0.
קודם כל, מוזיקה:
1.
כמעט כל הזמן אני מרגיש שמן.
כשאני מתלבש, בעיקר אם זה אחרי שאכלתי משהו. כשאני מתבונן במראה, בעיקר בחולצות מסוימות. בזוויות מסוימות אני מרגיש שמן אפילו יותר. אני מרגיש שמן כשאני הולך ברחוב ופתאום אני מרגיש שאני צריך לסדר את החולצה שלי. אדיר מילר קרא לזה פעם ׳תנועות של שמן׳. אז ככה אני מרגיש.
אני מרגיש שמן כשאני ליד אנשים זרים שאני לא מכיר. אני מרגיש שמן כשאני במעלית צפופה. אני מרגיש שמן כשאני במכנסיים קצרים. אני מרגיש שמן בים, אני מרגיש שמן בתור בדואר, בקיץ, כשחם ולח. אני מרגיש שמן כשאני רוכב על אופניים, כשאני יושב, כשאני רץ.
אני מרגיש שמן כשאני מסתכל בתמונות של עצמי מפעם. אני מרגיש שמן כשאני מסתכל על תמונות של עצמי מעכשיו. יש תמונות שבהן כל מה שאני רואה זה כמה שאני שמן. אני מרגיש שמן כשאני מסתכל למטה ונדמה לי שאני רואה את הבטן שלי הולכת לפני. כשאני אוכל ארוחה שיש בה פחמימות אני מרגיש הכי שמן שיש.
2.
להרגיש שמן זה לא פונקציה של משקל, זה פוקנציה של מיינד סט. המילה הזו ׳מרגיש׳, היא קצת מתעתעת, כי זה לא כל כך קשור לתחושה (לפחות אצלי) אלא למצב הנפשי שבו אני, לאופן שבו אני תופס את עצמי.
אני תופס את עצמי כאדם שמן, וזה לא כל כך קשור לכמה אני שוקל.
אם בשלב הזה אתם אומרים לעצמכם ׳איזה שמן, אתה רזה׳, אז אני רוצה שתדעו שאני מרגיש שמן במיוחד כשאנשים שלא ראו אותי הרבה זמן אומרים לי ׳וואו ממש רזית׳. כי מה שאני שומע זה ׳פעם היית ממש ממש ממש שמן ולא אמרנו לך את זה, עכשיו אתה קצת פחות שמן׳. אל תגידו לי שרזיתי. בכלל, עדיף שלא תגידו שום דבר על איך שאני נראה, לא לטוב ולא לרע.
3.
אני יודע מתי זה התחיל. התפיסה הזו. התחושה שאני שמן. זה התחיל כשבפרק זמן מאוד מהיר, יחסית, איבדתי הרבה משקל, יחסית. זה התחיל כשהפסקתי עם הסוכר.
לא ידעתי שזה מה שיקרה. בסך הכל רציתי להפסיק לאכול סוכר, ועל הדרך גם הפחתתי משמעותית את כמות הפחמימות שאני אוכל, כי פחמימות הן סוכר. ואז קרה דבר שלא חשבתי עליו בכלל – הקילוגרמים עפו ממני. בפרק זמן של חודשים ספורים, לא יודע בדיוק כמה, איבדתי יותר מעשרה קילו. בשלב מסוים נבהלתי, כי ראיתי שהמשקל שלי לא מתייצב, אז החזרתי קצת פחמימות. ומאז, לא מתחשק לי לחזור למשקל הקודם שלי.
זה היה נחמד להיות במשקל החדש הזה. פתאום הבגדים שלי נהיו גדולים עלי ויכולתי לקנות בגדים במידות קטנות יותר. חולצות מעט צמודות יותר, ג׳ינסים מעט צרים יותר. סלים פיט כאלה. איזה כיף כשהמילה סלים, וגם המילה פיט, נכנסות לתוך הבגדים שאתה לובש.
זה היה כל כך נחמד להיות במשקל הזה, שכשעברנו לארה״ב התחלתי לרוץ. וכשהתחלתי לרוץ איכשהו התחלתי לחשוב שכל זמן שאני אמשיך לרוץ, ולא לאכול סוכר, אני לא אהיה שמן. גם כשלא היה לי כוח לרוץ המשכתי לרוץ, בשביל לא להיות שמן. ואיפשהו בנקודה הזו התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר אצלי בראש. זה היה לפני שנתיים וחצי, בערך.
4.
מאז חזרנו לישראל, ולצערי אני כבר לא רץ. ניסיתי. ניסיתי אפילו כמה וכמה וכמה פעמים, אבל הטופוגרפיה של ירושלים קשוחה לי מדי. חיפשתי משהו אחר. במקום לרוץ התחלתי ללכת ברגל. גם ככה אני אוהב ללכת ברגל. חצי שעה לעבודה וחצי שעה בחזרה. אבל זה לא אותו דבר. הרגשתי שאני מתחיל להשמין. חיפשתי משהו אחר אז התחלתי לרכב באופניים. בינתיים התאהבתי באופניים, אבל הן לא גורמות לי לא להרגיש שאני משמין. כך שאני בבעיה. נדמה לי שאני מתנפח מיום ליום. לפעמים, ממש הייתי רוצה להפסיק לאכול.
אני לא יודע כמה אני שוקל היום, כי אני לא נשקל. אני לא נשקל כי אני לא רוצה להרגיש שמן. אם אני צריך להמר – נדמה לי שאני שוקל סביב ה-70 קילו, כנראה שקצת פחות. אני מטר שמונים ושתיים, כך שה-BMI שלי הוא לגמרי באמצע הנורמה, בדקתי. אבל מה שבטוח הוא, אני לא רוצה לחזור למשקל הקודם שלי, למרות שגם הוא היה לגמרי לגמרי בנורמה.
אני לא יודע אם מה שיש לי נחשב בתור הפרעת אכילה. נדמה לי שלא, כי נדמה לי שלהכיר במה שיש לי בתור הפרעת אכילה יהיה לעשות עוול לאנשים שסובלים מהפרעות אכילה של ממש. ואולי זה מה שכל מי שיש לו הפרעת אכילה אומר, אני לא יודע. אני מוכן להביא את האפשרות הזו בחשבון.
זו בדיוק הסיבה שבגללה החלטתי לכתוב את הפוסט הזה.
4.
זה נושא שמאוד מאוד לא נוח לי לדבר עליו. דיברתי עליו עד כה רק עם אשתי, וגם זה ממש מעט. היא חושבת שאני צריך ללכת לטיפול. אני חושב שהיא צודקת. אבל אני לא הולך. חוצמזה, זרקתי את זה פה ושם למספר מאוד מצומצם של אנשים, קצת בצחוק, קצת לא. רובם לא לקחו את זה ברצינות, ואיכשהו זה התאים לי.
אבל אז קראתי השבוע את הכתבה הזו בהארץ, והחלטתי שאולי הגיע הזמן שאני אכתוב על זה משהו. אם תיכנסו לכתבה הזו תמצאו בה תשעה מונולוגים של תשעה גברים שמוכנים לדבר בפתיחות ובאומץ על דימוי הגוף שלהם. על כמה הם מרגישים בנוח או לא בנוח עם הגוף שלהם, על מה מודל היופי הגברי שהם גדלו לאורו, או חיים בצילו היום, ועל כל הדברים האלה שגברים לא מדברים עליהם בדרך כלל. שאף אחד לא מדבר עליהם בדרך כלל.
זה הזכיר לי פרק בפודקאסט שאני מאוד אוהב ששמעתי מוקדם יותר השנה. לפודקאסט קוראים ספורקפול, והוא על החיבור שבין פסיכולוגיה ואוכל באופן כללי. למי שאוהב את שני הנושאים האלה, זה פודקאסט מומלץ. לא אחיד ברמתו, אבל מומלץ. לפני כמה חודשים נפלתי במקרה על פרק שעסק בהפרעות אכילה אצל גברים, נושא שלא מדובר כל כך. תוכלו למצוא את זה כאן. לצערי העמוק הם שמו את הפרק הזה מאחורי חומת תשלום, אז הוא לא נגיש ככה סתם, אם כי תוכלו לקרוא את התמלול. בכל מקרה, אם יש לכם או לכן הפרעות אכילה, היזהרו, זה מטרגר מאוד.
הפרק הזה מביא ראיונות עם שלושה גברים אמריקאים, בגילאים שונים ובתחנות שונות בחיים שלהם, שסובלים ומתמודדים עם הפרעות אכילה. אחד אנורקסי, אחד בולימי, אחד פיתח אובססיה לאימונים גופניים ולתזונה בריאה (יש לזה שם – אורתורקסיה).
היה לי מאוד מאוד קשה להאזין לסיפורים שלהם, אבל לא יכולתי להפסיק. ה-דבר שהרגשתי שהיה משותף לשלושתם, ולי, היה זה: כולם אמרו בצורה מאוד מפורשת שהם לא מסוגלים לספר על הבעיה שלהם לאף אחד, אפילו לא לבנות או לבני הזוג שלהם, אפילו לא להורים שלהם, ובטח לא סתם ככה לגברים אחרים. עבור שניים מהם, הראיון לפודקאסט היה הפעם הראשונה שבה הם היו מסוגלים להודות בגלוי שיש להם הפרעת אכילה.
הפרעות אכילה אינן שכיחות אצל גברים. הן הרבה יותר שכיחות אצל נשים. הרבה הרבה יותר. ובכל פעם שאני חושב שאני מרגיש שמן, ושאני חושב על זה שאני חושב שאני מרגיש שמן, אני מבין שאצל נשים הבעיה הרבה הרבה יותר קשה, כי העולם מודד אותן – אתכן – כל הזמן, כל הזמן כל הזמן כל הזמן בלי הפסקה, לפי איך שאתן נראות.
וזה נורא. זה יכול להוציא מהדעת.
ועדיין, זה קיים גם אצל גברים. לפי הנתונים שהיו בפרק הזה 25% מהגברים האמריקאים סובלים מהפרעת אכילה כלשהי. רק 10% מהגברים האלה מטפלים בהפרעה שלהם.
5.
את הסיפור על הפודקאסט הזה ועל היקף הפרעות אכילה אצל גברים סיפרתי בתוכנית הרדיו של ליאל קייזר ושלי ב-28 בינואר השנה. מאז לא דיברתי על זה שוב בפומבי, עד שהגיעה הכתבה הזו בהארץ השבוע, ופתאום משהו בי הרגיש נוח יותר. אני לא לבד. יש עוד גברים שמרגישים ככה. ואם נדבר על זה יותר, אולי זה יעזור.
נדמה לי שמה שהגביר אצלי את תחושת ה׳אני נורא שמן כל הזמן׳ הוא המקצוע שלי. או ליתר דיוק, העובדה שאני מופיע בטלוויזיה על בסיס יומי. בשלב מאוד מוקדם של העבודה הזו נדהמתי לגלות עד כמה אנשים מעירים לך על איך שאתה נראה. אנשים זרים לחלוטין, שמעולם לא פגשתי, מרגישים מאוד בנוח להגיד לי שהחולצה שלי היתה יפה, או לא יפה, ושהשיער נראה בסדר, או לא בסדר, ושהז׳אקט גדול מדי, או מכוער, ושהצבע הזה לא מתאים לי, וזה דווקא כן, ועוד המון כאלה.
אף אחד מהאנשים האלה לא אמר לי אף פעם שאני שמן, אבל כשכל הזמן עוסקים במראה שלך, זה מתחיל לדפוק לך את השכל. ׳הם כולם רואים כל הזמן כמה אני שמן׳, אני חושב לעצמי כשאני מחליף בגדים לתוכנית, וכשאני נעמד מול המצלמה, ושניה לפני שהבמאי או הבמאית מגיעים בספירה שלהם ל-3… 2… 1… קיו. זה גם השלב שבו אני מכניס את הבטן. על מי אני עובד, אני כל הזמן מכניס את הבטן.
אבל גם עבור גברים שלא עובדים בטלוויזיה, קשה היום להימנע ממסרים ויזואליים מעודדי רזון וחיטוב שקופצים עליך מכל העברים. באינסטגרם, בטיק טוק, בפייסבוק, בשלטי חוצות, בפרסומות לטלוויזיה. לכולם יש קוביות בבטן, כולם יכולים להצטרף לנינג׳ה ישראל מחר בבוקר, כולם שותים שייק חלבון מיד בסוף האימון שלהם. בטיקטוק יש אינספור גברים שמעלים סרטונים על ארוחות ואימוני החיטוב שלהם. מלא. לאחרונה אפילו קופצות לי פרסומות למשהו שאשכרה נקרא ׳אבא חטוב׳. מה זה החרא הזה.
וכן, אני יודע, אצל נשים זה ככה כבר מאה שנה או יותר, וזה הרבה יותר גרוע. אני לא מכחיש את זה. להיפך, זה נורא. רק רציתי להעיר שזה נהיה ככה גם אצל גברים, וזה לא כיף לי בכלל.
6.
אני בן אדם מתפקד. אני הולך לעבודה, אני נפגש עם חברים. אני אוכל איתם ביחד. מחר אני הולך למסיבת בריכה שהוזמנתי אליה ואני אהיה שם בלי חולצה. למדתי לחיות עם זה. אבל בכל הזמן הזה, בכל המפגשים האלה, ברכב, בחוץ, על האופניים, באולפן – אני כל הזמן מרגיש שמן. אני כל הזמן חושב על זה. וזה ממש ממש מתיש ולא נעים לי.
אוקי, מה עכשיו? עכשיו אני אסיים לכתוב את הפוסט הזה, כי אני לא חושב שאני יכול לצלול לזה יותר עמוק מבלי להרגיש שזה יותר מדי חשוף. אבל שניה לפני כן, יש לי בקשה. אם אתם רוצים להגיב, אני אשמח, בשביל זה הפלטפורמה הזו קיימת. היא לא חד כיוונית. רק עשו לי טובה – בעדינות בבקשה. אה, ואל תכתבו לי שאני לא שמן. זה לא עוזר. בדיוק להיפך.
תודה שקראתם.
אני בשיא הרצינות, רוצה לתת לך חיבוק.
זה היה כואב, אבל זה היה מדהים. הוידוי שלך מדהים.
סליחה שאתה מרגיש ככה. זה נורא. כן, זה שייך לתחומי הDSM, אבל זה לא באמת משנה.
עצם הוידוי, החשיפה, המודעות – עוזרות טיפה לשנות את המודעות.
תודה
תודה רבה. זה בטח לא קל לשתף באופן פומבי ברגשות כל כך מורכבים מול עצמך. אני חושבת שבישראל יש קושי אולי גדול אפילו יותר לגברים להרגיש ולהביע רגשות שעלולים להתפרש כחולשה, זה לא עובד טוב עם החברה המיליטנטית שלנו.
אם זה משנה משהו, מה שאתה עושה ואיך שאתה עושה את זה, חשוב לי כצופה/ מאזינה/ קוראת בלי קשר למראה שלך.
עוקבת אחרי הבלוג שלך כבר הרבה זמן. בזמנו התחברתי לתיאורים שלך על הבררנות באוכל כילד, במיוחד כי הבן שלי הוא בדיוק, בדיוק ככה (בררן קיצוני). הרבה פעמים עלתה לי התהיה, אם זה לא סוג של הפרעת אכילה, והאם זה ייעלם, ירגע או יתפתח למשהו אחר.
הפוסט הזה שבר לי את הלב כי אני בטוחה שזה קשה מתיש ומעייף לחיות ככה. אני רואה את המסלול שלך ואת הבן שלי, ומאחלת לשניכם שתמצאו את הדרך ואת העזרה המתאימה להרגיש בנוח ובשלום בין אם זה עם אוכל ובין אם זה עם הגוף.
כל מה שיש לי להגיד זה שקראתי והרגשתי כאילו אני כתבתי את הטקסט הזה. אתה ממש ממש לא לבד שאול יקר
קראתי בשקיקה וזה אוכל (הייתי חייב) אותי מבפנים. אין עם מי לדבר על זה וזה מרגיש שלא משנה מה אעשה זה לא ישתנה אף פעם. רגשות אשם, כעס ועצבים אחרי עוד צלילה במצב הרוח (סתם כי בגדים לא נראים טוב עלי), הם עניין שבשגרה. אני לא רוצה להיות האבא השמן של הילדים שלי שמצביעים וצוחקים עליו וזה שתמיד אומרים את המילה שמן למישהו אחר אבל לא לו, זה רק גורם להרגיש יותר חרא.
לא יודע איך ממשיכים מכאן. ניסיתי מספר דרכים ובחלקן הייתה הצלחה זמנית. הכל חזר ואז עוד קצת.
שום מילה על משקל או מראה חיצוני:
אתה כותב מאוד יפה שאול. אני ממש שומע אותך אומר את המילים, את האינטונציה, את המעבר העדין מאותן לאתכן.
תמשיך בבקשה.
מזדהה. מוזר לי לעקוב אחריך. מרגיש שיש בינינו נקודות השקה רבות. ירושלמי בן 40 חזרתי מאמריקה, רזה, גבוה עם הפרעת אכילה . תמשיך לכתוב אולי יום אחד ניפגש לקפה שחור ללא סוכר
שאול,
אתה ענק! אני כל כך מתחבר למה שכתבת…
מזדהה לגמרי, לפני כשנה וחצי בתחילת תקופת הקורונה, התחלתי צום לסירוגין, ומאז התעמקתי יותר ויותר ביתרונות של הצום, ולמדתי ממקורות שונים, והחלטתי שזה אורח חיים שאני רוצה לאמץ, לא רק בשביל הדיאטה, ואני כבר חודשים בדיאטה של ארוחה אחת ביום, עליה אני מקפיד רוב הימים, אולי משהו כמו 80-90 אחוז מהזמן, ורזיתי כמובן די הרבה, אבל אני עדיין מרגיש שמן, וזה לא נראה לי כמו הפרעה כי יש עדיין כרס קטנה, וזה לא שחזרתי למשקל של גיל 20 אולי 30.
התחלתי גם לרוץ יותר, וגם לנסות לאכול פחות פחמימות, וכל הזמן מנסה לחקור וללמוד דברים חדשים שיעזרו לי להקפיד על הצום, ולאכול נורמלי ולא לבלוס בארוחה האחת, מצד אחד אני מרגיש שאני עושה משהו נכון, שבריא לי, שאנשים אחרים גם צריכים לנסות, מצד שני זה לא קל, יש נפילות, ואני מרגיש קצת אובססיבי, החלטתי שאני רוצה ריבועים עד גיל ארבעים (לא רחוק, ואולי מסביר גם את כל הסרט שאני חי בו… ) ואני לא מאמין אפילו לעצמי שאני אומר את זה, אבל אני אומר את זה, ואני רוצה את זה, גם אם רק לרגע אחד בפסגה…
שאול היקר,
המילים שלך חשובות מאין כמותן, וגם בתור זר באינטרנט, חשוב לי להגיד שהרגשות והמחשבות שלך תקפים ואמיתיים, והחוויה שלך היא חוויה אנושית אוניברסלית שרבים כולל אני מתמודדים איתה.
בין אם זו המחשבה המתמדת על איך אני מתלבש, איך אני נראה ובייחוד כשאתה מוקף בתמונות של סצינות דמיוניות של מודל יופי שמייצג מספר זעום של גברים, קל להיות מועסק בזה.
טיפול זו לא מילת גנאי, זו לא בושה ובעיניי מהווה חלק מהשגת בריאות נפשית, שלדעתי לכולנו מגיעה מעבר לרק בריאות גופנית ובייחוד כשהמחשבות סביבן מתערבבות.
מעריך מאוד את הבלוג שלך, את הכתיבה והיצירה שלך,
ד
כל הכבוד, שכתבת וחלקת את זה.
מה שבלט לי זו הנקודה שעכשיו הסביבה דוחפת גם לגברים את המסרים האלה של איך צריך להיראות, חטוב, ואתלטי, עם קוביות ובלי שיער גוף (זה אני ראיתי קופץ לבן שלי. בן 11). זה, בין השאר, אינטרס של תעשייה אדירה, ובטח שהיא רוצה להרחיב את מאגר הלקוחות.
יש פודקאסט שאני מקשיבה לו, שעוסק בהמון היבטים של זה – iweigh . הפרק מה-20.8, Toxic diet culture with dr. Joshua Wolrich רלוונטי במיוחד.
מאחלת לך, ולכולנו (נו, לעצמי) שלא יגידו שום דבר על איך אנחנו נראים. ושיצליחו לחוקק נגד שטיפת המוח הזו.
סתם שתדע, כל פעם שאני רואה אותך בטלוויזיה אני חושב לעצמי "איך לעזאזל האמסטרדמסקי הזה מצליח להישאר כל כך רזה בגילנו המתקדם (אנחנו באותו גיל)?!"
שאול אתה משפחה
תודה שחלקת.
הפוסט נגע לי בעמוק של העמוק של העיסוק שלי מסביב לדימוי גוף.
כל מי שסובל מהפרעת דימוי גוף סובל גם מהבושה ומהפקפוק של הסביבה, אז תודה שאתה שם אותנו בפרונט ומדבר בקול רם על מה שמאד קשה לאוורר באור השמש.
תודה. גם אני מתמודד עם ענייני דימוי גוף וכל פעם שאני מעלה בחשש חצי בצחוק את הסוגיה תמיד כל הסובבים אותי לא מבינים מה אני רוצה… מה שהופך את זה ליותר קשה. וגרמת לי להרגיש לא לבד בתוך זה.
אתה לא רוצה לשמוע שאתה לא שמן כי אתה יודע שאתה לא וזה הכל בראש שלך.
בטלוויזיה אתה נראה אנורקסי.
כולנו כאן רוצים אותך בריא ומעריכים את היכולת שלך ואת התועלת שאתה מביא לנו.
תקשיב לאשתך, לך לטיפול.
קודם כל אהדה רבה.
משמח שגילית שזה לא אתה, שזאת תופעה. מצער שהיא התפשטה גם לגברים במקום לעזוב את העולם לגמרי…
מכאן 3 הצעות הישרדות והצעה לשינוי, מאשה שחיה בעולם הזה:
1. סדר בראש – או האובייסט – כמה חשוב לך להיות רזה? כמה היית רוצה שזה יהיה חשוב לך? להיות יפה לפי סטנדטים מערביים נוכחיים? להיות יפה בכלל (ובעיני מי?)? להימדד בכלל? כמה הדברים האלה צריכים בעיניך להיות חלק מההערכה / האהבה העצמית שלך? איפה היית שם את זה בחינוך של ילדיך? זה בסדר להחליט שבאמת חשוב לך להיות רזה, או שדווקא לא כזה חשוב אבל זה עדיין מאוד מטריד אותך למרות שהיית רוצה שזה לא יטריד. ובין אם זה חשוב או לא, האם אתה מאמין שמגיעה לך אהבה עצמית גם אם אתה לא עומד ביעדים שחשובים לך? אהבה עצמית זה מקום שקשה להגיע אליו, אבל אפשר להתחיל בלהגיד שהיא רצויה ושאתה ראוי לה גם בלי "להצליח" באף מדידה.
2. לראות בלחצים סביבתיים ותרבותיים למראה גוף מסויים hate speech שנועד לערער אותך, ולסרב בתוקף להיחשף אליהם מעבר למה שמתחייב מהיומיום שלך. לעצור שיחות על מראה חיצוני. לדווח על פרסומות בפייסבוק, להעביר ערוץ בטלויזיה. נכון, אין למפרסמים כוונה לגרום לנו להפרעות אכילה – רק טיפונת אי נחת מעצמנו כדי שנקנה אימון או דיאטה – אבל זה מצטבר ומערער. אז קודם כל לעצור את החשיפה לזה.
3. וזה יכול להיות יותר קשה לך כגבר – להיחשף לקהילות של א-נשים מגוונים שחוגגים ונהנים מצורות הגוף המגוונות שלהם. להתחיל לפרגן להם ולגלות שזה מחלחל גם פנימה. זאת יכולה להיות קהילת body positive או חוג יוגה במתנ"ס, בתנאי שהוא לא נועד לשינוי במראה החיצוני.
* וההצעה לשינוי: בתור איש תקשורת יש לך השפעה על המודלים המיוצגים על המסך. אם כל השמנים מוסתרים או מקסימום מקבלים תפקיד כהפוגה קומית – ברור שזה איום ונורא לחשוב על עצמך כשמן. לפי המדיה אם תהיה שמן אתה תפסיק להתקיים כאדם שלם. ברור שזה מפחיד נורא. אולי בעולם שלך אתה יכול לתת מקום לאלטרנטיבה ולייצוגים של אנשים שונים ש"לא קיימים" בטלויזיה כי הם לא "עוברים מסך".
אשמח לשמוע מה חשבת על הרעיונות האלו.
הי שאול,
אני בערך בגילך, באותו הגובה, ועם bmi אחר לגמרי, תמיד על הגבול של בעיית משקל. מה שבסוף עזר לי גם עם המשקל וגם עם הבריאות הוא הקרוספיט. עברתי מבטטת כורסה שמשחקת עם חברים כדורסל מדי פעם ונוסעת פה ושם באופניים למישהו שמתאמן שעה ביום, 4-5 פעמים בשבוע. בניגוד לנסיונות ספורטיביים שלי בעבר (ריצה בעיקר), זה לא מעיק לי כי זה עניין חברתי, נפגשים עם אנשים נחמדים וסובלים יחד. יש טיימר שמזכיר מתי הסיוט נגמר. זה גם ממכר.
מעבר לתועלות הברורות שעיסוק כזה בספורט מביא התדמית שלי בעיני עצמי השתנתה לגמרי. מקרוספיט לא יצוצו לך שרירים מדורגים אבל כן תקבל צורה של ספורטאי, ועם כתפיים רחבות וטרפזים השאלה של יש או אין קצת כרס הופכת לפחות נוכחת. אתה נשאר באותו משקל, לא מרזה, אבל תחושת דימוי הגוף שלך היא אחרת לגמרי. זו תוצאה שמגיעים אליה תוך חודשיים שלושה, אני בזה כבר 4 שנים.
צריך למצוא מקום מתאים לעסוק בזה. צריך לא להיות אידיוט, לא להתמכר לאגו ולא להיפצע. צריך בהתחלה להיות צנוע בציפיות. אבל מי ששורד מתמכר, וזה משתלם לו בגדול.
איך לרכב על אופניים, ועוד בירושלים, זה לא מספיק?
אבל בכל מקרה, הנה עוד רעיון אופרטיבי שמתאים לירושלים:
אבל לפני זה כמה דברים על עצמי – אני לא רץ. עם ה 115 ק"ג שלי ובעיות גב זה לא רעיון טוב.
מה שכן אני עושה זה לעלות במדרגות. בבניין של 15 קומות. פעמיים: עולה, יורד במעלית, ועולה עוד פעם.
זה גם טוב לגב, וגם מאמץ באמת רציני. מפה לשם גם השתתפתי במרוץ המדרגות של עזריאלי, עם כל ה 115 קילו שלי.
מדי פעם יוצא לי לשהות בירושלים לכמה שבועות, באזור בית הכרם..ואז מה שמחליף את המדרגות בבניין, זה לקחת אוטובוס לעין כרם, לרדת עוד קצת, לעמק התימנים, ואז לעלות משם ועד לראש בית וגן _הבית כנסת עם מגדל המים). נסה פעם. זה כיף, ואפשר לגוון במסלולים – במדרגות של עין כרם וקריית היובל. או גם בעמק שבינהם להר הרצל.
ואני מניח שלא חסרים מסלולים אחרים כאלה בירושלים.
חייב לכתוב לך שאני מזדהה לחלוטין. נסעתי עם חברים למסעדת נא לגעת (אתה בטח מכיר, בנמל יפו) החלק הכי מגניב לרוב הוא החושך, שאתה לא רואה ומרגיש מה זה אומר לחיות בעולם שבו הראייה היא לא פקטור וכל מה שאני חשבתי עליו הוא שאנשים לא רואים אותיפ. כשהגיעה קערת הלחם טרפתי אותה. לראשונה מזה שנים הרשיתי לעצמי לבלוס לחם לבן פרוס, פחמימה ריקה שאחר כך אני אצטרך שעה במכון לנסות לגרום לבטן שלי להרגיש פחות נורא איתה. החרא הזה של מראה חיצוני נפל גם עלינו הגבריםן ועם כל ילדון עם ריבועים שהפך לגורו כושר נפלנו גם אנחנו לשיט הפסיכולוגי הזה. מזדהה לחלוטין ומרגיש קצת יותר נורמלי. ועשית לי חשק לכתוב, תודה.
חייב לכתוב לך שאני מזדהה לחלוטין. נסעתי עם חברים למסעדת נא לגעת (אתה בטח מכיר, בנמל יפו) החלק הכי מגניב לרוב הוא החושך, שאתה לא רואה ומרגיש מה זה אומר לחיות בעולם שבו הראייה היא לא פקטור וכל מה שאני חשבתי עליו הוא שאנשים לא רואים אותיפ. כשהגיעה קערת הלחם טרפתי אותה. לראשונה מזה שנים הרשיתי לעצמי לבלוס לחם לבן פרוס, פחמימה ריקה שאחר כך אני אצטרך שעה במכון לנסות לגרום לבטן שלי להרגיש פחות נורא איתה. החרא הזה של מראה חיצוני נפל גם עלינו הגבריםן ועם כל ילדון עם ריבועים שהפך לגורו כושר נפלנו גם אנחנו לשיט הפסיכולוגי הזה. מזדהה לחלוטין ומרגיש קצת יותר נורמלי. ועשית לי חשק לכתוב, תודה.
היי שאול,
תודה על הכתיבה החשופה והכנה. לפעמים נדמה לי שדווקא לנו, האנשים שחיים באיזור פריווילגי כלשהו בסקאלה, קשה להודות בקשיים שלנו, כי אנחנו יודעים שיש אחרים שסובלים מקשיים "אמיתיים" יותר.
נכון, יש אנשים שהפרעת אכילה הרגה אותם. זה עדיין לא עושה עוול לאותם אנשים להגיד שיש לך הפרעת אכילה.
ובכלל, כנראה שעם כמה שהגדרות עוזרות לעשות סדר בחיים, לפעמים הן קצת בינאריות וגורמות לנו לשכוח לשאול את עצמנו מה אנחנו מרגישים. כלומר- בעיני זה לא משנה אם אתה נופל בקטגוריה של הפרעת אכילה או לא. אבל האם אתה סובל ממצוקה סביב העניין? פה מתחיל ונגמר העניין. וממצוקות לא מתעלמים.
1. תודה ששיתפת.
2. לאכול בריא ולעשות ספורט ולשמור על bmi תקין מומלץ לכול
3. אתה אכן לא שמן. חשוב לזכור זאת, כי יש אנשים שחולים במחלת ההשמנה, מדובר במחלה פיזית קשה עם תחלואה נלווית נרחבת מאוד, וכפי שאנחנו רואים בימינו אנו מהווה גורם סיכון לpoor outcome במחלות רבות.
4. אתה (ואני) חולה (או כמעט חולים) במחלה אחרת. מוכרת DSM, על רצף הocd.
גם אם אנחנו לא עונה על הקריטריונים אחד לאחד, זה איפשהו שמה.
וזה בסדר. אפשר וצריך להתמודד עם זה. או לבד. או בתמיכת אחרים (והפוסט הזה צעד חשוב) או בתמיכת מטפל מתחום בריאות הנפש (במיוחד אם הנושא מעסיק אותך ללא הרף, גורם לך לקושי, מתיש אותך.. אני ממליץ בחום לפנות לייעוץ).
אוהב
ושוב תודה על השיתוף.
תודה רבה מאוד על השיתוף.
לפני כמה שנים הייתי חולה ואחד הסימפטומים היה ירידה במשקל.
קיבלתי המון מחמאות על איך שאני נראית מאנשים שלא מכירים אותי ממש כמו השומר בכניסה למשרד..
היום אני במשקל הרגיל שלי. כולם אומרים לי שזה לא טוב לבריאות והם צודקים אבל….
אצלי בראש ירידה במשקל מתקשרת למחלה לא סימפטית
אני גבר שמן מאוד (גם אובייקטיבית במספרים וגם סובייקטיבית בתחושה ותפיסה עצמית) ותוהה מה הבעיה שיש לאנשים עם השמנה (של עצמם, שלי או של הזולת). אם זה עניין בריאותי, אני מאה אחוז מבין את הבעיה בלהיות שמן. מעל רף מסויים זה פשוט לא בריא ומסוכן. אבל אם זה עניין של מראה, אני לא מבין איך השמנה תפסה כזה מקום משמעותי באפיון של בני אדם שגובר באופן מוחלט על כמעט כל מאפיין פיזי או אישיותי אחר.
אם מישהו לא מרגיש טוב עם איך שהוא תופס את עצמו, חשוב לפתור את זה.
אבל אם מישהו לא מרגיש טוב אם איך שאחרים תופסים אותו, שילכו ל₪##@ כולם.
תודה שאול. חשוב ממש. אני גם מתמודד עם בעיה דומה. תודה על האומץ.
לפי שנים כשגרתי במרכז ת"א הייתי מטייל הרבה ברח' שנקין. אני זוכר את היום שבו שמתי לב שיש בקצה אחד סניף של מקדונלדס ובקצה השני חדר כושר. תהיתי האם יכול להיות שהבעלים של האחד הוא גם זה של השני, כי זה כל כך נוח. אתה תצא מורעב מחדר הכושר, תאכל המבורגר, תשמין, תרגיש רגשות אשם ותחזור להתאמן.
הנחמה, אם יש כזו, יכולה לנבוע מכך שאתה כתב כלכלי. דע לך שמה שאתה מרגיש זה לא תוצר לוואי, אלא תוצר רצוי ומתוכנן של קפיטליזם. מאחורי רגשות האשם ואי הנוחות הגופנית שלך (וגם שלי ושל אחרים) יש סידרה של בעלי עניין שיישמחו לעשות מזה המון כסף: הנטורופתית, הפסיכולוגית, הפסיכיאטר, המנתח, בעל המסעדה הטבעונית, בעלת חנות הבגדים במידות מיוחדות, גורואית הבריאות, הבעלים של חנות הספורט. רק התחלתי.
מישהו שמע על אינדיאני עם תחושת זרות גופנית? אינואיט שמודאג מהסנטר הכפול שלו? אין מי שיעשה כסף מהסבל שלהם – לא יהיה סבל.
כאשר אתה דואג למראה החיצוני של גופך, אתה בעיקר דואג לפרנסה של מישהו אחר. זה נורא כשחושבים על זה ואולי זה יעזור לך (ולי ולאחרים).
כן. מה שאמרת.
אני מרגישה עכשיו שאני מבינה יותר את הבן זוג שלי, שמשהו כזה קורה גם אצלו
תודה
קודם כל, תודה שחלקת את הפוסט האמיץ הזה.
עכשיו – אני מסכימה עם אשתך. אתה צריך ללכת לטיפול. ומהר. כי כן, מה שאתה מתאר כאן לגמרי נשמע כמו התחלה של הפרעת אכילה. זה נשמע כמו דימוי גוף לגמרי לא פרופורציונאלי לאיך שהגוף שלך באמת נראה או למצב הבריאותי שלו, וזה נשמע שזה יכול ללכת לכיוונים ממש ממש רעים.
אז בבקשה – לטובתך, לטובת המשפחה שלך – גש לדבר עם איש מקצוע. זה ממש חשוב.
חיבוק גדול שאול
אולי זו לא בדיוק הפרעת אכילה,
אבל זו מפריע לך, ולכן – זו הפרעה לחיים…
מהחוויה שלי, כמי שעובדת עם א-נשים עם הפרעות אכילה "אפורות" כלומר, לא בולמיה ולא אנורקסיה, וכמי שחיה את ההפרעה הזו הרבה יותר מדי שנים, מדובר על עוד ניסיון שלנו ליצור שליטה.
בין אם על הגוף המשתנה, על הסביבה חסרת הוודאות, על המציאות המורכבת.
הגוף שלנו, ובפרט משקל נראה לנו כמשהו שהוא לגמרי בשליטתנו. ולכן, גם קל לנו יחסית להפעיל עליו כוח ולמשטר אותו.
משם מגיעה לנו תחושת כוח כללית, חיצונית.
שוב, מעולמי, ברגע שאנחנו מתעסקים באוכל או במשקל וזה "משתלט" עלינו, אנחנו דוחקים הצידה דברים חשובים אחרים וחבל
יש לנו פה זמן מוגבל בעולם הזה.
אז תטפל, תשמור על עצמך
אתה כותב נפלא, ויש לך זכות נדירה להגיע ללבבות של רבים
אצילי זה מאבק אין סופי בין דימויי גוף ובין מערכת היחסים שלי עם אוכל.
הייתי ילד מאוד שמן ולכל בראש תמיד אהיה שמן, אני לא יכול לשנות את זה ואולי כבר לא רוצה
לגבי מערכת היחסים שלי עם אוכל זה יותר מסובך
כל פעם שעשיתי תהליך בו ירדתי הפרס היה לאכול שוב(והרבה) וכאן אני מאוד מתחבר למה שכתבת על מחמאות/הערות….פשוט תסתמו!
היום אני כבר כמה חודשים בתהליך עם אוכל
שבו אני מתייחס אליו רק כמו דלק.
ואני עובד על דלק מאוד מסויים נגיד ,סולר.
ואם בטעות (או לא בטעות ) אני ממלא בנזין אז הכל מתחיל לגמגם.
תודה רבה על הכתבה הזאת
נושא הפרעות אכילה בגברים או הפרעות באכילה הוא בהחלט נושא לא מדובר כמעט. כמו שהרבה התמודדויות נפשיות של גברים לא מדוברות בגלל שבחברה שלנו הסטיגמה על בריאות נפש אצל גברים נורא משמעותית. אני בתור ילד הייתי מאוד שמן עד אחרי הצבא בערך עם עליות מורדות אחרי הצבא ירדתי הרבה במשקל והלכתי ללימודי מדעי התזונה. היום אני תזונאי קליני שבין היתר מנסה לעלות את המודעות של הנושא של הפרעות אכילה בגברים , דימוי גוף אצל גברים ועוד כל הדברים הנלווים לזה.
תודה על השיתוף !
אפשר לינק לכתבה בבקשה
תודה רבה על השיתוף. זה חשוף וקשה ולא מקובל. אבל התקבל בברכה!
אני בערך בגובה שלך, 1.85. שנים באיזור ה 70 ק"ג ולאחרונה בטח 85. מבין מאיפה אתה בא. יש הרבה ערך בכך שאתה מבין שאתה בתוך הנורמה, כלומר אובייקטיבית, יחסית, לא היית מוגדר כשמן. זה כמובן יקום מקביל לאיך שאתה מרגיש. אבל יש ערך לזכור שהיקום הזה קיים וממשי ואולי לא פחות "נכון" מאיך שאתה מרגיש.
וכן, זה חרא להרגיש ככה
ההתאבססות בחברה שלנו על מראה חיצוני כחשיבות עליונה היא טריגר יומיומי בשבילי (רק בתגובות פה, ועוד אחרי שקראו את מה שכתבת, מצאו לנכון לכתוב לך דברים כמו ׳אבל אתה בכלל לא שמן׳ או ׳תעשה קרוספיט זה טוב למשקל׳)…
רק רציתי לומר שאני מעריכה מאוד את הכנות שלך, ועצם המודעות שלך להטייה המחשבתית הזו זה צעד מאוד גדול ולא מובן מאליו. רוב האנשים מעבירים את כל החיים בלי לשים לב לכמה זה מנהל להם את המוח. זה קשה וזו התמודדות יומיומית אבל זה אפשרי ללמוד לחיות עם זה בשלום. אני בהחלט בדרך לשם.
שים לב, אגב, שאפשר להיות נוכח בתקשורת בדרכים שעושות אלימנציה טוטאלית לאישיו של מראה חיצוני – בטורי דעה בעיתון, בתכניות רדיו ובפודקאסטים, (וגם פה בבלוג שלך!) בכל אלה המראה, המניירות ושפת הגוף הם לא במשוואה בכלל.
אתה אלוף שאול. תודה על השיתוף, בתור מישהו שמכיר את הנושא מקרוב. בלי ספק אתה אחד האנשים הכי חשובים ומקצועיים ואמיתיים היום בתקשורת וחבל שאין עוד כמוך
אמיץ מצדך להעלות את זה, כל הכבוד. ובהצלחה, בסוף זה רק בראש.
מזדהה איתך בהכל. במראה הרזה (אני שוקלת הרבה ביחס למראה שלי. אנשים אכלו אותי כששמעו שהתחלתי תזונה דל"פ "כי את לא שמנה".
בירידה המהירה (8-9 קילו בכמה חודשים), בשיטת התזונה- כאמור- דל"פ
אבל זהו, כבר כמה חודשים (טוב… יולי אוגוסט וספטמבר הם לא חודשים נוחים לירידה, ותכלס אם אני שומרת בקנאות ונשארת על המשקל שלי, זה אומר שמי יודע כמה הייתי יכולה לעלות אם לא הייתי שומרת על הפה…)
והפחד מעליה במשקל… מבהיל אותי בעוצמה שלו בכל פעם מחדש.
הנס שלי שאני לא חשופה לרשתות החברתיות- אין לי חשבון באף אחת מהן, אני לא שומעת רדיו וגם לא צופה בטלויזיה (דוסים מהסוג היותר כבד), ואם הבלוג שלך לא היה פתוח לי בחסימה הרשתית שלי, אז גם אותו לא הייתי זוכה לקרוא.
אז איך זה כן מגיע לאנשים בסביבה שלי??
לאלוקים הפתרונים…
מה שכן, אצלי אישית במשפחה יש פרנויה ממשקל עודף… ואלו השמנים באמת- ממש מסכנים אצלנו למרבה הצער.
אז מי שכן יודע שאני מתמודדת היום, ישר פוזל ברוב טקט למשקל שלי ומשיא עצות מעצבנות…
כנראה זה מגיע משם :(
ואגב, ידעתי תמיד לאכול, ותמיד הייתי רזה. אבל כמה לידות רצופות עושות משהו… :)
לקרוא את המילים שלך, כל כך נוגעות וחשובות.
זה נושא כל כך רגיש ותודה שניסחת את המחשבות והורדת אותן לכתב.
דימוי גוף גברי לא מדובר הרבה במרחב אך אני בטוחה שיש לתחושות שלך שותפים רבים.
זה מורכב גם בשל העיסוק שלך ובהתבוננות מתעתעת על מה חושבים כשמביטים דרך המסך.
הגוף משתנה לאורך השנים והרגלים שמלווים אותנו בתקופות מסוימות כבר לא מתאימים לתקופות חדשות, זה תהליך של התבוננות ודיוק לפעמים עוזר להעזר עם איש מקצוע שמלווה ותומך במערכות יחסים עם אוכל ועם הגוף. לפעמים התקופות האלו פשוט עוברות
מקווה שתמשיך לכתוב על הנושא הזה, שתגיע לתובנות שנכונות לך אני מאמינה שכשמתחילים לשגר מחשבות לעולם הן תופסות צורה חדשה, אפשרי לבחון אותן מזויות חדשות.
תודה
תודה שאול על המילים הללו
טוב שכתבת. קודם כל כי אתה כותב יפה, ודבר שני העלית נושא שהרבה לא מדובר עליו, במיוחד אצל גברים, אני בטוחה שזה יעזור גם לגברים אחרים. דבר נוסף, זו הפרעת אכילה ובהחלט יכול להיות שקשורה לבררנות אכילה בעבר, המון התעסקות עם אוכל, לך תדע.
והכי חשוב, לך לטיפול, זו לא מילה גסה, להיפך. אפשר לכתוב המוני פוסטים על גברים שמפחדין מטיפול…גם נושא לא מדובר מספיק. אתה צריך להיות שלם עם מי שאתה, להרגיש טוב עם עצמך, זו התעסקות קשה שלא נותנת מנוח. תעזור לעצמך למצוא שקט :)) בהצלחה!
כן, גם אני. גם כשאין באמת בעיה. זה קורה לי עם הגיל יותר ויותר, וגורם לי לחשוב כמה זמן הסתובבתי עם ערך עצמי שמבוסס על מראה בלי להבין – פשוט כי הייתי צעיר מספיק ועבדתי בעבודה פיזית. כמו בהרבה נושאים אחרים, גם פה אני שמח לא להיות אישה, ותודה שכתבת על זה.
אשמח, אם יתאים לך, להבין מאיפה אתה חושב שזה מגיע בשבילך אישית. מי יודע, אולי יש חוט שני שעובר בין כולנו ושאם נבין נוכל למנוע את זה מהילדים החמודים שלנו.
תודה. ניסחת את תחושותי במדויק
שאול, הפגיעות האמיצה שלך נוגעת ללב, משמעותית לי כקוראת, ובעיני משמעותית ברמה החברתית.
אתה לוקח את הבולטות שלך, שמוצדקת לגמרי בגלל החכמה, היכולות והכישורים שלך, שבודאי לא קשורים לאיך אתה נראה, ומשתמש בה בעדינות וכנות, ושוב – באומץ, כדי להניח בעיה על השולחן, שהיא בודאי לא רק שלך, כמו שאפשר לראות גם מהתגובות (עם ובלי המודעות העצמית).
ברור לגמרי שההשוואה וייחוס הערך על בסיס מראה לא תלויים באמת במראה ודופקים את ה"שעון הפנימי". אני אשה שמנה. או מלאה, אחרי ירידה גדולה במשקל. ווטאבר. זה לא משנה. השעון הפנימי דפוק. וברור שהמחלה הזאת שנוצרה לא עוצרת בשמנות, ולא עוצרת בנשים.
מה שהפוסט שלך עושה הוא לא רק הצבעה על הדבר הזה. הוא נותן כח לרעיון של התמודדות משותפת.
לא מהמקום ש – רק אם הבעיה מגיעה לגברים היא ראויה לטיפול, אלא דווקא מתוך הרגישות הזאת שבה אתה כותב, שמכירה במרדף של הבעיה – אנחנו, הנשים, צלובות, אבל הצולבים שלנו צולבים את עצמם, ואנחנו הצלובות – צולבות את בנותינו וחברותינו. צריך להוריד את הצלבים האלה ביחד. יש בעיה, ויש את מי שרוצה בפתרון. החלוקה לא יכולה להיות מגדרית.
לרכוב
תודה רבה ששיתפת שאול. כתבת כל כך יפה ומדויק איך זה מרגיש.
לפני הרבה שנים הסתובבתי עם התחושה הזו כל הזמן, כל יום נגמר בהתשה ובכי.
לא יודעת איך, מתישהו הצלחתי לקבל את הגוף שלי והמחשבות נרגעו מעצמן. הן עדיין באות, אבל זה מרגיש כאילו הן פחות צועקות לי בראש כל היום, סתם באות להציק קצת.
זה תהליך שלם ויכול להיות שעזרה מקצועית הייתה עוזרת לי ויכולה לעזור לאחרים. אף אחד לא צריך להתמודד עם זה לבד.
מחזקת ותומכת ומקווה שתרגיש טוב.
דימוי גוף זה הדבר הכי חשוב תכלס, ובגלל זה לדעתי כשאשתך אומרת שכדאי לך לשקול טיפול פסיכולוגי היא צודקת. אני ההפך ממך בהקשר הזה, גם כששקלתי 84 קילו על 1.75 והייתי ללא ספק שמנמן-שמן לא הרגשתי שמן והופתעתי כשאנשים מדי פעם אמרו לי שאני שמנמן כי בפנים הייתי אדם רזה, וגם עכשיו כשאני שוקל 65 קילו אני אדם רזה וגם בכל התחנות באמצע. מעולם לא עשיתי דיאטה אמיתית, פשוט הפסקתי לשתות משקאות מתוקים ורצתי והמשקל השיל את עצמו מאליו, בדומה למה שקרה לך כשהפסקת עם המשקאות המתוקים והסוכר. הדבר הכי טוב שיש לי להגיד לך הוא שגם אם אתה לא רץ המשקל לא יחזיר את עצמו, מקסימום 2-3 קילו. האפקט המשמעותי הוא השתייה המתוקה.
אני לא אגיד לך "מה פתאום שמן, אתה רזה", אני רק אציין שאפילו באיור של הפרופיל שלך בטוויטר אתה נתפס ככחוש, ועובדה שאתה חי עם האיור הזה בשלום