0.

חששתי שהיום הזה יגיע מתישהו, והנה הוא בא. כתבתי מדריך קצר לחוסכים לפנסיה. אתם מוזמנים לירות בי עכשיו.

1.

השבוע, אחרי הרבה מאוד עבודה, פרסמתי בעיתון טבלה שאני מאוד גאה בה, שחושפת מידע שגופי הפנסיה היו שמחים לו היו נשאר בחושך: מה גובה דמי הניהול שמשלמים העובדים בחברות הגדולות במשק. הנה הכתבה כפי שהתפרסמה בעיתון.

המטרה שלי היא להמשיך ולעדכן את הטבלה הזו, ולכן אני הופך אותה לציבורית. אתם מוזמנים להפיץ אותה בין כל מי שאתם מכירים, בשביל שנוכל לצרף לטבלה הזו עוד ועוד עובדים בעוד ועוד חברות. מה גובה דמי הניהול של עובדי סלקום? של עובדי גולן טלקום? של עובדי אלבר? של עובדי קבוצת דלק? של עובדי אסם? שופרסל?

הנה הטבלה כאן

למיטיבי לכת – הנה התפלגות דמי הניהול שמשלמים החוסכים בחמש קרנות הפנסיה הגדולות (כלומר, כמה משלמים מעט וכמה משלמים את המקסימום)

אם אתם עובדים בחברה שלא מופיעה בטבלה, ספרו לי, בכל דרך שהיא. אני כבר אוסיף את הנתונים. ככל שיהיו בטבלה הזו יותר חברות, כך האנשים שאחראים על להשיג הטבות לעובדים בחברות שלהם – סמנכלי כוח אדם או מנהלי הטבות שכר, או אפילו ראשי ועד העובדים – יוכלו להחזיק בכוח מיקוח גדול יותר מול גופי הפנסיה, ולהוריד את דמי הניהול.

כי אם כבר שוק חופשי, אז שיהיה עם תחרות משוכללת.

1.5

הטבלה הזו נבנתה בבסיסה על ידי פנייה לקהל הרחב דרך הרשתות החברתיות. פרסמתי סטטוס, שיתפתי אותו גם בטוויטר, וביקשתי שיפנו אלי עובדים מתוך רשימה ארוכה של חברות, לטובת סיוע בפרויקט עיתונאי. הסטטוס ההוא זכה לכמעט 300 שיתופים, ולא זוכר כמה ריטווטים. קיבלתי בעקבותיו פניות של יותר מ-100 עובדים, שחלק גדול מהם התאמץ, מצא את הניירות, מצא את המידע הדרוש בתוכם, ושיתף. חלק אפילו למרות הודעות מצד הנהלת החברה שהם עובדים בה לא לשתף פעולה עם עיתונאים (למען הצד המשפטי: אין שום מניעה למסור למישהו אחר את גובה דמי הניהול שאתם משלמים, ממש כמו שזו לא עבירה לספר לעולם מה השכר שלכם, או מה גובה חשבון החשמל שלכם).

בהמשך הנתונים הוצלבו, וכתב העבודה והרווחה שלנו מיקי פלד סייע לי להשיג נתונים נוספים מצד חלק מהוועדים הגדולים במשק.

זה היה לי אפילו מרגש לעשות עיתונות בצורה הזו, לראות איך הטבלה מתמלאת בעוד בעוד מקומות עבודה הודות לאנשים שלא הייתה לי שום אפשרות להגיע אליהם בדרך קונבנציונלית אחרת, ואני מודה מקרב לב לכל מי שנתן כתף ותרם לפרויקט הזה.

2.

ועכשיו לחלק הפרקטי. מה אפשר לעשות עם האינפורמציה הזו, ואיך זה יכול לעזור לכם? אז הנה 5 דברים פשוטים שאתם יכולים לעשות בשביל להוריד את דמי הניהול שלכם, ובכך לשפר במידה משמעותית את רמת החיים העתידית שלכם בגיל שכבר לא תוכלו יותר לפרנס את עצמכם מעבודה.

הגרסה הקצרה, למי שאין כוח לקרוא – מה אפשר לעשות עם דמי הניהול שלכם?

1. בדקו מה גובה דמי הניהול שלכם

2. השוו את עצמם לממוצע – אתם משלמים יותר או פחות מאחרים

3. אם אתם משלמים הרבה, או את המקסימום, זה הזמן להרים טלפון. או לסוכן או (עדיף) ישירות לגוף הפנסיה שלכם. וכן, תצטרכו להתאזר בסבלנות בשביל זה

4. תגידו שאתם לא מוכנים לשלם את דמי הניהול הגבוהים. אם אתם משלמים את המקסימום, סביר להניח שתוך מאמץ קטן תוכלו לקבל הנחה משמעותית. בעיקר אם השכר שלכם ממוצע ומעלה

5. לא הולך? אין בעיה, פנו לגוף הפנסיה המתחרה ותגידו שאתם רוצים הצעת מחיר. סביר להניח שתקבלו הצעה טובה יותר. אחרי שתמלאו את הטפסים שלהם, גוף הפנסיה שלכם יקבל על כך הודעה, ויהיו לו שלושה שבועות לשמר אתכם. תופתעו לשמוע עד איפה הם יהיו מוכנים לרדת

כל זה דורש מאמץ, אבל זה אפשרי.

הגרסה הארוכה, למי שיש לו כוח לקרוא – מה אפשר לעשות עם דמי הניהול שלכם?

(1)

חפשו את המעטפה עם המכתב ההוא מקרן הפנסיה שלכם. פתחו אותו. חפשו במקום הרלוונטי מה גובה דמי הניהול שאתם משלמים. זה כתוב בסינית, אבל זה שם. יש שני סוגים: דמי ניהול מתוך ההפקדות החודשיות (קרוי לפעמים גם מדמי הגמולים או משהו בלתי סביר אחר) ודמי ניהול מתוך סך החיסכון (קרוי גם מתוך הצבירה, או הנכסים הצבורים או משהו כזה).

(2)

מלבד דמי הניהול שאתם משלמים, קרן הפנסיה שלכם מוכרחה לגלות לכם גם מה דמי הניהול הממוצעים שהיא גובה מכלל החוסכים שלה. הנתון הזה מופיע בדוח שהם שולחים להם. ובמלים אחרות, אתם יכולים להשוות בקלות ולבדוק האם אתם משלמים מעל לממוצע או מתחת לממוצע.

הנה כללי אצבע מה זה דמי ניהול גבוהים או נמוכים: אם אתם משלמים 6% מכל הפקדה חודשית ועוד 0.5% מסך החיסכון שצברתם סימן שאתם משלמים את המקסימום שקרן הפנסיה שלכם יכולה לגבות על פי חוק. את המקסימום. זה קורה אם אתם לא מאוגדים, אם המעסיק שלכם לא דאג לכם, או סתם אם עברתם מקום עבודה וההטבה שהייתה לכם מהמקום הקודם נגמרה ולא שמתם לב שהעלו לכם את את דמי הניהול. במקרה כזה, אפשר לדרוש אפילו החזר רטרואקטיבי.

אם אתם משלמים דמי ניהול של 3%+- מכל הפקדה חודשית ועוד 0.3% מסך החיסכון, אתם נמצאים בערך על ממוצע דמי הניהול במשק. אם אתם משלמים דמי ניהול של 2% מכל הפקדה חודשית ועוד 0.2% מסך החיסכון, אתם כנראה עובדים באחד ממקומות העבודה הגדולים במשק ונהנים מדמי ניהול נמוכים למדי (תמיד אפשר לשאוף לפחות מזה). ואם אתם משלמים פחות, ברכות, כנראה שאתם עובדים בבזק.

(3)

זה הזמן להרים טלפון. לסוכן או ישירות לגוף הפנסיה שלכם (זו האפשרות המועדפת עלי). אפילו אם אתם משלמים דמי ניהול נמוכים יחסית, כדאי להרים טלפון. לפני זה, עשו חישוב כמה דמי הניהול שלכם מגלחים לכם מהפנסיה. אפשר להשתמש במחשבון של FEEX, ואפשר להשתמש במחשבון הזה (לא רע בכלל).

אם אתם משלמים את דמי הניהול המקסימליים, דרשו לחתוך אותם בחצי לפחות. תאמינו או לא, אבל אם השכר שלכם גבוה מספיק (קרי, 6,000 שקל ומעלה), סביר להניח שתקבלו את מה שביקשתם תוך מאמץ לא גדול מדי.

(4)

אם זה לא הולך, לכו לגוף הפנסיה המתחרה. תגידו שאתם רוצים הצעת מחיר – איזה דמי ניהול הם מוכנים לתת לכם בשביל שתעברו אליהם? סביר להניח שהם יציעו הצעה לא רעה.

בכל מקרה, אם תחתמו עם גוף אחר, גוף הפנסיה שלכם יקבל על כך הודעה ויוכל לפנות אליכם בניסיון לשמר אתכם במשך שלושה שבועות. ייתכן מאוד שבתקופה הזו הוא פתאום יציע לכם דמי ניהול נמוכים יותר.

(5)

אם יש לכם כל מיני קרנות פנסיה וכל מיני ביטוחי מנהלים וקופות גמל נשכחות, שנפתחו לכם בכל מיני מקומות עבודה ואתם כבר לא מזרימים לשם כסף באופן שוטף, ובכל מקום כזה שוכבים להם סתם איזה 500, 1000, 5,000 שקל שאין לכם באמת כוח לטפל בהם, דעו לכם שגופי הפנסיה אוכלים לכם את הכסף הזה וגובים עליהם דמי ניהול מקסימליים. זה מה שמאפשר להם החוק.

כך שעדיף לקחת את הכסף הזה ולאחד אותו, כלומר להעביר אותו אל קרן הפנסיה שאתם כן מעבירים אליה כסף באופן שוטף.

3.

לפני שאתם עושים משהו, דעו שיש עוד פרמטרים שמשפיעים על איפה כדאי לשים את הכסף, מלבד דמי הניהול. תשואות, איכות השירות, ההיסטוריה של החברה (ובעיקר ניקיון הכפיים שלה), הגודל של הקרן, מסלולי ההשקעה. לא רק דמי ניהול.

אבל דמי ניהול הם מרכיב מרכזי, כי הם משפיעים באופן מהותי על רמת החיים העתידית שלכם. ולכן, לכל הפחות, כדאי להקדיש להם קצת תשומת לב, ולנסות ככל האפשר להוריד אותם.

בהצלחה.

0.

לפני כמה שבועות טובים צלצל הטלפון. מספר לא מזוהה מאזור חיוג 03. עניתי. בצידו השני של הקו נשמע קול של אדם זקן, עייף, אבל ברור. הוא הציג את עצמו בשם המשפחה – אבנרי. "כאן אבנרי", הוא אמר, מעלה בי זכרונות מספרים שקראתי בילדותי על תקופת המנדט.

אבנרי סיפר לי סיפור. הוא גמלאי. ליתר דיוק, הוא בן 87. והוא לא מבין למה דופקים אותו דווקא בפנסיה. הוא התקשר בשביל לבדוק אם אני יכול לעזור לו.

אמרתי לו שאני בדיוק באמצע פגישה עם אנשים, והוא הציע שיעלה את הסיפור שלו על הכתב וישלח לי. סיימנו את השיחה.

באמצע החגים, כשהגעתי יום אחד למערכת, מצאתי על שולחני מכתב ממוען אלי, נושא בול מקסים של "המפוזר מכפר אז"ר". זה היה המכתב של אבנרי. קיבלתי את רשותו לפרסם אותו כלשונו. אז הנה הוא:

1.
לידי מר שאול אמסטרדמסקי א.נ

שמי אבנרי נפתלי, גימלאי וניצול שואה. עבדתי בחיל האוויר כאזרח עובד צה"ל. שילמתי במשך 36 שנה פנסיה ל"מבטחים" שהייתה מנוהלת ע"י ההסתדרות ללא אפשרות לבחור ולשם קבלת הגימלה כשאהיה פנסיונר.

עקב ניהול כושל של ההסתדרות שנוהלה ע"י מר פרץ שהיום הוא חבר כנסת, הניהול נמסר למשרד האוצר עם חוב של 78.3 מיליארד שקל. בתחילחה גבו ממני 1% דמי ניהול, וכיום – החל משנת 2007 – גובים ממני 1.75% דמי ניהול. אף אחד לא שאל את הפנסיונרים האם הם מאשרים לקחת מהם את הכסף. כיום אני משלם 119 שקל כל חודש.

פניתי למשרד האוצר ובתשובה שלהם ענו לי כי "זה לפי החוק". כלומר, הם מחוקקים חוקים ואני צריך להסכים ללא יכולת התנגדות.

גם חוק אפשר לשנות, אם הוא לא צודק או לא נכון.

ביקשתי שיקדמו ועדת חקירה פרלמנטרית ולא קיבלתי תשובה.

זו שערוריה. לאן נעלמו הכספים שלי ושל עוד אלפי מבוטחים?

מר שאול אמסטרדמסקי, אני לא מצליח להבין איך אפשר לנהל בתור מזכרת הסתדרות קרנות פנסיה בצורה כושלת ולאחר שנכשלים להעביר את זה לאוצר, להמשיך להיות שר וח"כ ולא לתת את הדעת על הכישלון הגדול הזה.

בכל מדינה מתוקנת היו חוקרים לאן נעלם הכסף ומעמידים לדין את אלה שגרמו לכישלון.

שנה טובה

בכבוד רב

נפתלי אבנרי

<כתובת>

<טלפון>

2.

שלשום הוא התקשר, לבדוק אם קיבלתי את המכתב. דיברנו קצת. הוא סיפר לי מעט על עצמו. על איך איבד את אמא שלו בגיל 15 בזמן המלחמה, אי שם במה שלימים הפך להיות אוקראינה. על איך מצא את הקבר שלה כמה עשורים לאחר מכן. הוא דיבר בצלילות, בכעס, אבל באופן מפוכח מאוד.

הוא יודע שאין לי שום דרך לעזור לו. הוא ידע היטב גם מה אגיד לו – שאכן, הדברים נעשה על פי חוק. שאילולא הממשלה ההלאימה את קרנות הפנסיה ההן, בין היתר את זו שהוא חבר בה, לא היתה לו פנסיה כלל. שאילולא המיליארדים שהמדינה מזרימה לקרנות האלה מדי שנה לא היתה לו כל פנסיה. שדמי הניהול שהוא משלם הם כאין וכאפס לעומת הצרה הכלכלית שהיתה יכולה להיות מנת חלקו. שהפנסיה החודשית שלו – משהו כמו 7,000 שקל – היא גבוהה בהרבה מהפנסיה שתהיה מנת חלקם של מרבית בני הדור שלי.

וכשדיברנו, הרגשתי היטב שכל המלים שאני ממטיר עליו הן בבחינת יריקות חסרות משמעות אל הרוח הפתוחה. הבלים הבלים, תלי תלים של הבלים.

3.

לפחות בדבר אחד אני מסכים איתו מאוד. לא מובן לי כלל איך יכול להיות שאירוע כזה קורה מבלי שאיש נותן את הדין. והאירוע הזה, האירוע שבו כמעט קרסה מערכת הפנסיה הישראלית (הקודמת), הוא רק אחד מני כמה. מאז היו עוד כמה כאלה, אבל בעוצמה פחותה יותר. נניח, 5 בסולם ריכטר ולא 7. הנה, רק לפני כשנה וחצי קוצצה הפנסיה של הגמלאים בקרנות הפנסיה הוותיקות האחרות (אלה שלא נקלעו לגירעון) בכמה אחוזים טובים. ורק לפני שבועות ספורים בישר משרד האוצר כי הוא עומד לעשות מהלך דומה לעשרות אלפי חוסכים אחרים. והארץ רעשה לכמה דקות, וזהו. הכל חלף ונדם.

הדברים של אבנרי הם תמרור אזהרה לכולנו. העתיד הזה יבוא. זה טיבו של עתיד, הוא מגיע בסוף. ובעתיד הזה, לא משנה כמה חזק תכיחשו או תדחיקו, בעתיד הזה אתם עלולים למצוא את עצמכם זקנים עניים. לא כמו אבנרי. ממש לא. עניים באמת.

4.

אין לי יותר מדי פואנטה בפוסט הזה לבד זה שהעולם מסריח. ואפילו זה כבר לא מי יודע מה מקורי. צר לי. אפשר להתפזר עכשיו.

1.
היום פרסם העיתון טקסט שכתבתי על הפנסיה התקציבית של אנשי הקבע בצה"ל, נושא טעון מאין כמותו שבכל פעם שמישהו נוגע בו כל היצרים משתחררים מכל הכיונים.
אבל לפני שאגיד משהו על העניין הזה, קודם כל תיקון טעות, בעקבות פנייה שקיבלתי במייל:
בטקסט כתבתי במקור כי הפנסיה התקציבית היא "הטבה מופלגת שקיבלו כל עובדי המדינה בעבר, ובהם גם אנשי מערכת הביטחון, שבמסגרתה העובד לא חוסך דבר לפנסיה, ומיום פרישתו מקבל מהמדינה פנסיה חודשית של 70% ממשכורתו האחרונה עד יום מותו".
כאמור, אחד הקוראים העמיד אותי (בזעם) על אי דיוק, והוא אכן צודק. מדובר בפנסיה חודשית של עד 70% מהמשכורת האחרונה, לפי 2% בשנה. כלומר, אחרי 25 שנה של שירות בקבע (מגיל 21 ועד גיל 46, למשל), איש הקבע יהיה זכאי לפנסיה של 50% ממשכורתו האחרונה. כך שאם משכורתו הייתה 16 אלף שקל בחודש אזי הפנסיה שלו תהיה 8,000 שקל בחודש (ברוטו), וכן הלאה. הכתבה תוקנה באתר העיתון בהתאם.

2.
אי הדיוק הזה לא מוריד, בעיני, מהסיפור הבסיסי – שהפנסיה שאנשי הקבע מקבלים (וכן כל עובדי המדינה באשר הם שהיו במסלול של פנסיה תקציבית) היא הטבה מופלגת. את ההטבה המופלגת הזו מממנים, וימשיכו לממן עוד עשרות שנים, משלמי המסים. אותם משלמי מסים שבעוד עשורים בודדים יפרשו לפנסיה ויגלו שהפנסיה שלהם נמוכה להפליא, ועדיין ימשיכו למממן את הפנסיה התקציבית של אחרים.
בכל פעם שאני או מישהו אחר כותבים על הנושא הזה מתחיל מעגל של תגובות. מצד אחד, אלה שחושבים שצריך לשלול כל הטבה שהיא מאנשי הקבע. מצד שני, כל אותם אלה שכותבים שהם גמלאים של צה"ל שחיים מפנסיה זעומה ועל מה אנחנו מדברים.
אחת הסיבות, לטעמי, שהנושא הזה מעורר כל כך הרבה אמוציות היא משום שאנחנו חיים היום בעולם שונה מאוד מזה שהיה כאן לפני כמה עשורים בכל מה שקשור לשכר של עובדיו, ונגזרותיו (כמו הפנסיה).
אנשים מסתכלים ימינה ושמאלה ורואים שהדרך שלהם להשתכר בהתאם ליוקר המחיה היא: 1. להיות מנכלים בכירים או איכשהו במועדון הזה של האנשים שיושבים מאוד גבוה בצמרת ומקבלים משכורות עתק 2. לעשות אקזיט בהייטק 3. להיות חברים באיזו גילדה מקצועית או בוועד חזק שנהנה מזכויות יתר שלא קיימות יותר היום. כמו, למשל, פנסיה תקציבית.
ככל שיגדל הפער בין כלל העובדים לבין העובדים משלוש הקבוצות האלה, כך הכעס, לדעתי, רק יגבר. ואם הניתוח שלי נכון, מוטב לטפל בבעיה הזו ולא לתת לה להחריף, משום שהיא לא רק בעיה תקציבית, אלא גם חברתית.

2.5
במאמר מוסגר, הנחיתי הערב כנס במכון ון-ליר בנושא הפרטת הנמלים. הרבה אנשים דיברו שם, והרבה אנשים מהקהל שאלו שאלות. אחד מהם היא מיכאל (שכחתי את שם משפחתו) שסיפר שהוא עבד בעבר בחברת הדלק הממשלתית פז, ופוטר במסגרת תהליך הפרטתה. מיכאל דיבר מדם ליבו, סיפר שהוא קורבן הפרטה, ושבגיל 53, כשפוטר, איש לא דאג לו לפנסיית גישור תקציבית.
המלים הנוקבות שלו, שקשה מאוד להתמודד איתן, גרמו לי לחשוב שוב על הפנסיה התקציבית של גמלאי צה"ל. מיכאל, אני מניח, היה מוכן להסתפק בחצי מפנסיית הגישור שיקבלו אנשי הקבע של צהל שישתחררו בעוד 15-20 שנה, מיום שחרורם ועד היום שיגיעו לגיל הפרישה במשק. אבל הוא לא מקבל כלום. מה מותר הדם שלהם ממנו?

3.
בעקבות הטקסט שפורסם היום קיבלתי כל מיני תגובות למייל. החלטתי לפרסם כאן חלק קטן מהן.

תגובה ראשונה

לשאול,
קראתי את הכתבה שלך על הפנסיות של צה"ל.

בשנים האחרונות זה הפך למודה "לרדת" על המבוגרים שבנינו בגלל הפנסיה התקציבית….. יחד עם זאת אני לא חושבת שאנשים צעירים, יכולים לחוות את מה שאנחנו חשנו וחשבנו בתחילת שנות השמונים כדוגמא במקרה שלי.
אני לא איש קבע, אבל גם אני זכאית לפנסיה תקציבית, אני שוטרת.
אני לא אנסח מכתב חדש…….. אבל לפני חודשים בערך כתבתי מכתב לכתבת של גלובס. אני אעביר לך אותו מילה במילה.
אני מקווה שכך, תוכל לקבל הצצה הוגנת למחשבות של מי שנמצא בצד השני……..
של מי שעשה בחירות בגיל 20 ולא יכול להיות שוב בגיל 20

אני כן הוסיף ואספר לך, שאני בת לאיש צבא קבע שנפטר לפני 25 שנה. הוא היה גאה בעבודתו והרגיש אז שליחות…… הם כולם הרגישו שליחות……. אלו היו ימים אחרים של ציונות!!! שללכת לפני הצבא ל"כדורי" לדוגמא……. ורוב חברי וחברותי נשמו בבית את השליחות!!!
לצערי, היום אם היה בחיים היה מתקרב לגיל 78…. אני חושבת שהוא היה בהלם!!!

תודה מראש,
ר'

תגובה שניה

בכתבה נאמר כי כל איש צבא שנכנס לקבע עד ינואר 2004 זכאי לפנסיה תקציבית,
המשפט הנ"ל אינו מדויק משום שכל איש צבא שהתחייב להכנס לצבא הקבע לפני ינואר 2004 זכאי לפנסיה תקציבית.
לדוג' ישנו מסלול של עתודה אקדמאית בצבא שבמסגרתו אתה לומד תואר ראשון לפני הגיוס לצבא ורק לאחר מכן מתגייס לשרות הצבא,
במסגרת המסלול אתה מתחייב ל3 שנות קבע לפחות וזכאי לפנסיה תקציבית בתנאי שהתחייבת לקבע לפני ינואר 2004
ולכן המצב הנוצר הינו כי ישנם אנשי צבא (למדו תואר ראשון 4 שנים + 3 שנות שרות חובה) שנכנסים לקבע ב2011 וזכאים לפנסיה תקציבית.
(למיטב זכרוני הרופאים הצבאיים שלומדים 6/7 נכנסים לקבע מיד עם חזרתם לצבא ולכן שנת המעבר מפנסיה תקציבית לצוברת הוא בערך ב2011).
ישנם גם את כל מסלולי הקצונה היעודיית שמתחייבים על כניסה לקבע לפני תחילת שרות החובה שלהם.
הכמות הכוללת של אנשי הקבע הללו אולי קטנה, אבל השכר (והפנסיה) שהם מקבלים הינו מהגבוהים בצבא, מי שלמד לפני השרות בצבא זכאי לדרוג מהנדסים,
ובהמשך הקבע מקבל דרוג מחקר.
המסלול של הקצינים הייעודיים הינו לרוב עבור אנשים שישרתו בשטח ויקבלו רמת פעילות (שאגב מתקבעת לאחר מספר שנים).
לדעתי מדובר בכסף רב בייחוד שמדובר על סך אנשי צבא שנכסו לקבע, לכל היותר, 7 שנים אחרי ינואר 2004.

תגובה שלישית

היי שאול,

כתבה מאוד מעניינת ונכונה, ידעתי את הפרטים האלה.

מה שכן, אגב, ולא נאמר בשום שלב על הקטע של הרעה החולה של הפנסיה התקציבית,
הוא שחיילים שבקבע ומשתחררים יחסית מוקדם (אני אתן את עצמי כדוגמה של עתודאי שהשתחרר אחרי 3
שנים בקבע, וכן, אני הייתי בפנסיה תקציבית), בעצם משתחררים בלי שום חסכון פנסיוני בשלב הזה.

אני אתן לך את זה כחישוב מהיר:
אני כעתודאי למדתי עד גיל 21 תואר ראשון.
בגיל 21 התחלתי את שירות החובה שלי.
בגיל 24 התחלתי שירות קבע והשתחררתי בגיל 27.

לא בטוח כמה זה נכון לאנשים שמשתחררים "באמצע" אחר כך (בגילאים כמו 30-35).

כשהשתחררתי למעשה איבדתי את כל הפנסיה התקציבית שלי ופשוט החזירו לי את דמי הניהול שגבו ממני אבל את הכסף הנחסך שהפרישו לי אני הפסדתי למעשה.

כך שהשתחררתי בגיל 27 אחרי שעבדתי 3 שנים בקבע ולמעשה לא חסכתי אפילו שקל אחד של פנסיה.

שוב, אני לא בטוח איך זה עבור אנשים שמשתחררים בתחילת גיל ה-30 אבל אם המצב דומה שם, אז בעצם נוצר מצב שאנשים שעבדו כבר כמעט עשור משתחררים מהצבא בלי שהם חסכו שקל אחד לפנסיה שלהם.

1.
שר האוצר יאיר לפיד נתן השבוע ראיון רדיופוני ארוך לקרן נויבך ברשת ב'. במשך 33 דקות תמימות נויבך שאלה ושר האוצר ענה, ולעיתים גם להיפך, על מגוון רחב של שאלות בנושאים רבים. יש נושאים שנותרו בחוץ, יש כאלה שקיבלו תשובות. הנה הראיון המלא, והוא מומלץ להאזנה. למעשה, מכל הראיונות שנעשו עד כה עם שר האוצר לפיד, נדמה לי כי זה הוא המקיף ביותר, ומלבד זה, ניכר שהמראיינת התכוננה אליו היטב, כפי שנדרש מראיון עם שר האוצר.

http://www.youtube.com/watch?v=XQDxLZZGxlc

2.
אבל אני, צר עולמי, וכמו תמיד, אני רוצה לדבר על דבר אחד – על הפנסיה. כן כן, שוב זה. תראו איזה דבר מוזר קורה בראיון של נויבך את לפיד כשהם מגיעים לנושא הפנסיה. בדקה 09:50 של הראיון, נויבך שואלת אותו (כהמשך מנקודה קודמת), אם הוא כל כך דואג לעתידם של הישראלים, מדוע הוא הכניס לחוק ההסדרים רפורמה שלמעשה תקטין את החיסכון הפנסיוני בישראל (הנה כתבה שלי על המהלך של האוצר). עיקר הרפורמה הזו, למי שאין כוח לקרוא את הכתבה מלאה, היא הקטנת הטבות המס שהמדינה נותנת בשביל לעודד חיסכון לפנסיה (לעשירון העליון), כך שכפועל יוצא הישראלים (בעשירון העליון) יחסכו פחות לפנסיה.
לפיד עונה לה תשובה מוזרה. הנה מה שהוא אומר, כמעט מילה במילה:

לפיד: המדינה גורמת לאנשים לחסוך לימי זקנתם, זה חלק מתפקידה.
נויבך: אז למה בחוק ההסדרים יש פגיעה במיסוי על הפנסיה והערכה שאנחנו הולכים לגדל דור של זקנים עניים בעוד 40 שנה כי המוטיבציה לחסוך לפנסיה תקטן באופן משמעותי? למה הלכתם על זה?
לפיד: אנחנו במשא ומתן עם ועדת העבודה למצוא פתרון הכי טוב. למה הלכנו על זה? אנחנו רוצים שיהיו זקנים עניים? בכל העולם יש משבר אקטוארי, זו לא תופעה ישראלית. איש לא צפה שאנשים יחיו עד גיל 80 ו-90. קרנות הפנסיה לאט לאט לא עומדות בתחזיות של עצמן ואתה צריך לעשות תיקון ואנחנו במשא ומתן מאוד סבוך בשביל לעשות תיקון. אנחנו בסך הכל מנסים לעשות תיקון אחראי כדי לדאוג לזה שלא יהיה דור של זקנים עניים.
נויבך: אבל אתה מוריד את המוטיבציה של האנשים לחיסכון. הטענה של המומחים לפנסיה היא שזה תיקון לא אחראי. אנשים מיוזמתם לא יחסכו יותר, וכשהמדינה מורידה את זה יותר ויותר מה שיקרה הוא שאנשים יחסכו פחות.
לפיד: אני מסכים איתך, וזה מה שאנחנו מנסים לפתור. אנשים ממציאים לעמם גוף שנקקרא המדינה שיש לו כסף בלתי מוגבל שתמיד יזרים כסף בשביל לסגור את החוב. אבל המדינה זו את, וכל אזרח, זה הקולקטיב שהוא אנחנו. הפנסיות לא יספיקו לנו, אנחנו צריכים לפתור את זה עכשיו, ואנחנו פותרים את זה עכשיו.

3.
התשובה של לפיד כלל לא עונה על השאלה. לא קצת, לא מסביב, פשוט לא עונה על השאלה. נויבך שאלה מדוע הוא מקדם רפורמה שתקטין את החיסכון הפנסיוני של הציבור, והוא עונה לה שיש בעיה במערכת הפנסיונית ולכן הוא מקדם רפורמה שתגדיל את החיסכון הפנסיוני של הציבור. נדמה לי שזה די עונה על ההגדרה המילונית של שיח חרשים.
אז או ששר האוצר לא שמע טוב את השאלה, זו אפשרות אחת והיא לגיטימית. אפשרות אחרת, מבהילה בהרבה, היא ששר האוצר לא בקיא בפרטים. אולי כדאי להגיד את זה בצורה מעט בוטה יותר. האפשרות האחרת היא ששר האוצר לא יודע, לא מבין, אולי לא טרח להבין, מה פקידי האוצר הכניסו לו לחוק ההסדרים, באצטלה של "רפורמה בפנסיה". אולי הם בכלל השחילו את שר האוצר, לכו תדעו (אם כי זה נראה לי קלוש ביותר). כי מה שפקידי אגף התקציבים הכניסו לו שם היא "רפורמה" שמטרתה המיידית היא להגדיל את הכנסות המדינה ב-1.2 מיליארד שקל. זהו. זו לא רפורמה בפנסיה. בדיוק מסיבה זו אגף שוק ההון מחרים את הדיונים בנושא הזה בוועדת העבודה והרווחה, ומתנגד לאופן שבו אגף תקציבים מקדם את העניין הזה. למעשה, באגף שוק ההון חושבים את ההיפך המוחלט – שהיה צריך להגדיל את הטבות המס לחיסכון הפנסיוני. רק שזה עולה כסף, ולכן זה כלל לא עלה על הפרק.
אפשרות שלישית, שגם אותה צריך להביא בחשבוו, היא ששר האוצר דווקא יודע היטב מה יש בחוק ההסדרים, אבל לא נוח לו להודות בזה ולכן הוא מעדיף לדבר בשיחדש. והאמת היא, שגם זו לא אפשרות מי יודע מה.

[עדכון, 18:30: אסף קוט לקח את הפוסט הזה ושם אותו על קיר הפייסבוק של שר האוצר ושאל "שאול אמסטרדמסקי (כלכליסט) מעלה פה כמה סוגיות מטרידות בנוגע לתשובות שנתת לקרן נויבך בעניין הפנסיה. יש תגובה?"
שר האוצר יאיר לפיד הגיב: כן, ששאול אמסטרדמסקי יודע היטב שיש עוד אפשרות: שאת הדיון מול הכנסת על הפנסיות אסור לנהל ברדיו]

4.
הדבר המשמח היחידי בעניין הזה הוא ששר האוצר מכיר בכך שיש בעיה. שיש פצצה פנסיונית שמתקתקת במרץ ועתידה להתפוצץ בתוך 15-25 שנה. הפיצוץ שלה יהיה מאוד לא נעים, ויבוא לידי ביטוי בירידה פתאומית ברמת החיים של אנשים שעבדו וחסכו כל חייהם. אנשים שביום שהם יגלו שאין להם מספיק פנסיה, יצטרכו במקביל לסבסד את אנשי הפנסיה התקציבית, אלה שבקושי חסכו בעצמם משהו לאורך השנים, אבל ייהנו מפנסיה נדיבה על חשבון המדינה. הפוטנציאל לפיצוץ חברתי פועם לו בתוך נבכי הפנסיה.
החלק העצוב הוא ששר האוצר, למיטב ידיעתי, לא עושה שום דבר עם ההבנה הזו. חוק ההסדרים הוא ממילא לא הפלטפורמה המתאימה להביא שינויים מרחיקי לכת בעולם הפנסיה, כאלה שיאפשרו לנו לשמור על רמת החיים שלנו אחרי שכבר לא נוכל לעבוד. בשביל זה צריך להקים ועדה ציבורית רצינית, שיישבו בה אנשים שיכולים לראות את התמונה הרחבה ולא רק פקידי האוצר, ולחשוב איך לעצב את העתיד שלנו. הבעיות שצריך להתמודד איתן בהקשר הזה מסובכות להפליא, ומעסיקות את העולם כולו – העלייה בתוחלת החיים והריביות הנמוכות שרוצחות את הפנסיה. יש פתרונות יצירתיים, אני נחשף להם מדי שבוע בכל מיני פגישות עם כל מיני אנשים. עכשיו רק צריך שמישהו – שר האוצר – ייתן את המנדט לכמה אנשים לשבת ולחשוב ולהמליץ המלצות. ואחר כך לקיים עליהן דיון ציבורי מתאים בכנסת, עד שיאושרו. בפגישת ההיכרות שהייתה לנו, אמרתי את זה לשר האוצר באופן אישי – תקים כבר ועדה. עכשיו, כשמתחלף הממונה על שוק ההון, זו הזדמנות טובה מאין כמותה לעשות צעד כזה, כי גם לא יהיה מי שייעלב.

זה בידיים של שר האוצר. בכל יום שהוא לא עושה את זה, לתפיסתי הוא עושה עוול מוסרי עתידי גדול כלפי הישראלים. בדיוק כפי שעשו קודמיו.

1.
חם לי.
חם לי ומר לי.
חם לי ומר לי ואני עייף נורא.

2.
אני מת על העבודה שלי. מת עליה באמת. אבל לאחרונה היא מכניסה אותי לסחרור. אני נפגש עם עוד ועוד ועוד אנשים, ומכל עבר אני מקבל את הכאפה. מכל עבר אנשים אומרים לי: הולך להיות כאן רע. זה בלתי נמנע. הגדיל לעשות אחד מהם השבוע, אחד שיודע, שאמר בפשטות, כמעט באדישות: זה כבר קרה.

נמאס לי. אני יודע יותר מדי. אני לא מתכוון לזה בהתנשאות, אלא לתאר מצב של חריגה מהקיבולת. אני יודע יותר מדי. אני יודע יותר מדי על המתקפה שהעתיד שלנו נמצא תחתיה. על איך הולכת להיראות מערכת הבריאות בעוד עשור וחצי, על איך הולכת להיראות מערכת החינוך בעוד עשור וחצי, על איך הולכים להיראות הכבישים בעוד עשור וחצי.

אני יודע יותר מדי על המתקפה על הפנסיה שלנו. אני יודע יותר מדי על מה שהולך לקרות לכל מי שיהפוך לסיעודי. לעזאזל, אני יודע שיותר ויותר אנשים הולכים להפוך לסיעודיים. הי, אפילו אני, סביר להניח.

נמאס לי מכל זה. המוח שלי מתחיל להראות מצוקה. אני מזיע. אני מזיע פחדים וחרדות. אני הולך לשירותים ויוצאים לי שם פחדים וחרדות. אני שוכב לישון וחולם על זה. אני קם בבוקר וחושב על זה. אני רואה את הילדים שלי, ומאחוריה עומדים גדודים של פחדים וחרדות. מאחוריהם נפרשת תמונה של חיים בצפיפות, בלכלוך, בזיהום סביבתי, בעולם של משאבים נעלמים, בעולם של מצוקה כלכלית.

ואני כותב על זה. אני כותב על זה הרבה כי אני חושב שזה חשוב. אני חושב שאנשים צריכים לדעת. אולי אני סתם לא רוצה להרגיש לבד בתוך כל אובדן העשתונות הזה.

3.
ואולי זה בכלל הכל בראש שלי. אני מנסה להרגיע את עצמי שזה הכל בראש שלי. שאני סתם דפוק. רואה שחורות. לא מסוגל לראות את חצי הכוס המלאה. אבל אז אני נפגש עם אנשים, ועוד ועוד אנשים, והם כולם אנשים שמבינים, אנשים מתוך המערכת, והם כולים אומרים לי את אותו הדבר. ומכל פגישה אני יוצא יותר ויותר מרוסק.

ואתם יודעים מה משותף לכל האנשים האלה? רק השבוע זה התבהר לי. הם כולם מסודרים. לכולם יש משכורות יפות, לחלק גם פנסיה תקציבית מפנקת שהמסים שלי משלמים, וישלמו. ואם לא זה, אז יש להם מלא נכסים. או עתיד מלא בנכסים. איך שלא יהיה, הם מסודרים רבתי. הם יושבים בכסאות הנוחים שלהם, במשרדים המרווחים שלהם, בבגדים המגוהצים שלהם, בנעליים המצוחצחות שלהם, בתסרוקות המוקפדות שלהם. ואני? אני מסתכל עליהם, ומקשיב, ושומע מה שהם אומרים, והכל מחלחל פנימה, ואז אני נפרד מהם, הולך, הולך בחזרה אל חיי נטולי הנכסים, אל האוטובוס או אל האוטו שכבר דפק 45 אלף קילומטר למרות שהוא רק בן שנה וחצי, והכל מפעפע שם בפנים, אל פרוזדורי הלב, ושוקע, עוטף ברקמת שומן את הלב שלי, ומחכה ליום פקודה.

הם אומרים לי, האנשים המסודרים האלה, שנצטרך לעבוד עד גיל 75. לפחות. כלומר, אתם ואני נצטרך, הם לא. אחד אמר לי שצריך להתכונן לעולם של שלוש קריירות. אחרח השווה והעלה – ארבע קריירות. ובמה עובדים כשאתה בן 75, שאלתי אותו. במקדונדלס, הוא אמר בלי למצמץ. המשכורת שלו היא שש ספרתית. כמו גם של האישה שבמשרדה ישבתי השבוע בשביל לשמוע אותה אומרת שהמדינה התפרקה מהאחריות לענייה. התפרקה מאחריות. התפרקה התפרקה, אבל המשכורת שלך היא שש ספרות בחודש, חשבתי. שש ספרות. התפרקה מאחריות. תני לי שש ספרות בחודש וגם אני אגיד לך שהמדינה התפרקה מאחריות. הי, אני אגיד לך מה שאת רוצה בשביל שש ספרות לחודש.

די. נשבר לי מזה. נשבר לי מלדעת את זה. רוצה לא לדעת את זה. רוצה להסתכל בעיניים של הבן הגדול שלי ולחשוב שאני משאיר לו עולם טוב יותר אחרי. שאני משאיר לו חיים של רווחה כלכלית, ועולם מלא בצדק, ויופי טופי, ים בריכה בנים וכיף. תעשו לי ממנטו. תעשו לי שמש נצחית בראש צלול. לא רוצה לדעת יותר את מה שאני יודע.

4.
גם ככה לאפאחד לא אכפת.

סליחה. יש הרבה אנשים שאכפת להם. חלקם אפילו צועקים ברחובות מדי פעם, אפילו לעיתים קרובות. אבל האחרים, הרוב, יושבים בבית ומודאגים. ואם לא מודאגים, אז מדחיקים. ואם לא מדחיקים, אז סתם אובדי עצות. מה עושים? איך מתמודדים עם זה? איך מתמודדים עם זה שהאוכלוסיה כאן הולכת להפוך לזקנה יותר בבת אחת, וכל התשתיות הסיעודיות במדינה בכלל לא מוכנות לקפיצה הזו, ורק מי שיש לו מלא כסף יצליח לדאוג לעצמו, או להוריו, להזדקנות מכובדת. מה עושים עם זה עכשיו? מה עושים עם המידע הזה בזמן שהילד בוכה על זה שהצעצוע שלו נשבר, ובזמן שאתה עייף עד מוות, ובזמן שהמשכורת שלך לא עולה לשום מקום, ובזמן שאתה כבר שמונה שנים לא מבין איזה קסם צריך לעשות בשביל שתוכל לקנות דירה מתישהו בחיים שלך, מבלי שאחד ההורים שלך ימות.

ויש גם כאלה שמשום מה מתעקשים כל הזמן להגיד לך שאתה טועה. לא חשוב שזה לא אתה שאומר את הדברים האלה, כי אתה מביא את הדברים בשם אומרם, אבל הם בכל זאת חשים צורך להוקיע. להעמיד על טעות. להגיד לך שהכל טוב, והכל זורם, וצריך שתהיה תחרות, וכאלה, ואתה פופוליסט, ודמגוג, ושמאלן. למרות שפעם בכלל הצבעת לאריק שרון. אריק פאקינג שרון. שמאלן עאלק.

5.
זה כבר קרה, אמר לי האיש שישבתי איתו השבוע, זה כבר קרה. העשור האחרון, זה עם הצמיחה הגבוהה, נסמך על פירמידת הגילאים, הוא אמר לי. פירמידה עם הרבה מאוד אנשים בגילאי העבודה. ועכשיו האנשים האלה מגיעים כולם לפנסיה בבת אחת, ולא יהיו מספיק אנשים שיעבדו. זה לא תסריט פסימי, זו המציאות הבלתי נמנעת. ומה עושים עם זה? איך מתמודדים עם זה? עם העובדה שהנשיאה בנטל רמת החיים הקולקטיבית שלנו תיפול על כתפיים מועטות יותר? שאלתי אותו. הוא רק חייך באפאטיות האופיינית לו ואמר, זה כבר קרה, אין מה לעשות עם זה, יהיה כאן עשור ומשהו מאוד לא טובים. תתנחם בזה שבמקומות אחרים יהיה יותר גרוע, אמר לי.

אני מצטער. אני חוזר על עצמי. אני לא רוצה להלאות אתכם. יש אנשים שצועקים ריכוזיות! ועדים גדולים וחזקים! אני מעדיף להיות זה שצועק פנסיה! ודמוגרפיה! וכאלה. אבל זה לא עוזר לי הרבה.

אולי אני צריך להתחיל לכתוב על חדשות טובות. על אנשים שממציאים דברים. אנשים שמגלים דברים. אנשים שיוצרים. אנשים שיש להם אופק. אנשים טובים ונחמדים.

6.
בקרוב אנחנו עוברים מכאן. 9 שנים בירושלים מסתיימות להן, ואני אפילו לא מתרגש מזה. חם לי מדי. מר לי מדי. עייף לי מדי. אני צריך לעשות ריסטארט. סליחה שהוצאתי את זה עליכם. אפשר להתפזר.