את הדברים שלפניכם כתבה עובדת הוראה שביקשה להישאר בעילום שם. היא בשר מבשרה של המערכת, אבל לא מבינה למה משרד החינוך בוחר באופן שהוא בוחר להגיב למשבר הזה. מאחר שמשרד החינוך, וארגוני המורים, הם גופים נקמניים, היא לא רוצה להסתכן בחשיפה. באופן כללי, במשרד החינוך לא אוהבים ביקורת מהשטח. אני חשבתי שזה קול שחשוב לשמוע, אז הזמנתי אותה לכתוב פוסט אורח בעילום שם. הנה הוא.
=====================
אני חלק ממערכת החינוך עובדת כמורה כעשרים שנים ובשנים האחרונות בתפקיד סגנית מנהל, אני מאמינה בתפקיד ואוהבת אותו מאוד. ברמה האישית, את המפגש עם ילדים ובני נוער ובנוסף, אני רואה בתפקיד שליחות לאומית. אני מאוד רוצה להמשיך לתת לילדים את המענה לו הם נזקקים כרגע.
כדי לתת שירות טוב לציבור ולמערכת הכלכלית עובדי מערכת החינוך צריכים הנחיות ברורות וזמן מספיק כדי להתכונן. כרגע, בשעת אחר צהרים מאוחרת, אף אחד מאיתנו לא יודע האם נתחיל ללמד מחר ובאיזה פורמט, מה שלא מאפשר לנו לא ללמד ולא להרגיע את ילדיכם.
על מנת לפתוח את המערכת בצורה יעילה, צוותי החינוך זקוקים לכמה הבהרות:
- מהי מטרת פתיחת המערכת, האם המטרה היא לימודית, חינוכית או כלכלית (לאפשר למשק לפעול). מהגדרה זו נגזר אופי העבודה במסגרות החינוכיות.
- הגדרות ברורות בנוגע לחוקי המפגש – מספר ילדים בחדר, מרחק בין ילדים, גילאי המורים שיכולים לעבוד ועוד. חיוני להתייחס לעובדה שילדים בגילאים שונים יכולים לציית להוראות ברמות שונות. ילדי הגן והכתות הנמוכות לא יוכלו כנראה לציית להוראות ריחוק חברתי בשל שלב ההתפתחות שלהם.
- מהם המדדים הרפואיים על פיהם נבדוק את מידת ההצלחה שלנו ביצירת השילוב בין המשך עבודה למניעה של התפרצות חוזרת של המגפה.
אחרי הבנה של כל אלו, אביע את דעתי בנוגע לאופן בו על המערכת לפעול:
בשלב ראשון, יש לפתוח את בתי הספר התיכוניים. תלמידי תיכון יכולים לשמור על הריחוק החברתי בקלות רבה יותר, ובנוסף, יש חשיבות חברתית ורגשית עליונה לתת לתלמידי יב' לסיים את מהלך 12 שנות הלימוד שלהם.
ביום בו תיפתח מערכת החינוך מחדש, יפגשו עובדי החינוכל ילדים במצב פוסט טראומטי ברמות שונות. ולכן נצטרך להתייחס יותר לתפקידי החינוך ופחות לתפקיד ההוראה ולכן, לאפשר לנו חופש מוחלט מכל סוג של מדידה והערכה חיצונית ( מלבד מתווה בחינות הבגרות שכבר נקבע והוא כרגע נותן מענה כמעט לכל השאלות שעלו שם). בתי הספר צריכים לקבל אוטונומיה חינוכית הכפופה להגדרות הריחוק החברתי שמשרד הבריאות יכתיב. וללא ביקורת חיצונית מתמדת על אופי העבודה.
במידה ומתקבלת החלטה לא לפתוח עדיין את המערכת ההתנהלות שונה.
- יש להגדיר מה מטרת עבודת המערכת המקוונת, על משרד החינוך להגדיר כי בראש ובראשונה תפקידנו לתת תמיכה רגשית לילדים.
- על עובדי החינוך להבין שהמשך סגירת המערכת משנה את מרכז תשומת הלב שלהם מהוראה לחינוך. על כל צוותי ההוראה לעסוק בחינוך ולשים דגש על מצבו הרגשי אישי של כל תלמיד ותלמידה.
- כדי שנוכל למלא את התפקיד הרגשי משרד החינוך צריך לפתור אותנו מהצורך בדיווחים הסדירים ומעמידה ביעדים שהוכתבו לפני תחילת המשבר. משום שברור לכל בר דעת שההוראה והלמידה בבתים צפופים עם מספר מחשבים מוגבל, כאשר צוותי החינוך נותנים מענה גם לילדים הפרטיים שלהם, לא יכולה להיות יעילה כמו למידה בשגרה.
- יש ליצור מערך של קשר רציף בין בתי הספר ומערך הרווחה, לאפשר לצוותים החינוכיים כלי דיווחי פשוט, בו יוכלו להציף קשיים שמתעוררים בבתים השונים. צוותי החינוך צריכים לקבל הכשרה בסיסית ע"י פסיכולוגים למתן לזיהוי ומענה במצב של סטרס מתמשך.
- צוותי החינוך צריכים להשכיל ולרתום את תחומי הדעת השונים בהם הם עוסקים להפיכתם לכלי המאפשר שיח, בין ילדים למבוגרים שאינם הוריהם. זה חשוב בכל הגילאים, תלמידים שלי בגילאים שונים מדווחים על הצטברות של קושי להתמודד עם שהות רציפה רק עם ההורים.
- על המדינה לאפשר גם לתלמידים במצב סוציו אקונומי קשה לקחת חלק בלמידה המקוונת. משמעות הדבר, חלוקה של מחשבים/ טאבלטים ופתיחה של רשתות אינטרנט בכל הארץ.
כאמא לקטנטנים שקמה כל בוקר לפנות בוקר ומנסה להגניב כמה שעות עבודה מחדר שינה בלי שהם יריחו שהתעוררתי…
אני מוחה גם נגד צורת הלמידה מרחוק שממש לא נותנת מענה, לצערי.
אמנם אני בת המגזר החרדי, שבו הבעיות קשות יותר (לכו תלמדו ילדה בכיתה א את סוף הקריאה שהיא הפסידה בבית הספר, או עשרת שניה, שלישית ועד 100 דרך הטלפון… הלמידה אצלנו היא ללא מחשבים), אבל גם במגזר הדתי והכללי שבהם הלמידה היא דרך מחשבים, והיא לכאורה קלה יותר, העול על ההורים, להפוך בהתנדבות למורים בבית הספר, הוא בלתי נסבל.
אם הייתי בוחרת בחינוך ביתי, הלימודים היו בקצב שאני מכתיבה, ובצורה שנוחה לי.
מכיון שלמרות הכל החלטתי לתת אמון במערכת ולשלוח את ילדיי לבית הספר- אני חושבת שהמערכת לא מותאמת בכלל ללימוד של הילדים הקטנים, שצריכים עדיין עזרה בכל שלב למידה.
לילדים האלו, צריך להצמיד מורים בקבוצות קטנות לפי רמה, בתחילת שנה הבאה ולהריץ את החומר במידת האפשר (ביחס לכיתת 40 ילדים, שבה המורה צריכה להתקדם בקצב איטי הרבה יותר כדי לוודא שכל התלמידים קלטו פחות או יותר את החומר. בקבוצות קטנות אפשר להתקדם גם עם האיטיים יותר, בקצב מהיר יותר מאשר בכיתה גדולה), ובכך להשלים את הפערים הלימודיים שנוצרים מתקופה זו.
בעיניי, לא ריאלית האשליה שאפשר לסיים עד סוף יוני את כל החומרים הלימודיים לפי דרישת משרד החינוך,
פרט לסוף כיתה י"ב כמ שהזכירה פה הכותבת, וכן סוף עממי, לאלו שעוזבים מוסד לימודים לפני חטיבת ביניים או בסוף כיתה ח', כדי שיוכלו להתחיל ברגל ימין. (למרות שאם כל תלמידי השכבה מפספסים את אותו חומר, ניתן להשלימו בתחילת שנה בצורה מרוכזת, אם על ידי קבוצות, ואם בעזרת מורים פרטיים)
היא צודקת לגמרי, במיוחד הדגש על מעבר מהוראה לחינוך. אנחנו בארהב, ובתי הספר שלנו בחרו דרך אחרת לגמרי מהתיאורים של מה שקורה בארץ, כולל סקר קצר להורים שבדק מה אנחנו רוצים, ומה אנחנו יכולים (מס מחשבים בבית, שעות שהילד יכול להיות על מחשב וכו).
הדגש הוא על קשר עם התלמיד, חיבורים אישיים ותשומת לב, מתן מסגרת למפגש עם החברים והפעלת הגוף והנפש. וממש בקטנה, לימוד בפועל.
לאור קריאת דברי המורה, אולי חלקכם שמע אתמול לפנה"צ את מאור פינטו, תלמיד שביעית או שמינית , בבית ספר תיכון שהתראיין אצל קרן נויבך. הוא דיבר בבהירות ובתבונה על מדיניות או "אין מדיניות" של משרד החינוך בכל מה שנוגע ללמידה בבית, בחינות בגרות, התקשורת עם המורים, בעיות במימוש הלמידה בבית מסיבות טכניות – אין מספיק מחשבים בבתי תלמידים, שבד"כ יש בהם יותר מילד אחד. ואגב, כתלמיד הוא תומך בלימודים בחודשי החופש הגדול.
זה מאוד מרענן לקרוא תגובות אחרות של מורים במערכת.
סיפור: לפני שבועיים הקשבתי לפודקאסט של כלכליסט המראיין תושבים ישראלים מרחבי העולם. ראיינו ישראלית שגרה בשבדיה ותיארה את המצב שם. מבלי להתייחס למדיניות של שבדיה או להתרחשות הכללית שם, היה תיאור אחד שתפס את תשומת ליבי: מנהלים באיזור שטוקהולם יצאו בקריאה לממשלה למנוע סגירת בי"ס, מתוך תפיסה שבתי ספר חיוניים להגנה על השכבות החלשות באוכלוסיה ועל הנוער ושדווקא ברגעים קשים כאלו יש צורך בנוכחות של אנשי חינוך בחיי הילדים. ללא קשר לעמדה שלי בנושא, עצם הקריאה שלהם והתפיסה העצמית של תפקידם חימם את ליבי מצד אחד והעציב אותי מהצד השני. למה העציב אותי? כי כאשר היו דיונים בתחילת הדרך בנוגע לסגירת בתי הספר והגנים, עיקר הקולות שנחשפתי אליהם ברשתות החברתיות (רובם של מורים\ות וגננים\ות פרטיים\יות) היו קשורים לביטויים כגון "אנחנו בשר תותחים", "לא משלמים לנו מספיק" וכן הלאה. לא שמעתי קול אחד שמפסיק להתכסות בתדמית הקורבן ונושא בתדמית המחנך ומגן הנוער.
גם עכשיו, כשהדיונים על תהליכי היציאה מהמצב מתחממים, עיקר הקולות שנשמעים מהמורים ומנציגיהם עוסקים בתנאי העבודה והשכר ולא בתוכן עצמו. זו הפעם הראשונה ששמעתי אשת חינוך עוסקת בנפגעים האמיתיים מהמצב- הילדים שלנו, ולא המורים שלנו.
שאי ברכה וכן ירבו.
פוסטים כאלה יכולים לקבל הד באתר פרפרים:
https://isra-parparim.blogspot.com/2020/04/blog-post_22.html
מוזמן להצטרף ל'פרפרים'.
עברו כמה חודשים והרבה קורונה מתחת לגשר ועולם כמנהגו נוהג…
אנחנו בפתיחת שנת הלימודים ושוב הכאוס חוגג – לא ברור מי מתחיל, כמה בכיתה, איך לומדים וכו' וכו'
בהצלחה למורים הנהדרים ולתלמידים המבולבלים.
טל