0
קודם כל, מוזיקה:

1
׳אז מה אתה כן אוכל?׳
השאלה שלה, על הוריאציות השונות שלה, היא אחת מחמש השאלות ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיי. ותמיד יש שם דגש על המילה כן – ׳אז מה אתה כן אוכל?׳. כאילו העולם מורכב רק מחצילים, קישואים, פטריות או דגים או אבוקדו או כרובית או ברוקולי או כאלה מגעילים אחרים. כאילו שאם אתה לא אוכל את אלה, אז נגמר מה לאכול.
׳אז מה אתה כן אוכל?׳ היא שאלה שיש בה סקרנות, אבל גם שיפוט, וגם אדנות. תחושת עליונות קולינרית – ׳אז מה אתה כן אוכל, יא מוזר? אם אתה לא אוכל את כל אלה, שאנחנו כן אוכלים, זה אומר שאתה נחות מאיתנו. אז מה אתה כן אוכל? מה אוכלים אצלכם שם במישור התחתון של המוזרים?׳
בתור ילד שנאתי את השאלה הזו. בתור מבוגר, אני סתם מחייך חצי חיוך ועונה תשובה עקמומית. אני עדיין שונא את השאלה הזו. השאלה הזו לבדה גרמה לי בתור ילד לפחד מאוכל אפילו יותר.

2
והנה, כשהיה בן שנה וחצי, אני עצמי העברתי את בני הבכור בדיוק את אותו הדבר.
בן שנה וחצי, והילד אכל בעיקר סימילאק. אולי לא בעיקר, אבל לא מעט. ילדים בגיל שנה וחצי לא אמורים לקבל חלק גדול מהתזונה שלהם מתחליף חלב אם. זה לא שהוא לא אכל ״מוצקים״ – איזו מילה דוחה לתאר אוכל. זה מזכיר לי יותר תיאור של חרא מאשר של אוכל – הוא אכל, פשוט לא הרבה, ומגוון מאוד קטן.
הוא תיעב פירות וירקות די מההתחלה. כבר בתור תינוק רך, בחודשים הראשונים שבהם התחלנו לחשוף אותו למזון שאינו חלב אם או תחליף חלב אם, הוא די סירב לאכול אותו. כל הקלאסיקות, בטטות, תפוחים, גזרים, הכל מרוסק לכדי פירה דוחה שגם אני לא הייתי נוגע בו – הוא לא סבל אותם.
בתור הורה טרי, דור שלישי לשואה, ילד שלא אוכל מאותת לך ישר לתוך החלק הזה במוח שמהבהב לך באורות אזעקה אדומים – ׳תקלה! תקלה!׳
מה זאת אומרת הילד לא אוכל? בעצם, זה הרגיש כאילו לשאלה הזו היו שלוש תשובות אפשריות בלבד:
א. אתה הורה חרא.
ב. הילד הולך למות.
ג. כל התשובות נכונות.

בניסיון שלא להפוך את הסיפור הזה ליומן מדוקדק של כל הנסיונות, כל הטעויות, כל הלחצים המיותרים שהעמסנו עליו ועל עצמנו בניסיון לשכנע אותו לאכול משהו ״אמיתי״, אדלג קדימה. מתישהו כשהיה בן שנה וחצי החלטנו לקחת אותו לבית החולים אלין בירושלים, היכן שמטפלים בילדים שסובלים מכל מיני דברים (לא רק הפרעות אכילה, אלא הפרעות ובעיות מוטוריות קשות, ואחרות).
במאמר מוסגר מאוד – אלין הוא בית חולים מופלא ונפלא. אני מאחל לכם ולילדיכם שלעולם לא תגיעו אליו. אבל אם קרה משהו ואתם נאלצים להגיע אליו, דעו שהגעתם לאחד המקומות הנדירים בישראל. עם אנשי צוות שההגדרה המילונית של המילה ׳מסירות׳ מחווירה לעומת האופן שבו הם מטפלים בילדים. בחיי, המקום הזה שווה לא רק כתבה אחת, אלא סדרה שלמה.
הבן שלנו לא באמת היה צריך להגיע לאלין, אבל קראנו שיש שם מרפאת אכילה שבוחנת את הילד מכל ההיבטים האפשריים: מוטורית, תזונתית, פסיכולוגית, ריפוי-בעיסוקית, ובטח עוד כמה היבטים ששכחתי. הניסיון הוא להבין מה מקור בעית האכילה, בשביל לתת לה מענה אמיתי, לעיתים רבות משולב. הגישה הזו דיברה אלינו, אז הלכנו לשם.

למען הדיוק, הגענו לאלין פעמיים. בפעם הראשונה, כשהיה בן שנה וחצי. בפעם השניה, כשהיה כבר גדול יותר. אני לא זוכר את הגיל המדויק, אולי חמש, אולי שש, אבל אני זוכר בהחלט מה קרה שם. התזונאית שאלה אותנו, ההורים, ׳אז מה הוא כן אוכל?׳. ולראשונה, שמעתי את השאלה הזו מגיעה שלא ממקום שיפוטי, מתנשא ופוגעני, אלא ממקום טיפולי ואמיתי. והנה שם, כשנשאלנו ׳אז מה הוא כן אוכל?׳, גילינו דבר די מדהים – שהוא אוכל לא מעט.
הגענו לאלין בפעם השניה כי הרגשנו שהכלים שקיבלנו בפעם הראשונה, כשהוא היה בן שנה וחצי, עזרו למשך תקופה, ואז הפסיקו לעזור. מצאנו את עצמנו רבים איתו שיאכל, מביאים אותו לכדי סערת רגשות כזו שלא הצליח להכיל יותר, מה שלא שיפר את המצב אלא רק החמיר אותו.
אודה ולא אבוש – הבעיה לא היתה אצלה. הבעיה היתה אצלי. העובדה ש׳הילד לא אוכל׳ שיגעה לי את השכל. הוציאה אותי מדעתי ממש. כן, דווקא אותי, האכלן הבררני, זה שהיה בעצמו ילד כזה. דווקא אותי. למה? זה לא מאוד מסובך – מגיל צעיר חונכתי, גם אם שלא במתכוון, שהאכלת ילדים היא אחד התפקידים החשובים ביותר של ההורה בחיי ילדו. אם האכלת את ילדיך, אם הזנת אותם, אתה יכול לשים וי די גדול ברשימה היומית שלך ולהיות מרוצה מעצמך. אבל אם לא האכלת? הו הו הו, תתחדש, בזה הרגע קנית כרטיס כניסה למדור מיוחד בגיהינום השמור בלעדית להורים מזניחים.
על כל פנים, כשהגענו לשם בפעם השניה, וכשנשאלנו ׳אז מה הילד כן אוכל׳, התשובה האוטומטית שלי היתה – ׳פחות או יותר כלום׳. רק ששם, באלין, נדרשתי לפרט קצת יותר, בשביל שהתזונאית תוכל לבצע הערכה קלינית של הילד. מה הוא כן מקבל, ומה הוא לא, ומה אולי צריך להשלים בדרך אחרת.
אז התחלנו לפרט.

3
לחם. קוטג׳. גבינה צהובה. חומוס. חביתה. ביצה קשה (אבל בלי הצהוב). פיתה. שניצל. עוף. תפוח אדמה. פסטה. מרק שקוף. חמאה. חלב. דגני בוקר. נקניק. פיצה. כל דבר מתוק.
היו עוד דברים, אבל אני לא רוצה לבלבל את הדברים שהוא אכל אז עם הדברים שהוא התחיל לאכול מאז (היום הוא אוכל קצת יותר. קציצות, למשל, ובולונז, ולזניה, ועוד).

ואתה מפרט ומפרט, והיא רושמת ורושמת, ואתה קולט ש, בעצם, הילד אוכל לא מעט.
ועוד לפני שהיא מסיימת לרשום ומביטה בך, בזמן שהילד שלך נמצא מאחורי מראה חד כיוונית ואתה רואה אותו בזווית עינך משחק עם קוביות או משהו, עוד לפני שהיא מסיימת לרשום אתה מבין פתאום – זה לא הילד שיש לו בעיה, זה אתה.

פתאום אתה מבין שהשאלה הזו ששמעת כל כך הרבה בעצמך – ׳אז מה אתה כן אוכל?׳ – היא השאלה המפוספסת של חייך. לו מישהו היה משתמש בה נכון, לו אתה היית מבין איך לתפוס אותה נכון, היית יכול להשתמש בה כמקור לעוצמה, במקום כמקור להגברת הפחדים. השאלה הזו היתה יכולה לחזק אותי בתור ילד, לתת לי ביטחון, קרקע מוצקה לעמוד עליה, תחושת שליטה על כל מה שאני כן מכניס אל הגוף. היא היתה יכולה לעזור לי להבין שאני מסוגל לאכול הרבה דברים, ולבנות תחושת ביטחון לנסות, אולי, דברים נוספים. תחת זאת, השאלה דחקה אותי לפינה, ממשש בידי את הקירות מאחורי גבי, חש מותקף כל הזמן מכל הכיוונים האחרים.

אפילו על הפוסט האחרון, מישהי הגיבה ׳אתה כותב המון על מה אתה לא אוכל. עשית פעם רשימה של מה אתה כן אוכל?׳
ובכן, התשובה היא ׳לא׳. אז הנה, אני מתכוון לעשות את זה בפעם הראשונה. זו לא הרשימה של הדברים שאני אוכל ביום יום. זה לא איך שנראה התפריט שלי. זו רשימה של הדברים שאני מוכן לאכול:

לחם – כל סוג, כמעט, של בצק. מעדיף לחמים כהים, לחם שיפון, לחם כוסמין (והפסקתי עם פיתות כליל), אם כי לאחרונה הפחתתי מאוד את כמויות הלחם שאני אוכל
חומוס, טחינה
כל סוג גבינה, כמעט, רכה, קשה, צהובה, לבנה. מעדיף כאלה שאין בהן דברים בפנים (סתם כי אלה תוספות מיותרות), לא מת על גבינות כמו ברי או קממבר, אבל משוגע על רוקפור וגורגונזולה
מלפפונים, עגבניות, פלפלים מכל סוג חוץ מירוק (פויה)
גזר, קולורבי, צנוניות, תפוח אדמה, בטטה, בצל, שום, דלעת
בכלל, סלטים. אני מת על סלטים. בעיקר סלט ירקות, אבל לא רק. קולסלאו, תפוח אדמה, טורקי, מטבוחה, תירס. אם נשב איפשהו ויגישו סלט, אני כמעט תמיד אטעם אותו אלא אם אני יודע שיש בו משהו שאני לא אוהב. סלט קיסר, למשל, זה משהו שאכלתי פעם אחת לפני שידעתי שיש בו אנשובי ברוטב (או משהו כזה) ומאז אני לא נוגע.
אני עדיין מעדיף ירקות חיים מאשר ירקות מבושלים, אבל אני יכול לחיות עם בצל מבושל, גזר מבושל, תפוח אדמה מבושל, ואולי טיפה טיפה דלעת. אבל טיפה
פירות, אבל לא צריך להיסחף עם האקזוטיות. אם זה פירות שאני מכיר, אני אוכל. מבחינתי פסיפלורה זה הגבול (זה פאקינג נזלת זה)
שניצל, שוקי עוף, פרגיות (אבל לא כנפיים, לא מסוגל לגעת בכנפיים)
כל צורה של בשר טחון שאפשר לחשוב עליה (אם כי לא עף על ממולאים. לא ממש טעים לי)
סטייקים, אבל מאוד במשורה, ורק אם הבשר רך ממש. אחרת זה לא מאוד טעים לי
אני מסוגל לאכול את כל הג׳אנק פוד, אבל משתדל להימנע ממנו כבר כמה שנים (פה בארה״ב זה קצת יותר מאתגר)
פסטה, רצוי בעבודת יד (סליחה על הפלצנות, זה פשוט עולם אחר), ואני אזרום עם כמעט כל רוטב שתציעו (כל עוד אין בו פיטריות, קישואים, חצילים או פירות ים, מה שמשאיר מבחר די גדול)
אוכל הודי
אוכל סיני

לגבי שני האחרונים – אני יודע שזה קצת רחב לכתוב סתם ככה ׳אוכל סיני׳ או ׳אוכל הודי׳, אבל זו האמת. כשהיינו בהודו, ועוד לפני זה כשהיינו בסין, באופן מאוד מפתיע הסתדרתי עם האוכל לגמרי לא רע. למעשה, טוב יותר מכפי שהיא הסתדרה איתו. משהו בחריפות המטורפת שלהם נעים לי. ובכלל, מגוון הצבעים והטעמים במטבח ההודי פשוט מטמטם. וכשחשבתי על זה לעומק, אני חושב שהבנתי למה אני מוכן לטעום כמעט כל דבר הודי שמגישים לי, גם אם זה מגיע בצורה של עיסה בלתי ניתנת לזיהוי: בדיוק בגלל שזה מגיעה בצורה של עיסה בלתי ניתנת לזיהוי. אני לא רואה את הרכיבים. אני לא צריך להסתכל על הכרובית, והכרובית לא מסתכלת עלי. גם לא הדברים האחרים שיש בפנים. זה פשוט שם, מעורבב. וזה קצת מוזר, כי זה עומד בסתירה לצורך שלי להיות בשליטה על הדברים שאני אוכל. אם היה משהו ששנאתי בתור ילד, שנאתי ממש, זה שהיו מנסים לעבוד עלי. לשקר לגבי הרכיבים במאכל מסוים, או לנסות לשכנע אותי לטעום משהו ואז לגלות לי מה זה. זה היה חוסר הבנה מוחלט של הפחד שלי. למען האמת, זה עדיין די ככה, ולכן זה די מוזר לי שאני חש בנוח כל כך עם אוכל הודי דווקא בגלל שאין לי שום דרך להבין מה יש בפנים. אה, וחוצמזה, באוכל הודי הבשר, או הטופו, לרוב חתוכים לקוביות. ואני, אין דבר בעולם שישמח אותי יותר מאשר שכל סוגי המזון יעברו להיות חתוכים ומוגשים בצורה של קוביות. המזון לא מפחיד אותי משום מה שכשהוא מגיע בצורה של קוביות.

יש עוד דברים שאני אוכל ושכחתי כרגע, אבל יש שלושה דברים שאני זוכר היטב, כי התחלתי לאכול אותם רק בחצי השנה האחרונה. חייתי שלושים ושמונה שנה והייתי צריך לנסוע עד כאן בשביל להעז לטעום מהם, ולגלות שהם טעימים לי:
ברוקולי היה הראשון ששבר את חומת הפחד,
אחר כך הגיעה טעימה מאבוקדו (או ליתר דיוק, קודם גוואקמולי ואחרי זה אבוקדו בצורתו המקורית),
ולבסוף, כרובית.

מסתבר שגם כרוב ניצנים זה טעים, למרות שקוראים לו כרוב ניצנים!

4
רגע, מה? כרובית? לא אמרת שיש לה ריח מסריח ושהעדפת לצאת מפגר בפני המשפחה של אשתך לעתיד בארוחה המשותפת הראשונה שלכם מאשר לאכול אותה?
ובכן, כן. אבל זה היה לפני שמונה עשרה שנה. בחצי השנה האחרונה, קרה משהו.