0.
כאמור, אני נורא רוצה לכתוב על שלי יחימוביץ', ועל מפלגת העבודה באופן כללי, ועל דב חנין. אבל אני מרגיש לא בנוח. אז החלטתי, תחת זאת, לספר סיפור אחר, שיוכל לשפוך אור על הנושא. ברשותכם, אביא בפניכם עובדות, ורק עובדות. נו, וטיפ טיפה פרשנות. אין כאן דברים חדשים. סתם דברים שמתרחשים כל יום, ומרוב שכך, כמעט ואין כותבין עליהם.

1.
בתאריך 14/7/08 נערכה בשעות הבוקר הצבעה גורלית בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת. לאחר חודשים רבים בהם יו"ר הועדה, ח"כ יצחק גלנטי (גמלאים), "קבר" את הצעת החוק של קודמו בתפקיד, ח"כ משה שרוני (הגמלאים החדשים), הצליח שרוני – לא אתחיל לפרט איך, זה מיותר – להביא לכך שהוועדה תקיים הצבעה על הצעת החוק שלו. בקיצור נמרץ, מדובר בהצעת חוק להעלאת קבצאות הזקנה, לאחר שהן קוצצו בימיו של נתניהו כשר אוצר. עלות הצעת החוק (על פי הערכת האוצר): למעלה מ-3 מיליארד שקלים. הסיבה שח"כ שרוני הודח מלכתחילה מראשות ועדת העבודה והרווחה היא שהוא התעקש לקדם את הצעת החוק הזו, והנהלת הקואליציה לא ממש אהבה את הרעיון.

2.
בקיצור, היום הגורלי הגיע, ושרוני חשב שאיתו הגיעה גם שעתו היפה. והנה, ח"כים רבים התקבצו לדיון. בין היתר, נכחו בדיון גם חברי כנסת ממפלגת העבודה. מדובר בח"כים שלי יחימוביץ', יורם מרציאנו ושכיב שנעאן. שימו לב במיוחד ליחימוביץ'. היא חתומה על הצעת החוק ביחד עם שרוני (וח"כים רבים נוספים), והיא אינה חברה קבועה בועדת העבודה, אלא הגיעה במיוחד לדיון, משום שהוא חשוב לה במיוחד מבחינה אידיאולוגית (כך אני מבין מדבריה).
בתום דיון סוער, בו נשאו כל הח"כים דברים נרגשים ביותר על כך שצריך לתקן את העוול ההיסטורי ולהחזיר לקשישים את מה שהמדינה חייבת להם, וממול ח"כים מקדימה נאמו בזעם מלא בקדושה עצמית על כך שאין מה לעשות, ואין מספיק כסף, הגיעה הוועדה לרגע המכריע, והצביעה על הצעת החוק. חשוב להבין: מדובר בהכרעה גורלית לקראת הצבעה בקריאה שניה ושלישית במליאת הכנסת. אם הוועדה תאשר את הצעת החוק, יהיה כפסע בינה ובין התגשמות הסיוט הגרוע ביותר של משרד האוצר.

2.5
בהצבעה הזו, הצביעו כל חברי מפלגת העבודה שנכחו בדיון בעד הצעת החוק. הודות להצבעתם, הצעת החוק אושרה, ברוב של 10 ח"כים שתמכו, מול 3 שהתנגדו לה. (הבהרה: אמרתי הודות להצבעתם, משום שלו היו מתנגדים להצעת החוק, כפי שקבעה הנהלת הקואליציה בה הם חברים, ובמידה שהח"כים מש"ס – 2 במספר – היו מתנגדים להצעת החוק, במקום להיעדר מהדיון במכוון, היא הייתה נופלת). הנה פרוטוקול הישיבה, למתעניינים.
נו, לשמחתו של שרוני לא היה גבול. כלומר, היה. הוא רק עדיין לא ידע מהו. עד למחרת.

3.
למחרת היום, 15/7/08, בשעה 10:30 בבוקר, קיימה ועדת העבודה והרווחה של הכנסת דיון חוזר בעניין הצעת החוק, לבקשתם של ח"כים רן כהן ויואל חסון. ובהצבעה הזו, הפלא ופלא, נפקד מקומם של כמה ח"כים ממפלגת העבודה, שהוחלפו חיש קל בחברי מפלגה אחרים, ביניהם ביו"ר סיעת העבודה, איתן כבל, שהגיע לוודא מקרוב כי הכל מתרחש כפי שסוכם. מי לא הגיעו, למרות שיום קודם לכן הנושא בער בעצמותיהם, ולמרות שהם נכחו בבניין הכנסת? ח"כ יורם מרציאנו, וחשוב מזה – ח"כ שלי יחימוביץ'. אז נכון, יחימוביץ' היא אינה חברה קבועה בועדת העבודה, אולם יום קודם לכן היה חשוב לה להגיע ולהצביע. כיצד זה ייתכן שדווקא כשהנושא תלוי על חוט השערה, בוחרת יחימוביץ' להיעדר מן הדיון?

3.5
נמשיך בדיון. ח"כ שרוני הופתע לגלות שהקואליציה הולכת לטרפד את ההישג הכביר שלו מיום האתמול, מבלי שהוא הבין שזה עומד לקרות. בזה אחר זה, הצביעו חברי הכנסת מן הקואליציה נגד הצעת החוק, למרות שרק אתמול תמכו בה. שימו לב במיוחד לח"כ שכיב שנעאן (עבודה), שפשוט החליף את עורו שלו – יום קודם לכן הצביע בעד הצעת החוק, ואילו יום למחרת הצביע נגד. עקביות? תלוי איך מסתכלים על זה. לויאליות לעמדת הנהלת סיעת העבודה? בוודאי. בתום ההצבעה, הצעת החוק נפלה ברוב של 9 ח"כים שהתנגדו לה, מול 5 ח"כים בלבד שתמכו בה. הנה הפרוטוקול מהדיון הזה. בזה שווה לעיין, יש שם המון קללות עסיסיות של ח"כ שרוני, שפשוט יצא מכליו, וגם כמה ציטוטים אירוניים משהו של איתן כבל. שימו לב שמי שאיפשרו את טרפוד הצעת החוק היו חברי הכנסת של העבודה שהתנגדו לה (3 במספר) וכן שני חברי כנסת מש"ס שנזכרו פתאום להגיע, והתנגדו אף הם להצעת החוק. בלעדיהם, שרוני היה מנצח את הקואליציה, 5:4.
אגב, שאלתי את שלי כמה ימים לאחר מכן מדוע לא היתה בהצבעה השניה. היא ענתה לי בחיוך "זה מורכב". עכשיו, אני מאמין לשלי שנושא הצדק החלוקתי והעוול שנגרם לקשישים אכן קרוב לליבה. אני לא מאמין שהוא מדיר שינה מעיניה, אבל אני בהחלט מאמין שהוא מעסיק אותה לא מעט. עם זאת, אני מאמין גם ששלי יודעת היטב מהם גבולות הגזרה שלה, ומבינה היטב מהם כללי המשחק הפוליטיים. היא לא תמהר לצאת נגד איתן כבל ומפלגת העבודה – לצאת באמת, לא לצאת בכאילו – אלא אם מדובר במשהו חמור באמת, בבחינת חיים ומוות.

4. זהירות, עובדות מהולת בפרשנות לפניך.
בשביל להבין את הפער המשונה הזה, לכאורה, בין יום אחד למשנהו, צריך להסביר מה קרה בהמשך היום הראשון, ה-14/7, בו אישרה ועדת העבודה והרווחה את הצעת החוק של שרוני ברוב גדול. שכן באותו הערב, אישרה מליאת הכנסת את מינויים של אלי אפללו ורוחמה אברהם לשרים (אפללו לעלייה וקליטה, אברהם לתיירות). למרות חברותם בקואליציה, חברי מפלגת העבודה – הח"כים והשרים – התנגדו למינוי. זאת למרות שאיום (פיקטיבי לחלוטין, אבל עדיין איום) של פיטורין מן הממשלה ריחף מעליהם.
הקומבינה שאיפשרה את אישור מינויים של אפללו ואברהם לשרים נתגלתה למחרת, בדיון החוזר על הצעת החוק של שרוני: הנהלת הקואליציה גייסה את ח"כ שרוני (וכך שני ח"כים נוספים מסיעתו), בהבטחה שהיא תאפשר לוועדת העבודה והרווחה לאשר את הצעת החוק שלו (כפי שאכן קרה באותו הבוקר). מלבד זאת, הח"כים של יהדות התורה (שיושבים באופוזיציה) נקנו באמצעות תמיכה בהצעות חוק שונות שנוגעות למערכת החינוך העצמאית והלא מוכרת, והש"סניקים הצביעו בעד המינוי משום ש(לכאורה) הוא סתם מבחינתם את הגולל על דרכו של ח"כ אבישי ברוורמן לראשות ועדת הכספים (ששבוע מאוחר יותר בכל זאת מונה ליו"ר הועדה).

4.5. קצת עובדות, הרבה פרשנות
היופי בתרגיל הזה, מבחינת מפלגת העבודה, שהוא כפול. מצד אחד, חברי מפלגת העבודה יצאו "נגד" "עמדת הקואליציה", והצביעו בעד החוק של שרוני, למרות עלותו הכספית האדירה. מאוחר יותר, הם המשיכו בעמדתם, והצביעו נגד ההצעה לאשר את מינויי השרים, למרות שהם מן הקואליציה. אבל, שימו לב: מפלגת העבודה חזרה למחרת היום לסורה, והצביעה נגד ההצעה של שרוני. האם חל היפוך דרמטי בעמדה האידיאולוגית של מפלגת העבודה לגבי אוכלוסית הקשישים בין לילה? האם השתנתה תפיסת הצדק החלוקתי שלה? מסופקני. במלים אחרות, סביר יותר להניח כי מפלגת העבודה (והנהלת הקואליציה) הרשתה לעצמה להצביע נגד מינוי השרים, משום שידעה ששיש לקואליציה רוב גם ללא תמיכת מפלגת העבודה, כפי שאכן קרה לבסוף.

5.
עד כאן עובדות בסלע (עם טיפ טיפה פרשנות והסברים), כסיפור רקע על מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ' וצביעות פוליטית יומיומית. ואשר לדב חנין, מכל הבלוגים שקראתי שדיברו עליו, ומכל הפולמוס בינו לבין יחימוביץ', לא ראיתי שמישהו התייחס לשאלה בסיסית אחת לגבי חנין (ואולי אני טועה, לא קראתי הכל, אשמח אם יתקנו אותי). אני מעריך את דב חנין, לא פחות מכפי שאני מעריך את יחימוביץ'. שניהם פרלמנטרים מוכשרים, שניהם חרוצים, שניהם מחזיקים באג'נדה ברורה ולא מונעים מאופרטוניזם גמור. עם זאת, יש לדרוש באשר ליכולת הניהולית של דב חנין. האם הוא מוכשר לנהל את המטרופוליטן העסוק, המורכב והחשוב שנקרא תל אביב-יפו? האם מישהו שמכיר אותו מקרוב, באמת, ולא כדמות רומנטית שבאה להציל את העיר מציפורניו של חולדאי, יכול להעיד עליו שהוא יודע לנהל? לא יודע. לא מכיר אנשים כאלה. כלומר, מכיר, אבל לא מספיק טוב. אני, בכל אופן, לא יכול להעיד על כך.