0.
קודם כל, מוסיקה: עינב ג׳קסון כהן שמלווה אותי לכל מקום בימים האחרונים.
1.
הטקסט הזה הוא יותר מכל תרגיל בכתיבה, ניסיון להסרת חלודה. כמו לחדד עיפרון. לטקסט הזה אין פואנטה, אין לו משקל, אל תחפשו כאלה. אפשר בהחלט גם לא לקרוא.
2.
אנחנו כאן כבר שבועיים. כלומר, רק שבועיים. עוד לא באמת חיים כאן, אבל גם לא באמת סתם בחופשה. התמקמנו בדירה. פתחנו חשבון בנק. רשמנו את הילדים לבית הספר. הוצאתי מספר ביטוח לאומי. עשינו כרטיס מנוי לרכבת התחתית. בקרוב נקנה רכב. אולי גם אופניים. כל יום מגיעות חבילות מאמזון עם עוד כמה דברים שצריך לדירה.
אנחנו לא בחופשה. לא רצים ממקום למקום במטרה להספיק הכל מהר מהר לפני שחוזרים לארץ. מעבירים את הזמן די לאט. הולכים לפארק לשחק בכדור או בצלחת מעופפת או סתם לטפס על המתקנים. הולכים ברחובות ומחפשים אחרי מקומות חדשים. מסתכלים על בניינים. הולכים לסופר, ושוב לסופר, ושוב לסופר. נוסעים לכמה שעות מחוץ לעיר וחוזרים.
אבל אנחנו גם לא באמת חיים כאן. לא מבינים עדיין איך עובד העניין הזה עם הפניה שמאלה ברמזור בזמן שיש תנועה נגדית, לא מסוגלים לדמיין מה הולך כאן בחורף, לא התרגלנו לאוכל, אין לנו עדיין שגרה. הלימודים עוד לא התחילו, גם לא התכנית שלשמה באנו לכאן.
אנחנו בסוג של לימבו. לא מתלונן, חלילה, רק מנסה להגדיר לעצמי את המצב הנוכחי.
אנחנו בחדר ההמתנה הגדול של החיים, ואפילו העותקים הישנים של מגזין לאישה שיש כאן נגמרו.
3.
ארבעה אנשים בעיר זרה, במדינה זרה, בחיים זרים. ובעצם, לא העיר ולא המדינה ולא החיים האלה זרים, אלא אנחנו. ארבעה אנשים, שניים גדולים ושניים קטנים, שלא נמהלים במי המציאות הזו. כן, ברור לי, חלפו רק שבועיים. ובכל זאת, זה נדמה כאילו זה לא לעולם לא ישתנה. טעמו של האוכל, מזג האוויר, הנימוס הבלתי אפשרי של האנשים ברחוב ובכל מקום. הדירה היא סוג של מקלט. גם עבורנו, גם עבור הילדים. כאן אין צורך לחייך, כולם מבינים מה אתה אומר, לא צריך לשבור את השיניים. אני מתחיל להבין את האובססיה של האמריקאים בהזמנת כל דבר אפשרי בערך דרך האינטרנט עד מפתן הדלת, כך לא צריך לצאת מהמקלט החוצה.
4.
אמריקה לא עושה לי חשק לכתוב עליה. גם ככה כתבו הכל. שהכל גדול בצורה מוגזמת, שהכל בנוי על הנחת יסוד שאתה צריך להפעיל מינימום מאמץ, אבל באמת, מינימום מאמץ. הכל נכתב על מערכת הבריאות המשוגעת, על האוכל המזעזע, על טירוף המכוניות והקניות והחבילות. אמריקה לא עושה לי חשק לכתוב עליה. אני מעדיף לחוות אותה.
5.
בגיל שישים ומשהו סבתא וסבא שלי עזבו את מולדתם, את המעמד שצברו בעמל רב, את דירתם, את רכושם, את חבריהם, את החיים שהכירו, והיגרו לישראל עם שתי בנותיהם. הם בקושי ידעו עברית, הם בקושי הבינו מי נגד מי, הם לא התאימו לאקלים הזה. הגיעו לצפת, היו חמישה שבועות באולפן עברית, ושלום על ישראל. הגיעו לפתח תקווה כי דודה שלי התחילה לעבוד כרופאה בבית חולים השרון. בגיל שישים ומשהו הם שינו לחלוטין את חייהם. סבא שלי שטף כלים בבלינסיון, אחר כך עבד כמנהל חשבונות בתחנת דלק בכביש גהה, או משהו כזה.
אני בן 38. בערך מחצית מהגיל שבו סבא שלי עשה את המהלך הזה. איפה הוא ואיפה אני. לא מסוגל אפילו לדמיין איך הייתי עומד באתגר הזה.
6.
מרגיש בתהליך השלת נשל. משיל חיים קודמים, משיל קריירה, משיל דברים שידעתי לעשות, משיל שפה שידעתי לעשות בה כמעט כבשלי, משיל חברים, משיל משפחה, משיל בית, משיל את כל מה שמוכר וידוע, משיל את עצמי לכדי קיום חדש לגמרי.
7.
יאללה, שיתחיל כבר.
איזה כיף שחזרת לכתוב בבלוג!!!
טקסט יפהפה, לא רואים איפה יש חלודה בכלל.
יאללה העם צמא לעוד דברים שלך
טקסט יפה ומזכיר נשכחות. רק תיזהר עם הפניה הזאת שמאלה, זה סכנת נפשות :-)
מה שאתה מתאר נשמע מאוד מוכר וזר לגמרי באותו הזמן. מעניין.
רק רציתי לאמר שכיף שכתבת. לא תמיד צריך פואנטה :)
אני קורא עכשיו את הפרק הראשון של הרילוקיישן ובעצם אולי זה הדבר הראשון שאני קורא בבלוג שלך, למרות שידעתי על קיומו.
תוצאה ישירה של הקריאה, היא שחשפת אותי ל VOX ול EXPLAINED שלהם ומיד הלכתי לצפות באחד הפרקים שענין אותי.
אז קודם כל, אני אוהב מאוד את כל מה שאתה עושה בעיתונות ובמדיות אחרות. אני אוהב מאוד את "כאן" ובכלל זה את כל מה שעשית שם.
את פייסבוק אני לא כל כך אוהב ולא נכנס לשם תכופות, כמו לטויטר למשל. כך שאולי החמצתי חומרים שפרסמת שם.
אני הוא קהל יעד מובהק שלך. אוהב, מתענין ומבין ברמה כזאת או אחרת נושאים כלכליים. כמו כן אוהב ודי מצוי בהווייה האינטרנטית.
תודה על כל מה שאתה כותב ויוצר. זה מענין מאוד ומהנה. אמשיך לעקוב.
הי,
גיליתי אותך דרך הטוויטר לא מזמן ואני מוכרח לכתוב לך שאני נהנה מכל ציוץ וציוץ שלך ובכלל מהכתיבה שלך.ועכשיו שנודע לי שיש לך בלוג זה מגניב לגמרי .
אני עכשיו בתהליך רילוקיישיין והבלוג נורא עוזר לי להבין באמת איך זה עובד תודות לך.
ישי