1
היוש!
העונה החדשה של הפודקאסט שלנו חיות כיס נפתחה השבוע בפרק לייב שהוקלט מול קהל בפסטיבל דוקאביב בשבוע שעבר. זה פרק ארוך מהרגיל – לא נעים להביא אנשים להופעה של עשרים וחמש דקות, נכון? – ובו סיפור, ראיון, וקטע וידאו. צליל הגדירה את זה בתור מגזין חי על במה (אגב, יש דבר כזה. זה נקרא Pop-Up Magazine, וה״הגיליונות״ שהוא מפיק הם בעצם הופעות חיות חד פעמיות של כמה שעות כל אחת, עם מגוון מאוד גדול. אף אחת מהן לא מוקלטת, אף אחד מהסיפורים שמועלים בהופעה כזו אינו מפורסם בשום מקום לאחר מכן בשום פורמט, מה שהופך כל הופעה כזו, כל ״גיליון״ כזה, לאירוע חד פעמי לגמרי. אני מת ללכת לאחד כזה).

החלק שלי בפרק הזה של חיות כיס היה על הצד השני של הרילוקיישן. על תחושת הנוחות המפנקת מצד אחד, אבל על תחושת הזרות המנוכרת מצד שני, ועל מה צריך לעשות בשביל להתגבר על התחושה הזו (את התובנה הזו סיפקה דווקא אמא שלי, מחווית ההגירה הפרטית שלה). למי שמעוניין לצפות, הנה החלק שלי בפרק לייב הזה:

ולמי שמעוניין להאזין – ולעשות מנוי! – הנה לינק לפרק כולו:

תודה רבה לרן הר נבו שהקדיש לי שעה מזמנו בידיעה שרק פחות מדקה הולכת להיכנס פנימה למוצר המוגמר, תודה לאמא שלי שהביאה אותי עד הלום, ותודה גדולה לדנה פרנק שישבה עד השעות הקטנות של הלילה והדביקה כתוביות לוידאו הזה כמו נינג׳ה בשביל שאפשר יהיה לצפות בו כהלכה.

2.
בזמן שעבדתי על הפרק הזה נסענו לכמה ימי חופשה בקייפ קוד יחד עם החבר׳ה מהתכנית שלי, בשביל לסיים את השנה הזו כהלכה. בדרך לשם, שמענו בלופ את ״שבט אחים ואחיות״. מאחר שאנחנו כבר שנה פה אנחנו די מנותקים מהפופ-קולטורה הישראלית בזמן הזה, כך שאין לי מושג עד כמה ואם השיר הזה ויראלי בישראל או לא. הסיבה היחידה שאנחנו נחשפנו אליו כאן היא משום שדודה של נירית ביקשה שנקליט את עצמנו שרים את השיר הזה בשביל שהיא תוכל לערוך מזה ברכת וידאו מושקעת לבת מצווה של הבת שלה.
כך יצא שבשביל ללמוד לשיר את השיר הזה, שמענו אותו שוב ושוב ושוב ושוב, כל הנסיעה לקייפ קוד. ובשלב מסוים, אתם מכירים את זה, התחלתי ממש להתעמק במלים. זה קרה בזמן שעמדנו לרדת מאינטרסטייס מספר 95 לכיוון כביש מספר 3 לכיוון קייפ קוד. משהו בשילוב הזה של הבנים שלי שרים את השיר הזה בעברית במושב האחורי, אחרי שבחודשים האחרונים זנחו לחלוטין את השירים בעברית ועברו לשמוע ולשיר שירי ילדים באנגלית, יחד עם שלטי הדרכים האמריקאיים, יחד עם העובדה שהיינו בדרך לחופשה במקום כל כך אמריקני, יחד עם המלים של השיר הזה, פערו אצלי חור גדול בלב, ודרכו כל הרגשות התחילו להציף ללא שליטה.

מצאתי את עצמי מנסה לשיר יחד עם ילדיי, ולא מצליח, כי דמעות חנקו את עיני ואת גרוני. ״כאן זה בית כאן זה לב / ואותך אני לא עוזב״, שרו הילדים מאחורה, ״אבותינו שורשים / ואנחנו הפרחים״. בימים כתיקונם, אני לא איזה פטריוט ישראלי גדול. רחוק מזה. אחת הסיבות שבאתי לכאן, כפי שציינתי בחלק שלי בפרק של חיות כיס, היתה בשביל לקחת פסק זמן מישראל. החיים בישראל גדשו קצת את הסאה, מבחינתי, וכשנקרתה בדרכי ההזדמנות לנוח מהם לרגע, אימצתי את ההזדמנות הזו בחום.
והנה, בהצטלבות שבין I-95 לכביש מספר 3, כשהילדים שרים בקולי קולות בעברית מאחור, מצאתי את עצמי מנסה לאחות את החלקים הישראלים בזהות שלי שניסיתי להשאיר מאחורי. אני לא מאוהב בישראל ולא מאוהב בישראלים, אבל אני ישראלי. לא במובן הינון-מגלי, אני לא ישראלי לפני כל דבר אחר ומעל לכל דבר אחר. אני קודם כל אבא, ובן זוג, ועיתונאי, ואשכנזי, ובן לעולים, ועוד מיליון כאלה שאני יכול לחשוב עליהם, אבל אני גם ישראלי. זה חלק ממי שאני גם אם אני לא מחובר לחלק הזה שבי ב-100%.
כן, אני קלישאה מהלכת של ישראלי שיצא לחופשה ארוכה מהמדינה שלו, מהעם שלו. אני קלישאה מהלכת של ישראלי שמתגעגע לאוכל שלו, למטבח שלו, לשפה שלו, למראות המוכרים של ארצו, לחבריו, לניואנסים של תרבותו, לתבנית נוף מולדתו. בשנה החולפת לא ביקשתי ולא חיפשתי את חברתם של ישראלים, אבל המשכתי לשמוע מוזיקה ישראלית ולהתגעגע למקום ממנו באתי, למקום בו אני מובן ובו אני מבין כל דבר מבלי להתאמץ (חוץ ממה שאיני מבין, שלעולם לא אבין). וההכרה שכזה אני, גם היא גרמה לי לדמוע. כי פתאום, אחרי עשרה חודשים בניכר, הבנתי עד כמה חזק יכול להיות הקשר בינך ובין המדינה שגדלת בה, גם אם לא היית מודע לזה, גם אם ניסית לברוח ממנה קצת.
אין לי איזה משהו חכם במיוחד להגיד על זה. רק רציתי לשתף.

3.
חוצמזה, יש לי מיליווווווווון המלצות פודקאסטים, אבל אסתפק בינתיים רק בזו, כי היא כיפית במיוחד:
״עשרה דברים שמפחידים אותי״ הוא פודקאסט שצריך לשמוע לפחות שני פרקים ממנו בשביל באמת להתמכר, ובשביל באמת להבין את הגדולה שלו. וזה קל, כי הפרקים שלו ממש ממש קצרים (דקות בודדות לכל אחד). לכל פרק מבנה מאוד קבוע: מישהו או מישהי אקראיים לחלוטין מתחילים למנות את עשר הדברים שמפחידים אותי. מדי פעם, כשהם מגיעים לאחד מעניין במיוחד, הם קצת מרחיבים. ובסוף, אחרי הרשימה, הם מציגים את עצמם. וזהו, הפרק נגמר. כל פרק מעוטר בסאונד משגע, שבהתחלה נשמע תמוה ותלוש, אבל בשלב מסוים העולם האסוסיאטיבי של עורך הסאונד שלהם מתחיל להיות קוהרנטי, ונפלא. בקיצור, זה כמו לנבור בערימה של ממתקים ולגלות בכל פעם אחד חדש ומרגש. תבלו.