0
קודם כל, מוזיקה:
1
בדרך חזרה ברכבת מניו יורק לפני כמה שבועות לי ולאחי היה ויכוח. גם הוא, כמוני, אכלן בררני, ולכן ידעתי שהוא יוכל להבין אותי. אמרתי לו שאני כותב על זה, על הפחד שלי מאוכל. הוא התחבר להכל, מלבד הקטע של הפחד. זה לא פחד, הוא אמר, זה גועל.
אני נוטה שלא להסכים. כלומר, זה בוודאי גם גועל. אבל בתחושה שלי זה משהו שהוא מעבר לגועל. אני אמנם נגעל מפטריות, אבל אני מסוגל לגעת בהן, לחתוך אותן, רק לא לאכול אותן, לא לשים אותן בפה. והקושי שלי להכניס אותן לפה, להרגיש את המרקם ולבלוע – אלוהים, לבלוע פטריה – מרגיש לי כמו פחד, חרדה ממש, לא רק גועל. זה לא רק מגעיל אותי, זה מפחיד אותי. לו זה היה רק גועל, אני חושב, הייתי יכול להתגבר על זה. להכניס לפה, להיגעל, ולעבור הלאה. אבל אני לא יכול. בדיוק כשם שאני פוחד לעלות על רכבת הרים. אני פשוט לא מסוגל.
2
בניסיון לקבל הקשר רחב יותר על מה זה הפחד הזה מאוכל, מה המקור שלו ומה גורם לו להשתנות לאורך השנים, הלכתי לדבר קצת עם פרופ׳ סטיבן פינקר. פרופ׳ פינקר הוא אחד החוקרים המובילים בתחום הפסיכולוגיה בעולם. סיכוי לא רע שקראתם אחד ממיליון הספרים שהוא פרסם לאורך השנים, שחלקם תורגמו גם לעברית (״כיצד פועל המוח״, ״הלוח החלק״ או ״נאורות עכשיו״). אני הולך לקורס של פינקר פעמיים בשבוע – מבוא לפסיכולוגיה, כיף חיים – ובאחד השיעורים, כשהוא התחיל לדבר על אבולוציה, ועל הסברים אבולוציוניים לכל מיני התנהגויות, חשבתי לעצמי שהוא יהיה מישהו שיהיה כיף לדבר איתו על מאיפה באים פחדים, ואיך מסבירים את המקור שלהם.
אז הלכתי.
גם פינקר, כמו אחי, חשב שאין מדובר בפחד אלא במשהו אחר. בהתחלה דיברנו על גועל (disgust) והוא הפנה אותי לספרות רחבה שנכתבה על זה. ואחר כך התחלנו לדבר על משהו קצת שונה, שהוא הגדיר בתור distaste – משהו שיותר קרוב לחוסר נעימות. כך או אחרת, אני מרגיש שהוא טועה. לפחות במקרה שלי. מה שכן, הוא כן נתן לי שיעורי בית (שמות של כל מיני חוקרים להתחקות אחריהם) וכך מצאתי את עצמי צולל אל תוך האוקיאנוס הבלתי אפשרי של הספרות המדעית (בפסיכולוגיה) שנכתב על הנושא של הימנעות מאוכל, וכו׳. הנה מה שלמדתי (למען הסר ספק, אני לא מתיימר לטעון שהקפתי את כל הספרות הקיימת בנושא. אם יש לכם מה לחדש לי מעבר לזה אשמח לשמוע):
3
קודם כל, כמו הרבה דברים אחרים בחיים, מדובר בספקטרום.
בקצה אחד של הספקטרום הזה, הרצף הזה, ישנם אנשים שנמנעים מאוכל חדש בכל מחיר. בקצה השני של הרצף הזה ישנם אנשים שמחפשים אוכל חדש כל הזמן. וביניהם, נמצאים רוב האנשים. יש ילדים שנמנעים יותר, יש ילדים שנמנעים פחות. יש ילדים שלא מוכנים לאכול קטגוריות שלמות של אוכל (ירקות ופירות הן הקטגוריות הפופולריות ביותר), ויש ילדים שלא יאכלו דברים ספציפיים בלבד (עגבניה, למשל). חוקרים גם מצאו קשרים אחרים: ילדים עם נטייה כללית לקחת סיכונים ולחפש ריגושים ולהיות הרפתקנים הם פחות נמנעים מאוכל חדש, לעומת ילדים שלא אוהבים לקחת סיכונים באופן כללי. גם קושי כללי עם שינויים נמצא במתאם עם הימנעות מדברי מזון חדשים. וגם ילדים עם בעיות פסיכולוגיות אחרות נוטים להימנע מדברי מזון חדשים.
וגם בתוך הספקטרום הזה, יש ספקטרום פנימי. בצד אחד שלו, משהו שנקרא בשם נורא חמוד AFRID, שהוא ראשי תיבות של Avoidant/restrictive food intake disorder – ואתם מבינים לבד גם מבלי שאתרגם. זה לא מה שיש לי. כלומר, זה מרגיש לי מאוד דומה, אבל זה לא זה. זו נחשבת להיות הפרעת אכילה של ממש, שאחד הקריטריונים לאבחן אותה הוא אם אתם סובלים מתת משקל (תוספת מאוחרת, ותודה לתרצה: או מחוסר תזונתי משמעותי). ובכן, אני לא, וגם הבן שלי לא.
חוץ מהפרעת האכילה הזו, הספרות מדברת על משהו שנקרא NeoPhobia – שגם הוא פחד או הימנעות מאוכל חדש. אבל בעוד שהדבר הקודם היה הפרעת אכילה, כאן מדובר על מצב טבעי, שאמור פשוט לעבור מתישהו.
להימנעות הזו מאוכל יש מקור אבולוציוני ברור. בגלל שאנחנו אומניבורים, כלומר אוכלי כל, אנחנו ניצבים כל העת בפני דילמה: האם לנסות מזון חדש או לדבוק בישן והמוכר? אם היינו דובי קואלה, זה היה קל – רק אקליפטוס פור מי. (הדוגמא הזו היא מתוך הספר הקאנוני של מייקל פולן מ-2006, The Omnivore's Dillema).
רק שאנחנו לא דובי קואלה. אנחנו אוכלי כל. עכשיו דמיינו את אבות אבותינו, יוצאים מאיזו מערה והולכים לחפש אוכל. הם מצאו גרגרים ואגוזים ופירות ופטריות ועלים וצמחים ואולי גם איזו גוויה של חיה עם עוד קצת בשר עליה. פיזית, הם יכלו לאכול כל אחד מאלה. אבל מה לבחור? מצד אחד, יכול להיות שהמזון החדש הזה הוא מקור נהדר לאנרגיה. שהוא טעים וגם מזין! אבל מצד שני, יכול להיות שהוא יהרוג אותנו. במלים אחרות, הנטייה לא להכניס אוטומטית כל אוכל חדש לפה, וקצת להימנע מאוכל חדש, היא נטייה שאפשר להסביר אותה מבחינה אבולוציונית. יש לה שימוש הישרדותי שאפשר להעלות על הדעת.
ההסבר הזה כולל גם את ההסבר מדוע ילדים קטנים, בסביבות גיל שנתיים, מפסיקים להכניס כל דבר שזז לפה שלהם, ומצמצמים בבת אחת באופן דרסטי את התפריט שלהם. הם הופכים להיות יותר מודעים למה שהם אוכלים, והם עוברים למצב אחר – לבדוק קודם כל שאחרים אוכלים את מה שהם אוכלים. ׳אחרים׳, במקרה הזה, יכולים להיות ההורים שלהם, אבל גם האחים שלהם וגם החברים שלהם, ולפי חלק מהמחקרים אפילו דמויות לא אמיתיות (כמו גיבורי על, למשל). בתכלס, זה כמו סולטן פרנואיד שיש לו טועמי מזון שמוודאים, בדרך הקשה, שהמזון לא מורעל לפני שהסולטן עצמו אוכל אותו. כל ילד בן שנתיים הוא סולטן בפוטנציה.
4
ב-1992 זוג חוקרות מאוניברסיטת טורונטו, פטרישה פליינר (Pliner) וקארן הובדן (Hobden) בנו מבחן שעוזר לקבוע איפה אתם נמצאים על הספקטרום של הימנעות מאוכל חדש. למיעשה, המבחן שהן פיתחו ממש מגדיר את הספקטרום. אז הנה מזה מגיע – הימנעות מאוכל, שלב הבחן את עצמך. נסו לענות על השאלות האלה, וסמנו לעצמכם באיזה מידה אתם מסכימים או לא עם כל אחד מההיגדים האלה? הסקאלה של התשובות היא 1-7 (כאשר 1 פירושו מאוד מאוד לא מסכים. 7 פירושו מאוד מאוד מסכים):
1) אני כל הזמן דוגם אוכל חדש או שונה.
2) אני לא סומך על אוכל חדש.
3) אם אני לא יודע מה יש בתוך אוכל חדש, אני לא אנסה אותו.
4) אני אוהב אוכל ממגוון מדינות.
5) אוכל אתני נראה מוזר מדי לאכילה.
6) באירועים חברתיים, אני אנסה אוכל חדש.
7) אני מפחד לנסות אוכל שמעולם לא ניסיתי בעבר.
8) אני מאוד ספציפי לגבי האוכל שאני מוכן לאוכל.
9) אני אנסה כמעט כל אוכל חדש.
10) אני אוהב לנסות מסעדות אתניות חדשות.
חברו את הנקודות וגלו איפה אתם על הספקטרום (עבור שאלות 1,4,6,9 ו-10 תנו לעצמכם ציון הפוך. כלומר, אם עניתם 1, תנו לעצמכם ציון 7. אם עניתם 6, הציון שלכם בשאלה הזו הוא 2, 3 פירושו 5, ו-4 הוא פשוט 4).
ככל שהציון המצרפי שלכם הוא קרוב יותר ל-10, כך אתם יותר רוצים ואוהבים להתנסות באוכל חדש. ככל שאתם קרובים יותר ל-70, ובכן, ברוכים הבאים למועדון שלי.
הרצתי את המבחן הזה על עצמי ועל בת זוגי. היא קיבלה ציון של 30 (כלומר, איפשהו באמצע, עם נטייה לאי-בררנות. הופתעתי מזה, הייתי בטוח שהיא פחות בררנית מזה). אני קיבלתי 59 (כלומר, נטיה ברורה מאוד לבררנות), וגם זה רק אחרי שחלו תמורות משמעויות בדפוסי האכילה שלי בשנים האחרונות. אם הייתי עושה על עצמי את המבחן הזה לפני חמש שנים, או עשר, אני חושב שהייתי מקבל ציון עוד יותר קרוב ל-70 (הממוצע במחקר, אגב, היה בערך 34 עם סטיית תקן של בערך 11).

בשבוע שעבר, לרגל המארדי גרא, היינו בארוחה שבה הוגש הדבר הזה. אני לא העזתי, אבל היא אשכרה פיצחה את הדבר הזה ואכלה
אחד הדברים הנחמדים במחקר הזה הוא שהחוקרות הבחינו בין נטייה להימנע מאוכל חדש, לבין סלידה מטעם של מאכלים מסוימים. זה לא אותו הדבר. מוזר ככל שזה יישמע, אני יכול לאהוב או לא לאהוב טעם של משהו בדיוק באותה מידה כמו מישהו אחר, אבל הוא יהיה נוטה יותר להתנסות במאכלים חדשים, ואילו אני לא. זה נחמד כשמבינים אותך. אגב, זו בדיוק הסיבה שבגללה פחות או יותר כל מומחה לתחום יגידו לכם שלא רק שאין שום מקום להכריח את הילדים הבררנים שלכם להתנסות באוכל חדש, אלא שזה גם ממש מזיק כי זה רק מגביר את החרדה שלהם. כי מה שמשנה הוא לא הטעם הממשי של המזון שהם נמנעים ממנו, אלא הטעם שהם מדמיינים.
5
מחקר אחר של פליינר, שנה לאחר מכן ב-1993, הראה שילדים קטנים, בגילים שנתיים עד שש, בונים לעצמם סכמות דמיוניות של איך מזון ״טוב״, כלומר מאכלים שהם מוכנים לאכול, צריכים להיראות. מבחינתי, למשל, מדובר בקוביות. אני אהיה מוכן לנסות הרבה דברים אם הם יבואו בצורה של קוביות. על פי אותו מחקר, מה שלא נופל לאותה סכמה דמיונית של הילד, ייחשב מבחינתו כמזון שצריך להימנע ממנו.

פטרישה פליינר, תודה שנתת לי להצמיד מספר לבעיה שלי
וכמעט כל המחקרים המרכזיים מצאו שהרתיעה וההימנעות והפחד מאוכל חדש פוחתים עם הגיל. השיא הוא בין הגילים שנתיים לשש, ולפי כל מיני מחקרים זה אמור להתייצב עד גיל 13. מחקרים אחרים מצאו עדויות לכך שהפחד והרתיעה ממשיכים גם הלאה, ולעיתים גם אפילו בקרב מבוגרים, אבל זו כבר ממש נחשבת סטייה מהנורמה. יאי! אני לא נורמלי! אגב, ההסבר העיקרי של החוקרים לכך הוא כפול. ראשית, פז״ם. ככל שאתה חי יותר שנים הסיכוי שנחשפת למאכלים חדשים הוא גדול יותר, וכל המחקרים מראים שחשיפה (הכוונה לחשיפה ממושכת, לא חד פעמית) מקטינה את הרתיעה ממאכלים מסוימים (בתנאי שזה אכן טעים לך). ההסבר השני הוא עלייה בקוגניציה, ביכולת של מבוגרים להבין את עצמם ואת העולם טוב יותר מאשר ילדים, ולדעת להסביר לעצמם מהו מזון טוב ומהו לא. אני חושב שמי שכתב את החלק הזה במחקרים לא היה אכלן בררני בעצמו, שכן אחרת לא היה כותב דברים כאלה. אחרי הכל, אנשים עם רמת מודעות מפותחת מאוד עושים כל מיני פעולות מזיקות מאוד לעצמם, כמו עישון או סמס תוך כדי נהיגה, לא?
סליחה שהפוסט הזה נהיה משעמם כמו סקירת ספרות, אני פשוט מנסה לעשות לעצמי סדר.
כשילדים גדלים, ונכנסים לטווח הגילים של שש עד שתיים עשרה, מתחיל שלב פסיכולוגי חדש. ובשלב הזה, אם ילדים ממשיכים עם הימנעות או רתיעה מאוכל, ההגדרה של זה משתנה. אנחנו כבר לא בשלב הטבעי, האבולוציוני, אלא בשלב אחר. כל עוד לא מדובר בבעיה קלינית, כלומר בהפרעת אכילה שגורמת לבעיות פיזיולוגיות, הספרות מגדירה את זה פשוט בתור Picky או Fussy eating.
השלב הזה יכול לבוא לידי ביטוי גם ברתיעה או בהימנעות ממאכלים שהילדים כבר טעמו בעבר, ולא רק ממאכלים חדשים. אני מכיר את זה מעצמי (בעיקר מהילדות), אבל גם מהבן שלי. למשל, גם אם הוא ניסה דגים בעבר, וזה היה לו טעים, ייתכן שבעתיד הוא יסרב לאכול דגים כשנכין לו, בטענה שהוא כלל לא אוכל דגים. זה בדיוק מה שקרה השבוע.
האמת, כשאני חושב על זה, זה קורה מדי פעם, אבל קשה לי להגיד שזה הכלל. למעשה, זה בדרך כלל עובד הפוך – כשהוא מוצא משהו שהוא אוהב, הוא נצמד אליו ולא מרפה. זה נמל המבטחים שלו, ועד שהוא מצא אותו, הוא לא יסתכן בלאבד אותו ולנסות דברים אחרים. לאחרונה, מדובר בחמאה. הילד אוכל המון חמאה. בתכל׳ס, גם אני הייתי ככה. נמל המבטחים שלי היתה פרוסה (יבשה, בלי ממרח) עם גבינה צהובה. או פיתה עם חומוס.
אבל זה לא רק זה. במקרה של Picky Eaters לא מדובר רק בצורה, אלא גם במרקמים, בצבעים ואפילו בשמות של המאכלים שיוצרים רתיעה. ילדים כאלה נוטים להימנע מקטגוריות שלמות (למשל, ירקות ופירות). לכן, חלק מהמחקרים מצאו שילדים כאלה נוטים להיות עם רמות נמוכות יותר של ויטמינים מסוימים, ולהיות בעלי BMI נמוך יותר. מחקר אחד, מ-2004), מצא גם – וזה מלחיץ קצת – נוטים יותר לאוביסטי ולהשמנת יתר, בגלל שהם נוטים לפצות את אכילת החסר באכילת יתר של מזונות עתירי אנרגיה כמו ממתקים.
היה משהו משחרר ומרענן בלקרוא את כל הספרות הפסיכולוגית הזו. לראשונה מזה הרבה זמן, הרגשתי שמישהו אשכרה מבין אותי. שיש שם ופנים ומספרים ועדויות למה שאני מרגיש כל חיי. עוד לא קראתי מספיק בשביל לראות מה הספרות אומרת על מבוגרים שנשארים עם התופעה הזו, אבל זו התחלה לא רעה.
רק לגבי דבר אחד עדיין לא מצאתי תשובה ברורה: מה מסביר את זה שלפעמים ההימנעות מאוכל פשוט לא נעלמת, כמו במקרה שלי?
6
הפוסט הזה כבר מתארך מעבר לסביר ומרגיש כמו ההתחלה של עבודה סמינריונית, ואף אחד לא רוצה לקרוא עבודה סמינריונית להנאתו. אז רק מילה אחרונה לגבי חשיפה למזון וסיימנו:
כל המחקרים שקראתי דיברו על כך שהמפתח לצמצום הימנעות ממזון ואכילה בררנית היא חשיפה. לא חשיפה רק בקטע של ״תראה, ככה נראית גבינה לבנה״ אלא חשיפה גם במובן של ״זה הטעם של גבינה לבנה״. וגם לא מדובר בחשיפה חד פעמית, כלומר לא לתת לילד להתנסות פעם אחת במזון חדש ולהיות מבסוטים עד הגג שהוא הסכים לטעום ממנו או שאפילו היה לו טעים, אלא בחשיפה ממושכת. שוב ושוב ושוב. בממוצע, מדובר על לפחות 15 פעמים. ואם הילד הוא אכלן בררני, החשיפה יכולה להיות גם של עשרות פעמים עד שתהיה הבקעה, אם בכלל.
אבל בדיוק כאן טמון התסכול הגדול באמת, גם בתור אכלן בררני, וגם כאבא לילד שהוא כזה: החרא הזה של החשיפה זה חתיכת מלכוד 22 (סליחה על הקלישאה). כי בשביל להפסיק להימנע מאוכל חדש הוא צריך להפסיק להיות חדש, כלומר שצריך לטעום אותו. אבל בשביל לטעום אותו הוא צריך להפסיק להיות חדש.
שיזדיין מי שהמציא את הפונקציה הזו באבולוציה.
מרתק. כיף גדול לקרוא
בכלל לא סקירת ספרות. מעניין מאוד. הסביר לי הרבה על התהליכים שעוברים הילדים. תודה!!
מרתק ממש!
בכל מקרה, הרעיון שילדים בגיל שנתים מתחילים להיות סולטן-
טוב…. אז מצאנו משהו אחד שהבן שלי מקדים את זמנו.
הוא כמעט בן שנה וחצי וכבר חודשיים שאני בודקת המזון שלו.
אמא אכלה, גם אני יכול. אמא לא אכלה, אני לא מכניס לפה. זה רעיל.
שאול שלום,
כמי שעיקר עיסוקה זה טיפול בילדים ובוגרים עם בררנות אכילה, חשוב לי לדייק את הדברים שאתה מעלה כאן מאחר והרבה אנשים קוראים אותם.
ההגדרה ואבחון ל–ARFID אינו חייב לכלול ירידה במשקל. הוא יכול להיות גם חסרים תזונתיים משמעותיים או בעיה פסיכולוגית משמעותית. כפי שתוכל לראות בהגדרה מתוך DSM—5 שמצורפת כאן:
Disturbance in eating or feeding, as evidenced by one or more of:
– Substantial weight loss (or, in children, absence of expected weight gain)
– Nutritional deficiency
– Dependence on a feeding tube or dietary supplements
– Significant psychosocial interference
הפחד הזה שאתה מדבר עליו שקיים אצל ילדים מאוכל, ואילו אצל אחרים הוא בא לידי ביטוי יותר כגועל (בדיוק כפי שקיים הבדל בינך לבין אחיך). אלו הם ביטויים שונים אך דומים לאותו הקושי. בכל מקרה, בגלל הפחד/גועל הזה מה שצריך להוביל את התהליך הטיפולי הוא שהילד או המבוגר הבררן הוא זה שמוביל את התהליך ומחליט מהי דרגת החשיפה שהוא מוכן להתנסות לגבי מזונות שונים. הלב הטיפולי הוא להבין זאת ולדעת איך לנווט מוכנות זו כך שתביא בסופו של דבר להתקדמות והרחבת המגוון התזונתי.
תרצה שני – דיאטנית המטפלת בבררנות אכילה בילדים ובבוגרים
נהנית לקרא אותך. רציתי להוסיף עוד סיבה לבררנות באוכל והיא רגישות חושית. זו תופעה שיש לה התבטאויות שונות ביניהן גם בעייה עם מרקמים צבעים ריחות ודומה
כיף לקרוא, בכלל לא עבודה סמינריונית…חחח. אולי בסוף ממךתבוא הגאולה ען הבן שלי, ואם לא אז לפחות ההבנה. זה אכן מילכוד 22, איך לגרום לילד לטעום כדי שתהיה חשיפה…
ממש מענין (ולא ארוך מדי)
משהו שלא הבנתי ואשמח אם תוכל להסביר.
מצד אחד כתבת ש-"…לא רק שאין שום מקום להכריח את הילדים הבררנים שלכם להתנסות באוכל חדש, אלא שזה גם ממש מזיק כי זה רק מגביר את החרדה שלהם. כי מה שמשנה הוא לא הטעם הממשי של המזון שהם נמנעים ממנו, אלא הטעם שהם מדמיינים."
מצד שני כתבת – "…המפתח לצמצום הימנעות ממזון ואכילה בררנית היא חשיפה. לא חשיפה רק בקטע של ״תראה, ככה נראית גבינה לבנה״ אלא חשיפה גם במובן של ״זה הטעם של גבינה לבנה״. וגם לא מדובר בחשיפה חד פעמית, כלומר לא לתת לילד להתנסות פעם אחת במזון חדש ולהיות מבסוטים עד הגג שהוא הסכים לטעום ממנו או שאפילו היה לו טעים, אלא בחשיפה ממושכת. שוב ושוב ושוב. בממוצע, מדובר על לפחות 15 פעמים. ואם הילד הוא אכלן בררני, החשיפה יכולה להיות גם של עשרות פעמים עד שתהיה הבקעה, אם בכלל."
האם שני הדברים לא סותרים אחד את השני? אם כן, איך אפשר מיישבים את שני הדברים?
אותי אגב כן הכריחו לטעום דברים. הכלל בבית היה – אם לא טעים לך אתה יכול לירוק לכיור/שירותים/קומפוסט אבל אתה חייב לטעום. עד גיל 7 היתי מאד בררן וזה הלך ופחת עם השנים (קיבלתי 14 במבחן הזה). אז לפחות בחוויה שלי אני דווקא שמח שהכריחו אותי לטעום.
מעניין תודה. הייתי שמחה לשמוע על הקשר בין אכילה בררנית לחרדות, אם אתה כבר בקטע של סקירת ספרות ;)
תודה.
שאלה – אם לצורך העניין היית מקבל מספר קוביות עם אוכל מעובד שעשוי להכיל פטריה או שניצל (לצורך העניין – מק-נגטס – כאשר 4 עשויים מעוף ואחד עשוי להכיל פטריה) – היית מסוגל לטעום אותו? כלומר – לאחר הורדת המרקם, הטעם, הריח והמראה – פטריה עדיין היתה בעייתית?
זה נראה לי כמו מבחן מעניין להבחין בין גועל לבין פחד.
במקרה וזה אכן אפשרי – מעניין אם אפשר לבצע בצורה הזאת טיפול בCBT – כלומר לחשוף אדם בררן למאכל באופן הדרגתי, ולנתק את אלמנט הגועל מהחרדה.
אשמח לשמוע את דעתך
מעניין וכיף לקרוא, כרגיל (-:
אדם – יש הבדל בין חשיפה לבין להכריח את הילד לטעום. להכריח פירושו להפעיל לחץ (פסיכולוגי, או פיזי, או שניהם) על הילד עד שיכניס את מה שזה לא יהיה לפה שלו. זה לא טוב, ותאמין לי עשו לי את זה לא אחת (וכן, גם אני חטאתי ולחצתי על הבן שלי, זה לא עוזר, זה בדיוק הופך). חשיפה היא משהו אחר. חשיפה, כשמה כן היא, פירושה לחשוף את הילד. זו פעולה שבה הילד הוא פסיבי – הוא נחשף. זה אומר שבהתחלה המאכל הזה פשוט יכול להיות על השולחן (גם זה קשה לילדים בררנים), ואחר כך אולי יותר קרוב לצלחת שלו, ואחר כך בצלחת של ההורים או של האחים שלו, ומתישהו, בתקווה, גם בצלחת שלו, חלילה לא נוגע בשום דבר אחר, בתקווה שמתישהו הוא יעז לקחת ממנו ביס. אבל בשום אופן לא להכריח אותו ולא ללחוץ עליו לעשות את זה. ההיפך, הילד צריך להרגיש בנוח, להרגיש בטוח, זה כל הסיפור, היתר אמור, בדגש על אמור, לקרות מעצמו
תרצה – תודה רבה, תיקנתי בטקסט!
אני רק שאלה – אם הייתי יודע שעלולה להיות פטריה בתוך אחת הקוביות הייתי חושש, כנראה, לטעום בכלל מהקוביות. אם כי, מצד שני, ממש לאחרונה, בקטע של מאז שהתחלתי לכתוב את הפוסטים האלה, משהו בי השתנה. אז התשובה הכי כנה שלי לשאלה הזו היא ׳אני לא יודע, זה ממש תלוי במצברוח שלי באותו רגע׳.
קראתי ובדקתי את עצמי (50. חשבתי שאני יותר אמיצה) ואת הבררן בן השבע וחצי (66!) ודיברנו על המסקנות שלך. הוא הסכים שהעניין – יותר ממרקמים – הוא החשיפה למזון חדש, ושמה שירגיע אותו זה שליטה, כמו שכתבת באחד הפוסטים הקודמים…
תודה על זה שאתה חולק איתנו את נקודת המבט הזו
ממש מעניין.
שתי הערות
1. נראה לי שאין ממש הבדל בין גועל ופחד. ליתר דיוק גועל זה סוג של פחד. גם ההתמודדות איתם זהה.
2. "החוקרות הבחינו בין נטייה להימנע מאוכל חדש, לבין סלידה מטעם של מאכלים מסוימים. זה לא אותו הדבר" – אבל הגיוני שיש מתאם. אם אתה סולד מהרבה דברים, סביר שתפתח ציפייה לסלוד מדברים חדשים, ובעקבות זה נטייה להימנע.
אם לא נתקלת בסרטון הזה: https://www.youtube.com/watch?v=J8UkqhnAuPQ מסבירים יפה את ההבדל בין פחד (ממשהו שעלול לתקוף אותנו מבחוץ) לגועל (ממשהו שעלול להכנס אלינו).
אני עד גיל 18 לא אכלתי עגבניות ומלפפונים בכלל. כל ילדותי הקיבוצניקית זה הגעיל אותי, לדעתי בגלל העסיסיות והמיצים. היום אני כן אוכלת את זני הדברים הללו, כי כשעזבתי את הבית ועברתי לעיר, הבנתי שכדאי שאהיה מסוגלת לאכול לפחות עגבניות (כי זה רכיב בכל כך הרבה דברים) ועשיתי לעצמי תכנית דה-סנסיטיזציה שכללה טוסטים עם פרוסות עגבניה דקיקות, כי כשהעגבנחה הייתה "מתה" זה פיות הגעיל אותי. היום סלט ירקות זה מאכל אהוב, אבל אני מעדיפה אותו קצוץ דק, ולא יכולה לדמיין את עצמי לוקחת עגבניה ונועצת בה שיניים. באמת, אפילו רק מלכתוב את זה עובר בי רעד. לחשוב על המיץ נוטף לי על הסנטר… זה דוחה באופן מעורר אימה. בקיצר