אנחנו בביקור מולדת חפוז, וביום שבת הלכנו לפגוש חברים טובים. בין לבין, אחד החברים אומר לי – קראת את הפוסט של יאיר לפיד? עניתי שלא, שהיינו בטיסות ושגם ככה הורדתי את המינון של פייסבוק בחיי, ומכל הדברים בעולם לא נראה לי שהייתי מתעכב על פוסט של יאיר לפיד. ׳אבל זה על כלכלה׳, הוא אמר. וזה נשמע לי קצת מצחיק, כי זה כמו ששלמה ארצי יכתוב על כלכלה – כלומר, זה אחלה, מבחינתי שכולם יכתבו על כלכלה, אבל למה דעתו צריכה להזיז לי במיוחד – אבל מאחר שהאיש בכל זאת לנצח יישא את התואר ׳שר האוצר לשעבר׳, ומאחר שאנשים נוספים אמרו לי שכדאי לקרוא, קראתי.

הנה הפוסט:

והאמת? מעניין. והאמת האמת? זה כנראה אחד הפוסטים הרציניים ביותר של יאיר לפיד שקראתי על כלכלה. כל כך רציני, שבשלב מסוים תהיתי, אולי מישהו אחר כתב אותו? אחרי הכל, יש שם המון פרטים, ואחוזים ומספרים מדויקים, ולפיד אף פעם לא הצטיין במספרים מדויקים ובעובדות מדויקות, לא רק בכלכלה. אבל אפילו אם מישהו אחר צייד אותו במספרים, האיש חתום על זה, ומבחינתי הוא כתב את זה (למיטב ידיעתי, הוא כותב את הפוסטים שלו בעצמו תמיד).

בגדול, הטענה של לפיד היא – תחזיקו חזק, אנחנו לפני משבר כלכלי איום ונורא, על גבול הבלתי נמנע, כולכם הולכים לאבד את התחתונים. הוא מפרק את הטענה שלו לארבעה טיעונים שכל אחד מהם אמור לתמוך בה. שניה לפני שאעבור טיעון טיעון, אמירה כללית: אני לא מתחבר לסגנון האלארמיסטי של הפוסט של לפיד. אבל: 1. יעירו לי, ובמידה מסוימת של צדק, שגם לי וגם לקולגות שלי יש סגנון אלארמיסטי משלנו, אז איך אני יכול בכלל לבקר את הנקודה הזו. 2. הסגנון שלו לא מעניין אותי. יאיר לפיד יודע לכתוב, הוא לא צריך אותי בשביל לחלק לו נקודות על יכולת הכתיבה שלו. אז ברשותכם, אני פשוט אתעלם לחלוטין מכל מימד ההפחדות שבטקסט ואשתדל להתייחס לטיעונים עצמם.

עכשיו בואו נדבר כלכלה (סליחה, זה יצא לי ארוך הרבה יותר ממה שחשבתי שייצא).

תמונת הקאבר של עמוד הפייסבוק של יאיר לפיד. תודו שזו תמונה מדהימה

טיעון ראשון – הממשלה הכי חסרת אחריות בתולדות המדינה היתה אמורה לנהל את הכלכלה, במקום זה היא עשתה מסיבה

לפיד מערבב המון המון אלמנטים בטיעון הזה, ולא כולם קשורים. אם לרדד אותו, הוא הולך ככה: בשנים האחרונות (הוא עזב את משרד האוצר ב-2015, אז אנחנו מדברים על קדנציה אחת בסך הכל מאז) הממשלה הוציאה כסף בלי חשבון, בעיקר בגלל הסחטנות הסקטוריאלית (קרי, בעבור החרדים) ובגלל פנטזיות של שר האוצר (מחיר למשתכן), ומצד שני לא השקיעה בצמיחה והזניחה בעיות מבניות של שוק העבודה. הנה משפט הסיכום של הטיעון הזה:

אם ההוצאה הממשלתית יוצאת משליטה, הגירעון גדל, אם הגירעון גדל, הריבית על החוב גדלה, אם הריבית על החוב גדלה ההוצאה הממשלתית יוצאת משליטה. לופ אין סופי.

בגדול, אני מסכים עם הטענה שלפיד מעלה כאן. אני חושב שהממשלה האחרונה, בעיקר בסוף שלה, נהגה בחוסר אחריות וחילקה יותר מדי כסף מתוך אמונה שיהיה בסדר, ובסוף לא היה בסדר והגירעון אכן יצא משליטה (תקרת הגירעון נקבע בחוק ל-2.9% מהתוצר. אנחנו קרובים ל-4%).
אני זוכר עד כמה התרשמתי מהכנות של שר האוצר משה כחלון בפעם הראשונה שהוריד את המעמ. הוא לא התבייש להגיד שהוא מוריד את המעמ (באחוז) אבל שאם בשנה הבאה ההכנסות ממסים לא יספיקו, לא תהיה ברירה להעלות את המעמ. בדיעבד, אני מבין שלא היתה סיבה להתרשם – כחלון לא היה מעלה את המעמ גם אם מישהו היה מצמיד לו אקדח לרקה. עובדה, הגירעון יצא משליטה, והוא לא חושב על זה אפילו.
זה לא שאני חושב שצריך להעלות את המעמ, אני מביא את זה כאנקדוטה בשביל לתמוך בטיעון ששר האוצר המכהן – מה לעשות, הוא עדיין מכהן, גם אם לא בא לו – מזמן כבר לא מתעניין בגירעון, לצערי. החלק הטיפשי בכל הסיפור הזה, שמפריע לי לקנות את רצינות הכוונות של לפיד כעת, הוא שגם לפיד לא מאוד התעניין בגירעון בזמן שהיה שר אוצר בעצמו.
כשלפיד נכנס לאוצר אגף התקציבים שטף אותו עם צינור. הפוסט הזה שהוא כתב עכשיו בפייסבוק? פקידי אגף התקציבים, ובעיקר סגן הממונה דאז איל אפשטיין, הראה ללפיד מצגות מסמרות שיער על איך המשק על סף משבר קיומי (הגירעון היה אז, תחזיקו חזק, 4% כמו היום), ואם לפיד לא ינחית פטיש 10 קילו על תקציב המדינה אנחנו נחצה את הסף, לא נצליח יותר לגייס כסף בשווקים, הריביות ישתוללו, וגוג מגוג יחל.
לפיד אימץ אז את הנרטיב של אגף התקציבים בשתי ידיים, הנחית גזרות, קיצץ, העלה מסים, מה שאתם לא רוצים. זה היה ב-2013. השנה נגמרה בסופו של דבר בנתונים סבבה. שנה לאחר מכן, כשהבין שאגף תקציבים הלך רחוק מדי, הוא שינה את המנגינה. באוקטובר 2014, ביום העיון השנתי של אגף התקציבים, לא פחות, שר האוצר לפיד עמד על הבמה ותקף את פקידיו שלו. הנה ציטוט של לפיד מאז, לא המצאתי:

"לשמור על הקופה זה חלק מהתפקיד, אבל אם זה הופך להיות כל התפקיד אנחנו חוטאים לייעודנו. אני לא חושב שיש אדם אחד בחדר הזה שרוצה שעל מצבתו יהיה כתוב: 'פה נטמן משה, שמר על איזון פיסקלי… יהי זכרו ברוך בלי גירעון'.

למה בכל זאת אני נוטה להסכים החלק הזה בפוסט שלו (בהתעלם מהסגנון)? משום שאני חושב שגירעון גבוה – וגירעון של 4%, בעיקר כשהוא לא מתוכן, הוא גירעון גבוה – הוא סכנה למשק. לא משום שהגירעון הזה עצמו יגרום למשבר כפי שלפיד צופה. אני לא חושב שזה המצב. הוא עלול להגדיל קצת את היחס בין החוב הלאומי לתוצר (כפי שקרה בשנה שעברה, בחצי אחוז תוצר) אבל מצבנו בפרמטר הזה עדיין מצוין בהשוואה בין לאומית (החוב הלאומי של ישראל הוא 61% מהתוצר, ראו כאן (עמוד 29). זה קרוב מאוד ליעד שהממשלה עצמה הגדירה, של 60%).

המשק הישראלי, נכון לשניה זו, במצב מצוין, לפחות מבחינה מקרו כלכלית. קצב הצמיחה עומד על מלוא הפוטנציאל שלו (באזור ה-3%). הלוואי וזה היה גבוה יותר, אבל בשביל זה צריך לעשות שינויים מבניים עמוקים מאוד בכלכלה הישראלית, שאני לא בטוח שהממשלה, כל ממשלה, מסוגלת לעשות, כי זה קשור להרכב הדמוגרפי של ישראל. אבל עדיין, הכלכלה צומחת במלוא הפוטנציאל. האבטלה בשפל היסטורי, ושיעור התעסוקה פחות או יותר בשיא.

אבל זו בדיוק הבעיה. העובדה שהגירעון כל כך גבוה דווקא כשהמשק במצב כל כך טוב מבחינה כלכלית היא זו שצריכה להדיר שינה מעיניהם של שר האוצר וראש הממשלה. כי אם, חלילה, מחר יפרוץ מיתון עולמי, לא משנה מאיזו סיבה, גם הכלכלה הישראלי תיפגע. אם סין תפסיק לייבא מאיתנו מוצרים ושירותים, או ארה״ב, או מדינות אירופה, או כל שותף סחר אחר, אנחנו ניפגע. אנחנו ניפגע כי אנחנו כלכלה קטנה, וחלק גדול מהכלכלה שלנו מושתת על יצוא. ואם זה יקרה, הגירעון יגדל. הוא יגדל אוטומטית, כי זה מה שהוא צריך לעשות בתקופות משבר, בשביל להתניע את הכלכלה (יותר כסף הולך לקצבאות אבטלה, הכשרות מקצועיות, השקעה בתשתיות וכו׳). הבעיה היא שאם אתה מתחיל מגירעון של 4% בתקופה מדהימה בכלכלה, אז בתקופה של מיתון אתה עלול למצוא את עצמך בגירעון של 8%, אולי יותר. זו הבעיה האמיתית. בגירעון כזה, כשממשלת ישראל תבוא לשווקים הבינלאומיים ותבקש לקחת הלוואות בשביל לממן את הגירעון, השווקים עלולים להגיד לה – תשלמי ריבית גבוהה מאוד. או, גרוע יותר, להגיד לה – זיבי, לא מלווים לך.

מה שכן, זה תסריט קיצון. המשק הישראלי צבר די מוניטין בשנים האחרונות בשביל שמצב כזה לא יקרה בן לילה. הריביות עלולות לעלות בגירעון גבוה מאוד, אבל אובדן אמון מוחלט – לא נראה לי.

ועדיין, גירעון של 4% ב״בימי שלום״, כשהכלכלה סבבה, זה סימן מאוד לא טוב. בנק ישראל קורא לזה גירעון מבני, משום שיש פער מבני בין הוצאות הממשלה על השירותים שהיא נותנת לציבור, לבין ההכנסות שלה. ושם הבעיה האמיתית של הממשלה, לדעתי, ולדעתי לפיד לא שונה במאומה בעניין הזה מכחלון. לפיד, כמו כחלון, שייך לאסכולה של הפוליטיקאים שמאמינים שאם רק מורידים מסים, יש יותר הכנסות ממסים בקופה. רבאק, לפיד פחות או יותר כותב את זה בפוסט שלו עצמו. רק שלתיאוריה הזו, שהחלה בארה״ב בשנות ה-80 בתקופת רייגן והובאה לישראל בידי שר האוצר לשעבר בנימין נתניהו, לתיאוריה הזו אין, למיטב ידיעתי, תימוכין של ממש. בשלב אליו הגענו, הכנסות הממשלה אינן מספיקות בשביל לתמוך בהוצאותיה באופן מבני. זה עד כדי כך פשוט. הוצאות הביטחון גבוהות מאוד (גם אם התמתנו בשנים האחרונות ביחס לתוצר), הממשלה מוציאה יותר ויותר על שירותים חברתיים (חינוך, בריאות, רווחה, קצבאות וכו׳), ובונה על זה שכל שנה יהיו איזה שני אקזיטים סטייל מובילאיי, או איזה מבצע הקדמת דיבידנדים או רווחים כלואים או כל קונץ פטנט אחר, בשביל לסגור את הפער המבני. לפעמים, כמו ב-2017, זה עובד. וזה גורם לשיכרון כח. ולפעמים, כמו השנה, זה ממש ממש לא עובד. וזה רק מוכיח עד כמה מדובר במשאלות לב של פוליטיקאים ובקומץ פקידים שהיו מוכנים לשתף איתם פעולה ולשחק עם המספרים בספר התקציב בשביל שיסתדרו יפה בזמן שבנו את התקציב. המציאות, מה לעשות, לא תמיד מוכנה להתכופף לגחמות הפוליטיקאים.

בקיצור, כן, הגירעון גבוה מדי. כן, זו לגמרי אשמת הממשלה. כן, אפשר היה לשנות את המצב. לצערי לפיד של סוף הקדנציה שלו היה מאוד דומה לכחלון של סוף הקדנציה שלו, כך שהחזרה שלו עכשיו בתשובה פיסקלית מרגישה, לכל הפחות, לא אותנטית.

טיעון שני – שחיתות, קיצוניות, והשפעתם על המשק ועל השקעות זרות

הטיעון הזה הולך ככה: ישראל מתדרדרת במדדי השחיתות הבינלאומיים, חברות זרות לא רוצות להשקיע במדינות מושחתות כי הן מפחדות על ההשקעות שלהן, בייחוד אם מדובר בהשחתה של מערכת המשפט. הנה תמצית הטיעון הזה, כפי שלפיד מביא אותו:

אף אחד לא רוצה לעשות עסקים עם מדינה מושחתת.

זה כבר טיעון מעניין מאוד בעיני, ואין לי מספיק כלים או ידע בשביל לומר עליו משהו נורא מקורי. בתחושת הבטן, רמה גבוהה של שחיתות אכן תביא להפחה בהשקעות של גופים זרים במדינה מסוימת, בייחוד אם השחיתות היא במערכת המשפט והשמירה על הקניין הפרטי נראית בסכנה. אבל:
דבר ראשון, הנייר הזה של ה-OECD מינואר 2017 מראה שאין קשר ברור כזה, ושלעיתים נמצא בכלל קשר הפוך. האם למישהו נראה שיש פחות חברות זרות שמוכנות להשקיע בסין בגלל השחיתות של הממשל? או בערב הסעודית? ואפשר לחשוב על עוד כמה מדינות כאלה. רוצה לומר: ישנם פרמטרים נוספים שמשפיעים על החלטות ההשקעה של חברות זרות גדולות (גודל שוק פוטנציאלי, מה המתחרים שלהם עושים, וכו׳, איכות כח התעסוקה, מדיניות המסים, איכות רשת החשמל, לפני ששיקול השחיתות מכריע את הכף, אם בכלל).
ודבר שני, את אותו טיעון אפשר לומר על ממשלות שמשנות את הכללים (כללי המס, בעיקר), שהן מרחיקות משקיעים זרים. ואמנם, אותו טיעון נשמע כלפי לפיד עצמו, כשהחליט על הקמת ועדת ששינסקי 2 שכל מטרתה היתה להטיל יותר מסים על החברה לישראל על הכסף שהיא מפיקה ממשאבי ים המלח. גם אז, כמו גם כשהממשלה שינתה את המיסוי על ההכנסות מהגז, אחרי שנמצא גז בכמויות גדולות, ההפחדה היתה שהחברות הזרות לא יבואו לפה. והנה, הפלא ופלא, הן ממשיכות לבוא.
לפי הלמ״ס (כאן, זהירות קובץ word) בשנים 2051 עד 2017 היקף ההשקעות הישירות מחו״ל במשק הישראלי עלה מאוד, ורוב ההשקעות האלה בהייטק (אבל גם בתעשייה המסורתית). כך שבשורה התחתונה, הטיעון הזה נשמע מעולה, וכנראה שיש איזו נקודה שבה נהיית מאסה קריטית של שחיתות שאחריה הכלכלה נפגעת במהירות (טורקיה היא כנראה באמת דוגמא טובה), אבל זה לא כל הסיפור. דבר ראשון, קשה מאוד מאוד להעריך אם אנחנו בנקודה הקריטית הזו (תחושת הבטן שלי אומרת שלא), ובכל מקרה ישנם הרבה מאוד שיקולים שחברות שוקלות חוץ מהשחיתות הכללית במדינה.

טיעון שלישי – אופטימיות לא מבוססת

גם בטיעון הזה לפיד מערבב כל מיני דברים, אבל תמצית הטיעון הזה היא כזו: הישראלים אופטימיים מדי, בין היתר כי ראש הממשלה והממשלה כל הזמן מספרים להם עד כמה המצב הכלכלי מצוין ורק הולך משתפר וימשיך להשתפר לנצח, ולכן הם לא חוסכים מספיק, אלא דווקא להיפך – חיים על אשראי וצורכים על בסיס אשראי, עד כמה רמות מסוכנות ביותר – ולכן עוד שניה כל הסירה הזו תתהפך וכולנו נטבע.
וגם כאן יש שורת מחץ:

כשיותר מדי אנשים מבזבזים יותר מדי כסף שאין להם, בסוף הם לא מצליחים לשלם את החובות ולוקחים להם את הבית

זה טיעון מאוד משונה בעיני, בטח מפי שר אוצר לשעבר. כלומר, אני מתחבר מאוד לעובדה שיותר ויותר ישראלים צורכים על בסיס אשראי ולא על בסיס חסכונות. כתבתי על זה לא מעט בעבר. וכן, לדעתי יש משהו בעייתי בהשוואות הבין לאומיות של בנק ישראל בעניין הזה, שתמיד מראות עד כמה רמות החוב של משקי הבית בישראל הן נמוכות בהשוואה בין לאומית. המשהו הזה הוא שההשוואות האלה מסתכלות על כלל החובות של הישראלים, וחלק הארי של כלל החובות האלה (בערך שני שלישים) הוא משכנתאות. וכן, על אף חגיגת המשכנתאות בעשור האחרון, שוק המשכנתאות בישראל הוא יחסית לא ממונף, יחסית לא מסוכן ויחסית יציב. אבל החלק השני, של האשראי הצרכני, אשראי לכל מטרה, אם מסתכלים רק על החלק הזה בהשוואה בין לאומית אזי רואים שהוא לא קטן. בזה, לדעתי, לפיד צודק. ואם רוב ההלוואות האלה יושבת כאבן ריחיים על צווארם של משקי בית מהמעמדות הנמוכים, או מהמעמד הבינוני נמוך, במקרה של משבר כלכלי ואבטלה גבוהה, זה עלול להתפתח למשבר גדול יותר או חמור יותר. לצערי בנק ישראל לא יודע במדויק מה תמונת המצב הזו (אפילו הבנקים המסחריים התחילו להשמיע קצת קולות אזהרה בכיוון הזה בשנים האחרונות).

רק מה, האם לפיד מנסה להגיד לציבור – חבר׳ה, תהיו פסימיים? תפסיקו לצרוך? אל תסעו לאילת, אל תשפצו את המטבח, אל תחליפו את האוטו? מעבר לזה שלא נראה שזה הטעם האישי של לפיד, יש את העניין הפעוט הזה ששר אוצר שאומר דברים כאלה יגלה מהר מאוד שאם הציבור מקשיב לו, הכלכלה כולה תיכנס למיתון רק מהמשפטים האלה. חלק גדול מהכלכלה הישראלית מבוסס על צריכה פרטית. זה לא היה כך תמיד, אבל זה נעשה כך ככל שרמת החיים כאן עלתה והמשק הפך ממתפתח למפותח. יש לזה יתרונות (מלא הכנסות ממסים!) ויש לזה חסרונות (סיכוני אשראי, סיכויים למשברים פיננסיים וכו׳). אבל קשה לי לראות איך קריאה של שר האוצר להפסיק לצרוך תעזור במשהו. כן, אני חושב שאנשים לא צריכים לצרוך מעבר למידותיהם. אשראי, במידה, יכול להיות דבר חיובי. יותר מדי ממנו זה כמו להתמכר לסמים. אני לגמרי מאמין בזה. אני רק לא חושב שלפיד מאמין בזה. אלא אם הוא קרא המון המון פוסטים של הסולידית לאחרונה וחזר בתשובה גם במישור הזה.

טיעון רביעי – אין למדינת ישראל הנהגה כלכלית שמסוגלת לעצור את המשבר

יש המון ניים דרופינג בטיעון הזה, אבל בתמצית, לפיד אומר שאין מבוגר אחראי, שנתניהו אמנם אידאולוג כלכלי ימני אבל מכר את האידאולוגיה שלו למפלגות החרדיות בשביל לשמור על הכיסא, שאגף התקציבים איבד את אמון הפוליטיקאים ושאיש לא מקשיב עוד לבנק ישראל. ומשפט המחץ:

כשאף אחד למעלה לא לוקח אחריות, המשקיעים מתחרים ביניהם מי יברח ראשון מהספינה הטובעת

הטיעון הזה הוא פוליטי במהותו ואין לי המון מה להגיד עליו. לפיד חושב שהוא יותר מבוגר אחראי נתניהו. סבבה, כל אחד יכול לחשוב על זה מה שבא לו. אגיד רק שגם כשלפיד היה שר אוצר, כפי שכתבתי למעלה, הוא ידע תקופות שבהן הקשיב לפקידי אגף התקציבים, אבל אז גם תקופה שהשתין עליהם בקשת בלי להתבייש, ששם פס על המועצה הלאומית לכלכלה ועל בנק ישראל (כפי שעשה סביב תכנית מעמ 0% שכל הגורמים האלה אמרו לו שהיא רעה ומסוכנת), וכו׳. ולכן, כל הדיבורים האלה, גם אם אני מסכים איתם בעיקרון, נשמעים לי יותר מהכל כמו דיבורים מהפוזיציה. כשהוא היה שר אוצר, הוא נשמע לגמרי אחרת.

אז מה בשורה התחתונה?

אני חושב שהפוסט של לפיד מעניין. אני חושב שאם מנקים ממנו את המימד התבהלתי והמפחידני, נשארים עם טיעונים מעניינים שאם מישהו אחר היה משמיע אותם הייתי לוקח את רובם יותר ברצינות. לא משום שלפיד איש לא רציני, אלא משום שכשר אוצר הוא נהג אחרת במקרים רבים, ולכן אין לי אין לחשוב שזו הפוזיציה שמדברת מגרונו יותר מכל דבר אחר. לגופם של טיעונים, יותר מהכל אני מתחבר לטיעון על הגירעון, אם כי אני לא חושב שהוא זה שיביא את המשבר, אלא שמשבר, אם יבוא, לכשיבוא, יהיה חמור יותר אם ניכנס אליו בגירעון מאוד גבוה כמו היום.

האם אנחנו הולכים לראות מובטלים מתגלגלים ברחובות בקרוב כפי שלפיד מאיים? לא חושב. ואם כן, כלומר אם יהיה משבר כלכלי גדול, זה לא יהיה בגלל הטיעונים שלפיד מונה כאן, אלא בגלל אירוע כלכלי גלובלי כמו ב-2008, כמו ב-2001. זה מה שקורה בכלכלה שלנו בעשורים האחרונים. אנחנו כלכלה קטנה, לטוב ולרע, ואנחנו מושפעים בעיקר מהעולם. יש לנו המון המון בעיות מבניות שאנחנו צריכים לעבוד עליהן, הגירעון היא רק אחת מהן, והלוואי והממשלה היתה משקיעה בהם עשירית מהמאמץ שהיא משקיעה בהבלים כמו חוק הגיוס (זו דעתי). אבל זה לפוסט אחר.

אין שום היגיון מאחורי המחאה הנוכחית של מפגיני הגז, שמפגינים עתה נגד חברת הביטוח הראל לבל תשקיע את כספי החוסכים לפנסיה במאגר הגז תמר. המחאה הזו פרצה לאחר שנודע כי הראל מתכוונת לרכוש 3% ממאגר תמר מידי חברת נובל אנרג׳י, עם אופציה לרכוש אחוז נוסף בהמשך, תמורת כ-400 מיליון דולר. המפגינים הגיעו לבניין הראל במתחם הבורסה ברמת גן, הפגינו בכניסה, וקראו לחוסכים להעביר את החסכונות שלהם מהראל לגוף פנסיה אחר, בשביל להעביר את המסר למנהלי ההשקעות של הראל, שלא ישקיעו את הכסף במאגר תמר.
אני לא מצליח להבין את המחאה הזו בשום צורה ועניין. נדמה לי שהטיעונים של המוחים אינם הגיוניים בעליל ואם חושבים עליהם ברצינות מגיעים לפלונטר רעיוני, לסתירה עצמית, לאבסורד. הנה מדוע.

הטיעון: השקעה של הפנסיה במאגר תמר היא מצב של lose-lose

המוחים טוענים כי אם כספי הפנסיה שלנו יושקעו במאגר הגז תמר, אנחנו בטוח נפסיד באחד משני תסריטים. אם לצטט מתוך פוסט של אורלי בר-לב, מראשי המוחים: ״כל מי שירצה להוריד את מחירי הגז המונופוליסטים ימצא את עצמו מיד מול טענות (מופרכות) שהורדת מחיר הגז תפגע בחוסכים לפנסיה. הבנתם? ככה או ככה הציבור נדפק. או במחירי החשמל או בפנסיה״.
בואו נחשוב על זה רגע.
הטיעון הזה בעצם אומר – בואו נשאיר את המצב הקיים על כנו. כי אחרת, אם נשקיע את כספי הפנסיה במאגר הגז, נאבד את האפשרות ללחוץ על חברות הגז להוריד את המחיר (למשל, על ידי פיקוח מחירים). למה? כי עכשיו לא רק חברות הגז תהיינה בתמונה אלא גם הכסף של החוסכים לפנסיה, וזה כבר יהיה מאבק מסובך מאוד.
אני לא מסכים עם הטיעון הזה. הכסף של החוסכים לפנסיה היה מושקע היטב גם בחברות הסלולר בימים העליזים של המחירים המופרכים לפני כניסת המפעילים החדשים לשוק. וכן, זה היה קשה, וכן, הטיעון הזה היה באוויר, אבל במבחן התוצאה התחרות בשוק גדלה, נכנסו מפעילים חדשים, המחירים ירדו, השווי של החברות ירדו, החוסכים לפנסיה נפגעו, ובכל זאת זה קרה.
למעשה, בכל המאבק נגד פתיחת השוק לתחרות, אף גוף פנסיה לא אמר שום דבר. הדבר היחידי שאמור לעניין את גופי הפנסיה היא איזו תשואה הם יכולים לעשות לחוסכים. לפעמים הם מצליחים יותר ולפעמים פחות. המוכשרים שבין מנהלי ההשקעות של גופי הפנסיה יודעים לזהות שינויים בשוק מראש, ולהשקיע את כספי החוסכים במשהו אחר. הם לא אלה שמפריעים למאבק.
למעשה, ברגע שחלקם של גופי הפנסיה במאגר תמר יהיה הגדול ביותר (אחרי יציאת החברות של יצחק תשובה והקטנת חלקה של נובל אנרג׳י), המאבק יהיה הרבה יותר פשוט. גופי הפנסיה לא מפעילים לוביסטים ויחצני בשביל להגן על השקעה מסוימת, משום שהם משקיעים את כספי החוסכים בצורה הכי מפוזרת שאפשר לחשוב על הדעת.

הטיעון: ההשקעה במאגר תמר אינה מוסרית, תעבירו את הכסף לגוף פנסיה אחר

הטיעון המרכזי השני של המוחים הוא שלהראל אסור להשקיע את כספי החוסכים במאגר תמר, משום שזו השקעה לא מוסרית. לכן, יש לפעול לחץ על הנהלת הראל ולאיים בחרם צרכנים ובהעברת כספי החוסכים לגופי פנסיה אחרים, אם הם לא יבינו את הרמז.
הטיעון הזה כבר ממש משונה בעיני, מהסיבה הפשוטה שלפי בדיקת ״כלכליסט״ במערכת פנסיה פתוחה מבית הסדנא לידע ציבורי, כבר היום כספי כל החוסכים לפנסיה, בכל גופי הפנסיה, מושקעים עמוק בעולם הגז. על פי הנתונים העדכניים ביותר הקיימים (שנכונים לסוף 2015), גופי הפנסיה השקיעו יותר מ-400 מיליון שקל רק במניות דלק קידוחים.
מגדל השקיעה בכך יותר מ-80 מיליון שקל מכספי החוסכים, הראל יותר מ-70 מיליון שקל, קרנות הפנסיה הוותיקות שמנוהלות בידי המדינה השקיעו גם הן יותר מ-70 מיליון שקל, כלל ביטוח יותר מ-60 מיליון שקל, הפניקס יותר מ-40 מיליון שקל ומנורה מבטחים יותר מ-20 מיליון שקל.

ממש לא רק הראל, כל שוק הפנסיה מושקע בגז

הטיעון: אסור לתת לטייקונים לעשות אקזיט כזה על מאגר תמר

זה הטיעון הכי מוזר בעיני. על פי מתווה הגז (שגם אני מסכים שבחלקים מסוימים ממנו הוא פשוט לא עונה לבעיות שהוא היה אמור לפתור), יצחק תשובה צריך למכור את כל אחזקותיו במאגר הגז תמר (ולהישאר רק במאגר לוויתן), וחברת נובל אנרג׳י צריכה להקטין את חלקה במאגר מ-36% כיום ל-25% בלבד. יחד, יש פה יותר מ-42% מהמאגר שיצטרכו להחליף ידיים.
כיום, השווי של מאגר תמר כולו מוערך ביותר מ-10 מיליארד דולר. מי אמור לקנות את ה-42% האלה, ולהשקיע בכך 4.2 מיליארד דולר? בגדול, יש שלוש אפשרויות. או שיבוא איזה טייקון ויקנה את זה (וזה צריך להיות חתיכת טייקון בשביל זה, אין לנו כאלה פה במשק), או שכספי הפנסיה יושקעו בכך (בחיסכון הפנסיוני בישראל יש יותר מ-1.3 טריליון שקל בסך הכל), או שהמדינה תשקיע את הכסף ותיכנס כשותפה במאגר.
המוחים לא רוצים אף אחד מהאפשרויות האלה. הם לא רוצים שטייקון ייכנס לתמונה, לא ישראלי ובטח לא זר, הם גם לא רוצים שהמדינה תיכנס להשקעה הזו, כי אז היא תהיה שותפה של חברות הגז ותהיה בניגוד אינטרסים מול הציבור, וכעת מתברר שמשום מה הם לא רוצים גם שכספי הפנסיה יושקעו בכך.
זה פשוט נשגב מבינתי מדוע. השקעה במאגרי גז, כמו השקעה בתשתיות אחרות (כבישים, תחנות כוח, מתקני התפלה, דיור להשכרה וכיוצא באלה) היא השקעה קלאסית לגופי פנסיה שמשקיעים לטווח ארוך ומעוניינים בתזרים קבוע ויציב של כסף. גופי פנסיה לא אוהבים להשקיע את הכסף שלכם בלהקים דברים – כי יש שם סיכון גדול מאוד – אבל הם מאוד אוהבים להשקיע את הכסף שלכם במשהו שכבר קיים, עם סיכון נמוך יחסית, שנכנסים אליו סכומי כסף גדולים באופן קבוע (כמו בניינים שאפשר להשכיר, או כביש שגובה אגרה מנהגים). השקעה במאגר גז היא בדיוק השקעה כזו. מה, עדיף טייקון שיחזיק בזה?
מאחר שהתשובה לשאלה האחרונה היא ׳לא׳, יוצא שההתנגדות של המוחים נועדה רק להשאיר את המצב הקיים על כנו, או לקדם הלאמה מוחלטת של המאגרים על ידי המדינה (שימו לב להבדל בין תסריט כזה לבין תסריט שבו המדינה נכנסת שותפה לתוך המאגר). רק שהמצב הקיים לא טוב לאף אחד, והלאמה של המאגרים לא עומדת על הפרק בשום תסריט שהוא, לא משנה כמה המוחים יפגינו. אז מה לעזאזל הם רוצים?

בשורה התחתונה

אני מאוד בעד מעורבות של החוסכים בהיכן הכסף שלהם מושקע. אני חושב שאנשים צריכים לדעת היכן משקיעים את הכסף שלהם, ואני חושב שאנשים גם צריכים להיות בעלי האפשרות להגיד למנהלי ההשקעות שלהם – אני לא אוהב את ההשקעה הזו, אני רוצה משהו אחר. השאלה היא רק איך.
כשמפגיני הגז מאיימים על הראל – והמטרה שלהם היא לא באמת להעביר את כספי הפנסיה של 100 אנשים אלא ללחוץ על הראל לבטל את ההשקעה – הם פוגעים בכל יתר החוסכים בהראל שכן מעוניינים בהשקעה הזו. וזה, בעיני, מה שבאמת לא מוסרי בסיפור הזה.
זכותם של מפגיני הגז לדרוש שכספם יושקע במה שהם תופסים כהשקעות מוסריות בלבד. אגב, אפשר להרחיב את המעגל הזה מחוץ לתחום הגז. חוסכים יכולים לדרוש שכספי הפנסיה שלהם לא יושקעו באימפריות הסוכר האמריקאיות קוקה קולה ופפסיקו, ולא ביצרנית הטבק פיליפ-מוריס, ולא בחברות בשר וג׳אנק פוד כמו מקדונלד׳ס, וגם לא בחברות נשק, ולא בחברות הימורים, או בחברות שמזהמות את הסביבה, ואפילו לא בגופים שהבעלים שלהם כבר שמטו חובות בעבר, יותר מפעם אחת.
זו זכותם המלאה לדרוש להקים מסלול השקעות ערכי, מוסרי, איך שתרצו לקרוא לזה. מי שירצה שכספו יושקע שם, בבקשה, שיהיה לו מסלול משלו. נראה לי לגיטימי מאוד. בישראל יש ציבור שידע להפעיל לחץ כזה ולקבל מסלול משלו – החוסכים שומרי המצוות, שזכו במסלולים הלכתיים בכל גופי הפנסיה הגדולים. אין שום בעיה להפעיל לחץ דומה ולדרוש מסלולים ערכיים.
אבל זה לא מה שהמוחים עושים. בגלל שהטיעונים שלהם אינם הגיוניים בעיניי, ההפגנה הנוכחית שלהם יוצרת בי את התחושה שהיא הפגנה לשם הפגנה בלבד, בשביל להשאיר את גחלת המחאה רוחשת, בשביל להישאר רלוונטיים. אני בעד מאבקים ציבוריים, אני חושב שזו אחת הדרכים היותר אפקטיביות בשביל להזיז מהלכים פוליטיים ורגולטוריים. נדמה לי רק שהמחאה הנוכחית לא עושה את זה, אלא פועלת כחרב פיפיות, משום שהיא שוחקת את האמון הציבורי בה, וחבל. האמון הציבורי הזה הוא קריטי להמשך קיומה בעתיד.

גרסה מעט קצרה יותר של הטקסט הזה התפרסמה הבוקר בעיתון. תודה לשלומית על העריכה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא דחיין כפייתי. האבחנה הזו אולי לא חדשה, רק שהיא ממאנת להיעלם. ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא דחיין כפייתי, וזו בעיה כי הוא ראש הממשלה, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו ראש ממשלה שהוא דחיין כפייתי.
רוצים כמה דוגמאות? בבקשה, הנה כמה, כולן רק מהקדנציה הנוכחית. כבר ערב הקמת הממשלה הנוכחית היה אפשר לראות שכל קבלת ההחלטות נדחית עד לרגע האחרון ממש. המגעים עם הבית היהודי נמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה שבו הארכה הנוספת שנשיא המדינה נתן לנתניהו עמדה לפקוע. רק שם, כשהוא נמצא בעמדה הגרועה ביותר למשא ומתן, רק שם נתניהו חתך את הדברים. למעשה, בהשבעת הממשלה עצמה בכנסת עוד לא היה ברור מי שר המה.

צילום: מרק ישראל סלם / ג'רוזלם

לאחר מכן, נתניהו דחה בזו אחר זו קבלת החלטות חשובות. למשל, את ההחלטה על תקציב הביטחון. אחרי שהממשלה כבר הורכבה סוף סוף, ואחרי מריחות אין סוף של הצגת דוח ועדת לוקר לבחינת תקציב הביטחון, נתניהו קיבל סוף סוף את הדוח לידיו. כעת, הוא היה צריך להחליט. מה עושים? האם מקבלים את המלצות ועדת לוקר? האם חותכים בפנסיה, משנים את מודל הקבע, מכניסים יותר שקיפות ובקרה תקציבית? אולי בכלל לוקחים את הצד של הצבא? אולי זורקים את לוקר לפח ומתחילים מחדש?
יוק. ראש הממשלה לא קיבל שום החלטה. הוא פשוט דחה אותה. נטפל בזה אחר. בואו נמנה שני פקידים – אנשים בלשכת ראש הממשלה מספרים שלעיתים זה נעשה בצורה אקראית לחלוטין, שראש הממשלה פשוט מטיל משימה על מי שבאותו רגע חלף באזור – שישבו ויחשבו וימליצו איזה מהמלצות ועדת לוקר צריך לקבל ואיזה לא, וימליצו מחדש לראש הממשלה. בינתיים, החלטות אין, ואת התקציב עוד רגע צריך לסגור. רחמים על צה״ל שפשוט לא יודע לפי איזו תוכנית עבודה הוא אמור לעבוד בשנה הבאה.

גם החלטות כלכליות נוספות שהיה צריך לקבל, נתניהו דחה את ההחלטה שלהן. למשל ההחלטה על המלצות ועדת ששינסקי 2 לגבי מיסוי על רווחי היתר של מפעלי ים המלח. ישבה ועדה מקצועית, חשבה, המליצה, הממשלה (הקודמת) בראשותו אימצה את ההמלצות האלה. ראש הממשלה מתנגד להן. הוא חושב שהלכנו פה יותר מדי. לגיטימי, זכותו. כשהנושא הגיע באוגוסט לישיבת הממשלה היה לראש הממשלה את מלוא המנדט לדפוק על השולחן ולהגיד לכולם ״זה לא יקרה במשמרת שלי. זה מנוגד לתפיסת העולם שלי משום שאנחנו צריכים להמשיך להיטיב עם החברות הגדולות שמעסיקות עובדים״ ובזה לחתום את הדיון. כך מתנהגים מנהיגים. תחת זאת ראש הממשלה דחה את קבלת ההחלטה הינדס עוד איזה צוות – לצוות הזה קוראים ועדת הארבעה – שאמור להגיע להסכמות עד סוף תהליך אישור התקציב וחוק ההסדרים בכנסת. פנטסטי.
סעיף אחר בחוק ההסדרים קיבל את אותו הטיפול. האוצר המליץ לחלק תקציבים לרשויות המקומיות באופן דיפרנציאלי, כך שהרשויות החזקות ייפגעו והרשויות החלשות ירוויחו. זהו נושא פוליטי מאין כמותו, רגיש מאוד, נפיץ מאוד. גם הוא עלה לממשלה באוגוסט באותה ישיבה. ראש הממשלה היה יכול לדפוק על השולחן, לשלוח את הפקידים לאלף עזאזלים או בדיוק להיפך – להודיע שזו תפיסת עולמות ושזה מה שיהיה ולהסתער על זה בכל הכוח ויהי מה – אבל ראש הממשלה נתניהו החליט לדחות את ההחלטה. גם פה הקים צוות – הפעם של השלטון המקומי יחד עם אגף תקציבים – ודחה את ההחלטה. אם יגיעו להסכמה עד סוף אישור התקציב, מה טוב, אם לא, נו, אולי נקים עוד צוות.

הי, ראש הממשלה נתניהו דוחה אפילו את קבלת ההחלטה מי יהיה המחליף של פרופ׳ יוג׳ין קנדל בראש המועצה הלאומית לכלכלה. לא מדובר באיזה תפקיד זניח. ראש המועצה הוא גם היועץ הכלכלי של ראש הממשלה, הוא שליחו של ראש הממשלה לכל מיני צוותים ווועדות חשובות. לראש הממשלה יש את מלוא האינטרס להחליט כבר על זהות מחליפו של קנדל, אבל הוא דוחה ודוחה את ההחלטה הזו, השד עד יודע מתי.
יש דוגמאות נוספות, אבל נדמה לי שהנקודה ברורה. ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא דחיין כפייתי. יש דרכים לטפל בבעיה הזו. יש קורסים, קואוצ׳רים שישמחו לתת לראש הממשלה הדרכה אישית כיצד לטפל בבעיה הזו, אבל משום מה זה לא קורה.
איפה ראש הממשלה כן גילה מנהיגות נדירה ורגעים מזוקקים של קבלת החלטות בניגוד לזרם? בעיקר סביב מתווה הגז – שם מריחת הזמן לא לגמרי באשמתו, אם כי הוא היה יכול מזמן להראות לאריה דרעי את הדלת – וסביב הפיכת באר שבע לבירת הסייבר העולמית. רק שעם כל הכבוד לשתי ההחלטות האלה, זה פשוט עוד לא מספיק. זו לא הרמה שאנחנו מצפים לה מראש ממשלה.
הסבר אלטנרטיבי הוא שראש הממשלה אינו דחיין, אלא פחדן. שהוא נמנע מקבלת החלטות לא בגלל שהדחיינות היא המדיניות, אלא משום שהוא מפחד מההשלכות של ההחלטות שיקבל. שהוא פשוט מפחד להתמודד עם הלחצים. רק שבאופן אבסורדי, ככל שהוא מושך את קבלת ההחלטות עוד ועוד, כך הוא הופך את עצמו ליותר לחיץ, יותר סחיט, ויותר כפוף ללחצים. דווקא בתור שר אוצר, אגב, נתניהו היה החלטי מאין כמותו ויצא למלחמות קשות ללא פשרות. אולי זה התפקיד שבאמת מתאים לו.

החלק הכי עצוב בדחיינות הכפייתית של ראש הממשלה היא בכך שממילא הוא ראש הממשלה גם בקדנציה הבאה. כלומר, זה אולי היה נבון פוליטית לתת לבעיה להתנפח ולדחות את הטיפול בה עד שתתפוצץ במשמרת של הבא בתור. רק שאתה הבא בתור. אתה הבא בתור כבר מ-2009, ושום שינוי לא נראה באופק. אז מה יוצא לך מלדחות את כל ההחלטות האלה? כשכל הדברים האלה יתפוצצו, והדברים האלה נוטים להתפוצץ בסופו של דבר אם לא מטפלים בהם בדיוק כמו ציפורן חודרנית או חור בשן, זה יקרה במשמרת שלך. אתה תצטרך לשלם את המחיר. לא עדיף להימנע מכך?
מאחר שהתשובה היחידה לשאלה הזו היא ׳כן, עדיף להימנע מזה׳ אבל ראש הממשלה בכל זאת מעדיף לדחות את הכל, עולה המסקנה היחידה – שאצל נתניהו הדחיינות היא היא המדיניות. כפי שזה נעשה במישור הכלכלי, כך זה נעשה גם במישור הלאומי-מדיני.
זה היה ניכר עוד בקדנציה הראשונה בתור ראש ממשלה בסוף שנות ה-90 – מריחת אינסופית של ההסכמים עם הרשות הפלסטינית למיליון פעימות זעירות – וזה נכון גם למה שזה לא יהיה שנשאר מהתהליך המדיני כיום. התרגום של מדיניות ניהול הסכסוך של נתניהו במישור המדיני למישור הכלכלי הוא גרירת רגליים בכל תחום שהוא.
מאז הקמת הממשלה, הכנסת לא באמת מסוגלת לתפקד, כי ראש הממשלה לא באמת מסוגל לקבל החלטות. שרי הממשלה וחברי הכנסת מתבקשים להצביע סתם על החלטות שהם יודעים שהן לא החלטות אמיתיות, כי הן מחכות להכרעה סופית של ראש ממשלה. זו לא משילות, זו לא מנהיגות. זו סתם דחיינות. וזה לא משהו שאפשר לקבל מראש ממשלה. אם הוא היה מנכ״ל של פירמה העסקית, עולם שקרוב לליבו, הבעלים מזמן כבר היו מפטרים אותו.

גרסה מעט קצרה יותר של הטור הזה התפרסמה הבוקר בעיתון. תודה לאורי תובל על העריכה ועל ההערות

אני לא נוהג לכתוב על ענייני תקשורת. אני לא כתב מדיה, תודה לאל, והעיסוק בזה נראה לי לרוב כמו שילוב של גילוי עריות עם משהו משעמם במיוחד.

אבל כשפוליטיקאים סותמים לעיתונאים את הפה, אני לא חושב שעיתונאים יכולים להישאר אדישים.

הדבר הזה הוא נוסח ההצעה שהציע חבר הכנסת ישראל אייכלר מיהדות התורה במסגרת ההצבעות שנערכו בלילה על חוק רשות השידור. הדבר הזה התקבל הלילה בקריאה שניה ושלישית, ומבחינתי זה אפילו לא מאוד חשוב שזה נעשה במחטף פוליטי באישון ליל. הדמוקרטיה רשאית לעשות מחטפים כאלה. הדבר החשוב הוא שזה התקבל.

אגיד מראש: אני לא מבין כלום בחוק רשות השידור, ולא ברשות השידור. אני לא מכיר משם אף אחד באופן אישי, מעולם לא עבדתי שם וסביר להניח שגם לא אעבוד.

ובכל זאת, יש לי איזו דעה חצי מנומקת בעניין הזה. הסעיף הזה בחוק עם כל כמה שהוא מעציב אותי, הוא גם מאוד משמח אותי. אני לא יודע מי בדיוק עמד מאחוריו, אם זה אייכלר (שאני לא מבין את הקשר שלו לסיפור) או השר אופיר אקוניס, או הפטרון של אופיר אקוניס ראש הממשלה בנימין נתניהו. זה לא מאוד חשוב. מה שחשוב הוא שנבחרי ציבור אישרו הלילה סעיף בחוק שסותם את הפה לעיתונאי רשות השידור. וזה דבר מעציב מאין כמותו, אבל גם דבר משמח.

זה משמח משום שנבחרי הציבור האלה נחשפים סוף סוף עד אחרון הנימים שלהם. הם סוף כל סוף מודים בפומבי שהפ פשוט לא אוהבים עיתונות דעתנית, הם לא אוהבים עיתונאים עם דעות (ייתכן שהם פשוט לא אוהבים דעות), אז הם רוצים לסתום להם את הפה. אני שמח שהם סוף סוף אמרו את זה בריש גלי והפסיקו להסתתר מאחורי טענות אחרון של לשון הרע ודיבה וצנעת הפרט וכאלה. שהרי אין הם רוצים שעיתונאים לא יוציאו דיבתו של אדם, זה כבר בחוק אחר. הם פשוט לא רוצים לשמוע דעות.

אז מאחר שאף אחד (עדיין) לא לקח ממני את החירות העיתונאית שלי, ואת חופש הביטוי שלי באופן כללי, אני רוצה לנצל את הבמה שאני נותן לעצמי ולהגיד להם, לנבחרי הציבור האלה: אתם חבורה של אהבלים.

אופיר אקוניס, למשל, אתה אהבל. זו אמנם לא עובדה בסלע, לא בדקתי את האייקיו שלך, אבל זו דעתי אליה הגעתי אחרי שקראתי את הסעיף הזה בחוק. אתה אהבל, לדעתי, משום שאם אתה חושב שהסעיף הזה יועיל לך במשהו, אתה טועה טעות מרה.

ראשית, הסעיף הזה בלתי ניתן לאכיפה כלל. הוא סתם נכנס לספר החוקים בשביל שיהיה לכם אקדח לאיים בו על עיתונאים סוררים בעת הצורך, דרך מנהלים פוליטרוקים שתמנו לתפקידי מפתח שיעשו להם את המוות. ראינו את זה בעבר כשדחפתם את מנחם בן לאזן את קרן נויבך. וואו, יותר אפקט סטרייסנד מזה לא יכולתם להשיג. אותו הדבר יקרה עם הסעיף האידיוטי הזה שהכנסתם עכשיו.

ושנית, העיתונות של 2015 היא לא העיתונות של 1972, אז נכתב המסמך שעל בסיסו הכנסתם את הסעיף הזה לחוק. העיתונות של 2015 אומרת מה דעתה על העולם, כי העיתונות היא לא רק מתווכת לציבור מידע, אלא היא גם מכניסה משמעות למידע הזה. וככל שהעיתונות מגוונת יותר, ויש כלי תקשורת רבים יותר, והעיתונאים עצמם באים מרקע מגוון יותר – וככל שהוא מגוון יותר הרי זה משובח – אזי הדיווח העיתונאי, זה שמגיע יחד עם פרשנות ועם דיעה אישית, הופך לעשיר ומלא יותר ומתאר את העולם בצורה טובה יותר.

בשביל להגיע למצב הזה אתם לא אמורים לסתום לעיתונאים את הפה, אלא אמורים לעודד אנשים שחושבים כמותכם להיכנס לעולם התקשורת בשביל שמגוון הקולות יוכל להישמע.

אז נכון, לתקשורת, כמו לכל מערכת אחרת, יש המון מגרעות. גם יש לה המון כוח ביד, והיא לא תמיד עושה בו שימוש הוגן או הגון. זה נכון, וחלק מהכעס הציבורי שמופנה אליה, וחלק מהשחיקה באמון הציבור בתקשורת, הם מוצדקים. זו פשוט לא סיבה לסתום לעיתונאים את הפה. כי אין שום סיבה טובה אחת בעולם לסתום לעיתונאים את הפה.

עיתונאים הם הפה של מי שאין לו פה. של החלשים, של המסכנים, של הנדכאים, של כל מי שאין לו יחצ״ן או שניים או מאה.

אין לי ספק שהחלקים בציבור שכועסים על התקשורת או שונאים אותה מכל סיבה שהיא יתמכו בצעד הזה של האקוניסים והאייכלרים. הרי התקשורת שמאלנית, התקשורת מגויסת, התקשורת היא אנטי ראש הממשלה, התקשורת הגזימה, ולכן צריך לרסן את התקשורת.

אלא שלדעתי גם החלקים בציבור שיתמכו בכם, ואין לי מושג מה גודלם אבל לדעתי הם קטנים מאוד (זה לא הציבור הימני שחושב שצריך לרסן את התקשורת, כשם שזה לא הציבור הימני ששונא ערבים ומייחל למותו של כל ערבי באשר הוא), יוצאים נשכרים מכך שיש תקשורת דעתנית, ביקורתית, נושכת, כזו שאומרת מה דעתה ולא רק מדווחת כמו ביומני כרמל.

כל מי שחושב שתקשורת אמורה להסתפק בעיתונאות העתק-הדבק מקומוניקטים, שתקשורת צריכה להסתפק בהדפסת דבריהם המלוקקים של סוללות יחצני היחצנים שעוטפים בערך כל אישיות בכירה שזזה במגזר הציבורי (וגם הפרטי), אני מציע לו שינסה לדמיין את החיים במדינה כזו. חיים במדינה מושלמת, שבה אין ולו חצי בעיה, אין ולו גרם אחד של שחיתות, אין מחדלים, אין כשלים, אין בעיות. הכל נפלא. חוץ מהחיים עצמם. רק שעל זה אסור לדבר.
אם אתם מצליחים לדמיין חיים כאלה, וזה לא מוצא חן בעיניכם, תסכימו איתי שאסור לסתום לעיתונאים את הפה.

זה לא אומר שלא צריך לבקר עיתונאים. צריך. כמו כל אחד אחר. ועיתונאים צריכים לדווח אמת ולדבוק בעובדות. אבל, אי אפשר אף פעם בדיווח עיתונאי למסור את כל העובדות. זה פשוט לא עובד ככה. כמו שבשום שיחה שיש לכם עם כל אחד על כל נושא אתם לא יכולים להכניס את כל העובדות, כי השיחה הזו לעולם לא תיגמר. ככה זה. ועיתונות שרק מדווחת ולא אומרת מה משמעות הדברים, מה עומד מאחוריהם ולאן הם הולכים, והאם זה טוב או רע מנקודת מבטו של העיתונאי, או מנקודת מבטם של כל בעלי העניין האחרים, זו עיתונות פודליסטית ומנוונת, שעדיף כבר בלעדיה.

אז אני שמח שהאייכלרים והאקוניסים של העולם אמרו סוף כל סוף מה הם באמת רוצים. אני שמח שהם אמרו סוף כל סוף שהם היו רוצים לסתום לעיתונאים את הפה. ואני חושב שזה הזמן של העיתונאים להגיד להם בחזרה בקול רם וברור, בכל דרך שיש לנו – לא נסתום את הפה. לא ברשות השידור, לא בגלי צה״ל ולא בשום מקום אחר.

ואם תסגרו לנו את הדלת, ניכנס דרך החלון.

כי אנחנו לא עובדים אצלכם.
אנחנו עובדים אצל המאזינות והצופים והקוראות והגולשים.

תשתדלו לא להיחנק עם זה.

בדצמבר 2013 שר השיכון אורי אריאל השתתף בוועידה השנתית של כלכליסט ואמר את הדברים הבאים:

ב-2014 המחירים ירדו

חודשים ספורים לאחר מכן, בוועידת הנדלן של כלכליסט, שר השיכון אורי אריאל כבר אמר את הדברים הבאים:

בעצם, ב-2014 המחירים ייבלמו

ואתמול, בוועידה השנתית של ״כלכליסט״, שלושה חודשים וחצי לפני ששנת 2014 מסתיימת, שר השיכון אורי אריאל כבר אמר את הדברים הבאים:

עזבו שטויות, ב-2015 המחירים יירדו

בינתיים, אי שם באתר של משרד השיכון, המשרד של השר אורי אריאל, מספרים דברים אחרים. למשל, את זה:

אז נכון, תגידו שהנתונים האלה הם רק לחודשים הראשונים של 2014, ושאחר כך שוק הדיור קפא, והמחירים אולי איתו. לכו תדעו. בינתיים, אני כבר מצפה בקוצר רוח להצהרה של שר השיכון אורי אריאל לגבי ההקלה שתגיע ב-2016.