0.
קודם כל, מוזיקה:

1.
הבן שלי משתמש במילה ׳משעמם׳ באופן קצת מוזר. לפעמים זה קורה כשהוא שוכב על הספה, בזמן שהוא עושה משהו בטלפון שלו. ׳משעמם לי׳, הוא אומר. לפעמים זה כשהוא מתאר איך היה לו בבית הספר. אלה עוד הגיוניים. מה שפחות הגיוני זה שלפעמים משעמם לו לאכול, או להתקלח, או אפילו להירדם בלילה. זה משעמם אותו.

שמתי לב שהוא משתמש במילה ׳משעמם׳ בשביל לתאר רגעים שלא נעימים לו. רגעים שהוא לא מצליח למלא בשום דבר, והוא נאלץ להתמודד עם המחשבות שלו. זה ׳משעמם׳ אותו במובן מאוד אחר מהמובן הרגיל שבו אנחנו משתמשים במילה הזו. זה משעמם אותו במובן של חרדה, של מועקה.

וזה גרם לי לתהות – מה זה בכלל שעמום?

2.
שעמום הוא מושג יותר חמקמק ממה שאנחנו חושבים. כשאני כותב ׳שעמום׳, אני די בטוח שכל מי שקוראים וקוראות כאן מבינים למה אני מתכוון מבלי שארחיב. לכל אחד מאיתנו יש פירוש סובייקטיבי של המילה הזו, כי חווינו שעמום בחיינו. אבל זה בדיוק העניין – זה פירוש סובייקטיבי. מה שאני חווה בתור שעמום הוא ממש לא בהכרח מה שאת או אתה חווים בתור שעמום. ממש לא.
עבור אחד שעמום זה הדבר הזה שהוא מרגיש כשהוא מחכה לאוכל שיתחמם במיקרו. השלושים שניות האלה, או הדקה וחצי האלה, או כמה שזה לא יהיה – עבורו זה שעמום. רגע חולף, אבל ארוך מספיק בשביל שיהיה מורגש, שבו לא קורה דבר.
עבור מישהי אחרת שעמום הוא משהו עמוק יותר. תחושה של חוסר התאמה למה שקורה עכשיו, מסביב, ברגע הזה. למשל, אתם באיזו מסיבה שהגעתם אליה איכשהו, אבל אתם לא ממש מכירים שם מישהו, ולא ממש יודעים איך להצטרף לשיחה. וזה לא שאתם בחרדה חברתית, כי אתם כבר במקום טוב בחיים ואתם לא מרגישים צורך להוכיח את עצמכם לחבורה של אנשים זרים שנקלעתם לאיזה מפגש משותף איתם. ומצד שני, אתם לא מרגישים נוח ברגע הזה. שעמום כחוסר התאמה לרגע ולסביבה. אני מאוד יכול להתחבר לתחושה הזו.
עבור מישהו אחר, שעמום הוא מה שהוא מרגיש כל יום בעבודה. והוא אפילו לא יודע למה, כי זו עבודה שהוא בחר, זו עבודה שהוא אוהב, זו עבודה שהוא רכש השכלה והכשרה בשביל להיות מסוגל לעשות אותה היטב. ובכל זאת, היא משעממת אותו ממש. כל יום, כל היום. עבורו שעמום הוא התחושה הזו של להיות כלוא במשהו שלא מספק לו שום הנאה או גירוי אינטלקטואלי, למרות שהוא כל הזמן עסוק.
עבור מישהי אחרת, שעמום זו התחושה הזו שתוקפת אותה כשהיא שוכבת על הספה בערב ומנסה לבחור במה לצפות, ויש לה המון המון אפשרויות, אבל אף אחת מהן לא מצליחה להדליק בה שום עניין, אפילו אם לפני כמה ימים היא ממש נהנתה מאחת מהסדרות האלה שמוצעות לה כרגע.

בקיצור, שעמום הוא מושג מאוד סובייקטיבי שמשתנה מאנשים לאנשים, מתקופה לתקופה, מסיטואציה לסיטואציה. ולכן כשמישהו אומר ש׳משעמם לו׳, יש סיכוי לא רע שאנחנו לא באמת מבינים למה הוא מתכוון. בטח אם זה נראה לנו שהוא עסוק במשהו, בטח אם מסביבו יש מיליון גירויים שיכולים להציע לו עניין. אם אי פעם הילדים שלכם אמרו לכם ׳משעמם לי׳ ובתגובה אמרתם להם – ׳אבל יש לכם מיליון צעצועים׳ – אז זה בדיוק זה. הם לא התכוונו למה שחשבתם שהם התכוונו.

במאמר משנת 2013 קבוצה של חוקרים ניסו להגדיר מהו שעמום, ולהציע מבחן חדש לאבחן את מידת השעמום שאנשים סובלים ממנו. הנה ההגדרה שהם הציעו (בתרגום חופשי שלי):
שעמום הוא התחושה הלא נעימה שמתעוררת בנו כשאנחנו לא מוצאים מענה לרצון שלנו לעשות משהו מספק.
מאחר שהתרגום שלי הוא לא מספיק טוב ולא מספיק קולט את הניואנסים היפים שיש בהגדרה המקורית, הנה זה באנגלית:

עכשיו זה נהיה יותר מעניין, נכון? סליחה על משחק המלים. שימו לב שהשעמום פה הוא תחושה מסדר שני. התחושה המקורית שלנו היא הצורך בסיפוק. זה יכול להיות סיפוק פיזי, זה יכול להיות סיפוק רגשי או אינטלקטואלי. לקרוא ספר שיעורר בנו מחשבה, לצפות בסרט מרגש, או לעבוד בעבודה שתיתן לנו תחושת ערך. וכשהרצון הזה לא נענה, הוא יוצר אצלנו תחושה חדשה. תחושה מסדר שני – שעמום.

ולכן, שעמום לא חייב להיות רגע כזה שלא קורה בו דבר. כמו ההמתנה בתור לרופאה או הדקה וחצי שלוקחות לאוכל שלכם להתחמם במיקרו. שעמום יכול לתקוף אתכם גם כשאתם מוקפים בהמון אנשים בסיטואציה חברתית, בהרצאה, בלימודים, בנהיגה, בעבודה ובעוד מיליון דברים אחרים, שייראו למישהו אחר כסיטואציה שבלתי אפשרי להשתעמם בה.

שעמום הוא הפער בין הצורך שלכם להרגיש מסופקים, לבין חוסר הסיפוק שהסיטואציה יוצרת עבורכם. שעמום הוא הפער בין הרצוי למצוי.

3.

זו בדיוק הסיבה שבגללה במפגש האחרון עם הפסיכולוג כל כך הופתעתי כשהוא אמר שיש אנשים שלא חווים שעמום בכלל. להיפך, כל רגע ורגע בחיים שלהם הוא רגע שמרגיש לא משעמם. חלקם היו מתים לקצת שעמום. זה הפתיע אותי כי אני לא מרגיש ככה בכלל. זה הפתיע אותי כי למרות שאני מגדיר את עצמי אדם שמסוגל להעסיק את עצמו די בקלות, אני לגמרי מסוגל להבין את תחושת השעמום שתוקפת את הבן שלי לעיתים. גם לי משעמם לפעמים. ולפעמים, זה תלוי בתקופה, השעמום תוקף אותי לעתים די קרובות.

מרוב שהייתי מופתע ממה שאמר, עשיתי את מה שאני בדרך כלל עושה כשאני מופתע ממשהו – צייצתי את זה בטוויטר.

התגובות לציוץ הזה היו מאוד מעניינות, וחלקן מפתיעות מאוד. אני מציע לכם לקרוא אותן. היו שם אנשים שטענו שהם לא יודעים איך להשתעמם. היו שם אנשים שטענו שהשעמום הוא הוא מקור היצירתיות שלהם. היו שם אנשים שטענו שכבר כמה עשורים (!) הם לא חוו רגע משעמם. היו אנשים שהסבירו לי שהסמארטפון העלים לחלוטין את היכולת והסיבה להשתעמם. הנה שתי דוגמאות מייצגות:

היו שם המון תגובות כמו התגובות האלה. התגובות האלה מייצגות איזו תפיסה אינטואיטיבית שיש לנו כאילו שעמום הוא ההיפך מעשייה. כאילו שאם אנחנו עושים משהו, וזה לא משנה מה, אז אנחנו לא משועממים. אז זהו, ששעמום אינו ההיפך מעשייה. אני בכלל לא מדבר על השעמום הזה.

אני מאוד אוהב לעשות דברים מונוטוניים. לשטוף כלים, לחתוך ירקות, להתקלח. אפילו לנהוג מרחקים ארוכים (אבל לא ארוכים מדי). לא כי זה מעניין, אלא בדיוק בגלל שזה לא מעניין. המונוטוניות, העובדה שאני עושה את זה כמעט על ׳טייס אוטומטי׳, מאפשרת לראש שלי להשתחרר ולמחשבות שלי לרוץ. אני יכול לשמוע פודקאסטים או מוזיקה או סתם להיות בתוך הראש של עצמי, ולחשוב. המון מחשבות מקוריות ויצירתיות עולות לי דווקא ברגעים האלה. זה לא שעמום מבחינתי, זה אחלה.

השעמום תוקף אותי ברגעים אחרים לגמרי. הוא תוקף אותי כשאני רוצה להיות בתנועה אבל לא יכול. נגיד, בפקק. או בתור למשהו. גם אם יש לי על מה להסתכל (בטלפון או על אנשים אחרים מסתכלים בטלפון) זה עדיין לא מעניין לי, כי יש לי רצון לא ממומש לעשות משהו שאני ממש רוצה לעשות – להתקדם קדימה.

השעמום תוקף אותי כשסיימתי את כל המטלות שלי, ואין לי כרגע מטלה מוגדרת. וכשאני אומר מטלות אני מתכוון לכל דבר – ממטלות בית ועד מטלות בעבודה. ברגעים הנדירים האלה שפתאום סיימתי את הכל ואני ״לא יודע״ מה לעשות עם עצמי כרגע, אני נתקף בתחושה לא נעימה של שעמום. זה לא בגלל שאני לא יודע ליהנות מחוסר המטלות. אני יודע היטב. אני מסוגל בכיף להתיישב על התחת ולהיות שמונה שעות בטיקטוק. זה לא זה. ובתכלס, אני יכול להיות שמונה שעות בטיקטוק גם כשיש לי מטלות לבצע. מה שתוקף אותי ברגעים האלה הוא שעמום שקרוב יותר לתחושת ריקנות. לתחושה שאני לא יודע מה אני רוצה לעשות. לא מה הדבר הבא ברשימה, אלא מה הייתי רוצה שיהיה הדבר הבא ברשימה. יש לי רצון לא ממומש לעשות משהו שאני ממש רוצה לעשות – למצוא את הדבר הבא לעשות (זה רצון מסדר שלישי, אבל נעזוב את זה).

השעמום תוקף אותי לפעמים גם בעבודה. העבודה שלי מתאימה לי כמו כפפה ליד. היא מאפשרת לי לעשות (כמעט) בכל יום משהו חדש, לעיתים שונה באופן קיצוני ממה שעשיתי אתמול. יום אחד אני יכול לטוס במסוק עם ראש הממשלה ולראיין אותו, למחרת אני יכול לצלם סרטון בנמל החדש במפרץ חיפה. זה מתאים לי כמו כפפה ליד כי אני נוטה להשתעמם במהירות ממטלות שחוזרות על עצמן. אבל לפעמים, עם כל הריגוש, העבודה שלי חוזרת על עצמה, ואני משתעמם. לא שעמום קיצוני, אבל שעמום. שעמום מהסוג המשעמם. שוב פעם לדווח על מדד המחירים לצרכן, שוב לדווח על תקציב המדינה, עוד ראיון עם עוד שר אוצר, עוד תוכנית טלוויזיה יומית. די, הייתי, ראיתי, עשיתי. ברגעים כאלה משעמם לי. ברגעים כאלה יש לי רצון לא ממומש – לעשות משהו חדש, מאתגר, אולי אפילו קשה, אולי אפילו כזה שאני לא כל כך יודע לעשות.

השעמום, מבחינתי, הוא לא חוסר היכולת לשבת לרגע ולא לעשות דבר. זה סבבה לגמרי. השעמום תוקף אותי כשיש פער גדול מדי בין הרצוי למצוי וכשאני לא יכול לעשות שום דבר בשביל לסגור את הפער הזה.

4.

כשהקורונה היכתה באנושות בתחילת 2020 רבים מאיתנו מצאו את עצמם סגורים בבית. פיזית. אתם זוכרים את זה. אני הייתי מאלה הפריבילגים שהמשיכו לצאת החוצה ולהגיע לעבודה שלהם בכל יום. לי לא היה משעמם לרגע. אבל עבור רבים, ההסתגרות בבית, עם או בלי ילדים, הייתה חוויה מאיימת.
ברגעים הראשונים זו היתה אימה תפעולית – מאיפה משיגים אוכל, האם יהיו מספיק ביצים, איך מצליחים גם לעבוד וגם לוודא שהילדים לומדים, איך מצליחים לעשות ספורט. אבל אחרי שהשתלטנו על הלוגיסטיקה (אוקי, סוג של השתלטנו), האימה הגיעה ממקום אחר. שנמצה את מה שיש לנו לעשות ונתקע בשעמום אחד גדול. אנשים התחילו לעבוד באופן אובססיבי בגינה, לגדל מחמצת או סתם לקנות דברים באינטרנט שהם לא באמת צריכים רק שלא יהיה להם משעמם.
יש לי חבר איטלקי מהתוכנית שלמדתי בה בחו״ל שכתב על זה מאמר מאוד יפה לבוסטון גלוב בתחילת הקורונה. הוא מתאר איך עברו עליו ועל משפחתו הרגעים הממושכים של הסגר הנרחב באיטליה בתחילת המגיפה (זוכרים?). הוא מתאר ישיבות זום אינסופיות, וובינרים שהוא השתתף בהם אחד אחרי השני, שיחות וידאו עם ההורים בכל יום, ״דרינקים וירטואלים״ עם אנשים שהוא בחיים לא היה יוצא איתם לדרינק אמיתי, ועוד מלא כאלה. העיקר להיות ״עסוק״. העיקר לא להיות משועמם. השעמום כאן, בעיני, הוא לא חוסר היכולת שלנו להיות תקועים בתוך חדר עם המחשבות שלנו. השעמום כאן, בעיני, הוא הפער בין הרצון שלנו להיות בחוץ, לעשות דברים שבא לנו, לבין העובדה שאנחנו תקועים בפנים, עושים דברים שלא ממש בא לנו, ואין לנו יכולת לשלוט בסיטואציה. זה השעמום שניסינו לברוח ממנו, נדמה לי, ולא השעמום שנובע מזה שנשב בחדר ולא יהיה לנו מה לעשות. אני ממליץ בחום לקרוא את המאמר של מתיה, בין היתר כי יש שם ציטוט נהדר של הפילוסוף הצרפתי פסקל –

4.

אחרי שצייצתי את הציוץ ההוא והופתעתי מהתגובות שנלוו אליו, צייצתי עוד משהו:

אחרי שצייצתי את זה חברה כתבה לי שהיא מכירה את הסנטימנט, ושלדעתה התחושה שאני מתאר היא לא כל כך שעמום כמו שהיא דיכאון. לא דיכאון קליני – כי אנחנו לא מזלזלים בקושי של אנשים שסובלים מדיכאון קליני – אלא יותר כמו סף דיכאון.
ואמנם, במאמר ההוא שציטטתי ממנו בתחילת הפוסט הזה, החוקרים מספרים ששיעמום ודיכאון (קליני) הרבה פעמים הולכים יד ביד. לא תמיד הם מופיעים ביחד, אבל הם חולקים סימפטומים. סוג של בני דודים. בתחילת המאמר הם מתארים מקרה של מישהו. הנה (בתרגום שלי):

״אני מרגיש כאילו אני לא חי את הרגע, כאילו אני צופה בחיים שלי מהצד. אני מרגיש מנותק מהסביבה שלי ומהסובבים אותי. אני מרגיש חוסר תכלית וחוסר בתחושת הגשמה. ויותר מהכל, אני מרגיש משועמם בצורה קיצונית. משועמם מהכל – מהעבודה, מהחברים, מהתחביבים, ממערכות יחסים, ממוזיקה, מקריאה, מסרטים. משועמם כל הזמן. לא משנה מה אני עושה, העשייה הזו משאירה אותי עם תחושת חוסר סיפוק. אני משועמם מלחשוב, מלדבר, אני משועמם מלהרגיש משועמם״.

החוקרים מתארים שאותו האיש ניסה להתאבד פעמיים. ולמרות שלעין הלא מקצועית שלנו זה אולי נשמע כמו תיאור של דיכאון קליני, החוקרים כתבו שהפסיכיאטר שטיפל בו קבע שהוא לא עומד בקריטריונים של דיכאון קליני. הוא פשוט סבל משעמום קיצוני וכרוני.

אני לא סובל משום דבר שדומה לזה אפילו, תודה לאל. אבל אני כן יודע להזדהות עם התחושה הזו של להיות מנותק מהסביבה והסובבים לפעמים, של להרגיש חסר תכלית או הגשמה עצמית. אני כן יודע להזדהות עם השעמום מהסוג הזה.

5.

איך יודעים אם אתם סובלים משעמום או לא? במאמר שלהם החוקרים הציעו מבחן, שהפך מאז (אם הבנתי נכון) להיות המבחן שענף הפסיכולוגיה משתמש בו, והחליף מבחן קודם שהיה חד מימדי מדי. המבחן הזה מתיימר למדוד את מידת השעמום שלכם באופן רב מימדי, כלומר סוגים שונים של שעמום שכולם עונים על ההגדרה המקורית – תחושת חוסר סיפוק שנובעת מאי היכולת לממש את הרצון להיות מסופקים ממשהו. המבחן הזה מורכב מ-29 היגדים שאתם צריכים לדרג עד כמה אתם מסכימים איתם או לא. הנה כמה דוגמאות –

• אני מבזבז זמן שהיה יכול להיות מוקדש לטובת משהו אחר
• אני מרגיש שאני יושב ומחכה שיקרה משהו
• אני לא החלטי לגבי מה הדבר הבא שאני רוצה לעשות
• אני מרגיש לא בנוח כשיש אנשים סביבי
• אני חסר סבלנות כרגע
• אני מרגיש ריק
• אני מרגיש מנותק מיתר העולם
• אני מרגיש שדעתי מוסחת בקלות
• אני יותר חסר קשב מבדרך כלל
• אני מרגיש שהזמן נמרח ונמרח

הבאתי כאן בכוונה לא מעט היגדים כאלה בשביל לנסות להמחיש עד כמה המבחן הזה רב מימדי. יש פה דברים שמתארים כל מיני סוגים של שעמום, וככל שהצלחתי להבין, השקלול שלהם יחד מצליח לאבחן שעמום כללי. אם נורא בא לכם לעשות את המבחן הזה, תמצאו אותו כאן בעמוד 6.

6.

בתור הורה, זה לא פשוט לי להתמודד עם השעמום של הילדים שלי, מעבר לזה שהטיפול בילדים יכול בעצמו להיות די משעמם (כמה פעמים נרדמתם בזמן שהקראתם ספר לילדים, במיוחד אם זו היתה הפעם המיליון שהקראתם את הספר הזה, רק בשביל לספר לעצמכם שנרדמתם פשוט כי אתם הורים עייפים? אז לא, זו לא בהכרח עייפות, זה פשוט משעמם לפעמים).

בתור הורים אנחנו עוברים כל מיני שלבים בהתמודדות שלנו עם השעמום של הילדים. יש תקופות שבהן אנחנו מרגישים איזה צורך להיות ועדת בידור ושעשוע, לספק לילדים חוויות וגירויים בכל שלב של היממה. מהניסיון שלי זה קורה כשהילדים צעירים יחסית, או במהלך החופשים הארוכים, ובעיקר כשיש לכם רגשות אשמה על זה שאתם לא מבלים מספיק זמן עם הילדים. ככה אתם מוצאים את עצמכם בכל מיני חופשות מתישות מדי עם יותר מדי פעילויות, או מבלים בכל מיני אטרקציות שעולות יותר מדי כסף שהילדים לא באמת נהנים מהן, תוהים למה לא פשוט נסעתם לים (כי יש מדוזות, זה למה).
יש תקופות שאנחנו עושים את ההיפך – נותנים לילדים להשתעמם עד מוות ולא עוזרים להם בשיט, אולי מתוך איזה אידאל של ׳תסתדר לבד. כשאני הייתי בגילך לא היו לנו מסכים והצלחנו לשעשע את עצמנו׳ (זיבי הצלחנו. ישבנו כל הקיץ וראינו שידורים מתגלגלים של רואים 6/6, הקוסם מארץ עוץ ומרקו).
יש תקופות שאנחנו כועסים עליהם שהם כל הזמן במסך שלהם ואומרים להם שזה פוגע ביכולת שלהם לדעת להשתעמם, ושזה חשוב לדעת להשתעמם, וכל מיני שיט כזה שהורים אומרים (ואז מחזירים את הראש למסך שלהם).
לאחרונה, כשהבן שלנו אומר ש׳משעמם לו׳ אני מנסה לזכור שהוא משתמש במילה שעמום בשביל לתאר את המשמעות העמוקה יותר שלה. ש׳משעמם׳ פירושו שהוא מרגיש לא בנוח עם עצמו. שיש פער בין הרצון שלו לעשות משהו מספק, לבין האפשרויות שעומדות בפניו. אני מנסה לזכור שהתחושה הזו תוקפת גם אותי לפעמים, ושלמרות שאני בן 42, אני עדיין מתקשה להתמודד איתה. ושזו אכן תחושה מבאסת.

7.

לאלה מכם ששרדו את הפוסט הארוך הזה מבלי למות משעמום (סליחה), הנה שתי המלצות סותרות. הראשונה היא כתבה בהארץ מ-2017, על זוג חוקרים שכתבו ספר ״משועממים ומבריקים״. איך השעמום יכול להוביל לפרקי יצירתיות וכו׳. הם פיתחו איזה אתגר שמאפשר לאנשים להשיל מעצמם את כל ״הסחות הדעת״ הדיגיטליות שלהם, ולהתחבר לשעמום שלהם, או משהו בסגנון הזה. הנה האתגר, מתוך הכתבה:

הניסוי "משועממים ומבריקים" שהושק בתוכניתה בפברואר 2015 הוא אתגר הכולל שבעה שלבים: ביום הראשון המשתתפים התבקשו להתחיל לעקוב אחר ההרגלים הדיגיטליים שלהם בנייד ובמחשב באמצעות אפליקציה ייעודית בשם BreakFree, שמודדת את זמן השימוש ואופן השימוש בטלפון הנייד. ביום השני המשתתפים התבקשו שלא להשתמש בנייד שלהם כאשר הם נמצאים בתנועה — כלומר, בתחבורה ציבורית, בזמן הליכה ברגל או בהמתנה לאוטובוס. היום השלישי הוכרז "יום ללא תמונות" ובו נאסר עליהם להשתמש במצלמה בנייד או בכל מצלמה אחרת. ביום הרביעי — והתובעני ביותר מבחינת רוב המשתתפים — הם התבקשו למחוק מהנייד את האפליקציה האהובה עליהם: בין שמדובר בפייסבוק, ג'ימייל, קנדי קראש או בכל אפליקציה אחרת שאליה הם פונים בכל פעם שמשעמם להם. ביום החמישי הוצע להם לצאת ל–Fakecation: להכריז על חופשה מזויפת באורך כמה שעות שבמסגרתה הם מתרחקים מטכנולוגיה, לא עונים לטלפונים ולא זמינים להודעות מהבוס. ביום השישי הם התבקשו להסתובב עם עט ונייר ולתאר בכתב לפחות חמישה דברים שמעולם לא הבחינו בהם קודם לכן. ביום השביעי, אחרי שסיימו לברוא את עולמם מבראשית, שפני הניסוי התבקשו ליהנות מפירותיו של האתגר — לשבת ולהשתעמם עד שהרעיון המבריק הבא יצוץ אי־שם במרחביה הנידחים של התודעה.

אני לא מתחבר בכלל לתיאוריה שלהם אבל הכתבה לכשעצמה מעניינת ומאחר ששעמום זה עניין די סובייקטיבי, אולי אתם תצליחו להזדהות.

ההמלצה השניה היא על הפרק הזה בפודקאסט Build For Tomorrow. בפרק הזה המגיש מתחקה אחרי ההיסטוריה של השעמום, ומנסה להבין האם הסמארטפונים באמת גזלו מאיתנו את היכולת להשתעמם, והאם השעמום הזה הוא הוא מקור היצירתיות וכל זה.
אז זהו, שלא.
לפחות לפי הפודקאסט הזה, שעמום הוא תופעה פיזיולוגית שנכונה להרבה מאוד יונקים. יש יונקים שתולשים לעצמם את הפרווה או נוצות (יש יונקים עם נוצות?) בשביל להפיג את השעמום.
לפחות לפי הפודקאסט הזה, שעמום הוא תחושה לא נוחה שבני אדם מנסים להיאבק בה במשך עידנים. פעם השעמום היה נחלת המעמדות הגבוהים, בעלי אחוזות ואדמות, שהיה להם שפע של זמן פנוי. קצת יותר מדי זמן פנוי. בהמשך, עם התפשטות המהפיכה התעשייתית, השעמום הפך גם לנחלתם של בני המעמד הבינוני שמצאו את עצמם עושים עבודות מאוד משעממות ומונוטוניות בפס הייצור כמו להבריג איזה בורג 8,000 פעם ביום. תעשיית הבידור, למשל, התפתחה בניסיון לפצות על השעמום הכרוך בעבודות האלה בשעות אחר הצהריים והערב.
אבל אז, כשפתאום אנשים התחילו להעסיק את עצמם בצפייה בטלוויזיה וכאלה, צצו כל מיני רופאים וחוקרים וכו׳ שטענו שהצפייה בטלוויזיה והניסיון למלא את הרגעים המתים הם דבר איום ונורא, ושאנחנו חייבים לדעת להשתעמם כי להשתעמם זה טוב.
ובכן, להשתעמם זה לא טוב. להשתעמם זה מבאס, וזה מאוד אנושי וטבעי לנסות להימנע משעמום, גם אם זה אומר להעביר אותו באינספור סרטונים בטיקטוק שלא באמת מעניינים אותנו. זה ניסיון לסגור את הפער בין הרצוי למצוי באמצעים מלאכותיים, עד שנצליח למצוא משהו מעניין באמת.
לפודקאסט הזה ממש התחברתי, אני ממליץ בחום להאזין לו.

או שלא. כל דבר שעוזר לכם למצוא עניין הוא טוב. זכרו, השעמום שלי הוא לא השעמום שלכם, ולא של אף אחד אחר.