לפני כמה שנים, באחרי צהריים אחד, האש התקרבה אל הבית. אני זוכר שעמדתי במרפסת וצפיתי ביער נשרף. האש השתוללה מהצד השני של השלוחה, אבל הלהבות היו גבוהות כל כך שניתן היה לראות את קצותיהן אפילו מהמרפסת שלנו. גרנו אז במסילת ציון, ולאנשים שלא ידעו היכן היישוב הקטן הייתי אוהב להגיד שאנחנו גרים ׳קו ראשון ליער׳. וזה היה נכון. למעשה, נוף האורנים, הברושים, האלונים, עצי הזית, החרוב האקליפטוס שניבט מהמרפסת היה הסיבה המרכזית מדוע החלטנו לשכור את הדירה מלכתחילה. להתעורר בבוקר, להכין כוס תה, לצאת אל המרפסת ולצפות ביער נושם בשלווה. ואז, באחרי צהריים אחד, היער נשרף.

אני זוכר שהבטתי במטוסי הכיבוי חגים שוב ושוב ושוב מעל לביתנו, מתיזים חומר מעכב בעירה אדום על השלוחה שממול, מנסים להילחם בלהבות. כבאיות של קק״ל ושל מכבי האש דהרו בשבילי העפר שמוליכים אל מעבה היער. הילדים שיחקו בחצר בצד השני של הבית בזמן שאני עמדתי במרפסת וצפיתי בגיהינום הזה. ורק אחרי דקות ארוכות הבנתי פתאום: צריך להכין תיק. אחרי הכל, הרוח יכולה לשנות כיוון בכל רגע והאש תתפשט לכיווננו. זוגתי היתה במטבח או בסלון כשנכנסתי חזרה מהמרפסת ואמרתי בקול רם ׳צריך להכין תיק׳. היא לא הבינה על מה אני מדבר. איזה תיק, למה תיק. אמרתי לה שהלהבות משתוללות, ושזה קרוב מדי, ושרק ליתר ביטחון, אם נצטרך להתפנות, בואי נכין תיק. היא, בת הרי ירושלים, למודת שריפות בעצמה, חשבה שזה מיותר. שאנחנו עוד לא שם. אבל אני, דור שלישי לשואה, לא נותן לואדיות ולהפכפכות משטר הרוחות לעצור אותי, אני אכין תיק. השאלה היא רק מה לשים בו.

בסופו של דבר לוחמי האש הצליחו להשתלט עליה, והשריפה לא חצתה את קו הרכס. התיק הוכן, אגב, ולא כלל שום דבר מיוחד. למחרת בבוקר, כשהילדים היו צריכים ללכת לגן ולבית הספר, הוא רוקן אחר כבוד. נזכרתי באירוע הלא נעים הזה אתמול בצהריים, כשהכותרות על שריפות עזות בסביבות בית שמש החלו להציף את אתרי האינטרנט.

גופנו אמנם במערב, אך ליבנו וחברינו במזרח, וחלקם אף בהרי ירושלים. התחלנו לשלוח הודעות. האם כולם בסדר, השלום לילדים, לחיות המחמד, לרכוש. התגובות זלגו לאט. אחדים נמצאו מחוץ למעגל האש, אחרים היו בעבודה אך הילדים היו נצורים בבית כשהאש משתוללת במושב הסמוך, אחרים ממש פונו מבתיהם. עקבנו אחרי התמונות, הסרטונים והכותרות במשך יותר משעה, כשלפתע היא קיבלה מייל: המחסן עלה באש, נאלצנו להתפנות, נעדכן.

בבת אחת, נכנסו שנינו להלם. שכחנו מזה לגמרי.

לפני שנסענו לכאן, לארה״ב, התחלנו להיפטר מדברים. הילדים מכרו את רוב המשחקים שלהם. אנחנו מסרנו ספרים, דיסקים, רהיטים, בגדים, מה לא. את הבגדים שנותרו העמסנו בתוך שישה תיקים גדולים ולקחנו איתנו לכאן. את כל היתר, את מוצרי החשמל הגדולים, כלי המטבח, הרהיטים הגדולים של הבית, את כולם הובלנו למחסן קטן במתחם האחסון בקיבוץ הראל. במשך שעתיים צפינו בצוות ההובלה המיומן מעמיס את הכל על המשאית, מוביל אל המחסן, ואחר כך פורק ומסדר בזריזות וביעילות את כל הדברים בתוך שטח האחסון הקטן ששכרנו לנו. כשהם סיימו, סגרנו את הדלת, נעלנו במנעול, ורשמנו על פתק – תאריך חזרה משוער, יולי 2019.

הבוקר קיבלנו הודעת עדכון: המחסן נשרף כליל. כעבור איזו שעה, חברים שלחו גם תמונה. מישהו צילם סרטון בקיבוץ הראל לאחר שהלהבות שככו מעט, באופן מוזר, דווקא מחסן מספר 2 נלכד בעדשת הטלפון שלו. המחסן שלנו. צפיתי בסרטון של המחסן הבוער, והלב שלי נשבר.

להתראות מחסן מספר 2

הכל, ככל הנראה, נשרף.

ההכרה שכל רכושנו נשרף תפסה אותנו לא מוכנים. באורח מקרי, בדיוק בימים אלה אנחנו עסוקים בחיפוש רהיטים לדירה שאליה נעבור בתחילת יולי. הדירה ששכרנו השנה היתה דירה מרוהטת, ואילו הדירה החדשה לשנה הבאה עירומה לגמרי. והנה, בעודנו מחפשים לקנות או להשיג רהיטים, מגיעה ההודעה מעבר לים המבשרת על כך שכל רכושנו, זולת הבגדים ומעט המוצרים שצברנו כאן בשנה האחרונה, הכל נשרף.

ופתאום אתה חושב: היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. אנשים איבדו את בתיהם בשריפה הזו, אנשים נותרו עם בגדיהם לעורם ותו לא. ואתה חושב: איזה מזל שכולם בחיים, איזה מזל שלפחות לא היינו שם. ואתה חושב: איזה מסכן היער.

נהיה הוגנים: ביום יום, איש מאיתנו, לא היא ולא אני ולא הילדים, לא נברנו בזכרונות האלה. לא עברנו על מסמכים ישנים, לא צללנו אל יומנים נשכחים, לא גילינו מחדש את רזי האהבה ששיתפנו זו עם זה בתחילת הזוגיות שלנו, אי שם בתחילת שנות האלפיים. הכל היה מאוחסן בארגזים ובקופסאות, מגובב בערימות בממ״ד, זכרונות צוברי אבק. ביום יום, בקושי זכרנו שהם שם. גם את ציורי הילדים, אני מודה, אף פעם לא הבנתי עד הסוף מדוע אנחנו שומרים. ואם כבר שומרים, מדוע כל כך הרבה. אני מתיימר לתפוס מעצמי אדם בלתי נוסטלגי. איש שאין לו צורך בחפצים מפעם רק משום שהם מפעם.

אבל אז הודעה, ואתה מבין שנשרף, וחרף היומרה הבלתי נוסטלגית משהו בכל זאת צורב לך בלב. לא כי עכשיו הילדים לא יוכלו לחטט בעברך יום אחד, לא כי עכשיו לא תוכל לשבת בזקנתך ולתמוה על המלים שכתבת פעם בעודך איש צעיר, לא משום שעכשיו לא תוכל להתרפק על ׳מה היה קורה לו הייתי ממשיך עם הצילום׳. לא בגלל כל אלה. אם לא השריפה, לא הייתי זוכר שהם קיימים. לא. משהו בליבך צורב כי כשהאש איכלה הכל, היא כמו שרפה חלק מפתיל החיים שלך, והותירה אותך בהווה, לבד, וחשוף.

מדוע אנחנו רצים להציל את אלבומי התמונות כשהאש מתקרבת לאחוז בגלימת קיומנו אם לא בשביל להציל את החלקים בנשמתנו שעוזרים לנו לזכור – אנחנו חוויה מתמשכת. תאי גופנו מתחלפים ומתים, אבל אנחנו לא רק הקיום הנוכחי ברגע הזה, האפור, הדל המשמין והמקריח. אנחנו גם הילד ההוא, אנחנו גם הילדה ההיא. צחקנו פעם וציירנו פעם וקפצנו פעם וטבלנו במים והתכלכלנו בבוץ. בכינו ואהבנו וחשקנו והשתוקקנו. היינו אנחנו על פני כל חלקי הזמן, אנחנו לא לבד, אנחנו לא לבד.

והנה, כעת, גופנו במערב ופנינו אל העתיד. אך הילדה והילד שהיינו נותרו במזרח, מפוזרים לנצח באפר בין שרידי מחסן מספר 2.

0
קודם כל, מוזיקה:

1
בדרך חזרה ברכבת מניו יורק לפני כמה שבועות לי ולאחי היה ויכוח. גם הוא, כמוני, אכלן בררני, ולכן ידעתי שהוא יוכל להבין אותי. אמרתי לו שאני כותב על זה, על הפחד שלי מאוכל. הוא התחבר להכל, מלבד הקטע של הפחד. זה לא פחד, הוא אמר, זה גועל.
אני נוטה שלא להסכים. כלומר, זה בוודאי גם גועל. אבל בתחושה שלי זה משהו שהוא מעבר לגועל. אני אמנם נגעל מפטריות, אבל אני מסוגל לגעת בהן, לחתוך אותן, רק לא לאכול אותן, לא לשים אותן בפה. והקושי שלי להכניס אותן לפה, להרגיש את המרקם ולבלוע – אלוהים, לבלוע פטריה – מרגיש לי כמו פחד, חרדה ממש, לא רק גועל. זה לא רק מגעיל אותי, זה מפחיד אותי. לו זה היה רק גועל, אני חושב, הייתי יכול להתגבר על זה. להכניס לפה, להיגעל, ולעבור הלאה. אבל אני לא יכול. בדיוק כשם שאני פוחד לעלות על רכבת הרים. אני פשוט לא מסוגל.

2
בניסיון לקבל הקשר רחב יותר על מה זה הפחד הזה מאוכל, מה המקור שלו ומה גורם לו להשתנות לאורך השנים, הלכתי לדבר קצת עם פרופ׳ סטיבן פינקר. פרופ׳ פינקר הוא אחד החוקרים המובילים בתחום הפסיכולוגיה בעולם. סיכוי לא רע שקראתם אחד ממיליון הספרים שהוא פרסם לאורך השנים, שחלקם תורגמו גם לעברית (״כיצד פועל המוח״, ״הלוח החלק״ או ״נאורות עכשיו״). אני הולך לקורס של פינקר פעמיים בשבוע – מבוא לפסיכולוגיה, כיף חיים – ובאחד השיעורים, כשהוא התחיל לדבר על אבולוציה, ועל הסברים אבולוציוניים לכל מיני התנהגויות, חשבתי לעצמי שהוא יהיה מישהו שיהיה כיף לדבר איתו על מאיפה באים פחדים, ואיך מסבירים את המקור שלהם.

אז הלכתי.

גם פינקר, כמו אחי, חשב שאין מדובר בפחד אלא במשהו אחר. בהתחלה דיברנו על גועל (disgust) והוא הפנה אותי לספרות רחבה שנכתבה על זה. ואחר כך התחלנו לדבר על משהו קצת שונה, שהוא הגדיר בתור distaste – משהו שיותר קרוב לחוסר נעימות. כך או אחרת, אני מרגיש שהוא טועה. לפחות במקרה שלי. מה שכן, הוא כן נתן לי שיעורי בית (שמות של כל מיני חוקרים להתחקות אחריהם) וכך מצאתי את עצמי צולל אל תוך האוקיאנוס הבלתי אפשרי של הספרות המדעית (בפסיכולוגיה) שנכתב על הנושא של הימנעות מאוכל, וכו׳. הנה מה שלמדתי (למען הסר ספק, אני לא מתיימר לטעון שהקפתי את כל הספרות הקיימת בנושא. אם יש לכם מה לחדש לי מעבר לזה אשמח לשמוע):

3
קודם כל, כמו הרבה דברים אחרים בחיים, מדובר בספקטרום.

בקצה אחד של הספקטרום הזה, הרצף הזה, ישנם אנשים שנמנעים מאוכל חדש בכל מחיר. בקצה השני של הרצף הזה ישנם אנשים שמחפשים אוכל חדש כל הזמן. וביניהם, נמצאים רוב האנשים. יש ילדים שנמנעים יותר, יש ילדים שנמנעים פחות. יש ילדים שלא מוכנים לאכול קטגוריות שלמות של אוכל (ירקות ופירות הן הקטגוריות הפופולריות ביותר), ויש ילדים שלא יאכלו דברים ספציפיים בלבד (עגבניה, למשל). חוקרים גם מצאו קשרים אחרים: ילדים עם נטייה כללית לקחת סיכונים ולחפש ריגושים ולהיות הרפתקנים הם פחות נמנעים מאוכל חדש, לעומת ילדים שלא אוהבים לקחת סיכונים באופן כללי. גם קושי כללי עם שינויים נמצא במתאם עם הימנעות מדברי מזון חדשים. וגם ילדים עם בעיות פסיכולוגיות אחרות נוטים להימנע מדברי מזון חדשים.

וגם בתוך הספקטרום הזה, יש ספקטרום פנימי. בצד אחד שלו, משהו שנקרא בשם נורא חמוד AFRID, שהוא ראשי תיבות של Avoidant/restrictive food intake disorder – ואתם מבינים לבד גם מבלי שאתרגם. זה לא מה שיש לי. כלומר, זה מרגיש לי מאוד דומה, אבל זה לא זה. זו נחשבת להיות הפרעת אכילה של ממש, שאחד הקריטריונים לאבחן אותה הוא אם אתם סובלים מתת משקל (תוספת מאוחרת, ותודה לתרצה: או מחוסר תזונתי משמעותי). ובכן, אני לא, וגם הבן שלי לא.

חוץ מהפרעת האכילה הזו, הספרות מדברת על משהו שנקרא NeoPhobia – שגם הוא פחד או הימנעות מאוכל חדש. אבל בעוד שהדבר הקודם היה הפרעת אכילה, כאן מדובר על מצב טבעי, שאמור פשוט לעבור מתישהו.

להימנעות הזו מאוכל יש מקור אבולוציוני ברור. בגלל שאנחנו אומניבורים, כלומר אוכלי כל, אנחנו ניצבים כל העת בפני דילמה: האם לנסות מזון חדש או לדבוק בישן והמוכר? אם היינו דובי קואלה, זה היה קל – רק אקליפטוס פור מי. (הדוגמא הזו היא מתוך הספר הקאנוני של מייקל פולן מ-2006, The Omnivore's Dillema).
רק שאנחנו לא דובי קואלה. אנחנו אוכלי כל. עכשיו דמיינו את אבות אבותינו, יוצאים מאיזו מערה והולכים לחפש אוכל. הם מצאו גרגרים ואגוזים ופירות ופטריות ועלים וצמחים ואולי גם איזו גוויה של חיה עם עוד קצת בשר עליה. פיזית, הם יכלו לאכול כל אחד מאלה. אבל מה לבחור? מצד אחד, יכול להיות שהמזון החדש הזה הוא מקור נהדר לאנרגיה. שהוא טעים וגם מזין! אבל מצד שני, יכול להיות שהוא יהרוג אותנו. במלים אחרות, הנטייה לא להכניס אוטומטית כל אוכל חדש לפה, וקצת להימנע מאוכל חדש, היא נטייה שאפשר להסביר אותה מבחינה אבולוציונית. יש לה שימוש הישרדותי שאפשר להעלות על הדעת.

ההסבר הזה כולל גם את ההסבר מדוע ילדים קטנים, בסביבות גיל שנתיים, מפסיקים להכניס כל דבר שזז לפה שלהם, ומצמצמים בבת אחת באופן דרסטי את התפריט שלהם. הם הופכים להיות יותר מודעים למה שהם אוכלים, והם עוברים למצב אחר – לבדוק קודם כל שאחרים אוכלים את מה שהם אוכלים. ׳אחרים׳, במקרה הזה, יכולים להיות ההורים שלהם, אבל גם האחים שלהם וגם החברים שלהם, ולפי חלק מהמחקרים אפילו דמויות לא אמיתיות (כמו גיבורי על, למשל). בתכלס, זה כמו סולטן פרנואיד שיש לו טועמי מזון שמוודאים, בדרך הקשה, שהמזון לא מורעל לפני שהסולטן עצמו אוכל אותו. כל ילד בן שנתיים הוא סולטן בפוטנציה.

4
ב-1992 זוג חוקרות מאוניברסיטת טורונטו, פטרישה פליינר (Pliner) וקארן הובדן (Hobden) בנו מבחן שעוזר לקבוע איפה אתם נמצאים על הספקטרום של הימנעות מאוכל חדש. למיעשה, המבחן שהן פיתחו ממש מגדיר את הספקטרום. אז הנה מזה מגיע – הימנעות מאוכל, שלב הבחן את עצמך. נסו לענות על השאלות האלה, וסמנו לעצמכם באיזה מידה אתם מסכימים או לא עם כל אחד מההיגדים האלה? הסקאלה של התשובות היא 1-7 (כאשר 1 פירושו מאוד מאוד לא מסכים. 7 פירושו מאוד מאוד מסכים):

1) אני כל הזמן דוגם אוכל חדש או שונה.
2) אני לא סומך על אוכל חדש.
3) אם אני לא יודע מה יש בתוך אוכל חדש, אני לא אנסה אותו.
4) אני אוהב אוכל ממגוון מדינות.
5) אוכל אתני נראה מוזר מדי לאכילה.
6) באירועים חברתיים, אני אנסה אוכל חדש.
7) אני מפחד לנסות אוכל שמעולם לא ניסיתי בעבר.
8) אני מאוד ספציפי לגבי האוכל שאני מוכן לאוכל.
9) אני אנסה כמעט כל אוכל חדש.
10) אני אוהב לנסות מסעדות אתניות חדשות.

חברו את הנקודות וגלו איפה אתם על הספקטרום (עבור שאלות 1,4,6,9 ו-10 תנו לעצמכם ציון הפוך. כלומר, אם עניתם 1, תנו לעצמכם ציון 7. אם עניתם 6, הציון שלכם בשאלה הזו הוא 2, 3 פירושו 5, ו-4 הוא פשוט 4).

ככל שהציון המצרפי שלכם הוא קרוב יותר ל-10, כך אתם יותר רוצים ואוהבים להתנסות באוכל חדש. ככל שאתם קרובים יותר ל-70, ובכן, ברוכים הבאים למועדון שלי.
הרצתי את המבחן הזה על עצמי ועל בת זוגי. היא קיבלה ציון של 30 (כלומר, איפשהו באמצע, עם נטייה לאי-בררנות. הופתעתי מזה, הייתי בטוח שהיא פחות בררנית מזה). אני קיבלתי 59 (כלומר, נטיה ברורה מאוד לבררנות), וגם זה רק אחרי שחלו תמורות משמעויות בדפוסי האכילה שלי בשנים האחרונות. אם הייתי עושה על עצמי את המבחן הזה לפני חמש שנים, או עשר, אני חושב שהייתי מקבל ציון עוד יותר קרוב ל-70 (הממוצע במחקר, אגב, היה בערך 34 עם סטיית תקן של בערך 11).

בשבוע שעבר, לרגל המארדי גרא, היינו בארוחה שבה הוגש הדבר הזה. אני לא העזתי, אבל היא אשכרה פיצחה את הדבר הזה ואכלה

5
מחקר אחר של פליינר, שנה לאחר מכן ב-1993, הראה שילדים קטנים, בגילים שנתיים עד שש, בונים לעצמם סכמות דמיוניות של איך מזון ״טוב״, כלומר מאכלים שהם מוכנים לאכול, צריכים להיראות. מבחינתי, למשל, מדובר בקוביות. אני אהיה מוכן לנסות הרבה דברים אם הם יבואו בצורה של קוביות. על פי אותו מחקר, מה שלא נופל לאותה סכמה דמיונית של הילד, ייחשב מבחינתו כמזון שצריך להימנע ממנו.

פטרישה פליינר, תודה שנתת לי להצמיד מספר לבעיה שלי

סליחה שהפוסט הזה נהיה משעמם כמו סקירת ספרות, אני פשוט מנסה לעשות לעצמי סדר.

כשילדים גדלים, ונכנסים לטווח הגילים של שש עד שתיים עשרה, מתחיל שלב פסיכולוגי חדש. ובשלב הזה, אם ילדים ממשיכים עם הימנעות או רתיעה מאוכל, ההגדרה של זה משתנה. אנחנו כבר לא בשלב הטבעי, האבולוציוני, אלא בשלב אחר. כל עוד לא מדובר בבעיה קלינית, כלומר בהפרעת אכילה שגורמת לבעיות פיזיולוגיות, הספרות מגדירה את זה פשוט בתור Picky או Fussy eating.
השלב הזה יכול לבוא לידי ביטוי גם ברתיעה או בהימנעות ממאכלים שהילדים כבר טעמו בעבר, ולא רק ממאכלים חדשים. אני מכיר את זה מעצמי (בעיקר מהילדות), אבל גם מהבן שלי. למשל, גם אם הוא ניסה דגים בעבר, וזה היה לו טעים, ייתכן שבעתיד הוא יסרב לאכול דגים כשנכין לו, בטענה שהוא כלל לא אוכל דגים. זה בדיוק מה שקרה השבוע.
האמת, כשאני חושב על זה, זה קורה מדי פעם, אבל קשה לי להגיד שזה הכלל. למעשה, זה בדרך כלל עובד הפוך – כשהוא מוצא משהו שהוא אוהב, הוא נצמד אליו ולא מרפה. זה נמל המבטחים שלו, ועד שהוא מצא אותו, הוא לא יסתכן בלאבד אותו ולנסות דברים אחרים. לאחרונה, מדובר בחמאה. הילד אוכל המון חמאה. בתכל׳ס, גם אני הייתי ככה. נמל המבטחים שלי היתה פרוסה (יבשה, בלי ממרח) עם גבינה צהובה. או פיתה עם חומוס.
אבל זה לא רק זה. במקרה של Picky Eaters לא מדובר רק בצורה, אלא גם במרקמים, בצבעים ואפילו בשמות של המאכלים שיוצרים רתיעה. ילדים כאלה נוטים להימנע מקטגוריות שלמות (למשל, ירקות ופירות). לכן, חלק מהמחקרים מצאו שילדים כאלה נוטים להיות עם רמות נמוכות יותר של ויטמינים מסוימים, ולהיות בעלי BMI נמוך יותר. מחקר אחד, מ-2004), מצא גם – וזה מלחיץ קצת – נוטים יותר לאוביסטי ולהשמנת יתר, בגלל שהם נוטים לפצות את אכילת החסר באכילת יתר של מזונות עתירי אנרגיה כמו ממתקים.

היה משהו משחרר ומרענן בלקרוא את כל הספרות הפסיכולוגית הזו. לראשונה מזה הרבה זמן, הרגשתי שמישהו אשכרה מבין אותי. שיש שם ופנים ומספרים ועדויות למה שאני מרגיש כל חיי. עוד לא קראתי מספיק בשביל לראות מה הספרות אומרת על מבוגרים שנשארים עם התופעה הזו, אבל זו התחלה לא רעה.

רק לגבי דבר אחד עדיין לא מצאתי תשובה ברורה: מה מסביר את זה שלפעמים ההימנעות מאוכל פשוט לא נעלמת, כמו במקרה שלי?

6
הפוסט הזה כבר מתארך מעבר לסביר ומרגיש כמו ההתחלה של עבודה סמינריונית, ואף אחד לא רוצה לקרוא עבודה סמינריונית להנאתו. אז רק מילה אחרונה לגבי חשיפה למזון וסיימנו:
כל המחקרים שקראתי דיברו על כך שהמפתח לצמצום הימנעות ממזון ואכילה בררנית היא חשיפה. לא חשיפה רק בקטע של ״תראה, ככה נראית גבינה לבנה״ אלא חשיפה גם במובן של ״זה הטעם של גבינה לבנה״. וגם לא מדובר בחשיפה חד פעמית, כלומר לא לתת לילד להתנסות פעם אחת במזון חדש ולהיות מבסוטים עד הגג שהוא הסכים לטעום ממנו או שאפילו היה לו טעים, אלא בחשיפה ממושכת. שוב ושוב ושוב. בממוצע, מדובר על לפחות 15 פעמים. ואם הילד הוא אכלן בררני, החשיפה יכולה להיות גם של עשרות פעמים עד שתהיה הבקעה, אם בכלל.

אבל בדיוק כאן טמון התסכול הגדול באמת, גם בתור אכלן בררני, וגם כאבא לילד שהוא כזה: החרא הזה של החשיפה זה חתיכת מלכוד 22 (סליחה על הקלישאה). כי בשביל להפסיק להימנע מאוכל חדש הוא צריך להפסיק להיות חדש, כלומר שצריך לטעום אותו. אבל בשביל לטעום אותו הוא צריך להפסיק להיות חדש.

שיזדיין מי שהמציא את הפונקציה הזו באבולוציה.

0
קודם כל, מוזיקה:

1
׳אז מה אתה כן אוכל?׳
השאלה שלה, על הוריאציות השונות שלה, היא אחת מחמש השאלות ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיי. ותמיד יש שם דגש על המילה כן – ׳אז מה אתה כן אוכל?׳. כאילו העולם מורכב רק מחצילים, קישואים, פטריות או דגים או אבוקדו או כרובית או ברוקולי או כאלה מגעילים אחרים. כאילו שאם אתה לא אוכל את אלה, אז נגמר מה לאכול.
׳אז מה אתה כן אוכל?׳ היא שאלה שיש בה סקרנות, אבל גם שיפוט, וגם אדנות. תחושת עליונות קולינרית – ׳אז מה אתה כן אוכל, יא מוזר? אם אתה לא אוכל את כל אלה, שאנחנו כן אוכלים, זה אומר שאתה נחות מאיתנו. אז מה אתה כן אוכל? מה אוכלים אצלכם שם במישור התחתון של המוזרים?׳
בתור ילד שנאתי את השאלה הזו. בתור מבוגר, אני סתם מחייך חצי חיוך ועונה תשובה עקמומית. אני עדיין שונא את השאלה הזו. השאלה הזו לבדה גרמה לי בתור ילד לפחד מאוכל אפילו יותר.

2
והנה, כשהיה בן שנה וחצי, אני עצמי העברתי את בני הבכור בדיוק את אותו הדבר.
בן שנה וחצי, והילד אכל בעיקר סימילאק. אולי לא בעיקר, אבל לא מעט. ילדים בגיל שנה וחצי לא אמורים לקבל חלק גדול מהתזונה שלהם מתחליף חלב אם. זה לא שהוא לא אכל ״מוצקים״ – איזו מילה דוחה לתאר אוכל. זה מזכיר לי יותר תיאור של חרא מאשר של אוכל – הוא אכל, פשוט לא הרבה, ומגוון מאוד קטן.
הוא תיעב פירות וירקות די מההתחלה. כבר בתור תינוק רך, בחודשים הראשונים שבהם התחלנו לחשוף אותו למזון שאינו חלב אם או תחליף חלב אם, הוא די סירב לאכול אותו. כל הקלאסיקות, בטטות, תפוחים, גזרים, הכל מרוסק לכדי פירה דוחה שגם אני לא הייתי נוגע בו – הוא לא סבל אותם.
בתור הורה טרי, דור שלישי לשואה, ילד שלא אוכל מאותת לך ישר לתוך החלק הזה במוח שמהבהב לך באורות אזעקה אדומים – ׳תקלה! תקלה!׳
מה זאת אומרת הילד לא אוכל? בעצם, זה הרגיש כאילו לשאלה הזו היו שלוש תשובות אפשריות בלבד:
א. אתה הורה חרא.
ב. הילד הולך למות.
ג. כל התשובות נכונות.

בניסיון שלא להפוך את הסיפור הזה ליומן מדוקדק של כל הנסיונות, כל הטעויות, כל הלחצים המיותרים שהעמסנו עליו ועל עצמנו בניסיון לשכנע אותו לאכול משהו ״אמיתי״, אדלג קדימה. מתישהו כשהיה בן שנה וחצי החלטנו לקחת אותו לבית החולים אלין בירושלים, היכן שמטפלים בילדים שסובלים מכל מיני דברים (לא רק הפרעות אכילה, אלא הפרעות ובעיות מוטוריות קשות, ואחרות).
במאמר מוסגר מאוד – אלין הוא בית חולים מופלא ונפלא. אני מאחל לכם ולילדיכם שלעולם לא תגיעו אליו. אבל אם קרה משהו ואתם נאלצים להגיע אליו, דעו שהגעתם לאחד המקומות הנדירים בישראל. עם אנשי צוות שההגדרה המילונית של המילה ׳מסירות׳ מחווירה לעומת האופן שבו הם מטפלים בילדים. בחיי, המקום הזה שווה לא רק כתבה אחת, אלא סדרה שלמה.
הבן שלנו לא באמת היה צריך להגיע לאלין, אבל קראנו שיש שם מרפאת אכילה שבוחנת את הילד מכל ההיבטים האפשריים: מוטורית, תזונתית, פסיכולוגית, ריפוי-בעיסוקית, ובטח עוד כמה היבטים ששכחתי. הניסיון הוא להבין מה מקור בעית האכילה, בשביל לתת לה מענה אמיתי, לעיתים רבות משולב. הגישה הזו דיברה אלינו, אז הלכנו לשם.

למען הדיוק, הגענו לאלין פעמיים. בפעם הראשונה, כשהיה בן שנה וחצי. בפעם השניה, כשהיה כבר גדול יותר. אני לא זוכר את הגיל המדויק, אולי חמש, אולי שש, אבל אני זוכר בהחלט מה קרה שם. התזונאית שאלה אותנו, ההורים, ׳אז מה הוא כן אוכל?׳. ולראשונה, שמעתי את השאלה הזו מגיעה שלא ממקום שיפוטי, מתנשא ופוגעני, אלא ממקום טיפולי ואמיתי. והנה שם, כשנשאלנו ׳אז מה הוא כן אוכל?׳, גילינו דבר די מדהים – שהוא אוכל לא מעט.
הגענו לאלין בפעם השניה כי הרגשנו שהכלים שקיבלנו בפעם הראשונה, כשהוא היה בן שנה וחצי, עזרו למשך תקופה, ואז הפסיקו לעזור. מצאנו את עצמנו רבים איתו שיאכל, מביאים אותו לכדי סערת רגשות כזו שלא הצליח להכיל יותר, מה שלא שיפר את המצב אלא רק החמיר אותו.
אודה ולא אבוש – הבעיה לא היתה אצלה. הבעיה היתה אצלי. העובדה ש׳הילד לא אוכל׳ שיגעה לי את השכל. הוציאה אותי מדעתי ממש. כן, דווקא אותי, האכלן הבררני, זה שהיה בעצמו ילד כזה. דווקא אותי. למה? זה לא מאוד מסובך – מגיל צעיר חונכתי, גם אם שלא במתכוון, שהאכלת ילדים היא אחד התפקידים החשובים ביותר של ההורה בחיי ילדו. אם האכלת את ילדיך, אם הזנת אותם, אתה יכול לשים וי די גדול ברשימה היומית שלך ולהיות מרוצה מעצמך. אבל אם לא האכלת? הו הו הו, תתחדש, בזה הרגע קנית כרטיס כניסה למדור מיוחד בגיהינום השמור בלעדית להורים מזניחים.
על כל פנים, כשהגענו לשם בפעם השניה, וכשנשאלנו ׳אז מה הילד כן אוכל׳, התשובה האוטומטית שלי היתה – ׳פחות או יותר כלום׳. רק ששם, באלין, נדרשתי לפרט קצת יותר, בשביל שהתזונאית תוכל לבצע הערכה קלינית של הילד. מה הוא כן מקבל, ומה הוא לא, ומה אולי צריך להשלים בדרך אחרת.
אז התחלנו לפרט.

3
לחם. קוטג׳. גבינה צהובה. חומוס. חביתה. ביצה קשה (אבל בלי הצהוב). פיתה. שניצל. עוף. תפוח אדמה. פסטה. מרק שקוף. חמאה. חלב. דגני בוקר. נקניק. פיצה. כל דבר מתוק.
היו עוד דברים, אבל אני לא רוצה לבלבל את הדברים שהוא אכל אז עם הדברים שהוא התחיל לאכול מאז (היום הוא אוכל קצת יותר. קציצות, למשל, ובולונז, ולזניה, ועוד).

ואתה מפרט ומפרט, והיא רושמת ורושמת, ואתה קולט ש, בעצם, הילד אוכל לא מעט.
ועוד לפני שהיא מסיימת לרשום ומביטה בך, בזמן שהילד שלך נמצא מאחורי מראה חד כיוונית ואתה רואה אותו בזווית עינך משחק עם קוביות או משהו, עוד לפני שהיא מסיימת לרשום אתה מבין פתאום – זה לא הילד שיש לו בעיה, זה אתה.

פתאום אתה מבין שהשאלה הזו ששמעת כל כך הרבה בעצמך – ׳אז מה אתה כן אוכל?׳ – היא השאלה המפוספסת של חייך. לו מישהו היה משתמש בה נכון, לו אתה היית מבין איך לתפוס אותה נכון, היית יכול להשתמש בה כמקור לעוצמה, במקום כמקור להגברת הפחדים. השאלה הזו היתה יכולה לחזק אותי בתור ילד, לתת לי ביטחון, קרקע מוצקה לעמוד עליה, תחושת שליטה על כל מה שאני כן מכניס אל הגוף. היא היתה יכולה לעזור לי להבין שאני מסוגל לאכול הרבה דברים, ולבנות תחושת ביטחון לנסות, אולי, דברים נוספים. תחת זאת, השאלה דחקה אותי לפינה, ממשש בידי את הקירות מאחורי גבי, חש מותקף כל הזמן מכל הכיוונים האחרים.

אפילו על הפוסט האחרון, מישהי הגיבה ׳אתה כותב המון על מה אתה לא אוכל. עשית פעם רשימה של מה אתה כן אוכל?׳
ובכן, התשובה היא ׳לא׳. אז הנה, אני מתכוון לעשות את זה בפעם הראשונה. זו לא הרשימה של הדברים שאני אוכל ביום יום. זה לא איך שנראה התפריט שלי. זו רשימה של הדברים שאני מוכן לאכול:

לחם – כל סוג, כמעט, של בצק. מעדיף לחמים כהים, לחם שיפון, לחם כוסמין (והפסקתי עם פיתות כליל), אם כי לאחרונה הפחתתי מאוד את כמויות הלחם שאני אוכל
חומוס, טחינה
כל סוג גבינה, כמעט, רכה, קשה, צהובה, לבנה. מעדיף כאלה שאין בהן דברים בפנים (סתם כי אלה תוספות מיותרות), לא מת על גבינות כמו ברי או קממבר, אבל משוגע על רוקפור וגורגונזולה
מלפפונים, עגבניות, פלפלים מכל סוג חוץ מירוק (פויה)
גזר, קולורבי, צנוניות, תפוח אדמה, בטטה, בצל, שום, דלעת
בכלל, סלטים. אני מת על סלטים. בעיקר סלט ירקות, אבל לא רק. קולסלאו, תפוח אדמה, טורקי, מטבוחה, תירס. אם נשב איפשהו ויגישו סלט, אני כמעט תמיד אטעם אותו אלא אם אני יודע שיש בו משהו שאני לא אוהב. סלט קיסר, למשל, זה משהו שאכלתי פעם אחת לפני שידעתי שיש בו אנשובי ברוטב (או משהו כזה) ומאז אני לא נוגע.
אני עדיין מעדיף ירקות חיים מאשר ירקות מבושלים, אבל אני יכול לחיות עם בצל מבושל, גזר מבושל, תפוח אדמה מבושל, ואולי טיפה טיפה דלעת. אבל טיפה
פירות, אבל לא צריך להיסחף עם האקזוטיות. אם זה פירות שאני מכיר, אני אוכל. מבחינתי פסיפלורה זה הגבול (זה פאקינג נזלת זה)
שניצל, שוקי עוף, פרגיות (אבל לא כנפיים, לא מסוגל לגעת בכנפיים)
כל צורה של בשר טחון שאפשר לחשוב עליה (אם כי לא עף על ממולאים. לא ממש טעים לי)
סטייקים, אבל מאוד במשורה, ורק אם הבשר רך ממש. אחרת זה לא מאוד טעים לי
אני מסוגל לאכול את כל הג׳אנק פוד, אבל משתדל להימנע ממנו כבר כמה שנים (פה בארה״ב זה קצת יותר מאתגר)
פסטה, רצוי בעבודת יד (סליחה על הפלצנות, זה פשוט עולם אחר), ואני אזרום עם כמעט כל רוטב שתציעו (כל עוד אין בו פיטריות, קישואים, חצילים או פירות ים, מה שמשאיר מבחר די גדול)
אוכל הודי
אוכל סיני

לגבי שני האחרונים – אני יודע שזה קצת רחב לכתוב סתם ככה ׳אוכל סיני׳ או ׳אוכל הודי׳, אבל זו האמת. כשהיינו בהודו, ועוד לפני זה כשהיינו בסין, באופן מאוד מפתיע הסתדרתי עם האוכל לגמרי לא רע. למעשה, טוב יותר מכפי שהיא הסתדרה איתו. משהו בחריפות המטורפת שלהם נעים לי. ובכלל, מגוון הצבעים והטעמים במטבח ההודי פשוט מטמטם. וכשחשבתי על זה לעומק, אני חושב שהבנתי למה אני מוכן לטעום כמעט כל דבר הודי שמגישים לי, גם אם זה מגיע בצורה של עיסה בלתי ניתנת לזיהוי: בדיוק בגלל שזה מגיעה בצורה של עיסה בלתי ניתנת לזיהוי. אני לא רואה את הרכיבים. אני לא צריך להסתכל על הכרובית, והכרובית לא מסתכלת עלי. גם לא הדברים האחרים שיש בפנים. זה פשוט שם, מעורבב. וזה קצת מוזר, כי זה עומד בסתירה לצורך שלי להיות בשליטה על הדברים שאני אוכל. אם היה משהו ששנאתי בתור ילד, שנאתי ממש, זה שהיו מנסים לעבוד עלי. לשקר לגבי הרכיבים במאכל מסוים, או לנסות לשכנע אותי לטעום משהו ואז לגלות לי מה זה. זה היה חוסר הבנה מוחלט של הפחד שלי. למען האמת, זה עדיין די ככה, ולכן זה די מוזר לי שאני חש בנוח כל כך עם אוכל הודי דווקא בגלל שאין לי שום דרך להבין מה יש בפנים. אה, וחוצמזה, באוכל הודי הבשר, או הטופו, לרוב חתוכים לקוביות. ואני, אין דבר בעולם שישמח אותי יותר מאשר שכל סוגי המזון יעברו להיות חתוכים ומוגשים בצורה של קוביות. המזון לא מפחיד אותי משום מה שכשהוא מגיע בצורה של קוביות.

יש עוד דברים שאני אוכל ושכחתי כרגע, אבל יש שלושה דברים שאני זוכר היטב, כי התחלתי לאכול אותם רק בחצי השנה האחרונה. חייתי שלושים ושמונה שנה והייתי צריך לנסוע עד כאן בשביל להעז לטעום מהם, ולגלות שהם טעימים לי:
ברוקולי היה הראשון ששבר את חומת הפחד,
אחר כך הגיעה טעימה מאבוקדו (או ליתר דיוק, קודם גוואקמולי ואחרי זה אבוקדו בצורתו המקורית),
ולבסוף, כרובית.

מסתבר שגם כרוב ניצנים זה טעים, למרות שקוראים לו כרוב ניצנים!

4
רגע, מה? כרובית? לא אמרת שיש לה ריח מסריח ושהעדפת לצאת מפגר בפני המשפחה של אשתך לעתיד בארוחה המשותפת הראשונה שלכם מאשר לאכול אותה?
ובכן, כן. אבל זה היה לפני שמונה עשרה שנה. בחצי השנה האחרונה, קרה משהו.