניים הוא אותו מעמד שכרבע מהכנסתו היא פנוייה.
אתה יודע מה מעניין? שבמוסף ההוא התחננו לאנשים שיבואו להצטלם ולתת פנים למצוקת מעמד הביניים. ביקשנו בתחנונים, וחלקם הבריזו בדקה התשעים. אם יש משהו שהמחאה עשתה, זה לסלק את הבושה
לפני כמה חודשים, כשהייתי 100% ולא 60% מובטל, כתבתי משהו על הנושא הזה. למדתי תחת גוטליב לפני שנה ומשהו, והוא מאוד השפיע על הצורה שבה אני חושב על החברה הישראלית. הוא אדם צנוע אבל מאוד נבון. מה שכתבתי, בתגובה לרעיונות שלו (וגם שלחתי לו את המאמר, ולשמחתי הוא הגיב עליו:), הוא שכדאי להתקדם לצורות התבוננות מורכבות יותר על החברה-כלכלה. במקום לפלח את החברה לעשירונים ולעשות השוואות ביניהם — פרקטיקה שמניבה תובנות מוגבלות למדי — אפשר לייצר גרפים רב-ממדיים, שמראים את התנועה של קבוצות אוכלוסיה, שחושפים אופנים שונים של קורלציה רכה וגם מבליטים תופעות רחבות כמו גדילת הפערים הסוציו-אקונומיים. בזמנו גם הפקתי מפה של החברה הישראלית*. בכל אופן, פוסט מעניין. תודה.
* כל צבע הוא קבוצה אתנית: http://imageshack.us/f/687/map1yc.jpg/
ד'א אני מכנה את עצמי 'אדם עני', ולא 'מעמד ביניים', ועושה את זה ללא בושה. הבושה היא מכשול מנטלי שכדאי לעבור כבר בהתחלה.
בישראל מי שמחשיב את עצמו כמעמד הביניים הם לא פעם עשירים מאנשי העשירון השמיני. על פי נתוני trendit, ארבעת העשירונים המיוצגים ביותר (81% סה"כ) בהפגנת המליון בתל אביב היו בסדר יורד התשיעי (25%), השמיני (23%), השביעי (17%) והשישי (16%).
http://www.themarker.com/hitech/1.679649
לא קונה את נתוני טרנדאיט עד שמישהו לא יסביר לי איך הם יודעים לאיזה עשירון אני שייך רק מאיכון האות הסלולרי שלי (מבלי להפר שורה של סוגיות פרטיות)
לא מדויק. אם הבנתי נכון ההכנסה החציונית מחושבת בנטו לנפש (כלומר הכנסה למשק בית חלקי מספר הנפשות). זה מסבך את החישוב, אבל לא כולל משתכרי שכר מינימום.
וגם: הם אומרים שהשכר שמר על ערכו הריאלי ביחס למדד מצד אחד, אבל שהרבה מוצרים ושירותים התייקרו הרבה יותר. מה זה אומר על המדד בעצם?
אם להוסיף על מה שכתב גל מעלי, אני לא מבין את המשמעות של כל מדד שלא לוקח בחשבון את מספר הנפשות הנסמכות על אותה הכנסה, הבדלים ביוקר המחיה (עלות המגורים, באופן בולט) בין מרכז לפריפריה וכו'.
גל – לא הבנתי למה התכוונת בחלק הראשון של התגובה (הנתונים של מנהל הכנסות המדינה שאני התייחסתי אליהם כאן מתייחסים להכנסה חציונית ברוטו לנפש סטנדרטית). ולגבי החלק השני – לא הבנתי מה הבעיה. המחקר אומר שההכנסה שמרה על ערכו הריאלי ביחס למדד (שמודד את ההתייקרות של סל מוצרים כולל), אבל שבה בעת ההכנסה נשחקה אל מול ההתייקרות בחלק מהמוצרים שמרכיבים את המדד (ומטבע הדברים מהווים רק משקל מסוים במדד, ולא 100% ממנו)
ערןב – המדד של בנק ישראל דווקא לוקח בחשבון את מספר הנפשות, ולכן הוא מציג הכנסה נטו לנפש סטנדרטית (מושג סטטיסטי). אם כי הוא בהחלט לא מציג את השונות בין מרכה ופריפריה.