0
קודם כל, מוזיקה:
1
שבוע וחצי התלבטנו. בסוף, בלב כבד, החלטנו. 24 שעות לאחר מכן התחלנו לארוז. 12 שעות לאחר מכן הדירה שלנו היתה ריקה לחלוטין. החיים שלנו היו ארוזים בשמונה תיקי ענק ועוד ארבע תיקי גב, וטרולי, ושקית, כי אי אפשר בלי שקית. הנהג של האובר חיכה למטה וצעק בטלפון שהוא נוסע אם אנחנו לא באים. אז באנו. כל התיקים לא נכנסו במכונית הענקית שלו, אז הזמנו עוד ליפט. היא והילדים נסעו ראשונים. אני חיכיתי לנהג שלי. כשבא, העמסתי את התיקים הגדולים הנותרים, ואת עצמי, ונסענו לשדה התעופה. הנהג שלי היה מאתיופיה. כשסיפרתי לו שאני מישראל אמר לי שאני צריך להתפלל לאלוהי אברהם, יצחק ויעקב, כי שום דבר אחר לא יעצור את זה. בדרך לשדה התעופה אשתו התקשרה וכשגילתה שהוא עושה עוד נסיעה התחילה לצעוק עליו שזה לא שווה את הכסף.
*
שדה התעופה של בוסטון היה נטוש כמו בסרט אפוקליפטי. כשעשיתי את דרכי מהחניה אל טרמינל E, הייתי בו כמעט לבדי. חלק גדול מהתאורה היתה כבויה. כשחלפתי במסדרון הארוך שמוביל מהחניה אל הטרמינל, הרמקולים התחילו להשמיע את קולו של ראש העיר של בוסטון, מרטי וולש, מברך אותי בברכה מוקלטת על הגעתי. הוא הזמין אותי ליהנות מכל מה שהעיר יודעת להציע: תרבות והיסטוריה ומדע והייטק. המסדרון היה חצי חשוך ולא היתה בו נפש חיה מלבדי. זה הרגיש כאילו הגעתי לעתיד. כשכל מה שנשאר מבוסטון זו ההודעה המוקלטת הזו של ראש העיר וולש.
2
לא היינו אמורים לחזור כעת.
אחרי שסיימתי את התכנית שלי בשנה שעברה היא התחילה ללמוד תואר שני בבית הספר למדיניות ציבורית בהרווארד, אז נשארנו לשנה נוספת.
השנה השניה בארה״ב היתה שונה מאוד מהראשונה. פתאום אתה פז״מניק. פתאום באים ישראלים חדשים ואתה מראה להם את דרכי העיר, מזהיר ממסעדות על הפנים (הרוב) וממליץ על הטובות. פתאום אתה רוכב באופניים גם בינואר/פברואר כאילו כלום. פתאום הילדים הולכים לבית הספר בחולצה קצרה גם במינוס מעלות. פתאום הכל מוכר יותר, זר פחות.
זו לא היתה שנה קלה בכלל, אני לא מנסה לייפות או לעשות לה אידאליזציה בדיעבד. יש הרבה עניינים משפחתיים שלא אכנס אליהם כי הם, ובכן, משפחתיים. אבל זו היתה שנה שבנתה אותנו כמשפחה. השנה הראשונה שלנו בארה״ב היתה כמו שנת אפס. שנה של איפוס. השנה הזו היתה כמו השנה הראשונה, השנה שבה השורשים מתחילים לצמוח.
ואז, פתאום, זה נגדע.
אני לא מנסה להתבכיין. אנחנו לא מרכז העולם. אנשים מאבדים את מקום עבודתם, את העסק שהצמיחו בעשר אצבעותיהם בעבודה קשה. אנשים מאבדים את יקיריהם. אנחנו ממש לא מרכז העולם. סתם עוד אנשים שהמגיפה שיבשה להם לחלוטין את כל התכניות.
בהתחלה זה נראה רחוק מאוד. עוד קראו לזה ׳הוירוס הסיני׳. בתחילת פברואר עוד טסתי לאריזונה. אני זוכר ששלחתי לחברים שלי וואסטאפ מטופש שבטח לכולם על המטוס יש קורונה. כמה נאיבים ושאננים היינו.
מהר מאוד, כשזה התחיל להתניע, היה מובן מאליו שישראל נמצאת על קו הזמן של הקורונה איפשהו בין איטליה בעתיד לארה״ב בעבר. מהר מאוד הכל נהיה סביב זה. בתחילה האוניברסיטה סגרה שעריה והלימודים שלה עברו לאון-ליין. כמה ימים אחר כך גם בתי הספר נסגרו והילדים הוצאו לחופשה של שבועיים, שהלכה והתארכה והתארכה והתארכה. אחר כך נסגרו המסעדות והפאבים, אחר כך המספרות וחנויות אחרות. בסופרים נהיו מחסורים. המשלוחים של אמזון ירדו לתדירות לא אופיינית. מוצרים התחילו להיגמר.
בשלב מסוים נהיה מוזר להישאר שם. חיינו בשעון ארה״ב אבל עם העיניים נשואות כל הזמן לישראל. כשהישראלים נכנסו לסגר, גם אנחנו נכנסו לסגר, למרות שהאמריקאים המשיכו בשלהם. עקבנו אחרי המגבלות, הצטיידנו בזמן לפני הפאניקה. החבר האיטלקי שלי שהיה עמית בתכנית שלי בשנה שעברה סיפק כל הזמן הצצה אל איך עלול להיראות העתיד אם לא נשתלט עליו בזמן.
לפני כמה ימים, כשהמספרים של ניו יורק התחילו לצאת משליטה, וכשחבר שלי חואן (צלם עיתונות שגם הוא היה עמית איתי בתכנית בשנה שעברה), סיפר לי שבמנהטן אמנם דומם אבל בקווינס ובברולקין אנשים עדיין מסתובבים בחוץ כאילו אין מגיפה, נהיה ברור שאין שום סיכוי שאמריקה תשתלט עליו בזמן. אז החלטנו לעזוב.
3
טיסת טורקיש איירליינס מבוסטון לאיסטנבול היתה חצי ריקה. אני מודה שהופתעתי, חשבתי שיהיו עוד פחות אנשים במטוס מכפי שהיו.
חלקם היו עם מסיכות, חלקם לא. חלקם היו עם כפפות, חלקם לא. מראות סוריאליסטיים לחלוטין שלקוחים מסרטי אסונות. איך, לעזאזל, הסרט הזה נהיה חיינו.
תשע שעות במטוס הם סוג של מתכון ודאי לקורונה, לא? כל חצי שיעול של מישהו מקפיץ מטוס שלם. כולם נראים כמו אנשים שמנסים להרוג אותך, להשתפשף עליך, להשיל עליך את הקורונה שלהם. אני משוכנע שגם אני נראיתי להם כזה.
הילדים היו מדהימים. חוץ מזה שלהגיד לילד שאסור לו להכניס ידיים לפה זו גזירה שאנשים בני עשר ומטה לא יכולים לעמוד, הם היו מדהימים.
כשסיפרנו להם שבעוד יום – בסך הכל יום – אנחנו עוזבים את כל החיים שלהם וחוזרים בחזרה, הם היו בהלם. היו גם בכי וצער גדולים. אבל דיברנו איתם והסברנו להם. הסברנו להם שהתלבטנו ארוכות, ושגררנו את ההחלטה הזו עוד ועוד בשביל להיות בטוחים, עד שהגענו למסקנה שזה הדבר הכי אחראי שאנחנו יכולים לעשות בשביל המשפחה שלנו. ושגם אנחנו עצובים כי עוד לא מיצינו, וכי הלימודים של אמא, וכי החברים שהכרנו, וכי המקומות שעוד רצינו לראות, והכל. כאבנו איתם והתעצבנו איתם וחיבקנו ואהבנו מאוד. ולאחר מכן, כשיבשו הדמעות, בעיניהם היה זיק של הבנה וקבלה והשלמה. ואני ידעתי שיש לנו ילדים מדהימים, ושבנינו משפחה מופלאה.
עשרים וארבע שעות לאחר מכן היינו על המטוס, דחוסים עם אנשים מפיצי וירוסים, מנגבים את כל מה שסביבנו במגבונים לחים כאילו שזה עוזר.
אחר כך עוד שדה תעופה נטוש, הפעם באינסטנבול, לקונקשן של כמה שעות. הדיסוננס בין שדה התעופה החדש (והיקר) של איסטנבול, הבייבי של ארדואן שהחליט להשקיע בו מיליארדים למרות שאמרו לו שאין בזה צורך, לבין השיממון שהיכה בו היה יוצא דופן.
שורות שורות של מטוסים מקורקעים בדממה ליד השרוולים שלהם. חנויות סגורות, בתי קפה סגורים, ורק זוג עובדים טורקים שניקה את חלונות הזכוכית הגדולים של הטרמינל כאילו שזה חשוב.
בשער F7A התחילו להצטבר עוד ועוד ישראלים. רובם עם מסיכות. כולם התקבצו מרחבי הגלובוס. חבר׳ה שעשו טיול תרמילאים בניו זילנד, ישראלית שעזבה את הוואי כי פחדה להיתקע על האי, ומיליון סיפורים אחרים. אקסודוס פוסט ציוני מלא בנגיפים.
4
זה לא קל להיות זר במדינה אחרת. זה קל לא פחות לעזוב לפני שתכננת. איפה זה ׳בית׳ כשאין לך שום מקום בבעלותך? איפה ׳הבית׳ כשכל רכושך עלי אדמות נשרף עד היסוד וכל מה שנותר הם בגדים, קצת משחקים ועוד מלא כבלים ומכשירים אלקטרוניים שנכנסים בשמונה תיקים גדולים, כמה תיקי גב, טרולי ושקית?
אני לא יודע, אבל ככל שהמגיפה התפשטה, היה ברור שמקומנו אינו בארה״ב. בלב כבד, בתחושת החמצה, אבל מתוך הבנה שהעולם השתנה עבור כולם ושאין סיכוי גדול שביוני הכל יהיה בסדר ונוכל לצאת לטיול שתכננו בחוף המערבי, החלטנו לחזור. כי גם בלי דירה על שמנו בטאבו, וגם בלי חפצים למלא בהם חדרים, המשפחות שלנו כאן, והחברים, וגם הלב.
השבועות האחרונים הבהירו לי זאת לחלוטין. עקבתי בדריכות אחר מספר החולים בישראל, לא באמריקה. עקבתי ודיווחתי אחר הנעשה במשרדי הממשלה בישראל, לא באמריקה. באמריקה זו היתה הבעיה של מישהו אחר. בישראל זה נוגע לי, לקרוביי, לחבריי. באמריקה זו המגיפה שנקלעתי אליה, בישראל זו המגיפה שבחרתי להיות בה.
האם זו היתה טעות לחזור כעת? נהיה כולנו חכמים גדולים בדיעבד, כמו תמיד. בינתיים, בשלוש ורבע לפנות בוקר כשהג׳ט לג מכה ואני עדיין מלוכלך מהקורונה של המטוסים והמוניות שעברתי בשביל להגיע לכן, זו מרגישה כמו ההחלטה הנכונה.
5
נהג המונית שקיבל את פנינו בנתב״ג חייב אותנו לנקות את הילדיים באלכוג׳ל ולחבוש מסיכות לפני שנכנסו לרכב. בפנים, מחיצת ניילון אטומה באיזולירבנד שחור חצצה בינינו. החובבנות המוזרה של מלחמת המפרץ עשתה קאמבק.
כביש 443 היה ריק אפילו יותר מבדרך כלל. הכלא הגדול ליד מחנה עופר היה גדול יותר מהפעם האחרונה שזכרתי אותו. תוך ארבעים דקות כבר היינו בירידות של כביש בגין.
התמקמנו בירושלים. כמה מוזר לחזור אליך, ירושלים, העיר שבחרנו לעזוב לפני שבע שנים. אמנם בצד השני של העיר, ועדיין, ירושלים.
אומת טוויטר הנהדרת שידכה בינינו ובין מארח אדיב ומתחשב, עד רמת המתאמים לשקעים בשביל שלא ניתקע בלי סוללה. הילדים התרגשו עד הגג והתקשו להירדם. גם אנחנו. הכל עדיין בתיקים, אבל כל הידיות והמתגים כבר מנוגבים במגבון, כי זה בטח עוזר. תהילים נגד טילים, מגבונים נגד קורונה. אפילו כבר שתינו תה.
מחר הוא היום הראשון בשארית חיינו. ארבעה עשור יום בבידוד ואחרי זה, השד יודע. למצוא דירה, מבלי לדעת אם זו תהיה שכירות לחצי שנה או לארבע שנים. לקנות רהיטים חדשים. אולי רכב. להתגעגע לאופניים שהשארנו מאחור. לאביב של קיימברידג׳ שעומד לפרוץ במלוא עוצמתו ויופיו, לנהר הנשקף מחלון חדר השינה. לרשימת הדברים שרצינו להספיק לעשות שעדיין תלויה על המקרר.
ביי אמריקה, היית קשה אבל גם טובה אלינו. תודה על מה שנתת לנו. תודה שהראית לילדים שלנו שאם רוצים מגיעים למקומות מופלאים, בתקווה שגם הם יום אחד יצאו להרפתקה משלהם. תודה לכל החברים שנשארו מאחור שעזרו להרגיש בית גם בצד השני של העולם.
שלום ירושלים, שלום ישראל, שלום ארבעה עשר ימי בידוד, שלום חיים-ישנים חדשים, מקווה שתקבלו אותנו בחזרה לחיקכם.
עכשיו לילה. הגיע הזמן להישטף, לשטוף מעלי את כל הלכלוך והנגיפים ולהיכנס למיטה שאינה שלי, ולחיים שאינם של אף אחד מאיתנו. הלוואי שכבר נגיע לצד השני שלהם.
קורא אותך ושומע אותך בתדירות גבוהה, ברוך השב הביתה.
אתה איש מיוחד שאול, וכותב נפלא. ישראל מרוויחה. בלי ציניות.
שמח מאוד שהיית, שמח שחזרת.
שמח שהתאגיד היה מספיק חכם להשאיר אותך.
אתה אדם עם הרבה יותר מעוף וחדווה ועניין וסקרנות מאשר רוב העיתונאים שאני מכיר.
ברוכים השבים, סחטיין על הבייצים.
אתה כותב נהדר!
שמח שהתחלתי לעקוב אחר הבלוג
ברוך הבא שאול. שומע אותך הרבה ושמח שאתה כאן.
חרדי שאוהב אותך
קראתי עם השיר ברקע – מרגש, עצוב ועם זאת מלא תקווה. ברוכים השבים וחיבוק גדול לכל המשפחה!
כתבת כל כך יפה.
אבל מהצד שלנו… זקוקים לכם כאן.
ברוכים השבים!
תודה על העבודה שאתה עושה! היה טוב לראות אותך פה באמריקה ומדווח מכאן, זה עזר לי להבין טוב יותר את המקום בו אני נמצא. ישר כוח!
Hey Amsterdamsky,
Still didn't install Hebrew fonts on my lab computer, while realizing I'm only a month here in Washington.
Only 1 month but can see myself in your writing, in you very nice writing.
Appreciate your nice articles, overview and simple shares,
Will keep following you from time to time, keep up the good work.
Israel is blessed to get your family back.
Kobby
לא נפגשנו, אנחנו לא מכירים , אבל אני מרגיש פתאום שמשהו חסר לי בארצות הברית. זה מדהים כמה כתיבה טובה וכנה יכולה לגעת בך. התאקלמות קלה. תהיה חסר חנו כאן..
פייר, התגעגתי.
למרות הכאב ותחושת ההחמצה, עשיתם את ההחלטה הנכונה. כשסוף העולם מגיע, עדיף להיות עם משפחה וחברים….
ברוכים הבאים מאחלת שימי הבידוד יעברו בקלות (יחסית) לפעמים צריך לעשות החלטות אמיצות….
ברוכים השבים! אנחנו היושבים בציון ללא ספק מרוויחים! והלוואי הלוואי שהתקופה הזו תהיה עוד אפיזודה חולפת מחוייכת ושיצמח ממנה טוב, בריא ובהיר.
כתוב נפלא שאול.
ברוכים הבאים. התרגשתי מאוד לקרוא. אנחנו ״ברחנו״ מסין לפני כחודשיים, כשהכל התחיל שם והדברים שכתבת תיארו באופן מדוייק את חווית העזיבה שלנו . תודה!
ברוך הבא,
גם אנחנו חזרנו אחרי 6 שנים למדינה שהמחירים בה עלו בעשרות אחוזים בשנים שלא היינו.
ולמרות כל השחיתות, הפילוג והרוע, מרגישים שכנראה עשינו את ההחלטה הנכונה.
אני מקווה שתרגישו אותו דבר
כמה טוב שבאתם הביתה
איזו החלטה אמיצה, מאחלת לכם שיבה קלה ככל שניתן ונקווה ביחד לימים טובים ובריאים. אשמח להמשיך לקרוא אותך.
תודה שאול. מעלה המון מחשבות בעיקר על עניין השייכות. חזרה טובה הביתה
אאוץ'. לא פשוט בכלל – גם המהלך ואולי עוד יותר – ההבנה. שתהיה נחיתה קלה ושנקרא עוד ועוד ממך. תודה ששיתפת.
שאול :(((
ברוך השב!
ארהב הפסידה, אנחנו הרווחנו בגדול. בהצלחה לכולכם!
ברוכים השבים, שאול כיף לקרוא ולשמוע אותך, שבת שלום
ברוך הבא שאול. נהנה לרוא אותך בכל הפלטפורמות. רק דבר אחד רציתי לשאול, מה היה בשקית?
פשוט כותב נפלא!
שמע, תנחומיי, (ומאחל שזה כל התנחומים שתצטרך בתקופה הקרובה), זה באמת לא קל. מה שכתבת הידהד עבורי את החוויה שלי (בקטן יותר) – גם אני הייתי ברילוקיישן (אם כי קצר יותר) בקוריאה, עם הרבה תוכניות לסוף התקופה, שנקטע בפתאומיות כשהמקרים התחילו לקפוץ למעלה, והחברה בארץ נלחצה והחליטה להחזיר אותי מיידית. זה היה מבאס למדי, לזרוק הכל מהידיים ואת התוכניות לפח (אחרי חורף נוראי בקוריאה, ממש ציפיתי לאביב) ולעלות על מטוס, ואני רק יכול לדמיין שאחרי שנה וחצי, ועם משפחה ותוכניות הרבה יותר גדולות, זה קשה יותר בכמה סדר גודל.
מקווה שההתאקלמות תהיה קלה, וברוך השב לירושלים! אם אתה צריך עזרה מבחינת אופניים (מאיפה לרכב לאן, או להשאיל זוג זמני), שלח לי הודעה.
ברוכים השבים, נקווה שתצאו מהבידוד ישר לתוך הכאוס הישראלי, שנקרא כאן חיי היום יום.
שאול, מרגישה אתכם דרך המילים. את האקפוקליפסיות שנחתה עליכם באמצע ההרפתקה הגדולה של החיים. היינו שם בלי האפוקליפסה. חזרנו בלב שלם אבל הדרך להחלטה, בהרגשה שעוד לא מיצינו (7 שנים), שלא ברור איפה הבית ומה יהיה בצד השני של החלק השני של ההרפתקאה של חייינו. זה כבד. אבל זה עוד פרק בספר של החיים שלנו. מאחלת לכם נחיתה טובה, אתם תצלמו את זה יחד.
וואו.שאול. היית הקול מאמריקה. אותי מענין באמת איך מקבלים החלטות בתוך אי ודאות. מה גורם לאנשים לקבל החלטה על לזוז כשמזהים בעיה או להישאר. ומה עושה את ההבדל בין האנשים(מי ער למידע ומבין
יש בעיה ומי מתעלם)…. מחשבה שעולה לי על עצמי.מה אני הייתי עושה.
ברוכים השבים. לא להתייאש.בכל שינוי יש הזדמנות. תמשיך לכתוב. זה עושה לנו טוב
שאול היקר, נהנית לשמוע אותך ולקרוא אותך לאורך השנים. כותבים לך פה שהעיקר שהגעתם לארץ, אבל גם להצטער, לכאוב ולהתאכזב ממה שהשארתם הוא חלק מהעיקר. תעשו מקום לכאב הפרטי שלכם, כשהלב יסיים לכאוב, הוא יצמיח את כל הכוחות שבעולם. מאחלת בידוד נסבל, והרבה תקווה וחלומות חדשים לאחר כך.
ברוכים הבאים!
אני יכולה לספר לך שגם בלי מגיפה ההחלטה לעזוב את ארה"ב ולחזור היא קלה וגם 22 שנים אחרי חוזרים ובודקים מה היה אילו …..
הקול העיתונאי שלך חשוב פה, מקווה שנראה אותך במרכז העניינים.
תהיו בריאים!
תודה שאול על השיתוף. אתה כותב מדהים וניכר שחזרתכם לארץ הגיעה מתוך תחושת בטן ורגשות עצומים לכאן, המקום שלנו.
מאחלת לכם התאקלמות נעימה וקלה.
חזרה קלה. בא לי לשלוח לך עוגיות טחינה
אתה איש מדהים. אני עם דמעות בעינים. ברוך הבא ותודה לאומת הטוויטר ש"הפגישה" בינינו
ברוך הבא ושתהיה לכם חזרה קלה ככל האפשר
שמחה שחזרתם , ברוך שובכם , כיף לדעת שאנשים טובים שבים לכאן
זה לא היחסים בינינו, אבל חיבוקים רבים.
להגר זה חרא, זה אני יודעת, אבל לחזור זה נראה לי, לפחות בהתחלה, בדיוק אותו דבר.
ברוכים השבים הביתה. איזה סיפור, קשה לי לנתק את זה מסיפור השריפה של המחסן שלכם לפני כמה חודשים.
מאחלת שתרגישו שחוזרים הביתה, ולא יוצאים לעוד מסע הגירה. בהצלחה, רק בריאות
ברוך הבא, ברוך השב, ברוכים הנמצאים, ברוכים תהיו
שאול, אל תשכח לכוון שעון קיץ :)
וולקאם טו איזראל!
ברוך השב, התרגשתי בקריאת הקטע הזה. אתה כותב מדהים – תמיד מעניין ומלמד ומעורר מחשבות. ונראה לי גם שאתם הורים מעולים.
ברוך השב, תודה על כתיבתך
ברוכים השבים הביתה.
אנחנו לא מכירים, אבל דאגנו לכם, וטוב שחזרתם הביתה, לפחות הנוף מוכר (:
והיי, אנחנו הירושלמים הרווחנו (:
ברוכים השבים שאול:) תודה על השיתוף
כתוב נפלא. ברוך השב ונחיתה רכה.
ברוך שובך הביתה. בתור מי שעברה כבר מזמן את שנת האפס ואז השנה הראשונה והשניה… והעשירית… אני (עדיין) מבינה נהדר את תחושת השייכות למקום המוזר והמופרע הזה שנקרא ישראל, בודאי בתקופות של משבר. תחסר לנו בצד הזה של האוקיאנוס
כרגיל, כתבת נפלא. חבל שאילו הנסיבות, אבל ברוך שובכם הביתה.
הי שאול, אני בדכ לא מגיבה אך הפעם הרגשתי צורך להודות לך באופן אישי על הפוסט. אנחנו חיים פה גם בבוסטון (ועדיין פה) וככ דייקת בתיאור התחושות והמחשבות. המגפה בארץ היא שלנו, פה זו הבעיה שלהם. ובכל זאת, אנחנו עדיין כאן. נקווה לימים יפים יותר.
ברוכים הבאים