0

קודם כל, מוזיקה:

1

פרופ׳ איל וינטר, ראש המרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית בירושלים, כתב שלדעתו נציגי משרד האוצר צריכים לקחת חלק בתהליך קבלת ההחלטות של משרד הבריאות. הוא טוען שמשרד הבריאות נמצא בסוג של ניגוד עניינים כי הוא נשפט רק על פי מספר הנדבקים, ולכן כל היתר – נזק לכלכלה למשל – אינו מעניין אותו. לכן, אם משרד האוצר יהיה חלק מהתהליך זה אומר שיהיה מישהו שיערוך חישובי עלות-תועלת, והחלטות עם עלות גבוהה מאוד ביחס לתועלת שלהן לא יתקבלו. הנה הפוסט המקורי:

יש לי בעיה עם הטיעון הזה של וינטר.

בימים כתיקונם, השיטה עובדת בדיוק כמו שוינטר מציע. כל ההחלטות של מערכת הבריאות – כולן – חיות בתוך מסגרת של אילוצים תקציביים. ועדת סל התרופות היא כנראה הדוגמא הטובה ביותר לכך, אבל לא היחידה. לאורך כל השנה דנים חברי ועדת סל התרופות בבקשות להוספת תרופות וטכנולוגיות חדשות לתוך סל הבריאות. הם מדרגים אותן לפי מידת היעילות הרפואית שלהן – האם הן מצילות חיים או רק מאריכות חיים, ואם כן בכמה, ואם כן באיזו איכות חיים, וכו׳. אבל בימים האחרונים לדיוני הוועדה הכסף נכנס לתמונה. אם יש תרופה שמאריכה חיים בקטנה והעלות שלה מאוד מאוד גבוהה, סיכוי לא רע שהיא לא תיכנס לסל, כי זה כסף ציבורי וכו׳. זה, בערך, המנגנון שוינטר מציע.

אלא שאנחנו לא נמצאים בימים כתיקונם. הימים הם ימי משבר. ולכן, לדעתי האנלוגיה הנכונה אינה צריכה להיות לתהליכי שגרה, אלא לתהליכי חירום. למשל, מלחמה.

בעת מלחמה המדיניות של ממשלות ישראל היא ׳שקט, יורים׳. בניגוד לתקופות שגרה, חישובי עלות-תועלת כלכליים אינם נכנסים פנימה. פקידי האוצר יודעים שהם צריכים לשבת בשקט ולחכות לחשבון הסופי שיגיש משרד הביטחון, ואז להתמקח איתו (אחרי צוק איתן, למשל, משרד הביטחון שיש להעביר לו 9 מיליארד שקל, ואילו במשרד האוצר חישבו ומצאו שיש להעביר 7 מיליארד שקל בלבד). למה אותו הדין לא נכון לאירוע חירום בריאותי?

האנלוגיה שאני מציע כאן היא לא מושלמת. להחלטות של משרד הבריאות יש עלות שאינה רק עלות תקציבית ישירה, אלא עלות כלכלית למשק כולו. לסגירת שדה התעופה, מה שקורה דה-פקטו, יש משמעות כלכלית לענף התיירות. לסגירת בתי ספר תהיה משמעות לענפים כלכליים רבים אחרים, וכו׳.

ועדיין, איזה אינפוט בדיוק יוכלו פקידי משרד האוצר להוסיף לדיון? כלומר, נניח שמשרד הבריאות יציע לצמצם שימוש בתחבורה ציבורית, או לסגור בתי ספר. שני צעדים דרסטיים מאוד שיעלו על השולחן אם ההתפשטות של הקורונה תימשך. פקידי האוצר יחשבו וימצאו שכל אחד מהצעדים האלה יפגע בתוצר הישראלי ב-x אחוזים, כלומר כך וכך עשרות מיליארדי שקלים של נזק. אוקי, נו ו? מי בדיוק מוסמך לקבל את ההחלטה אם הצעד הזה מצדיק את הנזק הזה או לא? משרד הבריאות? משרד האוצר? למה לא משרד הכלכלה? למה שמשרד החינוך לא יחליט?

לכן, לדעתי, פקידי משרד האוצר הם בכלל לא הכתובת.

2

הכתובת היא הפוליטיקאים. נבחרי ציבור שקיבלו מנדט מהציבור לשקול את השיקולים האלה שיביאו בפניהם הפקידים, ולהחליט. זה בדיוק מה שקורה בימים אלה במדינות שנמצאות אחרי בחירות, כמו בריטניה, למשל.

בכתבה המצוינת הזו במגזין האטלנטיק הכתב מתאר כיצד ראש ממשלת בריטניה, בוריס ג׳ונסון, אדם שעשה קריירה פוליטית מזלזול במומחים והישענות על פופוליזם טהור, פתאום פונה להישען על מומחים בשביל לקבל החלטות.

מעבר לאירוניה הזו, בסופו של דבר האחריות תיפול על ג׳ונסון, לא על המומחים. הוא זה שיצטרך להחליט איזה שיקול גובר – השיקול הכלכלי או השיקול הבריאותי. ובכלל, בתוך השיקול הבריאותי מסתתר גם שיקול כלכלי, מה שהופך את ההחלטה להרבה יותר מסובכת.

השיקול הזה הולך ככה: אם אני אסגור עכשיו את מערכת החינוך לשבועיים, ההורים לא יוכלו לעבוד והכלכלה כמעט בוודאות תשקע במיתון או בהאטה חריפה מאוד. מצד שני, הסיכוי שלי למנוע התפשטות מהירה של המחלה הוא הרבה יותר גבוה. אם אני לא אמנע התפשטות מהירה של המחלה, הורים רבים גם ככה ימצאו את עצמם מושבתים די מהר, יחד עם הילדים שלהם, וממילא הכלכלה תלך לפח. אבל בתסריט הזה, על הדרך, אני אכביד מאוד על מערכת הבריאות, שתתקשה מאוד לטפל בחולים, מה שאומר שכמעט בוודאות יותר אנשים ימותו. מצד שני, ההאטה החריפה או המיתון יגיעו רק מאוחר יותר, מה שאומר שבינתיים יהיה לי (לממשלה) כסף לממן תכניות חירום וכו׳. הצילו! מה עושים?

ככה פחות או יותר נראה הסיוט של כל פוליטיקאי.

3

רק שבישראל אין כרגע ממשלה נבחרת. יש רק ממשלת מעבר שמכהנת כבר יותר משנה. ויותר מזה, אנחנו נמצאים בתקופת דמדומים שבה לאף אחד מהמועמדים יכולת ברורה להרכיב ממשלה, אבל אחד מהם הוא ראש הממשלה בפועל. אותו אחד, נתניהו, צריך לקבל את ההחלטות, בזמן שכולם חושדים בו שההחלטות שהוא יקבל לא יהיו ענייניות אלא רק ניסיון להשיג יתרון על גנץ. אם מישהו היה צריך לחשוב על התנאים הכי בלתי אפשריים לקבל החלטות מהסוג הזה, לדעתי זה התסריט הגרוע ביותר.

אני לא יודע מה ההחלטה הנכונה. בתחושת הבטן שלי אם השיקולים הכלכליים יגברו – וזו החלטה לגיטימית לגמרי – המחיר הכלכלי שנשלם בטווח הבינוני-ארוך יהיו גבוהים יותר. אני לא חושב שצריך לרוץ לפתרונות קיצוניים ולסגור הכל לשבועיים, ממש לא. אבל אני חושב שאם השיקולים הבריאותיים יכתיבו שאנחנו צריכים להתקדם לצעדים קיצוניים יותר, השיקולים הכלכליים צריכים לבוא רק במקום השני. כי אחרת, לעניות דעתי, הנזק הכלכלי יהיה גדול יותר בהמשך + הרבה מאוד אנשים מתים שהיה אפשר לחסוך את מותם.

ואגב, אני רואה ברשתות (בעיקר בטוויטר) שאנשים כאילו פוטרים כלאחר יד את המגיפה הזו בכך שרק אנשים מבוגרים מאוד נמצאים בקבוצת סיכון. וואלה יופי. אלה עדיין אנשים. הם ההורים והסבים/סבתות שלנו. זה מאוד משונה לפטור את זה כלאחר יד רק כי הם קרובים יותר לסוף חייהם באופן טבעי מאיתנו. אם זו היתה מחלה שהסיכוי למות ממנה היה הפוך – שילדים היו בסיכון הרבה יותר גבוה מזקנים – אני משוכנע מעבר לכל ספק שהציבור כבר מזמן היה צועק לסגור הכל ולעזאזל הכלכלה.

3.5

חברת הייעוץ מקינזי פרסמה ניתוח בסיסי על התסריטים האפשריים לנזק הכלכלי של הקורונה. זה באמת די בסיסי, אבל זה נותן מסגרת מעניינת לחשוב על זה.

בתסריט האופטימי ביותר, הכלכלה העולמית תתאושש בסוף הרבעון השני, כלומר בסוף יוני. התסריט האופטימי הזה מבוסס בעיקר על זה שכלכלת סין תתאושש מהר, שהמפעלים ייפתחו מחדש, שכל העובדים יחזרו לייצר ב-100% ייצור, שלא תהיה בעית חומרי גלם, ושלקראת סוף החודש הנוכחי – מרץ – הקורונה תהיה תחת שליטה גם באירופה. אחרת, הסינים אולי יחזרו לייצר, אבל לא יהיה כל כך עבור מי לייצר.

בהינתן איך שזה נראה כרגע בארה״ב ובאירופה, התסריט האופטימי נראה לי כרגע יותר מדי אופטימי.

תסריט הביניים של מקינזי מדבר על כך שאנחנו הולכים לקראת האטה כלכלית גלובלית, שתסתיים בסביבות אמצע רבעון שלישי, כלומר איפשהו ביולי. התסריט הזה מבוסס על כך שבאירופה מספר החולים החדשים נבלם באפריל, כלומר בחודש הבא. האם זה אפשרי? אולי, אני לא אפדימיולוג. בטוח נראה מציאותי יותר מהתסריט האופטימי, אם כי לדעתי, בהינתן מה שקורה בארה״ב, גם זה נראה קצת אופטימי מדי.

לבסוף, התסריט הפסימי ביותר שלהם הוא של מיתון גלובלי ב-2020, כלומר כלכלות שמתכווצות בכל רחבי העולם. בתסריט הזה באמצע אפריל המחלה לא רק שלא מתייצבת תחת שליטה, אלא מתפשטת עוד ועוד, בעיקר ברחבי ארה״ב. מאחר שכח הקניה העיקרי של העולם נמצא במדינות המפותחות, כלומר בארה״ב ובאירופה, אם יש שם מגיפה, אין מי שיקנה את כל התוצרת הסינית, ולכן גם ההתאוששות בסין לא תעזור בשביל להחזיר את הכלכלה למסלולה.

אני לא יודע איזה תסריט יתגלה בדיעבד כתסריט שבאמת קרה, אבל התרחישים האלה מתעדכנים שם כל הזמן בהינתן נתוני האמת. אני חושב שזה ניתוח בסיס לא רע כי הוא נותן מסגרת של ״הנזק יהיה האטה חריפה של רבעון״ לבין ״הנזק יהיה שנה אבודה״. זה לא אומר שזה מדויק, אבל זה עוזר לשים דברים בפרופורציה.

אגב, הניתוח הזה מתעלם לחלוטין מהמיקרו. מהעובדה שהמשבר לא יפגע בכולם אותו הדבר, שיהיו עסקים שייסגרו ולא ייפתחו מחדש, שיהיו אנשים שייפלטו ממעגל התעסוקה ויתקשו מאוד לחזור אליו, מהשוני של מדינות שונות ומהקושי של אחדות להתאושש, וכו׳. התסריטים האלה, משום מה, גם לא מביאים בחשבון תסריטים קשים יותר, של דומינו של חובות של מדינות זו לזו שקורסים בזה אחר זה (ע״ע משבר החוב של יוון), אבל שיהיה.

גם הגרף הזה עוזר לשים דברים בפרופורציה – מדד 500 החברות הגדולות בארה״ב ב-15 שנה האחרונות. רואים את המשבר הגדול של 2008? בקושי, נכון?

4

אבל בכל זאת, יש משהו לא הוגן בגרף הזה. הוא לא רלוונטי עבורכם אם יצאם לפנסיה בדיוק כששווקי ההון קרסו ב-2008. והוא לא רלוונטי עבורכם אם אתם יוצאים לפנסיה עכשיו, כשהשווקים קורסים.

ואני מכיר מישהי אחת כזו שיוצאת לפנסיה בימים אלה. אמא שלי (בת 67, עמוק בקבוצת הסיכון). ובסוף, לסיפור הקורונה יש עוד זווית כלכלית, הפנסיה של אמא שלי, ושל אנשים רבים אחרים שפורשים בימים אלה.

כל מי שחוסך לפנסיה בעולם הפנסיה החדשה – כלומר, לא בפנסיה תקציבית ולא בקרן פנסיה ותיקה – חשוף לכל הסיכונים שבעולם. אחד הסיכונים האלה הוא הסיכון של שוק ההון. 70% מהכסף של החוסכים בקרנות הפנסיה נמצא בשוק ההון (אם אתם בביטוח מנהלים או בקופת גמל אז 100% מהכסף שלכם בשוק ההון). כשהשוק עולה, כולם שמחים. כשהשוק יורד, אנשים קופצים מהגג.

בעולם הפנסיה החדש החישוב של הפנסיה שלכם נעשה בדיוק ברגע שאתם פורשים (בניגוד לעולם הישן שבו הובטחו לכם 70% מהמשכורת). החישוב הזה נעשה על בסיס מה שקורה לכסף שלכם בשוק ההון. אם בדיוק יש מפולת, והשוק קורס ב-15% (כפי שקרה בחודש האחרון) או ב-40% (כפי שקרה במשבר של 2008), זה לא עוזר לכם שבתוך שנה או חמש או עשר או חמש עשרה השוק יתקן את עצמו ויצמח מעלה מעלה מעלה מעלה. זה לא עוזר לכם בשיט, כי הפנסיה שלהם נקבעת בנקודה סינגולרית בזמן.

בשביל שלא מלוא הסיכון הזה יהיה על הכתפיים שלכם – כי בואו נודה על האמת, זו ממש לא אשמתכם – המדינה פרסה מנגנוני הגנה לחסכונות של הציבור, שזה שם קוד ל״משלמי המסים מגנים לכם על הפנסיה, לפחות על חלקה״. במקרה של אמא שלי, ושל פנסיונרים אחרים ואנשים בני 60 ומעלה, בערך 60% מהפנסיה שלהם מוגנת על ידי המדינה. ההגנה הזו נעשית על ידי אגרות חוב מיוחדות עם ריבית ידועה מראש (וגבוהה למדי) שהמדינה נותנת. ההחלטה הזו לפרוש רשת הגנה מוגברת לאנשים מבוגרים התקבלה בשנים האחרונות על ידי משרד האוצר בקדנציה של משה כחלון, והם צריכים לקבל על זה קרדיט. אז הנה.

ומה עם יתר ה-40%? נכנסתי למסלולי החיסכון בקרן של אמא שלי (כלל פנסיה). לפני כמה שנים אמרתי לה שכדאי לה לעבור למסלול סולידי יותר, עם פחות מניות, והיא עשתה את זה. היום יש לה 15% מניות. לא מעט, אבל לא נורא. עכשיו, כשהבורסות נופלות ב-15%, זה אומר ש-2.5% מהפנסיה שלה נחתך. זה ממש לא כיף כשהפנסיה שלך נמוכה גם ככה – נזק של בערך 100 שקל בחודש, עד סוף החיים – אבל זה היה יכול להיות הרבה הרבה יותר גרוע.

אגב, גם אם אמא שלי לא היתה מקבלת החלטה אקטיבית לעבור למסלול פחות מסוכן, הקרן היתה מעבירה אותה באופן אוטומטי. גם זה נובע מרגולציה של משרד האוצר. זה נקרא המודל הצ׳יליאני, והוא קובע שאלא אם אתם בוחרים אחרת (ומיעוט שבמיעוט בוחר אחרת), הקרן תעביר אתכם למסלול מסוכן פחות ככל שתזדקנו. ההחלטה על המודל הזה התקבלה בעקבות המשבר ההוא של 2008, ולצערי לקח לה הרבה יותר מדי זמן להתממש, אבל בסופו של דבר גם היא יצאה לפועל בקדנציה של המפקחת הקודמת על שוק ההון, דורית סלינגר. הנה, נתתי עוד קרדיט.

אז כן, החוסכים לפנסיה בעולם החדש חשופים לסיכונים שהחוסכים בעולם הישן – פנסיה תקציבית, קרנות ותיקות – לא חשופים אליהם בכלל. אבל אני שמח שאנחנו גרים במדינה שהחליטה שהנושא הזה מספיק חשוב לה בשביל לקחת מהצעירים ולתת הגנה גדולה יותר למבוגרים.

5

עוד משהו שאנחנו לא חושבים עליו בדרך כלל הוא איך בשם אלוהים חברות הביטוח יכולות להתמודד עם מגיפה? מעבר לביטוח של אירועים וכנסים ומשחקי ספורט וכו׳ שחלקם כבר בוטלו וחלקם עוד יבוטלו, ומעבר לביטוח של נזקים כלכליים לכל מיני חברות ועסקים וכו׳ – מעבר לכל אלה – יהיו לא מעט אנשים שימותו. לרובם המוחלט יש ביטוח חיים (דרך קרן הפנסיה או ביטוח המנהלים או המשכנתא). מישהו יצטרך לשלם על ביטוחי החיים האלה. איך חברות הביטוח יוכלו לעמוד בהרבה מאוד אנשים מתים בפרק זמן די קצר?

אז התשובה היא שהרגולטור מחייב את חברות הביטוח לבנות את המודלים שלהם גם על בסיס אירועי קיצון שקורים פעם במאתיים שנה, כמו מגיפה. למעשה, לא כמו מגיפה, אלא בדיוק מגיפה. הנה, מתוך אחד מחוזרי היציבות של הפיקוח על הביטוח, אחד מתרחישי הקיצון שחברות הביטוח צריכות להראות שהן עומדות בו:

סתם, שתהיה לכם נקודת אור במשבר קורונה הזה. זה נחמד לדעת שבבעיות כל כך גדולות, כמו הקורונה, אנחנו לא לבד, אנחנו קהילה שמתמודדת יחד, מכל הכיוונים. לא?
כי בתכלס, המשבר הזה הוא משבר קולקטיבי, ולכן הוא דורש פתרון קולקטיבי. הפגיעה בכלכלה היא ודאית, והאוכלוסיות החלשות ייפגעו ממנה יותר. ידרש פה סיוע של משלמי המסים לנפגעי המשבר הזה. וכל מי שאומר לכם שאין שום מקום לסיוע ממשלתי, הוא טרמפיסט חופשי שרוצה שהמדינה תגן עליו בעת משברים מהסוג הזה, אבל לא רוצה לממן את ההגנה הזו לאחרים.