0.
בדרך כלל בשלב הזה אני כותב ׳קודם כל, קצת מוזיקה׳. אבל הפוסט הזה, כולו מוזיקה. אז בואו פשוט נתחיל.

1.

כשהמלחמה פרצה הפסקתי לשמוע מוזיקה. בתחילה כי בנסיעות ברכב עברתי לשמוע חדשות. בהמשך כי שום דבר לא הרגיש מתאים. כל מיני מלים ומנגינות שאהבתי הפכו לחלק מישראל שאינה רלוונטית יותר. מתישהו הצלחתי להאזין לכמה שירי יגון ושכול חדשים שהתחברתי אליהם. ואז, לפני שבועיים, כמו משום מקום, הגיע האלבום החדש של ג׳ימבו ג׳יי. כשמו כן הוא –  ׳אה, וואו׳. מאז שיצא, אני שומע אותו בלופים אינסופיים באוזניות. ועם כל האזנה נוספת, כשהאוזן מבחינה בעוד ניואנס שעד לפני רגע היה חבוי, הבנתי למה אני מתבאסס עליו כל כך: כי הוא מצייר לי בצורה מדויקת יותר מכל דבר אחר ששמעתי לאחרונה את ישראל בסוף 2023. את המציאות שהובילה לשבעה באוקטובר.

2.

אני מאוד אוהב את ג׳ימבו ג׳יי. כיוצר, כמבצע, כבן אדם. יש לנו חבר משותף שמעיד עליו שהוא איש נחמד לאללה, ואני מאמין לו. שלושת האלבומים הקודמים שלו היו מעולים, בעיני, אבל החדש מתעלה על כולם. גם כי הכתיבה השתכללה והתבגרה, וגם כי ג׳ימבו עצמו התבגר. פתאום הוא בן 38, שזה פסע מ-40. פתאום הוא בן זוג, פתאום הוא אבא, פתאום חיי מעמד הביניים נופלים גם לו על הראש.

לא רק ג׳ימבו והכתיבה שלו התבגרו, גם הישראלים התבגרו, וגם המדינה. לפני שבעה באוקטובר היינו צריכים להחליט – אנחנו יותר ציונים, או יותר צרכנים. שטח פתוח יכול להיות שדה של מלפפונים או שדה של מגדלי דירות. יש טעם להיאבק בביטוח הלאומי, או שעדיף לעשות רילוקיישן. צרות בהייטק. 

כל זה בזמן, שבעצם, טאטאנו את הבעיות האמיתיות שלנו אל מתחת לשטיח, ומתישהו שכחנו שהן שם. ״במקום שאני גר, זכינו במדליה מזהב בריצה לחדרים מבטון / אלופי עולם במציאת פתרון למרחק קצר, הסיפור הזה הוא מרתון״, הוא שר ב-׳המקום בו אני גר׳, השיר האהוב עלי מתוך האלבום, שיר עם ווייבים קשים של המנון. 

איזה תיאור יפה ומדויק כל כך של ישראל – ״אלופי עולם במציאת פתרון למרחק קצר״. דורות של מנהיגים שדחו את פתרון כל הבעיות והאתגרים הכי קשים שלנו. בעיית הבדואים, בעיית השתלבות החרדים בשוק העבודה, בעיית הגיוס, בעיית מזרח ירושלים, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בעיית עזה. ״גם ילדים יודעים שכבר בנינו טיל שיורה בטיל שיורה בטיל, וחומה בגובה לא רגיל״, הוא שר ב-׳לא מה שסיפרו לנו׳. והוא צודק.

3.

ג׳ימבו ג׳יי הוא עומר הברון. רק שעומר הברון הוא לא שם של ראפר. הוא שם של ילד מרחובות שלא הולך לו עם בחורות. הוא נער שמסתובב אבוד על הטיילת באילת, שותה וודקה קגלביץ זולה מהפיצוציה ומעשן ווינסטון לייט בשרשרת כי הוא חושב שיצאו לו מזה זיונים. ג׳ימבו ג׳יי הוא שם הבמה של הברון. הוא האלטר אגו שלו. הוא השם שהביא לו את הבמה, הביא לו את הקהל. ׳בעזרת השם׳ הוא לא רק השיר הפותח של האלבום, הוא לא רק הסיפור שמאחורי הסיפור של ג׳ימבו, הוא גם הסיפור של המדינה הזו. אנחנו לא סתם מדינת ישראל, אנחנו סטארט אפ ניישן. מדינת עולם שלישי שהתחפשה לעולם ראשון. תפאורה יפה של אקזיטים, אבל מאחוריה הכל מודבק בסלוטייפ. מערכות מיושנות של ביטוח לאומי, סניפים של מרשם האוכלוסין שאי אפשר לקבוע להם תורים. ״עומר ואשתו ביקשו עזרה מההורים / כשנולדה להם ילדה ובאמת שהם מנסים / ג'ימבו ג'יי מרוויח שש ספרות בחודש / יאכטות, שאכטות, משקפי טייסים״, הוא שר את סיפורו של מעמד הביניים הישראלי. אנשים שמלבישים את חיי מירוץ העכברים שלהם בפילטר צבעוני של אינסטגרם, אבל יודעים שבעצם הכל שקרים.

המוטיב הזה – פייק אחד גדול שמסתיר את האמת – חוזר גם ביצירה הקודמת של ג׳ימבו. אבל באלבום הזה הוא כבר מופיע, נדמה לי, בכל השירים כולם. הוא נמצא בשיר הפותח ׳בעזרת השם׳, ב-׳מתגעגע׳, אחד משירי האהבה היפים ביותר ששמעתי בשנים האחרונות. בוודאי ב-׳בומים׳, הסינגל הראשון שיצא לרדיו מתוך האלבום. שיר על אבא ג׳ימבו שמנסה לצבוע בצבעים עליזים את החיים בעוטף עזה לילדתו הקטנה. ״זה בלון יום הולדת, הוא לא יתפוצץ״, הוא שר לה בזמן שהם בורחים מהיישוב שבו הם גרים בתחילתו של עוד סבב. 

שיא המרחק בין הפייק למציאות מגיע, לטעמי, בשני שירים במיוחד. הראשון הוא השיר שנועל את האלבום – ״לא סיפרו לנו״. ג׳ימבו מצליח לשזור בשיר הזה גם את סיפורה של מדינה שטומנת את ראשה בחול אבל גם את סיפורה של ההתפכחות.

במשך יותר מ-20 שנה הממשלות, וגם הציבור הרחב (ולי בתוכו, כתושב ירושלים וסביבתה) הסתכלו על הנגב המערבי ממרחק. כמו אדם קצר רואי שלא מוצא את משקפיו, אז הוא מצמצם את עיניו וחושב שהוא רואה את המציאות, אבל בעצם רואה רק את מה שהוא חושב שהוא רואה. ״אותי לימדו לומר שזה מבצע / היום רואים מה המחיר, עוטפים את זה יפה / היום כבר לא קונים, קוראים לזה סכסוך / כאילו שזה ריב בין שני שכנים, פשוט תגידו מלחמה״, ג׳ימבו נוזף בנו באופן כמעט נבואי.

ב-׳במקום בו אני גר׳, ג׳ימבו חושף את הפייק של מעמד הביניים הישראלי. את המעבר בין האידיאלים של פעם, לערכים של היום. ״את כל המפעלים בעיר קנו הסינים / זוכרת שעבדנו שם כמו חבורת סרדינים / ת'שבת מעבירים בפרדס התפוזים / חוזרים הביתה בלי רגשות אשם וכיסים מפוצצים / היום יש שם מאה מגדלים״. הילדים של שכונת כפר גנים ג׳ בפתח תקווה, עוד שכונה גנרית שנראית כמו כל שכונה גנרית אחרת ממודיעין ועד דימונה, חוצים את הכביש בדרך לקניון ולא יודעים בכלל שפעם, בשנות ה-80, החברים שלי ואני היינו בורחים שם בפחד מרגש של ילדים אחרי שקטפנו תפוזים וקלמנטינות בפרדס מאחורי בית ספר ביאליק. 

ב-׳אה, וואו׳ אין תיאוריות מקושקשות של ישראל הראשונה וישראל השניה. ישראל של ג׳ימבו היא מה שהיא – פאזל של מיליון חלקים. פייק, ואמת. ערבוביה של עכברי עיר ועכברי כפר, כולם נדלניסטים, כולם רוצים לבחור במניה הנכונה, לעשות את המכה. פריפריה ומרכז, אתיופים ולבנים, ערבים ויהודים, עולים חדשים וותיקים. כולם שוחים במיץ של הסלט הישראלי הזה. יושבים מול מסכי הטלוויזיה, ולא מאמינים למה שהם רואים.

4.

בשבוע שיצא האלבום, החצי של אמא שלי ציין יובל שנים בישראל. רוסים לא חוגגים, הם מציינים. ב-12 לדצמבר 1973 הם עלו לכאן מריגה, בירת לטביה, היישר למרכז קליטה בצפת. היום הם בפתח תקווה, קלאסיקה ישראלית. אמא שלי, שהיתה בת 22 כשעלתה לכאן, שלחה השבוע בוואסטאפ המשפחתי את מחשבותיה מחמישים השנים האחרונות. 

50 שנה זה: מעבר למדינה לא מוכרת עם שפה זרה / להכיר אנשים שעיצבו את ההתאקלמות שלי והפכו למשפחה / 7 צברים שנולדו במשפחתנו / צמיחה, התפתחות אישית ולמידה / מערבולת של רגשות – חשש, פחד, שמחה, אושר, תקוות ואכזבות / דאגה לבנים בשנות הצבא, במיוחד בתקופת האינתיפאדה השניה וחרדה בלילות מדפיקה בדלת / 8 מלחמות / התפעלות וגאווה מהעם שלי, מהולה בעצב ואבל / תחושת שייכות ושפה שחולמת בה / להכיר אינספור אנשים נפלאים שמלווים את חיי / 50 שנה בארץ / אין לי ארץ אחרת

המלים של אמא שלי התכתבו לי סיפור העליה שג׳ימבו מתאר ב-׳סלט׳, אחד השירים החזקים באלבום. שיר שנפתח בסימפול מההצבעה על תוכנית החלוקה של האו״ם בכ״ט בנובמבר. ג׳ימבו מתאר שם את מסע העליה של סבא שלו בגיל 14 באוניית מעפילים מאירופה לישראל. לסבא סיפרו שכל מה שיש בפלשתינא זה מדבר וחול, חוץ מאדמה לגאול אין שם כלום. אבל רק כשהוא הגיע לכאן, סבא ג׳ימבו הופתע פתאום: ״אה וואו, יש כאן ערבים / לא בקטע רע פשוט זה קצת / נו וואו, יש כאן ערבים / בואנה זה עומד להיות סלט״. לגמרי, סבא ג׳ימבו, זה באמת נהיה לגמרי סלט. 75 שנה, 8 מלחמות. 

5.

ג׳ימבו, כלומר עומר, נולד ברחובות. אחרי שירות בתותחנים הוא הלך ללמוד תקשורת במכללת ספיר ובסופו של דבר ילד השפלה החליט להשתקע בנגב המערבי. עכשיו הוא כבר ילד גדול, וגר בקיבוץ אור הנר עם בת זוג ושתי ילדות קטנות. בשבעה באוקטובר הם הסתגרו יחד, ובהמשך פונו משם. חלק גדול מחברי הקיבוץ פונו לירושלים. ג׳ימבו ומשפחתו הלכו לתל אביב, לאחותו. עכשיו הם פליטים. החיים מסובכים לו כרגע. החיים מסובכים כרגע לכל הישראלים, למי יותר, למי פחות. אבל איכשהו, אני משוכנע שכבר עכשיו ג׳ימבו ג׳יי מתחיל לחבר באלכימיה הוירטואוזית שלו מילה למילה למילה, ולשרטט בראשו את קווי המתאר לשירים של האלבום הבא שלו. אני כבר לא יכול לחכות לשמוע גם אותו.

(גרסה קצרה יותר של הביקורת הזו התפרסמה במוסף כלכליסט)