0
קודם כל, מוזיקה:

1
הנה כל הדברים שקנינו באמזון מאז שהגענו לפה, בסדר כרונולוגי יורד (מהאחרון לראשון):

גרבי חורף לילדים
תה
עוד תה
מלא מלא תה מכל מיני סוגים שאין בארץ
כרטיס זיכרון למצלמה החדשה
מצלמה חדשה
פאזל 2,000 חלקים
מחליקי קרח
ספר
מלא עגבניות מרוסקות מהסוג של הביוקר
מרכך כביסה (לא משהו)
טבליות למדיח
קמח פסטה תוצרת איטליה
טחינה לבנונית (בהתחלה היתה טובה, אחר כך התדרדרה)
טאבלט לילדים
עוד תה
שקיות ואקום לסו וויד
סו וויד
טוסטר משולשים
משטח לגו
שני שעונים פושטים לילדים
מגרד קרח ומברשת שלג לניקוי המכונית
חם צוואר במקום אחד שהלך לאיבוד (ובסוף נמצא!)
מגפי שלג בשבילי
ניירות אוריגמי
פומפיה
דאודורנט
שמפו
גרבי נשים
עוד גרבי חורף לילדים
עוד גרבי נשים
עוד רבי חורף לילדים
עוד תה
מדבקת מגן מסך לטלפון
מתאם למקבוק החדש
מקבוק חדש
נעלי ספורט לילדים
כפפות לילדים
כובע חורף בשבילי
כפפות בשבילי
מגנטים למקרר
מתאם לשקע חשמלי
נורות
טחינה אל קרוואן (אה, לא משהו)
עוד נעליים לילדים
עוד טחינה
קמח סמולינה
תרמוסים אישיים לחורף
קמח שיפון
מזרוני אוויר זוגיים לקמפינג
נעליים גבוהות לילדים
מפת שולחן כחולה לתחפושת להאלווין
בקבוקוני פלסטיק לסבון נוזלי
שקיות בגדים למייבש
מגפיים לילדים
עוד נעליים לילדים (הם הורסים זוג בערך כל חודשיים)
ספר בישול
תליון ד״ר סטריינג׳ לתחפושת להאלווין
עוד טחינה
מגפי חורף לילדים
כבל AUX לאוטו
מכנסי ריצה קצרים
משחיז סכינים
עוד גרביים לילדים (הם איכשהו מאבדים אותן בקצב)
חולצה תרמית ארוכה
סט בישול לקמפינג
מעיל גשם קל
כוסות תרמיות לקמפינג
מגפיי חורף בשבילה
עוד תה
צידנית לקמפינג
גזיה לקמפינג
מנקי אסלות
מברשת להברשת מאפים
עוד טחינה!
משטח לאפיית פיצה
דיו למדפסת
סכין עגול לחיתוך פיצה
מעמד לטלפון לאוטו
מטען לטלפון לאוטו
קסדות לאופניים לילדים
ניירות A4
מברשת שיער
מייבש שיער
טחינה
מנעול לאופניים
טבליות למדיח
כבל חשמל למדפסת
פליימוביל
משחק לוח לילדים
בוקסרים בשבילי
טחינה
תה!
מכונה לקיצוץ זקן
תחתונים לילדים
תיק גב בשבילי
שמפו
משקל אלקטרוני למטבח
אזניות אלחוטיות
מיקסר שולחני

2
הרשימה הזו לא אומרת המון (חוץ מזה שיש לנו בעיה קשה של טחינה ועוד יותר מזה של תה), והיא חסרה. היא לא כוללת את הקניה השבועית בסופר, את הדברים שקנינו מחוץ לאמזון (ציוד קמפינג נוסף, למשל, כל מיני בגדים חמים לחורף וכו׳), ורכישות של דברים כמו כרטיסי טיסה, מלונות, רכבות, אופניים, חדר כושר וכו׳.
אבל הרשימה הזו מספקת בשביל לשמש קונטקסט לשאלה שאחד המרצים שלי, ג׳ייסון פורמן, העלה בפתח אחד השיעורים בקורס שלו. אני אכתוב את השאלה הזו באנגלית, כי אני חושב שהניסוח שלה מדויק יותר ככה:

Are we better off today than we were in the 80's?

יש כמה דברים בתוך השאלה הזו שאתם צריכים להגדיר לעצמכם (ככה לפחות הוא אמר לנו). למשל, מי אלה we ומה זה אומר להיות better off. וזה לא ממש פייר, כי זה לב ליבו של העניין. מילא איך אנחנו מגדירים we אבל להגדיר מה זה אומר להיות better of זה כבר חתיכת אתגר.
אחד המאמרים שקראנו לשיעור הזה, למשל, טען באופן קטגורי שמצבנו טוב לאין שיעור לעומת שנות ה-80, ולמעשה לעומת כל יתר התקופות שקדמו לכך בהיסטוריה האנושית. אחד הטיעונים המרכזיים של המאמר הזה (של מייקל קוקס וריצ׳רד אלם) מסתכל על סל הצריכה של האמריקאים, ומראה שאם היום אפילו אנשים מקרב השכבות החלשות מחזיקים בבעלותם מוצרים רבים שפעם לא היו אפילו נחלת כלל המשפחות המבוססות יותר, זו כבר עדות לא רעה בכלל לכך שרמת החיים עלתה.
הם מראים עוד כל מיני דברים. שמספר שעות העבודה שנדרשות היום בשביל לממן גלון אחד של דלק או סל מוצרי מזון בסיסי ירדה דרמטית לעומת שנות ה-80, שאנחנו עובדים היום אינספור פחות שעות לעומת שנות ה-80 (אגב, אם אני זוכר נכון, הנתון הזה לא נכון לגבי ישראל, אבל ייתכן שאני מצטט לא נכון מהזיכרון), ועוד כל מיני טענות מהסוג הזה. בקיצור, בשורה התחתונה, הם אומרים, תגידו מה שתגידו, רמת החיים שלכם היום גבוהה מאי פעם, גם אם אתם עניים (אגב, המאמר הזה נכתב בקיץ 2008, שניה וחצי לפני המשבר הכלכלי העולמי).

למרות שקשה להדוף את הטיעון הזה לחלוטין – בכל זאת, יש דברים שבאופן אבסולוטי טובים היום יותר מאשר בשנות ה-80. אנחנו יכולים לתקשר אחד עם השני בצורה מהירה ויעילה יותר, ההכנסה של משקי הבית גבוהה יותר גם אם מקזזים את האינפלציה (של כל משקי הבית, גם העניים ביותר), אף אחד מאיתנו לא היה מעדיף את שירותי הרפואה של שנות ה-80, וכו׳ – עדיין משהו בטיעון הזה מרגיש קצת משונה.

האם אנחנו רוצים בכלל להשוות את עצמנו לאנשי שנות ה-80? או לצורך העניין, לתקופה מוקדמת יותר? (במאמר הם משווים גם ל-1870). כלומר, האם העובדה שאנחנו לא מתים היום מכל שריטה בברך כי יש לנו כבר אנטיביוטיקה צריכה לגרום לי להרגיש על הכיפאק עם כל הדברים בחיים שמפריעים לי?
כי למרות שהתקדמנו, בתחומים רבים אנחנו סובלים. פקקים, צפיפות באופן כללי, זיהום אוויר (ובאופן כללי), לחץ בעבודה ואפשר לחשוב על עוד מיליון דברים אחרים. אה, ויש את העניין הפעוט הזה עם כך שאי השוויון מאז שנות ה-80 עלה משמעותית. האם זה אומר שהיום אנחנו במקום טוב יותר או לא?

במאמר אחר שקראנו לשיעור הזה (של ניק אברסטט, כלכלן שמגיע דווקא מהימין, לא מהשמאל), מוצגת עמדה אחרת לחלוטין. לפי המאמר הזה, מאז שנת 2000 בערך, הכלכלה האמריקאית ירדה מהפסים. או ליתר דיוק, היא ירדה מפסי הצמיחה שאפיינו אותה מתום מלחמת העולם השניה ועד לשנות ה-2000 (אני לא יודע למה הוא מדבר דווקא על תחילת שנות ה-2000. למיטב זכרוני כבר באמצע שנות ה-70 העסק התחיל להשתנות, אבל אני אזרום לרגע). מאז, הוא אומר, הכל בירידה. קצב הצמיחה השנתי בירידה (עוד לפני המשבר של 2008), שיעור המועסקים בירידה, כלומר שאנשים פשוט נפלטים משוק העבודה (בעיקר גברים, אגב). וחוצמזה, אגב, תוחלת החיים (של אנשים לבנים) בארה״ב יורדת בשנים האחרונות, בניגוד ליתר העולם, בעיקר בגלל מגפת האופיאטים. זה די פסיכי.

המרצה הריץ סקר אינטרנטי בקרב הסטודנטים במהלך השיעור בשביל לבדוק כמה מהם חושבים שהיום המצב שלנו טוב יותר מאשר בשנות ה-80. אני לא זוכר את התוצאות המדויקות, אבל היו לא מעט סטודנטים שטענו שלא. אלה כולם סטודנטים בהרווארד, כן?

3
אגב, הנה עוד נתון שהוא הציג בשיעור שלו. אמנם שמעתי וקראתי על זה כבר, אבל חשבתי ששווה לחזור על זה שוב: קצב החדשנות נמצא בירידה. איך מודדים חדשנות? אחת האפשרויות הוא לבדוק מה קורה לקצב העליה בפריון העבודה, כלומר בכמות התקופה של עובד ממוצע בשעה ממוצעת. אם קצב העלייה בפיריון העבודה משנה לשנה עולה, זה אומר שהחדשנות בעלייה, כי הודות לחידושים טכנולוגיים אנחנו מפיקים יותר ויותר בכל שעה. אם קצב העלייה של פיריון העבודה מאט, זה אומר שקצב החידושים הטכנולוגיים – החדשנות – יורד. והאמת היא, שהוא יורד. הנה, תראו:

רואים את ההתמתנות בגרף החל משנת 2010 בערך, שם בקצה הימני של הגרף? זו בדיוק הירידה בקצב העליה בפיריון. כלומר, הפיריון עולה – אנחנו מפיקים יותר בכל שעת עבודה, בממוצע – אבל הוא עולה יותר לאט. וזה אולי נשמע ׳יאללה נו, צרות של עשירים׳, אבל זה לא. זה יכול להיות סממן לא רע לכך שהעלייה ברמת החיים שהתרגלנו אליה בעשורים האחרונים, לא מעידה על מה שצפוי בעתיד.

או במלים אחרות, כלומר, גם אם אתם מרגישים שאנחנו חיים בעתיד, ואנחנו באמת חיים בעתיד, קצב החידושים הטכנולוגיים בעשורים האחרונים נמוך יותר מבעבר. הגרף הזה מגיע אחורה רק לשלהי שנות ה-80, אבל אם הוא היה נמתח עד למאה ה-19, אפשר היה לראות שהמצאת הטלפון, החשמל, מנוע הקיטור וכו׳, הקפיצו את הכלכלה בקצב הרבה הרבה יותר גבוה. לפלאנט מאני יש פרק נהדר על זה מלפני שנתיים.

4
ולמרות שזה נשמע שאני נהנה מאוד בשיעורים, האמת היא ש… לא יודע. לא כמו בתחילת הסמסטר הקודם. אני לא יודע בדיוק למה, אבל מה שנראה לי נוצץ עד בלי גבול בתחילת הסמסטר הראשון נראה בשבועיים האחרונים עמום. מה שהרגיש בהתחלה מלהיב, פתאום מרגיש משומש. קורסים שנראים פצצה על הנייר מתגלים כטכניים מדי, חסרי מעוף, בסיסיים מדי, או סתם מלומדים בחוסר חשק או חוסר יכולת (ואני מודה, זה כבר ממש צרות של עולם ראשון).

לא יודע ממה זה נובע, אולי זה סתם מקרי, ואולי זה קשור לכך שסף הריגוש עלה, הכל מרגיש בשבועיים האחרונים כאילו ציפו אותו במט (זוכרים שפעם היינו הולכים לחנות צילום ומבקשים שיפתחו לנו נגטיב והמוכרים היו שואלים אם ציפוי מבריק או מט? תמיד הייתי בוחר מט). מרגיש שפשוט עוד לא מצאתי את ה-קורס שידליק אותי בטירוף, שיעיף את המוח שלי לשמיים ויפתח אותו בכיוונים מפתיעים (אם כי הייתי בשיעור של ראג׳ צ׳טי שהיה ממש מעולה, אני פשוט לא יודע אם זה יכול להחזיק סמסטר שלם).

עד לסוף השבוע הבא אני צריך להחליט סופית איך לבנות את המערכת שלי. אני מתלבט כרגע בין לקחת 3-5 קורסים ופשוט לזרום איתם, או ללכת על משהו אחר לגמרי. להשאיר לי קורס וחצי שעושים לי את זה (וחצי פירושו שאני אסמן לעצמי ביומן תאריכים של שיעורים ספציפיים שמעניינים אותי, לפי הסילבוס, ואלך רק אליהם) ואנצל את יתר הזמן לדברים אחרים לגמרי. לקריאה, למחקר עצמאי (על אוכל, למשל), לחשיבה על העתיד, לפגישות עם אנשים מעניינים.

אני לא יודע מה אחליט בסופו של דבר, אתן לחלק מהקורסים האלה צ׳אנס נוסף בשבוע הבא. אני מודה שכרגע הבטן שלי נוטה דווקא לאפשרות השניה.

5
השבוע, כשהמעלות ירדו אל בערך מינוס 15 (מרגיש כמו מינוס 30 בגלל הרוח), עברתי רשמית לגטקס דרגה שלוש – החמים ביותר שיש.

דרגה 3!

אבל האמת שאצלנו המצב ממש לא נורא, בטח לא בהשוואה לשיקגו או למיניאפוליס. מי שעוקב אחרי הסיכומים השבועיים שלי זוכר שבאיזה שבוע הזכרתי את מעילי האווז הקנדי, 1,000 דולר החתיכה, שמהווים פה סוג של סמל סטטוס. אז בימים האחרונים בשיקגו, בגלל שהמעלות צנחו למינוס 54 צלזיוס, גניבות של מעילים כאלה הפכה למכה עירונית. בחלק מהמקרים, לא מדובר על גניבה מחנות, אלא באנשים שמכריחים אנשים אחרים להוריד את המעיל ולתת להם. ומי שרוצה לקרוא איך המעיל הזה הפך לסמל סטטוס, הכתבה הזו נחמדה מאוד.

6
ולקראת סיום, שתי המלצות פודקאסטים, אבל הפעם על שני פרקים ספציפיים:
Reply All – Negative Mount Pleasant
מאונט פלזנט היא עיירה קטנה, ממש קטנה, בוויסקונסין. ב-99% מההיסטוריה לא קרה בה שום דבר מיוחד. עד שיום אחד הכל התהפך על הראש. זה קרה בשנתיים האחרונות, כשהתברר לתושבים שתאגיד ענק ומסתורי עומד לרכוש המון המון המון קרקע באזור ולהקים מפעל אדיר, מה שיכול להקפיץ את כל הכלכלה של המדינה לשמיים. מפה לשם, התברר שהתאגיד המסתורי הוא פוקסקון, החברה הסינית שמייצרת עבור אפל את האייפונים שלה, וסובלת זה שנים מתדמית איומה בגלל היחס שלה לעובדים שלה (אלה שלא מתאבדים, הכוונה).
הפודקאסט Reply All שידר פרק נהדר – באמת, נהדר – על הסיפור הזה, והשתמש בצורה מאוד חכמה בהמון חומרי אודיו מתוך ישיבות העירייה המקומית, ויצר סיפור מתח נהדר.
בסופו של דבר, העירייה החליטה לתת חבילת הטבות ענקית, בשווי של כמעט 800 מיליון דולר, בשביל שפוקסקון תסכים להקים בשטחה את המפעל החדש שאמור ליצור המון מקומות עבודה.
בדגש על אמור.
כי השבוע הודיעה פוקסקון שהיא, איך נאמר, שוקלת את כל העניין מחדש, ועיריית מאונט פלזנט עלולה למצוא עצמה בחובות כבירים. אני שם בצד את כל ההיבט הגיאו-פוליטי, טראמפ, מלחמת הסחר עם סין וכו׳. הסיפור המקומי הוא פשוט סיפור נהדר.

The Daily – The Perils of Reporting an Investigation of the President
הפודקאסט היומי של הניו יורק טיימס בפרק נהדר, בעיקר לעיתונאים אבל ממש לא רק, על מאחורי הקלעים של עבודתם של עיתונאים חוקרים. השבוע התפרסם סיפור גדול מאוד של באזזפיד על כך שהחוקר המיוחד רוברט מולר מחזיק במידע על כך שטראמפ בעצמו הורה לעורך הדין שלו (שבינתיים הפך לסוג של עד מדינה) לשקר לקונגרס. מבחינת האמריקאים, אם זה נכון, זו עילה להדחת הנשיא. זה סיפור עד כדי כך גדול.
אלא שאחרי שהסיפור הזה פורסם, והתחיל להכות גלים, אף אחד מכלי התקשורת האחרים בארה״ב לא הצליח לאשש אותו. יתר על כן, בהמשך אותו יום קרה מה שכל עיתונאי חושש ממנו יותר מכל – החוקר המיוחד רוברט מולר הכחיש את הפרסום. או ליתר דיוק, הוא הכחיש שהוא מחזיק במידע שמעיד על מה שכתוב בפרסום.
אז אנשי The Daily עשו משהו מאוד מגניב סביב זה: הם הלכו לראיין את בוב וודוורד, אחד מצמד העיתונאים שחשפו את פרשת ווטרגייט בשנות ה-70 בסדרת פרסומים בוושינגטון פוסט ודיברו איתו קצת על מאחורי הקלעים של העבודה שלו אז. וליתר דיוק, הם דיברו איתו על פרסום אחד ספציפי של הצמד, פרסום דרמטי מאוד ערב הבחירות של 72 (שבהן ניקסון נבחר לכהונה שניה), שהצביע על כך שיד ימינו של ניקסון עמד מאחורי ווטרגייט (ולכן, בעצם, שניקסון עצמו עמד מאחורי ווטרגייט).
מסתבר שוודוורד וברנסטיין טעו בפרסום ההוא. לא בכולו, אבל בחלקו. היתה להם שם טעות שהאפילה על הפרסום כולו, אחרי שאחד האנשים שהוזכרו בפרסום הכחיש מכל וכל באופן פומבי.
בחלוף השנים, ובכלל, זה די מדהים לשמוע את וודוורד מדבר בכנות ובפתיחות על הטעות ההיא, שבזמן אמת הוא היה משוכנע שהיא עלתה לו בקריירה, ועל הקושי האדיר בלהיות עיתונאי חוקר. יופי של פרק.

זהו. חפרתי מספיק.
שבת שלום.