1. שכן סוס

כשגרתי בקריית טבעון היה לי שכן סוס. קרה לא פעם שישבתי במרפסת, והסוס עבר וסובב את ראשו אחורה. בתפנית חדה, בגלל סכי העיניים שלו. מה הוא רואה? שאלתי את עצמי. מהסוס לא קיבלתי תשובה.
חלפו שנים, ואני חי בירושלים. התעוררתי בבוקר סגריר. היה לי חלום רע בלילה. חלום רע היו גם החדשות ברדיו. ומשני החלומות התעקם לי הגוף. חשתי ששריר נתפס בצוואר.
סובבתי קצת את הראש ואמרתי, אוה, הסוס השכן שלי מקריית טבעון.
שנים רבות אני חי בארץ ישראל. כמעט מקוּם המדינה. שנים רבות אני חי גם בארץ הסיפורים.
קורה לא פעם שהסיפור עצוב, ואני חש בדמעה בעין שלו. אבל סיפור כתוב היטב הופך את הדמעה בעין לשמחה בלב.
עשיתי עוד סיבוב בראש. הפעם תפנית חדה, כמו הסוס.
ואז השתחרר השריר. כי ידעתי מה ראה הסוס. עגלה. עגלה לסחוב. גם לי יש עגלה לסחוב. ראיתי בחלון יום אפור והתכוננתי לסחוב את העגלה שלי.

2.
את הסיפור הזה כתב הסופר יוסל בירשטיין, זיכרו לברכה. קראתי אותו באסופת סיפורים של בירשטיין בהוצאת הקיבוץ המאוחד (הספריה החדשה) בעריכתו של מנחם פרי, שנקראת "סיפורים מאזור השלווה". הסיפור שהבאתי כאן הוא חלק מן הטיוטות שנמצאו בעזבונו של בירשטיין לאחר מותו בשנת 2003.

3.
אני אוהב את הסיפור הקצרצר המסוים הזה שהבאתי כאן, ואהבתי מאד את הספר של בירשטיין, כשם שאהבתי סיפורים אחרים שלו שקראתי בעבר. באופן משונה, את כל סיפוריו של בירשטיין, לרבות בספר הזה, קראתי בסין. אז, ב-2006, והפעם, בשלושת השבועות האחרונים.
בבירשטיין יש משהו שאיני יכול אלא להתקנא בו. הוא יודע לתמצת. הוא יודע בדיוק כיצד להפעיל על עצמו ועל מילותיו את נוסחתו הפלאית של חלפי, שביקש לצמצם את עצמו לכדי נקודה, אלמונית, שלא להטריד בגופו מלכויות.
הוא כותב במשפטים קצרים. מתאר תמונות מורכבות להפליא במלים ספורות, במיעוט אלמנטים. מכניס פנימה רק את מה שהכרחי, ורק את מה שהמספר בסיפוריו יכול לדעת. הוא יודע לומר במשפט או שניים את מה שסופרים אחרים, בעלי לשון עשירה, יכול תיאור וירטואוזית ונפש אומן של ממש, יודעים להגיד בשני עמודים, לא פחות. בירשטיין יודע לכתוב למשל:

מתחת לשולחן בביתו של הסוחר עשיתי כדבריו של אבא. הסוחר אסף את פיסות העור בסל קש ולא התרשם מן המלים 'אדון סוחר' ולא מן הניגון של 'אדון עולם'.
כשהתחלתי להתעייף, והרגשתי שעוד מעט אירדם, החלפתי את המלים 'אדון סוחר' במשחק 'קפוץ עכבר', והסוחר צחק. גם אשתו צחקה קצת.

ואז פתאום לשזור את הפסקה הבאה –

אבא והסוחר נורו למוות בדרכם לטרבלינקה. הגרמנים רצחו אותם ביער סמוך לעיירה מזריץ'. במותו היה אבא כבן חמישים, ואני הייתי בן עשרים, וכבר חייתי במלבורן שבאוסטרליה. היום אני בן שמונים, וחי בירושלים. יצאתי הבוקר החוצה, לראות מה קורה בעיר וללקט פירורי זכרונות מאותו לילה שמח.

4.
במובנים מסוימים מזכיר לי בירשטיין את קארבר, גם הוא אהוב עלי מאד, בעיקר במינימליזם שלו. למרות שנדמה כאילו הם שונים מאד זה מזה – קארבר מתייסר בשיכר וביגון ומצייר עולם שהצבעים נזלו ממנו לפני עידן ועידנים, ואילו בירשטיין לא מפסיק לנסות להצחיק ולהתחכם, לחמם את הלילה – הרי שמאחורי שניהם מסתתרת עצבות גדולה, עיסוק בלתי פוסק במוות. לפי הפרשנות של מנחם פרי, שמובאת באריכות בסוף הספר, בירשטיין למעשה כתב את כל מה שכתב בשביל לכסות על השואה, כאילו היה שם עליה טלאי, תוך טויית אומן של ניגודים, משחקי לשון ושאר אלמנטים ספרותיים שאיני מכיר. בקיצור, הבנאדם היה בבאסה כללית מהחור השחור שהשאירה השואה בהיסטוריה הישראלית המודרנית, התבאס לגמרי מהעובדה שהישראלים החדשים ניסו להצמיח חברה חדשה שאינה מבוססת על ההיסטוריה היהודית, מנותקת משורשיה ומתעלמת מן הכיב המדמם שהוא השואה היהודית, וניסה לדחוף לנו את כל זה לתוך הפרצוף בחבילה צבעונית ונוחה.
תודו שזה מגניב.

5.
קנו את הספר הזה, אם אתם מתגעגעים קצת ליידיש, לגולה, זו שבפנים וו שבחוץ, לחמלה אנושית, לקצה קצהו של חיוך. קנו את הספר הזה, זה פשוט וקל. לא תתאכזבו. ואם תתאכזבו, חזרו לכאן, והמליצו על ספר אחר שאתם אהבתם, שנוכל לתקן דרכי עולם ביחד.

6.
היה טוב לנסוע. וטוב גם לחזור הביתה. אני מצרף כאן מבחר קטן של תמונות מהטיול. את האלבומים המלאים תוכלו למצוא בפיקסה של פוזי ושלי.

From DunHuang

From Turpan

From Kashgar

From Beijing 2008

From Karakul Lake & Tashkurgan

מיוחד בשביל אריאל:

The Great Schlep from The Great Schlep on Vimeo.

(תודה רבה לעידית)

1.
כמה דברים מעניינים קורים בימים אלו. ראשית, אני עדיין לא מבין מה פיני עושה ביפה והחנון, אבל התכנית הזו עומד להסתיים, וזה ממלא אותי באושר קטן ומקומי. לא שבאמת אכפת לי. אני הרי לא צופה אדוק בתכניות ריאליטי.

2.
שנית, החגים מתקרבים, ואני מנסה להתרחק. פוזי ואני היינו אמורים לנחות הלילה בטשקנט, בירת אוזבקיסטן, אבל מאו החתול החמוד החליט שהוא בקטע של חסימות מעיים, והשאר היסטוריה. כרגע המאמצים מתרכזים בהשגת כרטיסים לערב ראש השנה לבייג'ינג, עד ה-21 באוקטובר. אם זה יצא אל הפועל, במקום דרך המשי, נלך לטייל בטיבט.

3.
הפוליטיקה רוגשת בימים אלו, ואני כמעט שלא מתעניין אפילו. חשבתי לעצמי היום, מה זה כבר משנה מי השניים הבאים יהיה שר התחבורה: שאול מופז או רוחמה אברהם. האם מישהו מהם יקדם את התחבורה הציבורית יותר מהשני? האם אחד מהם יצליח להילחם בצורה מוצלחת יותר בתאונות בדרכים? ובכן, לא. אז למי אכפת מכל הספקולציות, הניתוחים, והרחש בחש הפוליטי שממלא את העיתונים בימים אלו?
ובכלל, אם מישהו מבין הקוראים שמבין בזה – כי אני לא מבין בזה – רוצה לכתוב על איך עובדת השיטה בארה"ב, ולמה טכנוקרטיה טובה יותר משלטון של פוליטיקאים שלא מבינים דבר וחצי דבר בתחום המקצועי שהם אמונים עליו, מוזמן.

4.
אני חייב לנסוע רחוק מכאן, כבר אמרתי?

5.
והנה סיפור אמיתי. היום, באמצע היום, התקשר אלי השר במשרד האוצר, משולם נהרי, איש ש"ס. זוכרים את משולם נהרי? אם לא, האשמה לא בכם. לא רבים יודעים שנהרי הוא השר במשרד האוצר. גם במשרד האוצר לא כולם יודעים זאת. בכל אופן, לפני שבועיים בערך התחלתי לעבוד על איזה אייטם על נהרי, שלא יצא אל הפועל. לא משנה. במהלך העבודה על אותו אייטם, ניהלתי עם נהרי שיחה ארוכה מאד, שלא מרצוני. נהרי סיפר לי אז שיש עליו איום והשב"כ הצמיד לו אבטחה. הוא לא יכול היה לפרט יותר, כי, לטענתו, השב"כ לא התיר לו.
היום חשף השב"כ כי נעצרה חולייה של ערביי מזרח-ירושלים שתכננו להתנקש בשר מש"ס. איך שראיתי את הידיעה הזו באמצע היום, נפל לי האסימון שמדובר בנהרי. ובאמת, אחר הצהריים, נהרי התקשר אלי. בחיי. אמר לי, אתה רואה, לא המצאתי. אמרתי לך שיש עלי איום. אחר כך החלפנו כמה מלים, ולבסוף אחלתי לו שנה טובה, והוא ענה לי במועדים לשמחה.
ואני חזרתי לשגרת חיי. שלם יותר.

6.
תרבחו ותסעדו.

1.
דץ הוא שתלטן לא קטן.

 
2.
למתעניינים – מאו החתול החמוד חזר הביתה והשתפר לא מעט מאז. הוא חזר לאכול, ולעשות את כל שאר הדברים שחתולים עושים. אפילו רוצה לצאת החוצה. תודה לכל מי שהחזיק אצבעות.

3.
בהיעדר משהו אחר לכתוב עליו, אני מצרף כאן ראיון קצר שניהלתי עם חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2005, המתמטיקאי פרופ' ישראל אומן, מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הראיון הקצר התפרסם הבוקר (ב') בעיתון (מצד שמאל למעלה). הנה הטקסט המלא לפני עריכה. תבלו:

"בהתפתחויות האחרונות במשבר הפיננסי בארה"ב ובשאר העולם אנחנו רואים כיצד באה לידי ביטוי השורה התחתונה של תורת המשחקים מאז ומתמיד – ללא מערכת תמריצים מתאימה הכלכלה לא יכולה לעבוד", כך אמר אתמול חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2005, המתמטיקאי ואיש תורת המשחקים, פרופ' ישראל אומן.
בשיחה עם "כלכליסט" הוסיף פרופ' אומן כי "הבעיה העיקרית שיצרה את המשבר הנוכחי הוא שמערכת התמריצים שניתנה למנהלי בנקי ההשקעות הגדולים, היתה לא נכונה, ויש לשנותה." לדברי אומן, "משבר הסאב פריים נגרם בראש ובראשונה על ידי כך שהגופים הפיננסיים לקחו על עצמם סיכונים יתר על המידה. בשביל להגדיל את שורת הרווח, הם התחילו להעניק הלוואות ללווים בעייתיים, שלא היו מלווים להם בעבר. הם ניסו לפצות על הסיכון באמצעות ריביות גבוהות יותר. אבל מה שקורה הוא שלמרות שבשנים הראשונות הכסף זרם בחזרה לבנקי ההשקעות, הרי שבשלב כלשהו הלווים לא יכלו יותר לעמוד בתשלומים, וכל העסק התחיל לקרוס."
וכאן טמונה הבעיה, לדברי אומן, ששימוש נבון בתורת המשחקים היה יכול אולי לחזות מראש. "התמריצים של המנהלים הם מבוססים על תוצאות הניהול שלהם בטווח הקצר, ולא בטווח הארוך. ואמנם, בטווח הקצר הלווים הצליחו להחזיר את התשלומים, והמנהלים גרפו בונוסים שמנים בהתאם. אחר כך, כשהעסק התחיל לקרוס, המנהלים כבר לא היו שם. התמריצים של המנהלים לא היו מומרצים לעשות מה שטוב לבעלי המניות, אלא מה שטוב להם", הוא מסביר.
עם זאת הדגיש אומן כי מקור הבעיה אינו בגובה השכר שניתן למנהלים. "זה לא שהם מקבלים יותר מדי כסף", אומר אומן. "אני אף פעם לא קניתי את הסיפורים האלה על שכר גבוה מדי. מנהל טוב צריך לקבל את התגמול המגיע לו, על פי האופן שבו השוק מתמחר את השווי המקצועי שלו. לא זו הבעיה. הבעיה היא שיש להתאים את התמריץ למטרות וליעדים הנכונים שיש להציב בפני המנהלים. כלומר, בעבור מה הם מקבלים את התגמול הגבוה המגיע להם. והמטרות והיעדים האלה צריכים להיות מותאמים לטווח הארוך ולא רק לטווח הקצר. אי ההתאמה הזו היא המקור למשבר", אומר אומן.
בתשובה לשאלה מדוע בעלי המניות לא התאימו את מערכת התמריצים למנהלים למערכת יעדים המבוססת על הטווח הארוך, עונה אומן כי "בעלי המניות הסתכלו רק על שורת הרווח, וממילא היו עסוקים בעניינים שחשובים להם יותר. לכן מי שניהל בפועל את מערכת התמריצים למנהלים היו המנהלים עצמם. את המצב הזה צריך לתקן."
גם בהתייחס לפעולות ההצלה שהפעיל הממשל האמריקאי בשבוע האחרון, ממשיך אומן לדבוק בעקרונות תורת המשחקים. "באופן עקרוני ותיאורטי, התמריצים שנוצרים לשוק על ידי התערבות הממשל הם לא טובים. אנשים וגופים שלוקחים על עצמם סיכון צריכים לדעת שהם יצטרכו לשאת בתוצאות השליליות של הסיכונים האלה אם הם יתממשו. ולכן, בשביל ליצור מערכת תמריצים נכונה לשוק, לא טוב להיכנס להצלות שכאלה. אלא שלממשל האמריקאי יש גם אחריות למנוע פאניקה, אז אפשר להבין אותו. בעיקר כשמדובר בהצלת גופים פיננסיים שקריסתם תהווה פגיעה גם בגופים ובשווקים אחרים. לכן טוב שהממשל לא הציל את ליהמן ברדרס. לגבי AIG זה כבר סיפור אחר", הוא אומר.
בשורה התחתונה, פרופ' אומן דווקא שומר על אופטימיות. "משברים שכאלה מתרחשים כל כמה עשרות שנים. אני דווקא מסכים עם אמירתו של ג'ון מקיין וחושב שבאופן יסודי הכלכלה האמריקאית היא כלכלה בריאה. הבעיה היא בשוק הנדל"ן האמריקאי, וזה רק חלק אחד בכלכלה, ובטח לא חלק מכריע. לא מדובר באסון טבע. התחומים האחרים הם בריאים", אומר אומן. לדבריו, "צריך לזכור ששוק המניות האמריקאי הכללי לא נפל בהרבה. באוקטובר 87, ביום שני השחור, שוק המניות נפל ביום אחד בעשרים ושניים אחוזים, לא בשלושה אחוזים. זה מראה על ההבדל. לכן, למרות שאני לא איש של נבואות כלכליות, אני מצפה שנראה התאוששות מהירה יחסית."