0.

קודם כל, מוזיקה:

1.

הייתי בן 16 כשהגעתי בפעם הראשונה לאמריקה.

זה היה יולי-אוגוסט, ואני הייתי חלק ממשלחת בני ובנות נוער של התנועה שלי למחנה קיץ של תנועת האם העולמית. ארבעה שבועות בפרלמן קמפ בפנסילבניה, ועוד כמה ימים בוושינגטון וניו יורק, לסייטסיינג וקצת שופינג.

יש המון רגעים שאני זוכר מהקיץ ההוא, כולם חנוטים בשרשרת טיפות ענבר שנקרשו סביבם. זוכר את העליה לבקתה בה ישנתי – בקתה מספר 9 – שזכתה לכינוי גנאי עסיסי משום שהיתה הבקתה הרחוקה ביותר, זו שנדרש הכי הרבה מאמץ להגיע אליה בערב. אני זוכר את המבוכה שלי, מבוכה עשויה מאימה, כשבכל לילה חבריי האמריקאים לבקתה היו חולקים רשמים מאותו יום, כלומר מדברים דיבורים גסים של נערים בני 16 שטופי הורמונים, וכל מה שאני יכולתי לעשות היה לגחך עם כולם, למרות שרוב הזמן לא הבנתי דבר.

אני זוכר איך התחבאתי מאחורי חבריי הישראלים למשלחת. אני זוכר היטב את הפחד לדבר, את הרתיעה מלפתוח את הפה. את הקושי לחבר משפט תקני. את הפער האדיר בין היכולת להבין, היכולת לחשוב מחשבות בראש, לבין אי היכולת לתרגם את המחשבות האלה למשפטים קוהרנטיים. אני זוכר שהרגשתי כמו מטומטם. או ליתר דיוק, אני זוכר שהייתי בטוח שכולם חושבים שאני מטומטם. הילד המטומטם והמכוער עם המשקפיים המגעילים והשם הלא ברור שרוב הזמן שותק.

אני זוכר שהייתי מאוהב בעדי שלא רצתה אותי. אני זוכר שפגשתי את מימי ואת אבי. אני זוכר התגנבות לילית לאגם עם רייצ׳ל, לשחיה בעירום, בחושך, בלי משקפיים. אני זוכר את עצמי יושב עם מישהי, לא זוכר בדיוק מי, על גבעת דשא קטנה שצפתה אל האגם. זה אחר הצהריים בשבוע האחרון לפני תום הקיץ ההוא, והיא ואני הברזנו מאיזו פעילות וישבנו שם, להסתכל על המים. אני זוכר שאמרתי שמעולם לא הרגשתי תחושת חופש כזו – בלי מחויבות לשום דבר.

מאז, רוב חיי אני מחפש את רגעי החופש האלה, נטולי המחויבות.

2.

עשרים וחמש שנים אחרי הקיץ ההוא, אני שוב באמריקה. גם הפעם לארבעה שבועות. גם הפעם אני יושב ומתבונן באגם, מנסה לאחוז ברגעי החופש האחרונים האלה, שנוזלים לי מתוך הידיים כמו מים. 

מוקדם יותר חתרתי לבד בקיאק לאורך אחת מגדות האגם. התבוננתי בבתי העץ שעל הגדה. לכולם חלונות ענק שצופים אל המים, כאילו מנסים להרוויח כל פיקסל אפשרי של טבע שייכנס פנימה. לכל בית מזח משלו. לאחדים סירה, לאחרים שתיים. לכולם ברביקיו גדול במרפסת, בחלקם דגל אמריקה מתנוסס על תורן. בחלקם אור דלוק בפנים, בחלקם אנשים יושבים על כסאות בדשא על יד המים ומתבוננים בי, מנופפים לשלום. אמריקה.

מדי פעם חלפו על פני סירות קטנות. כשהייתי ילד אחי ואני הייתי קוראים להם סירות מירוץ. היום השם הזה נראה לי מצחיק. כשאחת הסירות חלפה על פני נזכרתי איך פעם, כשאחי ואני היינו ילדים ממש, צעירים אפילו מהבנים שלי היום, הייתה לנו סירת צעצוע כחולה. שיחקנו בה כשעשינו אמבטיות משותפות. אהבתי להשיט אותה באמבטיה, אבל יותר מזה אהבתי להטביע אותה ולראות איך בורחות ממנה בועות מים קטנות. בועה אחרי בועה, עד שכל הבועות נגמרו, והסירה שקעה אל הקרקעית, חסרת חיים.

הילדות ההיא איננה עוד. היא התחלפה בזכרונות שמאוחסנים איפשהו בלי יכולת גישה אליהם, זולת ברגעים אקראיים, כשסירה קטנה חולפת על פניך באיזה אגם קטן כשאתה יושב בקיאק, מביט בהשתאות במים ובשמיים.

3.

הילדים שלי כבר קצת גדולים. הקטן בן שמונה, הגדול בן אחת עשרה. שזו דרך אחרת להגיד שאני כבר מבוגר ממש. כל כך מבוגר שאני יכול לראות איך תיכף הילדים שלי מגיעים לגיל שבו הייתי רוצה להישאר לנצח, אי שם בתחילת שנות ה-20. 

הם כבר קצת גדולים. מה שאומר שהם עדיין זקוקים לי, אבל פחות מבעבר, ובעיקר – בדרכים אחרות. רוב שעות היום הם מבלים בלעדי. עושים דברים שהם מחליטים לעשות, מנהלים חיים משל עצמם שאת מרכיביהם אני כלל לא מכיר. הם פוחדים מהדברים שמפחידים אותם, ונמשכים אל הדברים שמושכים אותם. הם אוהבים וכואבים וכועסים ושמחים, וכמעט כל זה לא קשור אלי בכלל.

גם בחופשה, כשזה הזמן שלנו יחד, המשמעות של המלים האלה – הזמן שלנו יחד – היא כבר אחרת ממה שהייתה כשהם היו קטנים יותר. אני זוכר את הטיול הארוך שלנו בניו זילנד, לפני כמעט עשור. הקטן שלנו היה בן שנה וחצי, עדיין בחיתולים. חלק גדול מהטיול הוא העביר במנשא על הגב שלי. היום, כמעט עשור אחרי זה, ראיתי אותו עושה לי שלום מהסאפ, ואז נעלם מטווח הראיה שלי, שט לחלק אחר של האגם, לעשות שם מה שבא לו.

וזה בסדר. כך זה צריך להיות.

בלילות האחרונים סידרתי את מאות התמונות מהטיול הזה באלבום דיגיטלי. את האלבום הזה אני מתכנן להדפיס בתור ספר תמונות פיזי, כפי שעשיתי אחרי טיולים קודמים. בשלב הזה אני כבר יודע – במו ידי אני מעצב את זכרונות הילדות העתידיים של הילדים שלי מהקיץ הזה. כל תמונה שאבחר להכניס אל האלבום הזה, להדפיס בספר הזה, תהפוך להיות זיכרון שלהם. כל תמונה שתישאר דיגיטלית בלבד, תישאר כזו לנצח מבלי שאיש מביט בה, מבלי שאף ילד לא משנן אותה לעצמו שוב ושוב. רוב התמונות ייבלעו לנצח בענן, ייסחפו אל השכחה. 

כשהילדים שלי ידפדפו באלבום התמונות הזה בעוד עשור או שניים, אני תוהה איך הם יסווגו את הקיץ הזה. איך הם יסווגו את כל הילדות שלהם. מה אמריקה תהיה עבורם. מה ההורים שלהם יהיו עבורם. איזה רגעים אקראיים שלא הנצחתי בשום תמונה יצופו בזכרונם שעה שהם ישוטו עם עצמם לעת ערב בקיאק באיזה אגם נידח, בזמן שסירת מירוץ קטנה תחלוף על פניהם.

4.

החופשה שלנו עומדת להסתיים. ארבעה שבועות נפלאים של אוהלים ושקי שינה, יתושים וזבובים, בישולים על כירה ניידת, שטיפת כלים מאולתרת, האזנה משותפת לסדרת ספרי הארי פוטר באנגלית בכל נסיעה, ארוכה או קצרה. ארבעה שבועות בלי טלפון, בלי רשתות חברתיות, בלי קליטה. ארבעה שבועות של משפחה וחברים קרובים. של טיפוס על הרים וחציית נחלים, של רחצה במי שלגים, של התבוננות במים, בשמיים ובאדמה. ארבעה שבועות של חופש מוחלט, נטולי מחויבויות זולת לעצמנו. הרגעים הנדירים האלה שנוזלים בין האצבעות כמו חול בזמן שאנחנו מנסים לאחוז בהם, לשמור אותם אצלנו.

החזרה לא תהיה קלה עבור אף אחד מאיתנו, אין לי שום ספק. מעולם לא חשבתי שאני ארצה לחזור לאמריקה שוב אחרי שחיינו כאן כמעט שנתיים, אבל הנה – כולנו רצינו. ועכשיו, גם כשהחופשה הזו נגמרת, כולנו כבר רוצים לתכנן את הבאה, ולחזור.

יש בזה משהו מטומטם – העולם הוא גדול ומגוון מדי בשביל שאחזור שוב ושוב לאותה מדינה. אבל יש בזה גם משהו מובן לגמרי – רק אחרי שחייתי כאן קצת הבנתי עד כמה המקום הזה גדול, רחב ידיים באופן שישראלים לא יכולים בכלל להבין. בתוך שלושים דקות נסיעה אני יכול להיות בלי אף אחד סביבי, מוקף טבע ושקט, בכל צורה שארצה. אני יכול לבלות חיים שלמים של טיולים ועדיין לא למצות את אמריקה.

שלא תבינו לא נכון – אני לא מאוהב במקום הזה. יש כאן המון דברים שאני לא אוהב. זו אומה חולה. אבל האפשרות להיות לבד, אבל עדיין בלב הציביליזציה, עם כל הנוחות שהיא מאפשרת לך, בשפה שאתה מבין ושולט בה – וואלה, יש בזה משהו ממכר.

5.

להתראות, אמריקה. היית טובה אלינו בארבעת השבועות האחרונים. תודה על האוכל המגעיל, תודה על הכבישים הרחבים, תודה על כל תאי השירותים הציבוריים במקומות הכי בלתי אפשריים. תודה על אמזון. תודה על הפניה ימינה כשאדום. תודה אפילו על הפניה שמאלה כשירוק והתנועה באה ממול. 

אני לא יודע מתי נחזור אליך, אבל אין לי ספק שנחזור.