1.

קודם כל, מוזיקה:

2.

אנחנו נוסעים עכשיו.

שלושה תיקים גדולים כבר ארוזים. בבוקר עוד ניזכר בדברים אחרים ששכחנו ונמהר לדחוף אותם לכל מיני תאים מהר מהר לפני שהמונית תגיע.

אנחנו נוסעים עכשיו. חמושים במסכות, באישורים, בדרכונים, בתסמינים. מוכנים לעלות על המטוס, להתמגן מפני הזולת, ולהמתין עד שנחצה את האוקיאנוס. שם נעשה דרכנו משדה התעופה אל עיר קטנה בצד נהר. נחצה את רחובותיה בלילה עד שנגיע אל הבית שעזבנו לפני שנה וחצי, כשפרצה המגיפה.

מהו בית? איפה הוא נמצא?

חלק גדול מחיי סובב סביב השאלה הזו. איפה נמצא הבית? האם הבית הוא בית ילדותי שבו גדלתי? חדר נעורי כבר הוסב למשהו אחר, ואת הזכרונות מהעיר בה גדלתי אני מעדיף להדחיק. איפה נמצא הבית? האם הוא בירושלים? האם במושב הקטן ליד שער הגיא שגידלנו בו את ילדינו? האם בדירה בה חיינו יחד רק היא ואני? האם הבית נמצא היכן שאהוביי?

כמעט שנתיים גרנו שם, בעיר הקטנה בצד הנהר, מעבר לים. כשאני נזכר בזה בזמן האחרון, אני נזכר בדברים היומיומיים ביותר. בחציית הכביש, בעלייה בערב במדרגות הנעות של הרכבת התחתית אל הכיכר הגדולה שליד האוניברסיטה. בהליכה המהירה בלילה, בקור, בשביל להגיע הביתה כמה שיותר מהר. בנוף המרהיב של העיר שנשקף מחדר הכביסה בקומה ה-21.

יש משהו מיוחד בלגור בחו״ל. ממש לגור, לא רק לבקר לזמן ממושך. בהתחלה אתה זר. אחר כך אתה זר. בהמשך אתה זר. ואז, מתישהו, פתאום, אתה קצת פחות זר. פתאום הדברים מוכרים. פתאום נסיעה מחוץ לעיר נהיית מובנית ולא מלחיצה. פתאום החזרה הביתה באמת מרגיש ככה – כמו חזרה הביתה. מהו ׳בית׳, איפה הוא נמצא? אולי הוא נמצא היכן שאתה.

3.

לפני שנה וחצי, במרץ 2020, ארזנו את מעט חפצינו לתוך שמונה תיקים גדולים, הורדנו את כל מה שלא נכנס אל התיקים למטה, אל הרחוב. רהיטים, מכשירי חשמל, צעצועים, ספרים, אוכל, אופניים. הכל הלך. חלק לקחו חברים. חלק נשאר ברחוב ונאסף על ידי זרים. בתוך פחות מיממה כל מה שהרכיב את חיי היום היום שלו התפזר ברוח ונעלם, ואנחנו נסנו מהדירה, מהעיר, מהארץ שהיתה לנו בית במשך כמעט שנתיים, וחזרנו לכאן.

זה היה מסע סוריאליסטי לחלוטין. יממה ארוכה שנראתה כמו כל הסצינות בכל סרטי האסונות שראיתם. שדות תעופה נטושים, כבישים חצי ריקים, אנשים במסכות וכפפות, משתדלים להתרחק זה מזה.

החזרה לישראל היתה קשה לכולנו. קשה לעשות משהו כל כך גדול שלא ציפית לו, שלא התכוננת לו כלל. הכוח החזק ביותר בעולם הוא אינרציה. גוף שנמצא במנוחה שואף להישאר במנוחה, גוף שנמצא בתנועה שואף לשמור על המהירות שלו (אני לא פיזיקאי, חסכו ממני את הנטפוקים). במרץ 2020, כשעקרנו את חיינו משם וחזרנו לכאן, זה היה כמו להתנגש בקיר ב-200 קמ״ש. החיים שלנו ניסו להמשיך לנוע, ולא הצליחו. את גלי ההדף אנחנו מרגישים עד היום.

לא ניכנס לכל זה, זה אישי מדי. זו היתה שנה קשה מאוד לכולם, וזו היתה שנה קשה במיוחד עבורנו. לחזור לדירת בידוד שאנחנו לא מכירים, בעולם שאנחנו לא מכירים. בלי רישום מסודר לבתי ספר, בלי להבין איפה אנחנו, בלי דירה משלנו.

המון אנשים טובים עזרו לנו כבר מהיום הראשון. המון. גם מהעבודה, גם חברים, גם משפחה, גם מבית הספר הקודם של הילדים. באמת, המון אנשים שאני אסיר תודה לכל אחד ואחת מהם ומהן.

התחלנו לחפש לנו בית, ולא מצאנו. נדדנו עוד ועוד, חיפשנו וחיפשנו. שקלנו מיליון שיקולים, עד שבסופו של דבר התפשרנו. החלטנו להתיישב כאן, בדירה שכונרה בשכונה הזו בירושלים, עיר שלא חשבנו שנחזור לגור בה לעולם. איפה הבית? האם זהו הבית? כמה שנים עוד נחיה כאן? אין לי שמץ של מושג. אין לי שמץ של מושג איך יודעים.

4.

אנחנו נוסעים עכשיו. נוסעים בחזרה אל הצד השני בשביל לומר שלום כמו שצריך. לומר שלום לבית שעזבנו שם. לספריה. לבית הספר. לומר שלום אחרון לנהר, למועדון הטיפוס, למבשלת הבירה הנחמדה שצמודה אליו. לומר שלום לחברים שנטשנו עם פרוץ המגיפה. לשבילי האופניים, לכיכרות, לנוף המרהיב מהקומה ה-21.

ידענו שנרצה לצאת הקיץ לחופש. לנוח מהשנה הזו, מהאינטנסיביות שלה, מהלפיתה הבלתי נגמרת שלה. לא ידענו ששוב יהיה פה גל, לא ידענו ששוב הכל יראה קצת סוריאליסטי. כשחשבנו לאן לנסוע, כמעט שלא התלבטנו. יש עוד מיליון מקומות שאנחנו רוצים לבקר בהם, אבל לפני כולם, הרגשנו שאנחנו מוכרחים לחזור לנקודה שבה החיים שלנו התנגשו בקיר, בשביל להגיד לעצמנו – זהו. עכשיו זה בסדר. עכשיו אנחנו עוזבים כמו שצריך. חוזרים על מנת לחזור.

הילדים מאוד מתרגשים. גם אנחנו.

5.

בעוד שבועיים, בזמן הטיול, ימלאו לי 41. שבוע בדיוק לאחר מכן, זה יהיה עשור בדיוק מהסיגריה האחרונה שעישנתי.

גם אז זה היה בטיול לארה״ב, או ליתר דיוק – רגע לפניו. זה היה הקיץ המשוגע ההוא, 14 באוגוסט 2011. חודש בדיוק מפרוץ המחאה החברתית, ביום שבו ועדת טרכטנברג קראה לציבור להציג לה את רעיונותו לשינוי כיוון כלכלי חברתי.

אז נסענו לסן פרנסיסקו, עיר שרציתי להגיד אליה מגיל מאוד צעיר, והתאכזבתי ממש כשהגעתי. היינו הורים צעירים לילד אחד, שובב, חמוד, וחסר מנוחה. היינו חמודים ואבודים, עייפים וזקוקים לחופש. אז ניסינו לעשות הכל ביחד. לפעמים זה עבד, לפעמים זה לא.

אני לא זוכר איפה בדיוק עישנתי את הסיגריה האחרונה שלי. מוזר שזה דבר שלא זוכרים. 16 שנה עישנתי, רוב הזמן קופסה ביום. והנה, דווקא את האחרונה אני לא זוכר.

אבל אני זוכר היטב את כל הסיגריות שלא עישנתי מאז. את כל תחנות האוטובוס שחיכיתי בהן בסבלנות מבלי להדליק אף סיגריה. את כל הבקרים שנשארו צלולים. את כל המלים שכתבתי בלי שהיו אפופות בעשן.

רובין וויליאמס אמר פעם באיזה סרט ששכחתי את שמו שבעולם יש שני סוגים של אנשים – מעשנים ולא מעשנים. הסוג שנקרא ׳מפסיק לעשן׳ הוא אשליה ותו לא. בחלוף עשור מהסיגריה האחרונה שלי אני ממש רוצה להאמין שהצטרפתי אל חברי הסוג השני, ושבעוד עשור כבר לא אזכור את התאריך.

6.

אנחנו נוסעים עכשיו. להיפרד, לנשום אוויר הרים, להיות ביחד בשלווה. מקווה שלא נהיה זמינים. את הטלפון אכבה בעליה למטוס. את האפליקציות של הרשתות החברתיות אמחק מהטלפון זמן קצר אחר כך. אעביר למצב טיסה. וזהו. חופש.

נתראה בצד השני.