0.
קודם כל, מוזיקה:

1.

כשהייתי ילד, חג הפסח היה בסימן סבא שלי.

אלה היו שנות ה-80, וגרנו אז בפתח תקווה, לא רחוק ממרכז העיר. משפחת מהגרים טיפוסית מברית המועצות. פתח תקווה היתה קטנה אז בחצי לעומת מה שהיא היום. זו היתה תקופה של לרשום במכולת, של לשחק עם החברים בגן הנשיא כי לא היה משהו אחר, של להתעורר בשבת בבוקר מהרעש של השכנה ממול שחובטת בשטיח שהיא תלתה מעל המעקה בשביל לנקות אותו.

לבית של סבא וסבתא שלי היינו נוסעים באוטו, בדרך שאז לא היה לאורכה אפילו רמזור אחד, והיום יש לפחות חמישה. כמו הרבה משפחות אשכנזיות, גם אנחנו משפחה קטנה. ועדיין, בחג הפסח תמיד היו אינספור אנשים מסביב לשולחן. סבא וסבתא שלי אירחו את כל מי שרק היו יכולים. חברים, חברים של חברים, שארי בשר מכאן ומשם, אנשים רדנומליים שלא היה לי צל של מושג מי הם היו, וגם היום אינני יודע. סבתא שלי היתה הרוח החיה, סבא שלי היה הדבק המשפחתי שהדביק את כולם יחד סביב השולחן.

הם גרו בדירת שיכון קטנטנה בקצה רחוב דגל ראובן, פסע מהפרדסים של שכונת נווה עוז. הקירות בפינת האוכל בדירה שלהם היו מצופים חיפוי עץ זול בצבע כהה. המטבח היה זערורי. בחג הפסח הם היו מצמידים לשולחן הקטן עוד שולחן, ועוד אחד, ויוצרים איכשהו שולחן אחד ארוך ארוך שהצליח להכיל עשרים אנשים לפחות. תמיד היו שם הרבה מאוד אנשים, הרבה מאוד רעש, הרבה סלט תפוחי אדמה שרק סבא שלי ידע להכין כמו שצריך, והרבה מאוד שמחה של חג.

סבא שלי ישב תמיד בראש השולחן, ואני על ידו. בינינו, על שרפרף פשוט, הוא הניח זוג כריות. כריות של פעם, כאלה שמאבדות צורה אחרי חודשיים שלושה, עטופות בציפיות של פעם, שהצבע שלהן דוהה אחרי שתי כביסות או שלוש. בין הכריות סבא שלי החביא את האפיקומן. לאורך הארוחה מדי פעם הניח את ידו על הכריות כאילו סימן לי "אין לך סיכוי לגנוב אותו, סתם שתדע". זה היה המשחק שהכי אהבתי בכל השנה.

2.

פתח תקווה היתה ונותרה עיר מעמד הביניים העובד/ בלי גינונים מיוחדים, בלי פומפוזיות, סתם אנשים. בערך 60% מהתושבים חילונים, והיתר דתיים לאומיים ומעט חרדים. המתח בין חלקי האוכלוסייה תמיד היה קיים, אבל נסבל. גם אם הוא התפרץ פה ושם סביב פתיחת קולנוע בשבת או משהו כזה, זה היה משהו שחיים איתו. 

השכנים שלנו בקומה השניה בבניין שגדלתי בו ברחוב רוטשילד היו משפחה נחמדה חובשת כיפה. הם היו משפחה מוכרת בעיר, היתה להם חנות אופנה לא רחוק מהשוק. אחד הבנים שלהם, אליעזר, היה אחד החברים הטובים שלי. היינו משחקים אצלו, או אצלי, או למטה. זכורה לי פעם שהייתי אצלם ושתיתי פחית סיידר הגליל יותר מדי מהר והקאתי אותה על כל הרצפה בפינת האוכל. ילדות של פעם.

כשהגיע הרגע לעלות לכיתה א׳, הקשר ניתק. אליעזר הלך לבית הספר שלו, אני לבית הספר שלי. שני בתי הספר היו שכנים, ממש גב אל גב, עם גדר בטון גבוהה אחת שהפרידה ביניהם. הפסקתי לבוא לאליעזר והוא הפסיק לבוא אלי. כמה שנים אחרי זה המשפחה שלו עברה לבניין בשכונה אחרת לגמרי, מסורתית יותר, טובה יותר, ולא ראיתי אותו שוב מאז. 

3.

סבא שלי גדל בכפר קטן בלטביה במשפחה יהודית טיפוסית שהיתה קרובה מאוד לדת. לעיר הבירה עבר בגיל מאוחר בהרבה ואורח החיים השתנה, והתחלן. גם המדינה עצמה השתנתה והפכה להיות חלק מהגוש הסובייטי. הדת, לא רק היהודית, הופרדה מהמדינה בכוח והפכה לדבר מוקצה. סבא שלי שמר על יהדותו כי היא היתה חלק מהזהות הלאומית והאישית שלו. הדת היתה לו חבל טבור לעברו, לזכרם של אמו ואביו, שלא רצה לחתוך. השארית היחידה שנותרה מהעולם שלפני המלחמה, לפני שהנאצים ועוזריהם הרגו את כולם. 

אבל הדת היתה לו גם היתה לו קשר לעתיד, אל בית הלאומי של העם היהודי. בכל שנה בריגה אמר בפסח ״לשנה הבאה בירושלים הבנויה״. ב-1973, כשהרוסים פתחו חלון הזדמנויות, הוא וסבתא שלי החליטו לעזוב הכל, ולהגשים את המשפט הזה. בפתח תקווה, אמנם, אבל זה מספיק קרוב.

לכן גם כאן, בישראל, המשיך להקפיד על החגים הגדולים. על ראש השנה ויום כיפור, ועל פסח. כשסביב שולחן הסדר דיבורי הסרק היו עולים לטונים גבוהים מדי, או אם סבתא שלי היה דוחקת בו, סבא שלי היה מרעים בקולו ומסמן לכולם שאנחנו עדיין באירוע. כל המסובים היו חילונים לחלוטין, אבל זה היה חשוב לסבא שלי, אז זה היה חשוב לכולם, וזה היה חשוב גם לי.

4.

כשהייתי בן 12 סבא שלי מת. שנה לאחר מכן עליתי לתורה בבית הכנסת שהיה נוהג לפקוד בחגים. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה בחיי שהנחתי תפילין. לילות הסדר בשנים שלאחר מכן היו עצובים, שקטים וריקים. ניסינו לקרוא בהגדה, אבל זה היה מאולץ, ומתאמץ. עד היום זה כך. 

בגיל 16 הייתי חלק ממשלחת בני נוער למחנה קיץ בארצות הברית. היינו קבוצה קטנה ונרגשת של בני נוער ישראלים שהגיעו לאמריקה עם המון ברק בעיניים. זו היתה הפעם הראשונה שלי בארצות הברית, והכל היה שם מאוד שונה מפתח תקווה.

תנועת הנוער שהייתי חלק ממנה היתה חילונית לגמרי, וכך היה גם מחנה הקיץ ההוא. ועדיין, לאורך חמשת השבועות שבילינו שם, חיזוק הזהות היהודית היה רכיב משמעותי בסדר היום. בארצות הברית גיליתי זרמים ביהדות שלא הכרתי קודם. היו שם רפורמים וקונסרבטיבים ודברים אקזוטיים יותר שעד היום אני לא יודע מה בדיוק הם אומרים. היינו שקועים במעגלי שיחה ובפעילויות. בכל סוף שבוע קיבלנו את השבת, ועשינו הבדלה, אבל גם הלכנו לשחות באגם ועשינו שטויות אחד עם השני. המון בני נוער עם המון הורמונים שחיפשו אהבה בכל מיני שפות וצורות.

מה שנחרט בראשי יותר מכל דבר אחר היא ברכת המזון. או ליתר דיוק – האופן שבו שרו את תפילת המזון במחנה ההוא. שלוש פעמים ביום, כל יום, בתום כל ארוחה, הרעדנו את חדר האוכל הענקי בשירה. לא הכרתי את ברכת המזון קודם לכן, בוודאי לא שרתי אותה, בוודאי לא בלחן הזה. אבל אחרי ארוחה, או שתיים, או 20, או 100, זה נכנס לראש. עד היום, עשרים ושש שנים לאחר מכן, אני עדיין זוכר את כל ברכת המזון בעל פה, כולל הבדיחות הקטנות שהאמריקאים הכניסו פנימה. 

רק ממרחק השנים הבנתי שזריקת המרץ היהודית במחנה ההוא כלל לא היתה מיועדת עבורנו, המשלחת מישראל, אלא לנוער האמריקני. שלא יתבולל. שישמור על משהו מהגרעין היהודי שלו. באופן אירוני, זריקת המרץ ההיא חיזקה דווקא את הגרעין היהודי שלי. באתי לאמריקה חילוני גמור, וכשחזרתי לישראל הייתי חדור לשמור על כל מה שספגתי שם. 

המציאות בישראל הוציאה את האוויר מכל השאיפות האלה. בפתח תקווה לא היו בתי כנסת רפורמים או קונסרבטיביים, רק אורתודוקסים. איש לא הכיר את הלחנים האלה, את הרעיונות האלה, וגם לא רצה להכיר. גם את ברכת המזון כבר לא היה לי עם מי לשיר. בארצות הברית הצלחתי למצוא את עצמי בין שלל הזרמים הדתיים. בישראל, תחת הזרם האחד והיחיד, היהדות שלי הלכה לאיבוד.

5.

סבא וסבתא שלי אינם כבר מזמן. הבניין בו גרו עבר תמ״א והיום אפילו לי קשה לזהות אותו. כל הפרדסים שמסביב התחלפו בבניינים. אני עצמי לא גר בפתח תקווה כבר יותר מעשרים שנה. הצורך שלי בקרבה ליהדות נשחק עוד קצת בכל מיני תחנות חיים. בכניסה למחנה הטירונים, ערב פסח 99׳, כשהעמידו אותנו מחוץ לשער, חיטטו לנו בקיטבגים וזרקו לי את משחת השיניים משום שלא היתה כשרה. בירושלים, אי שם בתחילת שנות ה-2000, כשהלכנו היא ואני לקנות מצרכים בסופר ברוממה מאחורי התחנה המרכזית ולא נתנו לה להיכנס אלמלא תלבש חצאית. 

חמישים שנה מלאו השנה מאז ששסבא וסבתא שלי עלו לישראל. היום אני כבר מגדל את ילדיי שלי בארץ הזו, הדור הרביעי. הדת חדלה מלמלא כל תפקיד בחיינו. הזהות היהודית שלי התלכדה לחלוטין עם הזהות הישראלית ונטמעה בה. אני כבר לא צריך להגיד ׳בשנה הבאה בירושלים הבנויה׳, אני פשוט גר בה.

לפני חודש לבן הבכור שלי מלאו שלוש עשרה. הוא לא ביקש לעלות לתורה, ואני לא הצעתי. אין לו כל צורך בזה, וגם לי אין. במקום זה, ביקש שניסע יחד לצפות במשחק באיצטדיון של קבוצת הכדורגל האהובה עליו באנגליה. אז זה מה שאנחנו עושים עכשיו. את חג הפסח נעביר שם, מעבר לים, בחופשה משפחתית קצרה.

לא נקרא בהגדה, לא נלך לבית הכנסת. נפגוש כמה חברים אבל רוב הזמן נהיה רק אנחנו, המשפחה הקרובה. ולמרות איך שזה יכול להצטייר לחלק מהקוראים, העגלה שלנו מלאה לגמרי, פשוט בדברים אחרים. לו הייתי חי בחו״ל, הייתי קרוב יותר ליהדות, אין לי ספק בזה. בישראל, את הצורך המועט שהיה לי בקשר לדת, המדינה עצמה כיבתה כשאמרה לי – את היהדות הזו אני לא צריכה, תודה.

בעשרים השנים האחרונות, בערך, אבא שלי חזר בתשובה. היום הוא יהודי מאמין לחלוטין. מניח תפילין, מתפלל תדיר בבית הכנסת. לפני שנה חגגנו לו יום הולדת 75. זה נפל בדיוק על חג הפסח. מזג האוויר היה נעים אז החלטנו שיהיה נחמד להיפגש לפיקניק על הירקון. לפני כן שאלנו אותו – זה יהיה בסדר אם נביא גם חמץ? לאבא שלי לא היתה שום בעיה. הוא אכל את האוכל שלו, אנחנו את שלנו. מבחינתו, ומבחינתנו, העיקר שהיינו יחד. זו היהדות שאני מחפש ומתקשה מאוד למצוא כאן.

בעוד שני עשורים ומשהו, כשהילדים שלי יהיו בגילי, והמדינה כבר תיראה אחרת לגמרי, אני מקווה שהילדים שלי עוד יהיו רשאים להגדיר את החיבור שלהם ליהדות כרצונם, כמו שאני יכול היום. לחפש בעצמם את הקשר שלהם לעבר, להחליט בעצמם איזה גשרים הם בונים לעתיד. להחליט אם ללמד את ילדיהם לגנוב את האפיקומן, או לקחת אותם למדינה אחרת, או לשמר משהו מהמסורת שאנחנו מנסים להנחיל להם – שהדבר החשוב ביותר הוא להיות יחד.

חג שמח.