תשובה (ארוכה) לאורי כץ

אורי כץ כתב ביקורת על האופן שבו תאגיד השידור מקדם בורות כלכלית, כלשונו. בפוסט שלו הוא הביא מספר דוגמאות לדברים שהתאגיד עשה (בעיקר סרטונים). לא אתייחס לכל הטענות שכץ העלה, משום שלא הכל תחת אחריותי ואני לא דובר תאגיד השידור. אתייחס רק לשתיים מהדוגמאותש הוא מביא.

כץ מתח ביקורת, או הפנה לביקורת שמתחו אחרים, על שני דברים שעשינו. הראשון, אייטם של צליל אברהם בפודקאסט שלנו "חיות כיס" מלפני כמה וכמה חודשים. והשני, סרטון חדש יחסית של הילה ויסברג בעמוד פייסבוק שלנו "כאן באמת" על הקשר בין מצב סוציו-אקונומי לבין תחלואה בסוכרת.

אוברגייט

הנה התגובה של צליל אברהם לביקורת של אורי כץ, שבעצם הפנה לפוסט ביקורת של אורי אמיתי, שהיו לו טענות לגבי האופן שבו צליל הציגה מחקר מסוים על אובר בארה"ב. לפי כץ ואמיתי, אופן ההצגה של צליל את המחקר לא היה נכון כלל. הנה התגובה של צליל:

ביום שישי פרסם מורי אמיתי סטטוס בעקבות אייטם שלי בפרק 14 של חיות כיס, שבו תיארתי מחקר של ברוס שלר. שלר טוען במחקר שאובר, ואפליקציות נסיעה שיתופית אחרות שדומות לה, מגדילות את הגודש בכבישים בניו יורק, ומרחיקות נוסעים מהתחבורה הציבורית לעומת נסיעות בתחבורה באפליקציות. הוא מזהיר שהשלכה אפשרית של הגידול בנסיעות שיתופיות היא פגיעה בנגישות לתחבורה ציבורית – בגלל פקקים ובגלל ירידה בהכנסות ממכירת כרטיסים.
מורי פירט בסטטוס טעויות שהוא איתר באייטם שלי. הסטטוס שותף על ידי כמה כלכלנים, ואמיתי גם עלה לשידור אצל אראל סגל בגל"צ בעניין הזה. הנה התשובה שלי לטעויות שהוא טוען שמצא:

"בניגוד לטענה של אברהם, המחקר לא טוען שנוספו 50,000 מכוניות לכבישים, מעבר לגידול הטבעי כמו שמשתומם אמסטרדמסקי, אלא שב-2016 יש 50,000 מכוניות על הכביש בניו יורק שמוגדרת כ"רכב נסיעה שיתופית"

לא נכון. שלר מציין במפורש 50 אלף כלי רכב חדשים שנוספו לעיר בעקבות אובר ואפליקציות אחרות (בראשי תיבות TNC):
TNC growth has added nearly 50,000 vehicles and over half a billion miles of driving to the city's streets in just three years.
אין בדאטה של המחקר הסבר למתודולוגיה של הנתון הספציפי הזה, אבל בכל הנתונים ששלר מציג במחקר הוא מקזז מהגודש של אובר, ליפט וכו' את הירידה בנסועה או בנוסעים במוניות, במכוניות פרטיות ובשירותי הסעות אחרים. בין השאר, הוא מראה שאובר גרמה לגידול של 32 מיליון נסיעות ו-52 מיליון נוסעים לאחר קיזוז הירידה בנסיעות במוניות, ולתוספת של 600 מיליון מיילים של נסיעות בשלוש שנים.

111

"שנית, במחקר לא כתוב בשום מקום על אי שיוויון שנוצר בעקבות עומס של תחבורה שיתופית בכבישים. לדעתי הסיבה לכך היא כנראה שלפי מחקר של עיריית ניו יורק עצמה, העומס בכבישים לא נוצר בכלל בגלל התחבורה השיתופית"

לא נכון. שלר אכן מצטט בהקדמה למחקר שלו מחקר של עיריית ניו-יורק מינואר 2016, לפיו אובר וכו' לא מוסיפה גודש לכבישים, אבל בפסקה הבאה כתוב שחצי שנה מאוחר יותר היא חזרה בה, והביעה דאגה מהגודש.
שלר מוסיף שגם עיריית סן פרנסיסקו העידה על גודש אצלה בעקבות תחבורת האפליקציות, בבקשה שהגישה לרגולטור הרלוונטי במדינת קליפורניה לחקור את הנושא. שלר מסכם ואומר שעד היום לא היה ברור האם האפליקציות מוסיפות לגודש או לא, ולכן הוא ערך את המחקר – ומסקנתו היא שכן.
במלים אחרות: הפסקה הוצאה מהקשרה לגמרי. היא מצוטטת במחקר הזה על מנת להפריך אותה.

"הטיעון כאילו רוזיטה, המנקה בבניין של ג'ון סמית הלבן שהתחיל לנסוע באובר במקום ברכבת, תסבול בגלל שעכשיו יהיו גרעונות בסאבווי, בעקבות הפחתה בכמות הנסיעות לא מחזיקה מים. לפי המחקר עצמו הרכבים השיתופיים משרתים הרבה יותר ביחס למוניות, אנשים שגרים בשכונות המאוד רחוקות והפחות עשירות של ניו יורק. כלומר כנראה קודם הם לא לקחו מונית ועכשיו הם כן לוקחים"

הסיפא נכונה, וזה בדיוק מה שאמרתי. אובר וכו' הם שירותים מאוד אטרקטיביים מבחינת מחיר למעמד הביניים. אנשים ממעמד הביניים, שרבים מהם גרים בשכונות מרוחקות ממנהטן ולא עשירות, התחילו להשתמש באובר, כלומר: קודם לא לקחו מוניות ועכשיו כן לוקחים מוניות (אובר). חלק גדול מהנסיעות האלה יוצאות משכונות מרוחקות ממנהטן, אבל הגודש מתרכז במרכז מנהטן, ופוגע באוטובוסים ובסאבוויי בשתי דרכים – יותר פקקים, במקרה של האוטובוסים, ובלימת העלייה בכמות הנסיעות באוטובוסים ובסאבוויי. הסאבוויי בניו יורק מגיעה גם לשכונות מרוחקות ועניות ככה שאין שום סתירה.

222

״רוב הגידול בנסיעות מונית היה בכלל מנסיעות שהתחילו מחוץ למנהטן. אין פירוק לאזורים אבל מעניין לדעת כמה מתוכם אלה שכונות עם נגישות פחות טובה לתחבורה ציבורית״

לא נכון. יש חלוקה לאזורים. 56% מהנסיעות באובר ואפליקציות אחרות הן במרכז מנהטן. הגידול המדובר הוא לא בנסיעות מונית שהתחילו מחוץ למנהטן, אלא בנסיעות באובר ביחס לכמות הנסיעות במוניות. כלומר – שלר מצא שבאזורים שבהם אין מוניות, הגידול בשימוש באובר היה הגדול ביותר. אובר מפצה על מחסור בזמינות של מוניות:
In dense Manhattan neighborhoods where yellow cabs are readily available, there is little time savings and may be little advantage in convenience from using the TNC app as compared to walking to the curb and hailing a cab. Where yellow cabs are less plentiful, however, using the app may be a quicker and more assured way of obtaining a ride.
בחלק אחר במאמר הוא מראה שבכמה שכונות מרוחקות יש את הגידול הגדול ביותר בנסיעה משולבת במונית ובאפליקציות. זה יכול להצביע על חוסר בנגישות לתחבורה ציבורית.
כך או כך, הגודש העיקרי הוא במרכז מנהטן.

333

״מערכת המחירים הצליחה למצוא פתרון – אגרת גודש״

יכול להיות, יש הרבה פתרונות ולא דנו באייטם בכלל בפתרונות.

"כבר בשם של החוקר צליל אברהם טעתה״
נכון, אכן טעיתי בשם של החוקר.

חשוב לי להתייחס לעוד משהו: הפוסט של אמיתי הופץ בין השאר על ידי אורי כץ, בפוסט שכתב בבלוג שלו באתר "הארץ". כץ השתמש בפוסט של אמיתי כדוגמה למה שלדעתו הוא חוסר ידע ומקצועיות בעבודת הדסק הכלכלי של "כאן". "קראו למשל את מה שמורי אמיתי כתב על הפרק בפודקאסט של 'כאן' שעסק בחברת אובר", המליץ. "במסגרת השידור שאול אמסטרדמסקי וצליל אברהם מעוותים לגמרי מחקר שנעשה בניו יורק כדי שיתאים להנחות היסוד שלהם".
לא הייתי מתייחסת לזה לולא כץ הגדיל והוסיף שהעיוות שעיוותנו לדעתו הוא גם באשמתו – שכן הוא סירב להצטרף לדסק הכלכלי, ולו היה עושה זאת היה מלמד אותנו לעשות את עבודתנו. ובכן, אורי, אם היית מצטרף למקצוע שלנו, לעיתונות – היינו מלמדים אותך שלפני שמפרסמים טענות של מישהו אחר, בודקים אותן.

עד כאן צליל. ועכשיו לתגובה של הילה ויסברג על הטענות כלפי הסרטון שלה. אוסיף את הטענות שלי והתייחסות כללית לדברים של אורי מיד אחרי התגובה של הילה

רק לא פיקוח מחירים!

"סרטון הסוכרת" שפירסמנו ב"כאן באמת" מבוסס על בדיקה יסודית שערכנו בנושא במשך כמה שבועות, בסיוע חוקרים מהמובילים בתחום. לא לחינם הסרטון מצביע על קשר בין חוסר יכולת כלכלית וסוכרת.

מחקר שערך כלכלן הבריאות פרופ' דב צ'רניחובסקי עבור מרכז טאוב העלה שהסל מזון בריא עולה כ-3,000 שקל בחודש למשפחה של שני הורים ושני ילדים – סכום שמשפחה ענייה (החמישון התחתון בישראל), אינה יכולה להרשות לעצמה. לפי ממצאי המחקר, היא תצטרך להוציא 65% מההכנסה שלה כדי לצרוך מזון בריא, והיא לא עומדת בזה. העלות החודשית של הסל שלה היא 2,300 שקל בחודש (42% מההכנסה שלה, נטו).

למה הסקנו שהסל הזה כולל מוצרים פחות בריאים ושהדבר קשור ביכולת כלכלית? קודם כל כי נתוני למ"ס מראים בבירור שמשפחה בחמישון הזה קונה הרבה יותר מוצרים לא בריאים (לחם לבן, פיתות, סוכר ועוד), בהשוואה למשפחה בחמישון העליון. שנית, עורך המחקר, פרופ' צ'רניחובסקי, הצביע בעצמו על כך שחוסר יכולת כלכלית לרכוש מזון בריא, דוחקת בשכבות החלשות לבסס את הסל שלהן על מוצרים זולים ומשביעים כמו לחם. זו מסקנה שלו.

ובאשר לסוכרת: נתוני משרד הבריאות מראים שיש הרבה יותר חולי סוכרת בשכבות החלשות (25%) מאשר בשאר האוכלוסיה (7%). נכון, זו קורולציה ולא בהכרח סיבתיות, אבל האם מישהו חושב שהסיבה היחידה לפערים עצומים אלה בשיעורי התחלואה היא רק מודעות לערך התזונתי של המזון? הנתונים של טאוב ושל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשילוב עם מה שהחוקרים האלה ואחרים אמרו לנו, מראים שלא.

[ואני מוסיף: במשך כמעט שנה ישבתי בוועדת המזון של משרד הבריאות ובמו עיני שמעתי סקירות וראיתי מצגות של חוקרים ישראלים ומהעולם הרחב שבאו והציגו בפני משרד הבריאות עדויות רבות לקשר בין רמה סוציו-אקונומית לבין צריכה עודפת של סוכר, וכתוצאה מכך גם תחלואה במחלות שונות ובהן סוכרת. יותר מזה, חלק מהחוקרים הראו שחברות המזון, קוקה קולה למשל, מכירה את הקשר הזה ולכן פונה בכוונה לשווקים מתפתחים, היכן שכוח הקניה מועט יותר, כי היא יודעת שהעניים קונים אותה יותר. זה קורה, בין היתר, גם בגלל מודעות אבל גם בגלל שמזון מעובד הוא במקרים רבים נגיש יותר, מהיר יותר וזול יותר. זו עבודה קשה להיות עני, זה גוזל לעיתים הרבה מאוד זמן, ואין זמן לעמוד ולהכין אוכל, בפרט אם יש חלופה לא בריאה זמינה יותר. להגיד שאם שום קשר סיבתי בין רמה סוציו-אקונומית לבין תחלואה בסוכרת וכו', זו פשוט בורות – ש"א].

באשר לפיקוח על המוצרים, נדמה לנו שהטענה שלנו התפספסה, אז הנה היא בהרחבה: חלק גדול המוצרים שמחירם מפוקח כיום על ידי המדינה הם מוצרים בלתי בריאים: לחם לבן וכהה (שדומה מאוד בהרכבו ללבן), מלח, חלב, אשל, שמנת, חמאה, גבינה צהובה וביצים. ובכל מקרה, כשהחליטו לפקח על המחיר, השיקול הבריאותי לא היה על השולחן בכלל, לא לטוב ולא לרע. לכן, הטענה שלנו היא, שאם כבר ישנה קבוצה של מוצרים שמחירם מפוקח – מדוע לא לוודא שיהיו מוצרים בריאים יותר? מדוע שלא יימכר לחם מחיטה מלאה במחיר מפוקח, ולא לחם לבן?

משרד הבריאות מודע לנקודה הזו, ולכן הוא מקדם מהלך מול משרד הכלכלה להפחתת מחירו של הלחם המלא, כך שיהיה שווה לכל נפש. בשורה התחתונה, אי אפשר להתעלם מהאלמנט הכלכלי כאשר מדברים על סוכרת. זהו כמובן לא האלמנט היחיד שמשפיע על שיעורי התחלואה בשכבות החלשות, אך הוא עיקרי וחשוב – ובוודאי שחשוב לדבר עליו ולפעול לשינוי, כך שיותר מוצרים בריאים יהיו זמינים כלכלית ליותר אנשים. מוצרי דגנים מלאים, טחינה, אבוקדו, שקדים, אגוזים, בשר עוף והודו – כל אלה מוצרים שנמצאים בסל המזון הבריא של משרד הבריאות, אך מפאת מחירם הם אינם נגישים כיום כלכלית לכל מי שחפץ בהם.


תיעזרו בכלכלנים לכל הרוחות!

ולבסוף, כמה טענות כלליות לגבי הביקורת של אורי כץ:

אני חושב שהטענה העיקרית שלו היתה שאנחנו, אנשי הדסק הכלכלי של תאגיד השידור, ומרבית כתבי הכלכלה בגופי התקשורת הפרטיים, מוטים שמאלה, ולכן בעצם אנחנו מטים את הציבור שמאלה ולא מציגים תפיסות אלטנרטיביות (אם אני מבין נכון את הטיעון).

אני לא אוהב את זה שאנשים אחרים קובעים עבורי מה תפיסת העולם שלי. אז הנה זה, באופן מפורש, בשביל שאף אחד לא יצטרך לפרש אותי: אני לא יודע לתייג את עצמי לימין או לשמאל מבחינת התפיסה הכלכלית שלי. התפיסה שלי לא מגובשת עד הסוף, היא משתנה, והיא שונה מתחום לתחום. לכן, לתייג אותי בימין או בשמאל זו פשוט שטות.

מבחינה מקרו-כלכלית, אני נוטה גם ימינה וגם שמאלה. מצד אחד, אני חושב שגירעון תקציבי נמוך הוא הדבר הכי חשוב שיש (מטעמים פוליטיים-פרקטיים לחלוטין). מצד שני, אם הבחירה היא בין מסים נמוכים ושירותים ציבוריים מצומצמים לבין מסים גבוהים ושירותים נרחבים, אני מעדיף את האפשרות השניה (אני מרגיש שקרנית פלוג משקפת את העמדה שלי בצורה הטובה ביותר שהצלחתי למצוא). אני חושב שקצבאות ילדים הן דבר שלא צריך אותו, איפה זה שם אותי? אני חושב שביטוח סיעוד ממלכתי זה דבר הכרחי כי השוק לא יודע לייצר כזה, איפה זה שם אותי?

אני יכול להביא עוד דוגמאות, אבל השורה התחתונה של כולן תהיה זו: במקרים רבים אני חושב שתחרות והשוק הפרטי יכולים להביא תוצאה לא רעה. אבל, מהניסיון שלי במקרים רבים המציאות מורכבת, והתחרות מוגבלת, אם בכלל, ומביאה לתוצאות תת-אופטמליות, או פשוט לא טובות, ובמקרים כאלה נדרשת התערבות ממשלתית. תחום הבריאות הוא בדיוק כזה, למשל.

רק שהגעתי למסקנה הזו אחרי הרבה מאוד שעות של פגישות עם אנשים רלוונטיים, קריאה של הרבה חומרים, התנסויות שונות ומשונות, ועוד דברים שאני לא מצליח לחשוב עליהם כרגע. זה בדיוק היתרון שיש לעיתונאים, בעיני, על כלכלנים תיאורטיים. החיים נראים אחרת כשקמים מהכורסא ויוצאים החוצה. לפעמים מספיק משהו קטן יחסית – העובדה שיועצי ביטוחי בריאות קבוצתיים יכולים להעלות את המחיר של התייעצות עם רופא מומחה פרטי – בשביל לשגע שוק שלם. מי שלא מכיר את הניואנסים של הפרמטרים האלה, המודלים שלו לעולם לא יוכלו לתאר את העולם האמיתי או לספר משהו מעניין ורלוונטי לגביו.
האם זה אומר שאנחנו שוטפים את מוחו של הציבור בפרופגנדה שמאלנית רק בגלל שאלה המסקנות שהגעתי אליהן? אם כן, אין לי מה להגיד לגבי הטענה הזו.

ולגבי הטענה של אורי שאנחנו צריכים להתייעץ עם כלכלנים לפני שאנחנו מפרסמים דברים: אנחנו מתייעצים. עם כלכלנים, עם אנשי מקצוע אחרים, עם השחקנים הרלוונטיים בכל מקרה ומקרה. זה אל"ף-בי"ת של מקצוע העיתונות. אנשים כמו אסף צימרינג, ואפילו אורי עצמו, למען האמת, יכולים להעיד שהתייעצתי איתם בעבר לפני שפרסמתי דברים שרציתי להיות יותר בטוח לגביהם. פעמים מסוימות הפידבק שלהם עזר לי לא לטעות, או דייק אותי יותר, ואני מודה להם על כך.

האם זה אומר שבכל מאמר או כתבה שאנחנו מפרסמים אני צריך לעשות לפני כן peer-review a של כלכלנים? ממש לא. זו לא עיתונות. זה להיות ירחון מדעי, ואנחנו לא כאלה. ובדיוק מהסיבה הזו, אפשר להיות עיתונאי כלכלי גם בלי להיות כלכלן. בשביל להיות עיתונאי יש צורך בתכונות אחרות, במיומנויות אחרות. השכלה כלכלית זה בונוס, זה לגמרי לא חובה. בדיוק כמו שבשביל להיות עיתונאי שמכסה את תחום הבריאות אין צורך להיות רופא.

כמו שאורי העיד בעצמו, הוא יותר ממוזמן לבוא ולפרסם אצלנו דברים על איזה נושאים שמתחשק לו. הבמה שלנו מוצעת לרווחה עבורו ועבור אנשים אחרים שכותבים על כלכלה באינטרנט. כל עוד נחשוב שזה מעניין ומתאים לאופי הדסק שלנו (מאמרים כלכליים מדעים, למשל, אינם מתאימים לדסק שלנו), אנחנו נשמח לארח כל מיני אנשים בכל מיני דעות, מימין ומשמאל. עובדה, עשינו את זה עד היום, ואין לנו כוונה להפסיק.

וממש לסיום:
אני מודה לכל אחד ואחת שמותחים עלינו ביקורת. מביקורת לומדים. אנחנו לא חפים מטעויות, אנחנו מנסים להתמודד עם אתגר בלתי רגיל (נסו פעם לכווץ נושא רחב מאוד שיכול לאכלס בקלות כמה כתבות של 1,500 מילה כל אחת, לסרטון של דקה וחצי, נראה אתכם שומרים על כל הניואנסים), ובדרך אנחנו צפויים לעשות טעויות, ולכן ביקורת היא דבר הכרחי עבורנו בשביל להשתפר.

מה שכן, נשאלתי למה אני לא מתייחס לביקורת של אורי אמיתי ואחרים. התשובה נורא פשוטה: מי שבוחר בדרך של אד-הומינם, טיעונים לגופו של אדם, אין לי שיח איתו.
שירדו עלינו כמה שהם רוצים.
הביקורת של אורי כץ היתה נוקבת, אבל הגיעה ממקום ענייני, ולכן בחרתי להתייחס אליה.

איך נראים מוקדי המכירות של חברות הביטוח, מבפנים

אתמול שידרנו בהמדורה המרכזית של כאן כתבה של עמית תומר שחיכיתי לה יותר משנה.

הסיפור הזה התחיל מזמן. אחרי שכתבתי עוד כמה דברים שליליים על סוכני ביטוח אחד מהם תפס אותי לשיחה. שמע, אמר לי, אתה יורד על הסוכנים אבל מה שהולך בתוך חברות הביטוח לא יותר טוב. והוא התחיל לספר לי שבשנים האחרונות חברות הביטוח הקימו מוקדי מכירות טלפוניים עצומים שמוכרים היום יותר ביטוחים ממה שסוכני הביטוח מוכרים. זמן מה אחר כך סיפר לי סיפור דומה מישהו שעבד בחברת ביטוח גדולה מאוד ויצא ממנה לאפיקים אחרים.
זה סקרן אותי מאוד מאוד.

חיפשתי דרך להבין איך זה עובד מבפנים. חיפשתי עובדים לשעבר ולא מצאתי, ולא רציתי לעשות גלים גבוהים מדי בשביל לא למשוך את תשומת הלב של המתחרים. יום אחד אחרי עוד כמה חיפושים כושלים הבנתי שאין ברירה. אם אני רוצה להבין איך נראים מוקדי המכירות האלה אני צריך לראות אותם בעיניים בעצמי. התייעצתי עם הייעוץ המשפטי שלי (אז עוד עבדתי בכלכליסט), קיבלתי אישור ויצאתי לדרך.
כתבתי קורות חיים מפוברקים תחת השם יהונתן הירשפלד (בדיחה ישנה עם אחי, אל תשאלו), הפחתתי קצת את הגיל שלי, ושלחתי לתוך היקום המקביל של אולג׳ובס וג׳וב מאסטר ואיך שלא קוראים לדברים האלה. כתבתי שאני מחפש עבודה במוקדי מכירות של חברות ביטוח.

כעבור כמה דקות התחילו להגיע טלפונים. התחלתי לקבל הצעות שונות ומשונות. מוקד פה, מוקד שם. חלק לא היו רלוונטיות. חלק היו מגוחכות ברמות שקשה לי לתאר (באחת מהן, לא זוכר באיזו חברה, הבטיחו לי 5 שקלים כל יום לשימוש במכונת החטיפים, באמא שלי). אחת מהן היתה הצעת עבודה בפתח תקווה, במוקד הטלפוני של חברת הכלל הראשון שעד לאותה שניה לא שמעתי עליה מעולם. קבעתי מועד לראיון.

ביום הראיון התרגשתי מאוד. הסרתי את המשקפיים שלי כי פחדתי שאולי מישהו בחברה יזהה אותי. זה היה סתם אגו מנופח, אפאחד לא ידע מי אני. הגעתי לבניין אפור ברחוב גיסין בפתח תקווה. עליתי למשאבי אנוש וחיכיתי לתורי. הנציגה שלהם קיבלה אותי והתחילה להסביר לי מה זה מוקד המכירות הזה. תוך שלוש שניות הבנתי שעשיתי טעות ענקית שאני לא מקליט אותה במצלמה נסתרת או בטלפון, אבל זה היה מאוחר מדי ולא הייתי מיומן בזה אז.
היא סיפרה לי שמוקד המכירות הזה הוא בעצם המוקד שאנשים מגיעים אליו כשהם מתקשרים לחברת כרטיסי האשראי שלהם (נדמה לי שזו היתה ישראכרט) להפעיל את ביטוח הנסיעות לחו״ל שלהם. אבל זה בכלל לא הקטע. יש סיבה אחרת שבגללה המוקד הזה קם: למכור לאנשים ביטוחי תאונות אישיות. השיטה היא כזו: אתם בדרך לשדה התעופה, או כבר בשדה ובדרך לגייט, ואתם נזכרים בדקה ה-90 שלא קניתם ביטוח נסיעות. מה עושים? אין זמן אז מתקשרים לחברת כרטיסי האשראי כי אתם זוכרים שיש שם איזה ביטוח חינמי. אבל השיחה מגיעה למוקד של הכלל הראשון. עונה לכם נציג או נציגה ואתם מבקשים להפעיל את הביטוח. הנציגים מסבירים לכם שאפשר אבל לא כדאי כי זה ביטוח די בלאי ולא באמת נותן לכם משהו (מה שנכון) ולכן מוטב לקנות ביטוח נסיעות נורמלי ומורחב (של כלל ביטוח כמובן).
אבל זה לא נגמר פה. זה רק הסיפתח. המטרה באה אחר כך. המטרה של הנציגים היתה לגרום לאנשים שמתקשרים לקנות ביטוח תאונות אישיות. או ליתר דיוק, לגרום להם לא לשים לב שזה מה שהם קונים. תחשבו על זה. אתם נמצאים בשדה, בכריזה צועקים כל מיני דברים, אתם בלחץ לפני הטיסה, הילדים מנדנדים, אתם בקושי שומעים משהו, והנציגים של הכלל הראשון מקשקשים לכם משהו בטלפון בשפה שאף אחד לא מבין. מי שלא יהיה עירני מספיק, יגיד לנציג – כן, כן, כן, כן, כן – ובלי לשים לב יקנה ביטוח תאונות אישיות וישלם עליו ערות שקלים כל חודש, עד שישים לב שיש לו משהו מוזר בחיובים כל חודש, אם בכלל.

זה היה הסיפור שלה. היא ממש הסבירה לי שזה קשה, שזו מכירה חמה, שאנשים נורא נרתעים וכו׳ ושאלה אם קורצתי מהחומר הנכון. מכרתי לה סיפור שכבר עבדתי במוקד מכירות של חברה אחרת ועשינו סימולציה ואיכשהו עברתי את זה. ואז קרה משהו שפשוט לא יכולתי לצפות – היא הכניסה אותי למוקד שלהם בשביל שאאזין לנציגים לשעתיים ואחרי זה אשב עם ראש הצוות או משהו כזה.

וכשנכנסתי למוקד, פשוט לא האמנתי שזה מה שאני רואה. אני אכתוב את זה בזהירות כי זה היה לפני קצת יותר משנה ומאז קרו והשתנו דברים (בעיקר הכלל הראשון כבר לא נותנת שירותים לחברות כרטיסי האשראי ולמיטב ידיעתי היום מוקד המכירות של ביטוחי תאונות אישיות שלה הוא מוקד של שיחות יזומות, ויש מצב גם שהרגולטור נתן להם בראש). הנציגים שישבתי איתם הסבירו לי די מהר כמה ביטוח תאונות אישיות זה ביטוח דפוק – הם צודקים – אבל אז הראו לי איך הם מוכרים אותו בכל מקרה.
בכל פעם שעלה מישהו מבוגר על הקו, הם אמרו לי – הנה, עכשיו אנחנו מוכרים. השיטה היתה לעמעם. המעבר שלהם מהמכירה של ביטוח הנסיעות לחו״ל למכירה של ביטוח תאונות אישיות היה כל כך חלק שאפילו אני התקשיתי לעקוב אחריו, למרות שהייתי שם וידעתי שזה מה שאני שומע.
זה כלל את המלים הטבה ועוד כל מיני מלים כאלה, בשביל שהצד השני יחשוב שעדיין מדברים על ביטוח נסיעות לחו״ל. כמה שאלות רפואיות, והופ, יש ביטוח. לא הכי קל, אבל גם לא מאוד מסובך אם אתה מיומן מספיק.

ביטוח תאונות אישיות זה ביטוח בלאי. זה נותן לכם פיצוי של כמה מאות עד אלפי שקלים בודדים במקרה של שברים או כוויות ואתם משלמים עליו כמה מאות שקלים בשנה. לא שווה את הכסף, לדעתי, אלא אם אתם אופנוענים או עוסקים בספורט אתגרי ואז הביטוח הבסיסי בכלל לא מכסה אתכם ואתם צריכים הרחבות. אחרת? בכלל לא ביטוח מחוייב המציאות.

האווירה של המוקד היתה מאוד מוזרה בעיני. מנהל המשמרת שישב בבמה מוגבהת כזו שם טראנסים בפול ווליום וכל הזמן צעק ׳תמכרו! תמכרו!׳. אני לא יודע אם זה בגלל שאני זקן או סתם סחי, אבל לא הצלחתי להבין איך אפשר להתרכז ככה בשיחות. איך בכלל אפשר לשמוע משהו. נציגי המכירות היו מפומפמים לגמרי. רובם בחורים ובחורות אחרי צבא שרק רוצים את הבונוסים שלהם ולעוף לחו״ל. מעניין להם את התחת אם אתם צריכים את הביטוח הזה או לא, וכמה זה עולה לכם, ושבעוד כמה שבועות או חודשים תגלו את החיוב הזה ותתקשרו למוקד לצעוק מה זה החרא הזה ושיבטלו את זה. הם כבר יהיו בחו״ל. ואגב, שיעורי הביטולים הוא אכן מאוד גבוה, וחברות הביטוח מבטלות בלי לשאול שאלות, כי הן יודעות שזה ביטוח של שיטת מצליח ותו לא. אני כותב את כל זה באחריות גמורה אחרי שיחות עם הרגולטור.

אחרי שעתיים במקום ההזוי הזה יצאתי שוב לכח אדם, עשיתי מבחן משונה ביותר על מחשב (מבחן יושר, משהו תמוה להפליא, ועוד בלי משקפיים) והלכתי לדרכי. למחרת אמרו לי שהתקבלתי והזמינו אותי לבוא לחתום על טפסים. הפעם הגעתי עם מצלמה נסתרת אבל זה כבר היה מאוחר מדי, לא נתנו לי להיכנס שוב למוקד. בפעם הבאה כבר הגעתי לתחילת הקורס, אבל ביקשו ממני תעודת זהות, ומאחר שהייתי בשם בדוי לא יכולתי לתת, והם לא הסכימו להכניס אותי בלי תעודת זהות ונאלצתי ללכת ולא לחזור לעולם ולכן אני יכול רק לכתוב לכם על זה ולא לצלם.

אבל בדיוק בגלל זה, כשהגעתי לתאגיד, הבנתי שאני חייב לעשות כתבה על העניין הזה, והפעם לצלם. עמית תומר לקחה את זה על עצמה, התקבלה לעבודה ב-AIG , תפסה גם עובד ל הכלל הראשון שסיפר למצלמה הנסתרת איך זה עובד, והתוצאה שודרה היום במהדורה. אנחנו נמשיך לעקוב אחרי הנושא הזה עד שדברים ישתנו, כי אני חושב שזו זוועה מוחלטת. בינתיים, היזהרו ממוקדי המכירות של חברות הביטוח.

ואנקדוטה וחצי לסיום למי שהצליח להגיע עד לפה: כשמילאתי את טפסי ההצטרפות בתור עובד למוקד של הכלל הראשון שני דברים הפילו אותי לרצפה. חוץ מהטפסים עם הפרטים האישיים שהייתי צריך למלא, החברה הציעה לי לקנות ביטוח בריאות על כל מקרה שלא יהיה (כלומר שהנציגה של כח אדם הפכה בעצם להיות מוכרת של ביטוח בעצמה, ועוד לעובד החברה, הזיה). וחוצמזה, הנציגה של כח אדם שאלה אותי אם היה לי חיסכון לפנסיה במקום העבודה הקודם שלי. גמגמתי משהו שאני לא יודע אבל שנראה לי שלא, ואז היא אמרה משהו בסגנון של – טוב, אז תתחיל לעבוד אצלנו ואם תמשיך יותר מחצי שנה אז נתחיל לחסוך לך לפנסיה (אלה התנאים של תכנית פנסיה חובה, שהיא תכנית הפנסיה הבסיסית ביותר שיש). קצת מגעיל בהתחשב בזה שמדובר בחברת ביטוח שמחזיקה בקרן פנסיה מהגדולות בישראל.

אבל זה כבר סיפור אחר.
תודה שקראתם.
הנה הכתבה המלאה של עמית תומר (דקה 20:39)

למה

1.
לפני הכל, צפו בג׳ון אוליבר:

2.
את הפוסט הזה תכננתי לכתוב בעשרים צורות שונות לפני הקטע הזה של אוליבר, אבל אז הוא עשה אותו, ועשה אותו כל כך טוב, שכבר לא היתה לי ברירה אלא להוציא את המלים האלה מתוך הראש שלי אל צג המחשב. אז הנה. זה לא הולך להיות מי יודע מה מקורי. רק כמה מחשבות תועות שלי, שהובילו אותי בסופו של דבר לעזוב את העבודה שלי בכלכליסט, ולעבור לתאגיד השידור הישראלי.
*
באמצע יוני האטלנטיק פרסם כתבה על שוק התקשורת/פרסום, עם ארבעה גרפים שמספרים בעצם את כל הסיפור. זה היה כל כך טוב, כל כך בעיטה בבטן העיתונאית שלי, שאין לי אלא פשוט להעתיק את זה לפה ולשתף אתכם. כל האמת כולה, בארבעה מהלכים פשוטים. הנה:
מהלך ראשון – שוק הפרסום בארה״ב הולך ומתכווץ, כאחוז מהתוצר. למעשה, הוא נמצא בנפילה מתמדת מאז שנת 2000, והגיע לרמה שהיה בה בסוף מלחמת העולם השניה

us ad market

מהלך שני – הגידול שכבר קיים בשוק הפרסום הולך כולו לדיגיטל. הביטו טוב טוב בגרף הזה, הוא פנומנלי בעיני. לכו עם העיניים לאורך השנים, ראו כיצד הפרינט היה המלך עד שהגיעה הטלוויזיה, ושימו לב מה קורה בשנים האחרונות ממש, לא רק לפרינט (שכמעט נכחד לגמרי) אלא גם לטלוויזיה.

us ad digital growth

מהלך שלישי – בתוך הגידול של הפרסום בדיגיטל, כל הגידול הוא בפרסום במובייל. כל יתר הפרסום מתכווץ

us ad mobile

מהלך רביעי – שתי חברות (פייסבוק וגוגל) לוקחות את כמעט חצי מהגידול הזה בפרסום בדיגיטל/מובייל.

us ad Facebook google

3.
הסיפור הזה הוא חתיכת אתגר עבור מי שרוצה להמשיך לעשות עיתונות. עיתונות מודפסת במיוחד – וכפי שאוליבר מציין בצדק, העיתונים המודפסים הם עדיין בסיס העיתונות – אבל גם טלוויזיה. כבר הרבה שנים אומרים שהפרינט מת. אבל הטלוויזיה היא הבאה בתור.
הצפייה הלינארית, זו שבמסגרתה אתם מדליקים את הטלוויזיה ורואים מה שיש באותו רגע, הצפייה הזו מתה. זה רק עניין של זמן עד שהרופאים יכריזו מה שעת המוות המדויקת. הילדים שלי לא מבינים בכלל מה זה, הם לא יודעים שיש קונספט כזה.
לנו בכלל אין טלוויזיה בבית. כלומר, יש לנו את המכשיר, אבל הוא לא מחובר לכלום מלבד לסטרימר. כשאני רוצה להראות לילדים משהו – אני מזרים אותו מהיוטיוב, או מאתר אינטרנט אחר, או מהכונן הנייח. הם תמיד יכולים לראות את מה שהם רוצים, מתי שהם רוצים. הם לא צריכים לחכות לשעה מסוימת, הם לא צריכים להתפשר על מה שמשודר באותו הרגע.
חשבו על עצמכם לרגע. האם אתם עדיין צופים בטלוויזיה באופן לינארי? כלומר, האם אתם עדיין מדליקים את הטלוויזיה ורואים מה שיש? או שאתם צורכים את התוכן שלכם מהאינטרנט, או מהוי.או.די?
*
ואם נתמקד לרגע בחדשות עצמן, איך אתם צורכים את החדשות שלכם? האם אתם קוראים עיתונים? האם זה דרך האפליקציות של העיתונים והאתרים? האם אתם נכנסים לאתרים מסוימים ומתעדכנים? האם רק מהפושים המעצבנים האלה? האם אתם עדיין צופים במהדורות החדשות בטלוויזיה בערב בשביל להתעדכן בחדשות? האם זה רק דרך הרשתות החברתיות?
לכשעצמי, מזה זמן רב שאני מתעדכן בחדשות כמעט אך רק דרך הרשתות החברתיות. לעיתים מאוד מאוד נדירות אני חש שהחמצתי משהו חשוב. ב-99.99% מהזמן אני מעודכן יותר מאנשים אחרים. ואני ממש ממש לא חושב שאני מיוחד. אני די בטוח שגם רבים מכם עושים את זה, ובוודאי הדור שיבוא אחריכם. הדור של בני העשרה היום, קל וחומר הדור שיבוא אחריהם. ואיתם, הפרינט והצפייה הלינארית בטלוויזיה ימותו סופית, למעט אולי כמוצר אלטיסטי/רטרו/משהו כזה. הם בוודאי ימותו מבחינת שוק הפרסום. ומאחר שהעסק הזה אינו פרו-בונו, ברגע שהפרסום בורח, ההכנסות בורחות, הקיצוצים גואים, והיכולת לעשות עיתונות משמעותית פוחתת.

4.
אז מה עכשיו?
לאף אחד אין פיצוח. לאף אחד אין מודל עסקי מנצח. כולם חוששים שהתוכן השיווקי ישתלט על כל חלקה טובה ויכחיד את העיתונות האמיתית (אני לא בטוח שהציבור יתרעם על זה, אגב). וכולם היו מתים שיבוא איזה פינלתרופ, ישפוך עליהם כמה עשרות מיליוני דולרים, ואז ייעלם חזרה למקום שהגיע ממנו ויתן להם לעשות את העיתונות החופשית שהם חולמים לעשות.
מבחינתי, תאגיד השידור הישראלי מהווה הזדמנות בדיוק מהסוג הזה. מכמה סיבות. ראשית, השיקולים המסחריים לא אמורים להיות יותר חלק מהתמונה. אין שיתופי פעולה מסחריים עם קוקה קולה, אין יותר תוכן שיווקי של אסם, אין יותר לחץ של מפעל הפיס שהוא יפסיק לפרסם או יפסיק איזה שיתוף פעולה אסטרטגי של מיליונים. זה לא קיים בכלל בספקטרום (זה המקום שלכם להעיר משהו על כך שאת הלחצים המסחריים יחליפו לחצים פוליטיים. אני מסכים, וזה יהיה המבחן העיקרי, ואני משוכנע שנעמוד בו).
אבל זה לא רק זה. זה גם העובדה שנולד כאן גוף מדיה חדש שכל החשיבה שלו אמורה להיות דיגיטלית. שימו לב לניואנס: לא קודם כל דיגיטלית, לא digital first, אלא פשוט דיגיטלית. לחשוב דיגיטלי פירושו, למשל, שזה לא עד כדי כך חשוב שיהיה לנו אתר אינטרנט. בזמן שהמו״לים נאבקים בפייסבוק (ולהיפך) בשביל למשוך קוראים החוצה אל האתרים שלהם, בתאגיד זה פשוט לא כל כך חשוב.
מה אכפת לי איפה אתם קוראים אותי? העיקר שתקראו אותי ואת הקולגות שלי ואת התוכן שייצרנו עבורכם. אנחנו לא מחפשים טראפיק לאתר שלנו כי לא מעניין אותנו למכור לכם באנרים או פרסומות קופצות או השד יודע מה. מבחינתנו שתקראו את התוכן העיתונאי שלנו היכן שנוח לכם.
ולהיות דיגיטלי פירושו, למשל, שהתוכן שאני מייצר צריך להיות מיוצר בצורה שונה כך שיתאים לפלטפורמות שונות. וזה אומר שאני יכול לספר חלק מהסיפור בוידאו, וחלק בטקסט, וחלק באודיו, וחלק באינטראקטיב. כן, אלה מלא מלים באנגלית, אני סופר מתלהב. אז מה, תירו בי.
*
בחודש האחרון נקרתה בפני ההזדמנות הנדירה להקים בתאגיד השידור יחידה דיגיטלית שאין כמותה עדיין בכלי התקשורת הישראלים. זו הזדמנות אדירה, מרגשת מאוד. לעצב משהו חדש מאפס, כפי שאתה חושב שצריך לעשות עיתונות, ולנסות לקבץ סביבך עיתונאים ואנשי מקצוע מעולם שחולקים את אותו חזון שלך, בשביל לעשות את העיתונות הדיגיטלית הטובה ביותר והמשפיעה ביותר שאנחנו יכולים לדמיין.
היה לי קשה מאוד לקום ולעזוב את כלכליסט אחרי תשע שנים מדהימות של צמיחה (ואני אסיר תודה לעורכים שלי שנתנו בי את האמון שאוכל לעשות את מה שעשיתי שם), אבל החלטתי שאני לא יכול לוותר על ההזדמנות לעשות את מה שאני חולם לעשות. וזה בדיוק מה שאני מתכנן לעשות בתאגיד השידור.
*
אגב, אם אתן עיתונאיות מעולות או עיתונאים מעולים, לא משנה באיזה שלב של הקריירה, דברו איתי. אולי ייצא לנו לעבוד יחד. אני מחפש אנשים שמבינים וחיים דיגיטל, שיודעים לספר סיפורים, שיודעים לעבוד בצוות, ושהסקרנות שלהם אינה מגבילה אותם לתחום עניין אחד בלבד.
אם אתם כאלה, וההזדמנות הזו לברוא עולם חדש מציתה לכם זיק בעיניים, דברו איתי. אפשר כאן, אפשר במייל (shaula@ipbc.org.il), אפשר בהודעה פרטית בפייס, או בטוויטר, או איך שבא לכם (כל מודעות הדרושים נמצאים פה). ובתכל׳ס, אני מחפש גם מעצבים ועורכי וידאו ואפטריסטים ועוד. אם אתם גם כאלה, שלחו לי גם אתם את הפרטים שלכם, ונדבר.

בואו. יהיה מדהים.

האיש ממפעל הפיס

הבוקר קרה דבר קצת מוזר.

עליתי לשידור אצל קרנויבך, לדבר קצת על תחקיר מפעל הפיס שרוני זינגר ואני פרסמנו בשבוע שעבר. תקציר הפרקים הקודמים: רוני ואני חשפנו בתחילה את הדוחות הכספיים המלאים של מפעל הפיס ל2015 ואז פרסמנו כתבה נרחבת על האופן שבו מפעל הפיס, ובעיקר יו״ר מפעל הפיס, מחלק 130 מיליון שקל בשנה מהתקציב שלו לכל מיני גופים מכל מיני שיקולים בכל מיני דרכים.

אז הבוקר קרנויבך העלתה אותי לשידור לספר קצת על התחקיר הזה. אחרי הפתיחה שלי היה אמור להצטרף לשיחה ולהתראיין יו״ר מפעל הפיס עוזי דיין. רק מה, אני לקוח של חברת סלקום, והרשת שלה היא פשוט פח זבל (אין טעם להתווכח איתי על העובדה הזו, אני סובל כבר שנים), ולכן זמן די קצר אחרי שעליתי לשידור נפלתי ממנו (והמשכתי לדבר לעצמי בהתלהבות).

כך קרה שלקרן לא היתה ברירה אלא להכניס לשידור בינתיים את עוזי דיין ולהתחיל לראיין אותו, עוד לפני שהספקתי לספר על כל הדברים שפרסמנו בתחקיר.

יו״ר (ומנכ״ל) מפעל הפיס עוזי דיין (צילום: עמית שעל)

יו״ר (ומנכ״ל) מפעל הפיס עוזי דיין (צילום: עמית שעל)

את מה שקרה אחר כך לא ממש שמעתי בזמן אמת, כי המערכת של סדר יום ניסתה להעלות אותי שוב ושוב על הקו, אבל הקליטה שוב ושוב השתבשה. הספקתי לשמוע בחצי אוזן שדיין דורש אני אתנצל בשידור על כך שפנינו למפעל הפיס לתגובה ביום שישי ולמה אני מצפה שהוא יעבוד בשבת.

זה היה הזוי לגמרי.

הוא התעכב כל כך הרבה זמן על הנקודה הזו במקום להתמודד עם הביקורת עצמה, שבסוף לא נשאר כל כך זמן לדבר על האופן שבו הוא מחלק כספים לכל מיני עמותות וכל מיני גופים.

למי שפספס, הנה הקטע המלא אצל קרנויבך הבוקר:

אז הנה כמה הערות וכמה מחשבות על מפעל הפיס בעקבות השיחה הזו:

1.
רוני ואני אכן פנינו למפעל הפיס לתגובה ביום שישי (בערך ב-11:30) ורצינו לפרסם את הכתבה ביום ראשון שלאחר מכן. ב-8 השנים האחרונות שאני עיתונאי (לרוני פזמ ארוך משלי במקצוע), פניתי לאינספור גופים, משרדי ממשלה ואנשים בימי שישי בבוקר בבקשה לתגובה ליום ראשון, ולעיתים נדירות בלבד למישהו היתה בעיה עם זה. אחרי הכל, אני משוכנע שגם דיין רוצה לקרוא עיתון בראשון בבוקר, ולמרות שאני ממש לא אוהב לעבוד בשבת, מישהו צריך לעשות את זה.
וחוצמזה, העובדה הפשוטה היא שלאחר שמפעל הפיס ביקש שנדחה את הכתבה ביום בשביל שיוכלו להגיב כמו שצריך ולא לעבוד בשבת, הסכמנו ואכן דחינו את הכתבה ביום, כך שהשד יודע על מה הוא רוצה שאתנצל. ומלבד זה, ברצינות? זה כל מה שיש לו להגיד? במקום להתייחס לטענות עצמן שעולות בתחקיר?

2.
בניגוד לאופן שדיין מציג את זה, מפעל הפיס הוא גוף בלתי שקוף. כמו קק״ל וגופים נוספים שבראשם עומדים פוליטיקאים והם מגלגלים מיליארדי שקלים של כסף ציבורי כל שנה, גם מפעל הפיס סבור שעדיף להתנהל בחוסר שקיפות מאשר בשקיפות מלאה.
השקיפות היחידה שיש לגוף הזה היא מול הרגולטור שלו – מנכ״ל משרד האוצר שי באב״ד במקרה הזה – ואני לא בטוח שאפילו השקיפות הזו מלאה. בכל מקרה, הציבור לא יכול לראות את המספרים המלאים של מפעל הפיס, למרות מה שדיין אומר בשידור.
באתר מפעל הפיס תוכלו למצוא אך ורק תקצירים של הדוחות הכספיים, כלומר בסך הכל שני עמודים בלבד של השורה התחתונה, וגם זה רק עד לשנת 2014. הנה, תראו כאן. ואם תכנסו לאתר גיידסטאר, שמציג נתונים על עמותות וחברות לתועלת הציבור בישראל, תמצאו שהדוח הכספי האחרון שמופיע שם הוא מ-2012 בכלל. שקיפות על.

2.5
ובניגוד למה שדיין אומר, מפעל הפיס ממש לא נתן לנו את הדוחות הכספיים, גם לא את הדוחות הכספיים של 2014, למרות שביקשנו, ולמרות שעבר כבר המון המון המון זמן מאז שהסתיימה שנת 2014.
יותר מזה, לפני כמה חודשים פניתי למפעל הפיס דרך חוק חופש המידע (באמצעות עזרתה האדיבה של התנועה לחופש המידע, כי זה חתיכת כאב ראש להגיש בקשת חופש מידע לגוף הכל כך כל כך שקוף הזה). ביקשתי לקבל את הדוח הכספי של 2013 ושל 2014, ואת התקציב של 2013 ו-2014 ואת הפרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון מאותן שנים.
*
סתם שתבינו, כך נראה תהליך הגשת בקשת חופש מידע למפעל הפיס, באופן שונה לחלוטין מכל גוף ממשלתי/ציבורי אחר שיצא לי לעבוד איתו:
קודם כל, צריך לשלוח להם בקשה בדואר. פיזית. זה לבדו לוקח מיליון שנה, ולכו תדעו אם בכלל יגיע.
אחר כך, מתישהו, הם שולחים בחזרה בדואר שובר אגרה לתשלום (כולה 20 שקל, כן?). אם זה בכלל מגיע אלי, אני צריך לקחת את זה פיזית לדואר, לשלם, ולשלוח להם בחזרה, שוב בדואר, ולהתפלל שזה יגיע.
ורק אחר כך, מתישהו, הם מחזירים תשובה.
שוב בדואר.
כל זה לוקח ה מ ו ן זמן. כך לא פועל גוף שהשקיפות בראש סדר העדיפויות שלו.
*
בכל אופן, אחרי כל התלאות הדואריות האלה, כעבור פרק זמן לא מבוטל (לא זוכר במדויק כמה) קיבלנו תשובה חד משמעית מהפיס: נייט. לא תקבלו כלום. למה? סודות מסחריים. זאת על אף שמדובר במונופול בחסות החוק שאין לו מתחרים. איזה סודות מסחריים בדיוק הוא חושש לגלות? (ובכלל, איך יכול להיות שיש סודות מסחריים בדוחות כספיים???)

3.
ואם כבר שקיפות, ואם כבר יו״ר מפעל הפיס עוזי דיין חושב שהוא עומד בראש גוף שקוף בטירוף, הנה כמה דוגמאות למידע שמפעל הפיס מודה בעצמו שהוא לא הסכים למסור במסגרת בקשות חופש מידע שהוא קיבל בשנת 2014.
ביקשו ממנו לדעת, למשל, מה הכנסות המפעל ממכונות המזל (״חיש גד אלקטרוני״), ומה הפרסים שחולקו לעומת ההכנסות האלה, אבל מפעל הפיס סירב (מאוחר יותר מנכ״ל הפיס באותה תקופה אלי דדון מסר נתונים כאלה למרכז המחקר והמידע של הכנסת, כנראה שהבינו במפעל שיש גבול אפילו לחוסר השקיפות שלהם).
או, למשל, מישהו ביקש מהפיס לדעת מה עלות תקציב הפרסום של המפעל במשחקי הכדורגל של ליגת העל, אבל הפיס סירב למסור את המידע.
או, למשל, מישהו רצה לדעת מה הכנסות מפעל הפיס בחלוקה לנקודות מכירה בשנים האחרונות (בשביל להבין כנראה כמה כסף הוא מוציא מכל אזור ואזור בישראל, מידע ציבורי לעילא ועילא שהיה יכול לפרנס עבודות מחקר רבות וגם לסייע למקבלי ההחלטות בישראל לעצב מדיניות מתאימה), אבל מפעל הפיס השיב בשלילה.
הנה זה מתוך דוח חופש המידע של מפעל הפיס לשנת 2014 שמופיע באתר מפעל הפיס. ואלה סתם דוגמאות מקריות.
שקיפות מופלאה אין כאן, ועוד לא הגענו בכלל לדבר על הכסף שהמפעל מחלק לכל מיני עמותות וגופים.
צילום מסך 2016‏.05‏.16 ב‏.9.26.54
צילום מסך 2016‏.05‏.16 ב‏.9.27.06
צילום מסך 2016‏.05‏.16 ב‏.9.27.19

4.
ולסיום, מחשבה כללית לגבי מפעל הפיס.
בואו נניח שאנחנו חושבים שמפעל הפיס הוא סוג של רע הכרחי. שאם נסגור אותו לחלוטין, תפשה בישראל מכת הימורים בלתי חוקיים, שיכולה להזיק יותר מאשר שתועיל סגירת מפעל הפיס. נניח שאנחנו חושבים ככה.
ועדיין, האם מפעל הפיס צריך לפעול באופן שבו הוא פועל?
כלומר, אם כבר צריך מפעל שינהל ויארגן ויפעיל הימורים חוקיים בחסות המדינה, מי אמר שהוא גם צריך להיות הגוף שמחלק את הכסף? למה שזה לא יהיה גוף תפעולי נטו, שכל פעילותו היא ההימורים עצמם, ואילו ההכנסות מההימורים יילכו ישירות לקופת המדינה, ושם ייבלעו בתוך תקציב המדינה ויחולקו לכל יתר סדרי העדיפויות הרגילים של הממשלה? (כלומר, לביטחון, לחינוך וכו׳)
ואם זה לא נשמע לכם, אז אפשר שהמדינה תמשיך להקצות את כספי מפעל הפיס לרשויות המקומיות וכו׳, אבל לא על ידי דירקטוריון מפעל הפיס אלא על ידי תקציב המדינה באופן שקוף שלא נתון לשליטת יו״ר הפיס (שהוא בסופו של יום מינוי פוליטי של ראש הממשלה, בהגדרה).
כך לא יהיו כספים לכל מיני עמותות, או גופים משונים, או מיזמים מוזרים.
*
אני אישית חושב שצריך לחשוב מחדש על כל המפעל הזה – בסוף זה מס על עניים, וכבר עדיף למסות עשירים ולתת שירותים לעניים במקום למסות עניים ולתת שירותים לעניים – אבל הסיכוי שזה יקרה הוא קלוש. אז אם כבר קיומו איתנו כאן הוא עובדה נתונה, כלומר יש מפעל פיס וזהו זה, למה לעזאזל הוא צריך להיות זה שמחלק את הכסף?
*
מקווה שדיין יעלה לשידור בשבוע הבא כפי שהבטיח ויתמודד עם השאלות שעולות בתחקיר של רוני ושלי – איך עמותת איילים והעמותה למען התושב ברמת נגב קיבלו מלגות לסטודנטים שלהם למרות העובדה שחבר ועדת המלגות שאישר זאת שמואל ריפמן הוא גם יו״ר עמותת איילים וחבר בעמותה השניה?
למה כל מיני מיזמים כמו הבאת חיילים לירושלים או מימון אירועי בר מצווה למשפחות בכותל צריכים להיות ממומנים באמצעות הפיס? לא עדיף לחלק את הכסף לרשויות או למלגות? למה פרויקט לשיפוץ שביל ישראל או הבאת חיילים לירושלים צריך להיכנס באופן מלאכותי דרך מועצת התרבות של המפעל שדיין עומד גם בראשה, חרף מחאות חלק מחבריה? למה הארגון צריך לתת חסויות לכל מיני כנסים בלי קריטריונים ברורים?

כשהנתונים צריכים לספר משהו אחר

אי שם בשנת 2014 ישבנו העורך שלי גולן ופרידנפלד ואני לשיחה עם אנשי בנק ישראל. הנושא: החובות של משקי הבית. זה היה אחרי שגולן ואני כתבנו בעיתון כמה וכמה פעמים על כך שנדמה שהישראלים לוקחים הלוואות מכל מיני סוגים ומינים בקצב מוגבר, והרגולטור סוג של נרדם בשמירה. הרגולטור, במקרה הזה, הוא בנק ישראל.

האמת שזה לא טריוויאלי. בנק ישראל, באמצעות המפקח על הבנקים, הוא לא הרגולטור של משקי הבית. תפקידו לא לבוא ולהגיד למשקי הבית – הי, זהירות, אתם לוקחים יותר מדי הלוואות שאולי לא תצליחו להחזיר. תפקידו הוא לפקח על הבנקים ולוודא שהבנקים לא מכניסים את עצמם לבוץ עמוק מדי עם כל ההלוואות האלה שהם לא מחלקים. אבל בהיעדר רגולטור אחר שמסתכל על משקי הבית, נפלנו על בנק ישראל.
להמשך קריאה