0.
קודם כל, קצת מוזיקה. החברה הטורקיה הנפלאה שלי אפשין שלחה לי השבוע לינק להיפ הופ או ראפ או השד יודע איך קוראים לזה בטורקית (יש שם גם שירים בעברית. לא יודע איך זה הגיע לשם ומה שיתוף הפעולה הזה). האמת? ממכר ומדבק. הנה, קחו דוגמית:
1.
השבוע, לפני שנה, הגענו לכאן. מבולבלים, הלומי ג׳ט לג, לא יודעים מה בדיוק צופן לנו המקום החדש הזה. הילדים לא ידעו מילה באנגלית, אנחנו בקושי ידענו איפה הדירה ששכרנו, מה יש בה, איך מגיעים ממקום למקום, איפה אוכלים, מה אוכלים, עם מי אוכלים, וכאלה.
שנה חלפה. לאחרונה הגיע גל חדש של ישראלים ללמוד כאן. פתאום אנחנו מסבירים איפה זה ואיפה ההוא ואיפה כדאי ל, ואיפה לא. זה גרם לי לתחושות מעורבים. מצד אחד, זה הזכיר לי את הצבא, ואני משתדל לא להיזכר בצבא. מצד שני, פתאום זה גורם לך להבין – ברמה לא מודעת במיוחד – שאפשר להירגע. אם הגעת למצב שאתם מסביר לאחרים, נותן עצות, שופע חוכמה כמעיין, אז אולי זה אומר שהסתדרת איכשהו.
2.
השנה, לפני שבוע, בערך, התחלתי לכתוב כאן מעין סיכום שבועי. זה התחיל בתור תרגיל בכתיבה, בתור ניסיון לא להחליד, ונמשך בתור משהו שממש נהניתי ממנו. נהניתי לאסוף לאורך השבוע רעיונות, רסיסי מחשבות, פירורי דברים מעניינים שנתקלתי בהם, ובסוף השבוע להעלות אותם על הכתב ולנסות להרכיב מהם נרטיב כלשהו, סיפור. נהניתי מהתגובות, נהניתי מהעובדה שאנשים קראו.
עד שזה נהיה יותר מדי.
עד שנהיה לי יותר מדי צפוף, שנהיה לי יותר מדי מוזר שאנשים שאני מכיר קוראים כאן. עד שסימני השאלה שהתמודדתי איתם הפכו לבעייתיים מדי לחשיפה. אז כעבור עשרים ושמונה שבועות – הפסקתי.
מאז כתבתי כאן פה ושם, אבל לא באופן סדיר או שיטתי.
זה חסר לי.
3.
בימים אלה אנחנו מתחילים מחדש. הילדים כבר יודעים אנגלית, אנחנו כבר יודעים מה אנחנו עושים כאן, אנחנו כבר יודעים איך מסתדרים כאן, אנחנו כבר יודעים איפה אוכלים מה (בבית, אוכל ישראל), ומה לא כדאי להזמין אף פעם בחוץ (סלט).
מלבד זה, התחלפנו בתפקידים – היא התחילה ללמוד, ואני עובד מהבית במשרה חלקית. יש לזה המון משמעויות, שאכתוב עליהן בעתיד. אבל יותר מהכל, מדגדג לי לחזור ולכתוב סוג של סיכום שבועי. בכלל, מדגדג לי לחזור לכתוב. חזרתי לכתוב קצת עבור כאן – טור שבועי חדש שעוד אין לו שם, אבל אמור לעסוק באקטואליה, בערך, ובדברים שמעניינים אותי, ובתקווה – בחיבור בין השניים. כאמור, אין לזה עדיין שם, ואנחנו מחפשים, אז אם יש לכם רעיונות, השאירו תגובה. בינתיים, הנה הטור הראשון (על אמזון) והשני (על הריבית).
מה שכן, בגלל שהטור הזה לא משביע את תאבון הכתיבה שלי, בשלב זה בכל אופן, אני חושב שאנסה לחזור לכתוב כאן שוב. הייתי אמור להתחיל לכתוב במקום נוסף, אבל לצערי העמוק – העמוק מאוד מאוד – נראה שזה לא הולך להסתדר. אז במקום זה, ובמקום לשמור בבטן, אנסה לחזור כאן באופן סדיר יותר. אולי אחת לשבוע, אולי לא, נראה.
בינתיים, הראש מתפוצץ מרעיונות. כבר המון זמן שזה לא קרה לי. ממש מתפוצץ. מוצא את עצמי עומד ברמזורים וכותב לעצמי פתקים על קבלות מקומטות, או שולח לעצמי הודעות קוליות. אם אצליח להגשים אפילו עשירית מזה במהלך השנה הזו, אהיה מרוצה מאוד.
4.
הדבר הכי קשה שעשיתי מימיי הוא להיות הורה.
בימים אלה, בגלל שאני הרבה יותר הורה ממה שהייתי קודם, לפחות נומינלית, אני משתדל לעשות את זה אחרת. אני משתדל לחבק את המציאות, את ההורות שלי, גם את החלקים הפחות נעימים שלה, ויש מלא כאלה.
מנסה, לא בהכרח מצליח, אבל מנסה. אני כותב את הדברים האלה רק בתור תזכורת לעצמי לכתוב עליהם בעתיד כמו שצריך – בהרחבה.
5.
זהו, הפוסט הזה הוא יותר מהכל הצהרת כוונות. לא היה לי משהו חשוב במיוחד להגיד. בינתיים, עשו לעצמכם טובה, הורידו את הפרק הזה של הפודקאסט של אלכס בלומברג, מייסד רשת הפודקאסטים גימלט, והיו מוכנים להישאב פנימה. זה פרק לא קל, לא קל בכלל, אבל הוא לגמרי שווה את זמנכם. אני פשוט לא רוצה לספיילר, אחרת הייתי מרחיב.
0
קודם כל, קצת מוזיקה. והפעם, Ramblin Man, של למון ג׳לי. גיליתי את השיר הנהדר הזה בפלייליסט של אחותי הגדולה המאומצת, רוני זינגר:
1
אֲנִי מְצַמְצֵם אֶת עַצְמִי
כְּדֵי נְקֻדָה
אַלְמוֹנִית
שֶׁלֹא לְהַטְרִיד בְּגוּפִי
מַלְכֻיוֹת.
(השיר האהוב עלי ביותר של א. חלפי, שחקוק על המצבה של א. איינשטיין)
2
בהתחלה חשבתי לספר כאן על מחקר מעניין שנעשה בבולטימור, שבמסגרתו החוקרים בדקו איזה סוג של תוויות מזון יכולות לגרום לצרכנים (בדגש על בני נוער שחורים) להקטין את צריכת השתיה הממותקת שלהם (בעיקר קולה). הניסוי הזה פורסם במחקר שראה אור בסוף 2014 (זמין כאן, ההודעה לעיתונות נמצאת כאן), במסגרתו החוקרים בדקו כל מיני סוגים של תוויות מזון. הם הציבו ארבעה סוגים של שלטים ליד המשקאות הממותקים: בראשון, פשוט ציינו את הקלוריות שבמשקה. בשני, ציינו את מספר כפיות הסוכר, בשלישי את מספר הדקות שצריך לרוץ בשביל לשרוף את כמות הקלוריות שבפחית קולה אחת, וברביעי את מספר המיילים שצריך ללכת בשביל לשרוף את כמות הקלוריות שבפחית אחת.
כלומר, ליד מדפי בקבוקי הקולה הוצב אחד מהשלטים הבאים:
* בבקבוק הזה יש 250 קלוריות
* בבקבוק הזה יש 16 כפיות סוכר
* תצטרכו לרוץ 50 דקות בשביל לשרוף את הקלוריות שבבקבוק הזה
* תצטרכו ללכת 5 מייל בשביל לשרוף את הקלוריות שבבקבוק הזה.
איזו תווית לדעתכם, הצליחה להשפיע יותר מכל האחרות על היקף צריכת בקבוקי הקולה?
התשובה תופיע בסוף הסעיף הזה.
החוקרת הראשית של הניסוי, Sara N. Bleich
רציתי לספר על המחקר הזה בהקשר של נייר שקראתי לאחרונה של כלכלן שאני מאוד אוהב, פרופ׳ אריאל רובינשטיין, יחד עם ד״ר אילה ארד. הנייר הזה (זמין כאן) הוא אחד הדברים הבודדים של רובינשטיין שקראתי שפשוט לא הסכמתי איתם בשום צורה ועניין. בגדול, רובינשטיין וארד טוענים כאן (על בסיס ניסוי שערכו) שהתערבות ממשלתית שמבוססת על כלכלה התנהגותית היא פסולה. התערבויות כאלה נעשו בשנים האחרונות בארה״ב, בבריטניה, גם בישראל, ובמדינות אחרות בעולם. הן מבוססות על התורה שפיתח חתן פרס נובל לכלכלה פרופ׳ ריצ׳ארד ת׳יילר, תורה שהוא קרא לה ״פטרנליזם ליברטריאני״. רובינשטיין וארד שוללים את התפיסה הזו מכל וכל וטוענים, בשורה התחתונה, שהיא אינה עולה בקנה אחד עם העדפות הצרכנים עצמם. לפי הניסויים שהם ערכו (בקרב סטודנטים בישראל, בארה״ב ובגרמניה), הצרכנים מעדיפים שהממשלה תיתן להם כלים לבחירה מושכלת, ולא תבצע את הבחירה במקומם, וגם לא ״תדחוף״ אותם אל עבר הבחירה שהמדינה חושבת שהיא הבחירה הנכונה, כפי שמציעה התורה של ת׳יילר. הדחיפה הזו (או Nudge, באנגלית), היא שעומדת בבסיס התורה של ת׳יילר, והרציונל מאחוריה הוא פשוט: בתחומים רבים, כמו פיננסים או תזונה, בני האדם מתקשים לקבל החלטה מושכלת באמת, בגלל שורה של חסמים פסיכולוגיים. המדינה יכולה לגשר על פני החסמים האלה ולעצב את תהליך קבלת ההחלטות של הצרכנים כך שייקל עליהם לקבל את הבחירה ״הנכונה״ יותר עבורם, בחירה שהם לא היו מקבלים לולא הדחיפה הזו.
תוויות המזון כמו בניסוי בבולטימור – כמה כפיות סוכר, כמה מיילים צריך ללכת או כמה דקות צריך לרוץ – הן דחיפה שכזו. זו לא כפייה של הבחירה (המדינה לא אוסרת לצרוך קולה), אלא דחיפה לכיוון הנכון (׳אם נמחיש לצרכנים מה הנזק של הקולה, הם יעדיפו שלא לצרוך אותה׳).
אחרי שקראתי את המאמר של רובינשטיין וארד כתבתי לו שאני לא מסכים איתו בכלל. לדעתי, שתי הדוגמאות שאותן הם מזכירים במאמר – פיננסים ותזונה – הן בדיוק הדוגמאות הקלאסיות מבחינתי (וגם אלה שאני מכיר יחסית מקרוב בגלל העבודה שלי) שבהן לצרכנים אכן יש קשיים רבים לקבל את הבחירה הנכונה (או הבריאה) יותר עבורם. הבעיה העיקרית במשפט האחרון שלי הוא שאני (או המדינה) מניח שאני יודע מה הבחירה הנכונה עבור הצרכנים, וזה נכון, אני אכן מניח את זה. אני חושב שבשתי הדוגמאות האלה זה לא מופרך להניח שאנשים היו מעדיפים שרמת החיים שלהם בגיל הפרישה לא תרד בצורה משמעותית, ושהם לא יחטפו סוכר ויתר מחלות איומות שנובעות מצריכת סוכר מוגזמת (בדגש על משקאות ממותקים). אני חושב שמחקרים רבים הראו שמתן מידע גלוי ושקוף לצרכנים בשביל שיקבלו החלטה מושכלת אינו מספיק, משום שהמידע קשה מאוד לעיכול, לעיבוד, להשוואה וכו׳. ולכן, לדעתי, התערבות סטייל nudge הינה מוצדקת (האמת שלדעתי בשתי הסוגיות יש מקום להתערבות אפילו יותר פטרנליסטית, אבל אין לי כח להיכנס לזה כרגע).
וזה בדיוק השלב לתת את הפתרון לשאלה איזו תווית עבדה הכי טוב בבולטימור: האמת היא שהמחקר מצא שכל התוויות, כלומר כל סוגי השלטים, הצליחו להוריד את צריכת השתיה הממותקת בהשוואה לתקופה שלפני שהוצבו בחנויות. אבל, התווית שעבדה טוב יותר מכל התוויות האחרות בניסוי בבולטימור היתה התווית שהמחישה כמה מיילים הצרכנים יצטרכו ללכת בשביל להוריד את כמות הקלוריות שבבקבוק קולה אחד (5 מייל).
אני חשבתי שזה יהיה השלט עם כמות הדקות שצריך לרוץ, אבל כנראה שההמחשה הזו עדיין מופשטת מדי עבור רוב האנשים. רוב האנשים, כנראה, לא מסוגלים לדמיין מה זה אומר לרוץ חמישים דקות, אבל יכולים לדמיין בקלות מה זה אומר ללכת חמישה מייל. זה הרבה.
בעיני, התועלת החברתית שב״דחיפות״ שכאלה גדולה לאין ערוך מחוסר שביעות הרצון התיאורטי (או המעשי) של צרכנים מסוימים מכך שהמדינה דוחפת אותם ומעצבת את הבחירה שלהם במקום לתת להם מידע מלא ובחירה מלאה. אז חשבתי להרחיב על זה, ולעמת את המחקר הזה עם המחקר הזה, אבל בסוף החלטתי שלא.
3
רציתי לספר גם על הקורס המעניין שאני לוקח הסמסטר, Using Big Data to solve Economic and Social Problems. הקורס הזה ממש מגניב אותי כי הוא משלב כל מיני דברים שאני אוהב – דאטה, ויזואליזציות, כלכלה מעשית ומדיניות ציבורית. לא חוקרים שיושבים ובונים מודלים שמנסים לתאר את העולם, בהצלחה רבה יותר או פחות, אלא חוקרים שדוחקים עוד ועוד את גבול המחקר הכלכלי המעשי קדימה, ובונים מאגרי מידע מטורפים בהיקף שלהם, ומסיקים מהם מסקנות שיכולות לסייע למעצבי מדיניות ציבורית לבנות עולם טוב יותר, ללא גרם אחד של ציניות.
מי שבנה ומעביר את הקורס הזה הוא אחד הכוכבים העולים של המחלקה לכלכלה בהרווארד, ראג׳ צ׳טי (Raj Chetty). הקורס הזה מפוצץ. בשני השיעורים הראשונים האולם הגדול במיוחד שהקצו לו (500 מקומות) היה מלא עד אפס מקום, כולל על כל המדרגות, עד כדי כך שהם נאלצו לפתוח חדר נוסף בשביל להקרין בו את השיעור. לבסוף עברנו ללמוד באולם הענקי של אחת הקתדרלות שעל יד הקמפוס (השד יודע למה להרווארד יש קתדרלה, וכנראה שיש הרבה יותר מאחת, אבל זה כבר סיפור אחר).
החוקר Raj Chetty
צ׳טי, יחד עם הצוות שלו, בנה בשנים האחרונות (למען האמת, ממש בשנתיים האחרונות), מאגר מידע עצום בשם Opportunity Altlas. הם שמו ידיהם על מידע יקר ערך של הלמ״ס האמריקנית ורשויות המס האמריקניות, והצליחו להרכיב בעמל רב מאגר דינמי שמראה מה קרה להכנסות של האמריקאים במרחב החללזמן. התחלת המחקר המתגלגל הזה היתה צנועה יחסית (זה ממש בלשון סגי נהור, זה ממש לא צנוע). אחד הגרפים שצמחו מראשית המחקר היה הגרף הזה:
היעלמותו של החלום האמריקאי – הסיכוי הפוחת של ילידי כל עשור להגיע לעשירון הכנסה גבוה יותר מהעשירון של הוריהם
את הגרף הזה קוראים מלמעלה למטה. הסתכלו על הקו שכתוב עליו 1940. הגרף הזה מתאר את הסיכוי של ילדים שנולדו בשנות ה-40 להרוויח יותר מהוריהם באותו גיל. הגרף הזה, כמעט לכל אורכו, נושק ל-100%. כלומר, לילדים בני כל העשירונים (למעט העשירון הגבוה יותר) שנולדו ב-1940, היה סיכוי של כמעט 100% להרוויח יותר מההורים שלהם.
עכשיו תראו מה קורה לאורך העשורים – עם כל עשור שאנחנו מתקדמים, 1950, 1960, 1970, 1980 – הגרף הזה הולך וצונח. המשמעות היא שככל שאנחנו מתקדמים קדימה בזמן, הסיכוי של ילדים להרוויח יותר מההורים שלהם (כלומר, לעלות בסולם הכלכלי) פוחת.
בשביל להפוך את זה לגרף רציף, החוקרים לקחו את המידע עבור כל שנה ושנה, וסידרו אותו יפה בגרף הזה. זה הגרף המפורסם ביותר מתוך המחקר הזה, שכונה The Fading American Dream. הנה הוא:
מה שאתם רואים פה זה את המוביליות הכלכלית של ילדים אמריקאים הולכת וצונחת לאורך השנים.
היו כל מיני ביקורות שנכתבו על הגרף הזה ועל המחקר הזה, חלקן טכניות וחלקן מהותיות. למשל, שייתכן מאוד שמה שקרה בשנות ה-40 היה אנומליה, ושמה שקורה בשנות ה-80 הוא הנורמלי. אחרי הכל, שנות ה-40 היו השנים של הצמיחה הגבוהה, ההתאוששות אחרי עשור של השפל הגדול, הבום של מלחמת העולם השניה (בארה״ב) ואחריה, וכו׳, ואי אפשר להשוות את התקופה ההיא לשנות ה-80. אין לנו מספיק מידע אחורנית בשביל להיות מסוגלים להדוף את הטענה הזו, וייתכן שהיא נכונה, וייתכן שלא. כך או אחרת, זה לא משנה את התופעה עצמה – הסיכוי של ילדים (אני רוצה להגיד שנולדים היום, אבל אני אתאפק ואגיד שנולדו בשנות ה-80) לטפס מעלה בסולם הכלכלי-חברתי, הסיכוי הזה פוחת. הסיבות, לפי צ׳טי, הן שתיים: הסיבה העיקרית היא העלייה באי השוויון בחלוקת ההכנסות (כך שפירות הצמיחה מתרכזים יותר ויותר בעשירון במאיון ובאלפיון העליון), והסיבה השניה היא שקצב הצמיחה פשוט האט בעשורים האחרונים (כלומר, העוגה גדלה לאט יותר מבעבר, והגידול שלה מתחלק באופן בלתי שוויוני יותר מאשר בעבר).
אבל האמת שזו ממש היתה רק ההתחלה של המחקר. מה שקורה בכיתה, בשיעור של צ׳טי, מעניין פי אלף. כי מה שהוא מראה בכל שיעור ושיעור הוא איך הגיאוגרפיה משפיעה באופן מהותי על רמת ההכנסה העתידית של ילדים. וליתר דיוק, ככל שילדים עוברים להתגורר בשכונה טובה יותר מבחינה סוציואקונומית בגיל מוקדם יותר, כך ההכנסה העתידית שלהם בתור מבוגרים תהיה גבוהה יותר. הגרף המהמם באמת שהוא הראה באחד השיעורים הוא הגרף הזה (יא אלוהים, אני לא מאמין שאני עושה פוסט עם גרפים על גבי גרפים):
אם יש לכם ילדים, זה הגרף בשבילכם. הוא מראה כיצד מעבר משכונה לא טובה של מטרופולין בוסטון (roxbury) לשכונה טובה יותר (savin hill) שיפרה את ההכנסה העתידית של ילדים. שימו לב, אלה נתוני אמת. זו לא הערכה, אלא נתונים ממש של רשויות המס האמריקניות ששולבו יחד עם נתוני הלמ״ס. והחלק הכי יפה של הגרף, הוא הקשר לגיל: ההכנסה הממוצעת של כל הילדים שעברו מהשכונה הפחות טובה לשכונה היותר טובה עלתה, אבל ככל שהילדים עברו בגיל מוקדם יותר, כך היא עלתה יותר, הרבה יותר. למעשה, איפשהו בגיל 25 ההשפעה של מעבר הדירה על ההכנסה כבר נעלמה לחלוטין. בקיצור, אם אתם מגדלים את הילדים שלכם בשכונה לא טובה, עשו כל מה שאתם יכולים בשביל לעבור לשכונה טובה יותר, בשלב כמה שיותר מוקדם (ההשערה המרכזית של החוקרים היא שזה קשור לאיכות בתי הספר, אבל גם לפרמטרים נוספים. אתם מוזמנים לקרוא את המחקר המלא).
רק שהעניין הזה – לעבור לשכונה טובה יותר – הוא לא כל כך פשוט, בעיקר עבור משפחות ממעמדות נמוכים. אחרי הכל, יש סיבה שבגללה הן גרות בשכונה הפחות טובה: מחירי הדיור שם נמוכים יותר כי אף אחד לא באמת רוצה לגור שם. אז מה עושים? צ׳טי הקדיש לא מעט שיעורים בשביל לתאר כל מיני נסיונות שנעשו בארה״ב לאורך השנים. בחלקם הממשלה חילקה ואוצ׳רים למשפחות משכונות לא טובות לעבור לשכונות יותר טובות. אבל מאחר שבסופו של דבר לא ניתן להעביר שכונות שלמות לשכונות אחרות (ואפילו אם היה ניתן, זה לא היה עוזר כי השכונה אליה הם היו עוברים היתה משתנה לחלוטין), צ׳טי ומאגר המידע שלו מנסים לסייע למעצבי מדיניות ציבורית כיצד אפשר לעשות את ההיפך – להביא את מה שקיים בשכונות טובות אל השכונות הפחות טובות.
כישראלי, הקורס הזה הוא פשוט קנאה אחת גדולה. בישראל אין מאגר מידע כזה, כי הדיווח למס הכנסה אינו שמי. הלוואי והיה. לביטוח הלאומי יש מאגר מידע דומה, אבל הכל שם מסורבל, מסואב, ובעיקר תקוע בעשור החמישי של המאה הקודמת. אפילו אם היו לנו חוקרים בקנה המידה של צ׳טי לא היינו מסוגלים לייצר מאגר מידע כזה, לצערי העמוק.
ברוח המידע הפתוח ששורה על הקורס הזה, המאגר הזה פתוח וזמין לכולם כאן, ואף מכיל מדריכונים שמראים לכם איך לחקור את המידע, איך ליצור השוואות מעניינות וכו׳. איך המוביליות הכלכלית משתנה מגזע לגזע (לילדים שחורים, למשל, יש הסיכוי הנמוך ביותר לעלות מעלה בסולם) וכו׳. אני ממליץ בחום רב להתנסות בו.
זה קורס מרתק, באמת, וזה ממש על קצה המזלג מה שכתבתי כאן. רציתי לספר על זה יותר, אבל סוף החלטתי שלא.
4
בשלושת השבועות האחרונים אני כותב טקסט ארוך על פחד מאוכל. ובפרט, על הפחד שלי מאוכל. אני לא יודע למה אני כותב את זה. כלומר, אני יודע ולא יודע. אני כותב את זה כי מעניין אותי לחקור את זה. מעניין אותי להבין מניין נובע הפחד שלי מאוכל, ומדוע הפחד הזה השתנה מאוד לאורך השנים. אחי הצעיר ביקר אותנו השבוע, והמחיש לי עד כמה הפחד שלי נמוג והתרכך עם השנים. הוא, אגב, טוען שזה לא פחד מאוכל, אלא גועל ממאכלים מסוימים. אני חושב שזה הסבר פשטני מדי. אני חושב שאני באמת מפחד מפטריות, מחצילים, מקישואים. ואני תוהה למה פתאום הספקתי לפחד מברוקולי.
במקור, חשבתי להפוך את הטקסט הזה לספר. אבל המחשבה הזו התאיידה. אחרי זה חשבתי להפוך את הטקסט הזה לסדרה לפודקאסט, אבל גם המחשבה הזו התאיידה. אני ממשיך לכתוב אותו כי ממילא אני צריך לכתוב משהו לסדנת הכתיבה שלי, אז למה לא, אבל אני מודה שזה כבר לא נובע ממני באותה חיוניות כמו קודם.
חברה טובה נתנה לי עצה להתחיל לכתוב את הטקסט הזה, במקביל, גם בעברית. לפרסם כאן בבלוג חלק אחרי חלק, ולראות מה התגובות. אם זה עובד או לא, אם זה מגיע לאנשהו או לא. אני חושב שאני אנסה לעשות את זה.
וזו הסיבה, בעצם, שהחלטתי לכתוב את סיכום השבוע הזה. לא היה לי כח לכתוב אותו. הרוח במפרשיי שככה משהו, לא רק לגבי סיכומי השבוע אלא באופן כללי. אבל הרעיון שלה, לנסות לכתוב בכל שבוע חלק נוסף של הטקסט בעברית, מצא חן בעיני. אז חשבתי לעצמי, יאללה, סיכום שבוע אחרון לעת עתה, ואחרי זה ננסה להתמקד בסיפור אחד ארוך ומתגלגל.
אז הנה, זה היה סיכום שבוע 28. אני חושב שאפסיק כאן, ואולי אחזור לסיכומים האלה לקראת הסוף, אם נפשי תזדקק להם כמו בהתחלה. בשבוע הבא אנסה להתחיל לכתוב מסע אחר לגמרי, מסע בעקבות הפחד שלי מאוכל. בין לבין, אם תנוח עלי הרוח, אנסה לכתוב טקסטים נקודתיים (כמו הטקסט שאני מתכנן לכתוב כבר שלושה שבועות על עסקת ספוטיפיי-גימלט, ולמה היא לא מסתדרת לי).
5
ואם כבר פודקאסטים, הנה שתי המלצות לפודקאסטים חדשים דנדשים: The Dropout
זה לא הפודקאסט הכי טוב ששמעתי בחיים, אבל אם אתם לא מכירים את הסיפור של חברת Theranos והמייסדת שלה אליזבת׳ הולמס, הפודקאסט הזה בהחלט יעשה את העבודה. סיפור מרתק של יזמת שכיוונה לכוכבים, אבל בדרך עשתה מעשה ברני מיידוף ופשוט הונתה את כל העולם ואחותו, שהסתנוור מהיופי ומהכריזמה שלה (הסיפור, אגב, נחשף על ידי עיתונאי הוול סטריט ג׳ורנל ג׳ון קריירו, שגם כתב עליו ספר מומלץ בשם Bad Blood).
Tally – Over My Dead Body
אם אהבתם את ד״ר מוות או את דירטי ג׳ון, הפודקאסט החדש הזה עשוי לעניין אתכם (הוא מאותו בית יוצר). הוא מביא את סיפורו של זוג יהודי אמריקאי שהתחילו בתור התגלמות החלום האמריקאי על איך נישואין אמורים להיות, שעד מהרה התדרדר להיות חלום בלהות.
אני אוהב את הנסיעות הקטנות האלה מחוץ לעיר. תוך שעה, במקרה הזה, הגענו למקום אחר לגמרי, שעושים בו דברים אחרים לגמרי. זה נשמע מפגר, אני יודע, אבל זה פשוט כל כך טריוויאלי כאן. רגע אחד אתה חי את חייך העירוניים, ורגע אחר אתה באמצע שום מקום, בין עיירה קטנה אחת לאחרת, מתגלש מאיזו גבעה מושלגת. היה זמן משפחתי כיפי במיוחד. אני מניח שנחזור לשם בקרוב לעשות איזה שיעור סקי משפחתי. אחרי הכל, אף אחד מאיתנו מעולם לא עשה סקי (מתבקשת פה בדיחה מפגרת על שם המשפחה).
0
קודם כל, קצת מוזיקה. והפעם, הרכב ישראלי בשם WC שהכרתי הודות לאדוה עם ו״ו אחת. אני לא יודע מי הם ומאין באו, אבל אני אוהב את מה שהם עושים. בספוטיפיי יש כרגע בסך הכל שבעה שירים שלהם, אבל זה מספיק בשביל לחרוש עליהם שוב ושוב ושוב. ״לעולם לא ניכנע״ הוא בעצם טייק על אחד הנאומים המפורסמים ביותר של צ׳רצ׳יל, ו״סליק״ הוא פשוט חביב עלי מאוד. סוג של מיקס בין ׳הבילויים׳, ׳נושאי המגבעת׳ ו׳הג׳ינג׳יות׳. תבלו:
1
יש לי מה להגיד על השבוע החולף, אבל האמת? לא מאוד בא לי. משהו בי מרגיש קצת off לאחרונה. גם במובן של כבוי אבל גם במובן של בצד, מחוץ למגרש.
2
באחד השיעורים שלי השבוע המרצה הציגה את התמונה הזו. היא נקראת Balloon Seller, Kabul, וצילם אותה סיימון נורפולק, ב-2001. אני לא בטוח למה, אבל התמונה נשארה איתי. הוא כותב, אגב, שזו כנראה התמונה הכי ידועה שלו, ושהעורך של הספר שלו הוא זה שזיהה את הפוטנציאל שלה והפך אותה לתמונת הכריכה. כאן אפשר למצוא תמונות נוספות שלו מאפגניסטן.
3
כשאתה הופך להיות מודע מי קורא אותך, משהו נפגם בכתיבה. וליתר דיוק: משהו נפגם בתהליך הכתיבה, במלים שיוצאת לך מהידיים. אני לא כותב אותו הדבר כשאני יודע מי קורא אותי. וזה גם מה שאני מרגיש שקורא כאן, בשבועות האחרונים. אני לא מרגיש בנוח לכתוב הכל, את כל מה שאני רוצה להגיד, אז אני לא. ויוצאים לי פוסטים מוזרים, על דברים אחרים ממה שבאמת הייתי רוצה לכתוב. כי מה שבאמת הייתי רוצה לכתוב עליו הוא מה שמתחולל בפנים, הייתי רוצה לתת דרור למחשבות שמתרוצצות לי בראש. רק שכבר לא נוח לי לכתוב את הדברים האלה כאן. ומאז שיצאתי מטוויטר ומפייסבוק, אין לי ממש איפה לכתוב את כל הדברים האלה.
וזה חבל לי, כי כאן, הבלוג הזה, היה הפלטפורמה האהובה עלי מכל.
אין לי מושג איך חוזרים אחורה. אין לי מושג איך מוחקים מהראש את הידיעה מי בדיוק קורא. אין לי מושג איך מתעלים מעל לזה, איך מתעלמים מזה. אני לא כזה. אני לא יודע איך. אז אני לא כותב את זה.
1
הנה כל הדברים שקנינו באמזון מאז שהגענו לפה, בסדר כרונולוגי יורד (מהאחרון לראשון):
גרבי חורף לילדים
תה
עוד תה
מלא מלא תה מכל מיני סוגים שאין בארץ
כרטיס זיכרון למצלמה החדשה
מצלמה חדשה
פאזל 2,000 חלקים
מחליקי קרח
ספר
מלא עגבניות מרוסקות מהסוג של הביוקר
מרכך כביסה (לא משהו)
טבליות למדיח
קמח פסטה תוצרת איטליה
טחינה לבנונית (בהתחלה היתה טובה, אחר כך התדרדרה)
טאבלט לילדים
עוד תה
שקיות ואקום לסו וויד
סו וויד
טוסטר משולשים
משטח לגו
שני שעונים פושטים לילדים
מגרד קרח ומברשת שלג לניקוי המכונית
חם צוואר במקום אחד שהלך לאיבוד (ובסוף נמצא!)
מגפי שלג בשבילי
ניירות אוריגמי
פומפיה
דאודורנט
שמפו
גרבי נשים
עוד גרבי חורף לילדים
עוד גרבי נשים
עוד רבי חורף לילדים
עוד תה
מדבקת מגן מסך לטלפון
מתאם למקבוק החדש
מקבוק חדש
נעלי ספורט לילדים
כפפות לילדים
כובע חורף בשבילי
כפפות בשבילי
מגנטים למקרר
מתאם לשקע חשמלי
נורות
טחינה אל קרוואן (אה, לא משהו)
עוד נעליים לילדים
עוד טחינה
קמח סמולינה
תרמוסים אישיים לחורף
קמח שיפון
מזרוני אוויר זוגיים לקמפינג
נעליים גבוהות לילדים
מפת שולחן כחולה לתחפושת להאלווין
בקבוקוני פלסטיק לסבון נוזלי
שקיות בגדים למייבש
מגפיים לילדים
עוד נעליים לילדים (הם הורסים זוג בערך כל חודשיים)
ספר בישול
תליון ד״ר סטריינג׳ לתחפושת להאלווין
עוד טחינה
מגפי חורף לילדים
כבל AUX לאוטו
מכנסי ריצה קצרים
משחיז סכינים
עוד גרביים לילדים (הם איכשהו מאבדים אותן בקצב)
חולצה תרמית ארוכה
סט בישול לקמפינג
מעיל גשם קל
כוסות תרמיות לקמפינג
מגפיי חורף בשבילה
עוד תה
צידנית לקמפינג
גזיה לקמפינג
מנקי אסלות
מברשת להברשת מאפים
עוד טחינה!
משטח לאפיית פיצה
דיו למדפסת
סכין עגול לחיתוך פיצה
מעמד לטלפון לאוטו
מטען לטלפון לאוטו
קסדות לאופניים לילדים
ניירות A4
מברשת שיער
מייבש שיער
טחינה
מנעול לאופניים
טבליות למדיח
כבל חשמל למדפסת
פליימוביל
משחק לוח לילדים
בוקסרים בשבילי
טחינה
תה!
מכונה לקיצוץ זקן
תחתונים לילדים
תיק גב בשבילי
שמפו
משקל אלקטרוני למטבח
אזניות אלחוטיות
מיקסר שולחני
2
הרשימה הזו לא אומרת המון (חוץ מזה שיש לנו בעיה קשה של טחינה ועוד יותר מזה של תה), והיא חסרה. היא לא כוללת את הקניה השבועית בסופר, את הדברים שקנינו מחוץ לאמזון (ציוד קמפינג נוסף, למשל, כל מיני בגדים חמים לחורף וכו׳), ורכישות של דברים כמו כרטיסי טיסה, מלונות, רכבות, אופניים, חדר כושר וכו׳.
אבל הרשימה הזו מספקת בשביל לשמש קונטקסט לשאלה שאחד המרצים שלי, ג׳ייסון פורמן, העלה בפתח אחד השיעורים בקורס שלו. אני אכתוב את השאלה הזו באנגלית, כי אני חושב שהניסוח שלה מדויק יותר ככה:
Are we better off today than we were in the 80's?
יש כמה דברים בתוך השאלה הזו שאתם צריכים להגדיר לעצמכם (ככה לפחות הוא אמר לנו). למשל, מי אלה we ומה זה אומר להיות better off. וזה לא ממש פייר, כי זה לב ליבו של העניין. מילא איך אנחנו מגדירים we אבל להגדיר מה זה אומר להיות better of זה כבר חתיכת אתגר.
אחד המאמרים שקראנו לשיעור הזה, למשל, טען באופן קטגורי שמצבנו טוב לאין שיעור לעומת שנות ה-80, ולמעשה לעומת כל יתר התקופות שקדמו לכך בהיסטוריה האנושית. אחד הטיעונים המרכזיים של המאמר הזה (של מייקל קוקס וריצ׳רד אלם) מסתכל על סל הצריכה של האמריקאים, ומראה שאם היום אפילו אנשים מקרב השכבות החלשות מחזיקים בבעלותם מוצרים רבים שפעם לא היו אפילו נחלת כלל המשפחות המבוססות יותר, זו כבר עדות לא רעה בכלל לכך שרמת החיים עלתה.
הם מראים עוד כל מיני דברים. שמספר שעות העבודה שנדרשות היום בשביל לממן גלון אחד של דלק או סל מוצרי מזון בסיסי ירדה דרמטית לעומת שנות ה-80, שאנחנו עובדים היום אינספור פחות שעות לעומת שנות ה-80 (אגב, אם אני זוכר נכון, הנתון הזה לא נכון לגבי ישראל, אבל ייתכן שאני מצטט לא נכון מהזיכרון), ועוד כל מיני טענות מהסוג הזה. בקיצור, בשורה התחתונה, הם אומרים, תגידו מה שתגידו, רמת החיים שלכם היום גבוהה מאי פעם, גם אם אתם עניים (אגב, המאמר הזה נכתב בקיץ 2008, שניה וחצי לפני המשבר הכלכלי העולמי).
למרות שקשה להדוף את הטיעון הזה לחלוטין – בכל זאת, יש דברים שבאופן אבסולוטי טובים היום יותר מאשר בשנות ה-80. אנחנו יכולים לתקשר אחד עם השני בצורה מהירה ויעילה יותר, ההכנסה של משקי הבית גבוהה יותר גם אם מקזזים את האינפלציה (של כל משקי הבית, גם העניים ביותר), אף אחד מאיתנו לא היה מעדיף את שירותי הרפואה של שנות ה-80, וכו׳ – עדיין משהו בטיעון הזה מרגיש קצת משונה.
האם אנחנו רוצים בכלל להשוות את עצמנו לאנשי שנות ה-80? או לצורך העניין, לתקופה מוקדמת יותר? (במאמר הם משווים גם ל-1870). כלומר, האם העובדה שאנחנו לא מתים היום מכל שריטה בברך כי יש לנו כבר אנטיביוטיקה צריכה לגרום לי להרגיש על הכיפאק עם כל הדברים בחיים שמפריעים לי?
כי למרות שהתקדמנו, בתחומים רבים אנחנו סובלים. פקקים, צפיפות באופן כללי, זיהום אוויר (ובאופן כללי), לחץ בעבודה ואפשר לחשוב על עוד מיליון דברים אחרים. אה, ויש את העניין הפעוט הזה עם כך שאי השוויון מאז שנות ה-80 עלה משמעותית. האם זה אומר שהיום אנחנו במקום טוב יותר או לא?
במאמר אחר שקראנו לשיעור הזה (של ניק אברסטט, כלכלן שמגיע דווקא מהימין, לא מהשמאל), מוצגת עמדה אחרת לחלוטין. לפי המאמר הזה, מאז שנת 2000 בערך, הכלכלה האמריקאית ירדה מהפסים. או ליתר דיוק, היא ירדה מפסי הצמיחה שאפיינו אותה מתום מלחמת העולם השניה ועד לשנות ה-2000 (אני לא יודע למה הוא מדבר דווקא על תחילת שנות ה-2000. למיטב זכרוני כבר באמצע שנות ה-70 העסק התחיל להשתנות, אבל אני אזרום לרגע). מאז, הוא אומר, הכל בירידה. קצב הצמיחה השנתי בירידה (עוד לפני המשבר של 2008), שיעור המועסקים בירידה, כלומר שאנשים פשוט נפלטים משוק העבודה (בעיקר גברים, אגב). וחוצמזה, אגב, תוחלת החיים (של אנשים לבנים) בארה״ב יורדת בשנים האחרונות, בניגוד ליתר העולם, בעיקר בגלל מגפת האופיאטים. זה די פסיכי.
המרצה הריץ סקר אינטרנטי בקרב הסטודנטים במהלך השיעור בשביל לבדוק כמה מהם חושבים שהיום המצב שלנו טוב יותר מאשר בשנות ה-80. אני לא זוכר את התוצאות המדויקות, אבל היו לא מעט סטודנטים שטענו שלא. אלה כולם סטודנטים בהרווארד, כן?
3
אגב, הנה עוד נתון שהוא הציג בשיעור שלו. אמנם שמעתי וקראתי על זה כבר, אבל חשבתי ששווה לחזור על זה שוב: קצב החדשנות נמצא בירידה. איך מודדים חדשנות? אחת האפשרויות הוא לבדוק מה קורה לקצב העליה בפריון העבודה, כלומר בכמות התקופה של עובד ממוצע בשעה ממוצעת. אם קצב העלייה בפיריון העבודה משנה לשנה עולה, זה אומר שהחדשנות בעלייה, כי הודות לחידושים טכנולוגיים אנחנו מפיקים יותר ויותר בכל שעה. אם קצב העלייה של פיריון העבודה מאט, זה אומר שקצב החידושים הטכנולוגיים – החדשנות – יורד. והאמת היא, שהוא יורד. הנה, תראו:
רואים את ההתמתנות בגרף החל משנת 2010 בערך, שם בקצה הימני של הגרף? זו בדיוק הירידה בקצב העליה בפיריון. כלומר, הפיריון עולה – אנחנו מפיקים יותר בכל שעת עבודה, בממוצע – אבל הוא עולה יותר לאט. וזה אולי נשמע ׳יאללה נו, צרות של עשירים׳, אבל זה לא. זה יכול להיות סממן לא רע לכך שהעלייה ברמת החיים שהתרגלנו אליה בעשורים האחרונים, לא מעידה על מה שצפוי בעתיד.
או במלים אחרות, כלומר, גם אם אתם מרגישים שאנחנו חיים בעתיד, ואנחנו באמת חיים בעתיד, קצב החידושים הטכנולוגיים בעשורים האחרונים נמוך יותר מבעבר. הגרף הזה מגיע אחורה רק לשלהי שנות ה-80, אבל אם הוא היה נמתח עד למאה ה-19, אפשר היה לראות שהמצאת הטלפון, החשמל, מנוע הקיטור וכו׳, הקפיצו את הכלכלה בקצב הרבה הרבה יותר גבוה. לפלאנט מאני יש פרק נהדר על זה מלפני שנתיים.
4
ולמרות שזה נשמע שאני נהנה מאוד בשיעורים, האמת היא ש… לא יודע. לא כמו בתחילת הסמסטר הקודם. אני לא יודע בדיוק למה, אבל מה שנראה לי נוצץ עד בלי גבול בתחילת הסמסטר הראשון נראה בשבועיים האחרונים עמום. מה שהרגיש בהתחלה מלהיב, פתאום מרגיש משומש. קורסים שנראים פצצה על הנייר מתגלים כטכניים מדי, חסרי מעוף, בסיסיים מדי, או סתם מלומדים בחוסר חשק או חוסר יכולת (ואני מודה, זה כבר ממש צרות של עולם ראשון).
לא יודע ממה זה נובע, אולי זה סתם מקרי, ואולי זה קשור לכך שסף הריגוש עלה, הכל מרגיש בשבועיים האחרונים כאילו ציפו אותו במט (זוכרים שפעם היינו הולכים לחנות צילום ומבקשים שיפתחו לנו נגטיב והמוכרים היו שואלים אם ציפוי מבריק או מט? תמיד הייתי בוחר מט). מרגיש שפשוט עוד לא מצאתי את ה-קורס שידליק אותי בטירוף, שיעיף את המוח שלי לשמיים ויפתח אותו בכיוונים מפתיעים (אם כי הייתי בשיעור של ראג׳ צ׳טי שהיה ממש מעולה, אני פשוט לא יודע אם זה יכול להחזיק סמסטר שלם).
עד לסוף השבוע הבא אני צריך להחליט סופית איך לבנות את המערכת שלי. אני מתלבט כרגע בין לקחת 3-5 קורסים ופשוט לזרום איתם, או ללכת על משהו אחר לגמרי. להשאיר לי קורס וחצי שעושים לי את זה (וחצי פירושו שאני אסמן לעצמי ביומן תאריכים של שיעורים ספציפיים שמעניינים אותי, לפי הסילבוס, ואלך רק אליהם) ואנצל את יתר הזמן לדברים אחרים לגמרי. לקריאה, למחקר עצמאי (על אוכל, למשל), לחשיבה על העתיד, לפגישות עם אנשים מעניינים.
אני לא יודע מה אחליט בסופו של דבר, אתן לחלק מהקורסים האלה צ׳אנס נוסף בשבוע הבא. אני מודה שכרגע הבטן שלי נוטה דווקא לאפשרות השניה.
5
השבוע, כשהמעלות ירדו אל בערך מינוס 15 (מרגיש כמו מינוס 30 בגלל הרוח), עברתי רשמית לגטקס דרגה שלוש – החמים ביותר שיש.
דרגה 3!
אבל האמת שאצלנו המצב ממש לא נורא, בטח לא בהשוואה לשיקגו או למיניאפוליס. מי שעוקב אחרי הסיכומים השבועיים שלי זוכר שבאיזה שבוע הזכרתי את מעילי האווז הקנדי, 1,000 דולר החתיכה, שמהווים פה סוג של סמל סטטוס. אז בימים האחרונים בשיקגו, בגלל שהמעלות צנחו למינוס 54 צלזיוס, גניבות של מעילים כאלה הפכה למכה עירונית. בחלק מהמקרים, לא מדובר על גניבה מחנות, אלא באנשים שמכריחים אנשים אחרים להוריד את המעיל ולתת להם. ומי שרוצה לקרוא איך המעיל הזה הפך לסמל סטטוס, הכתבה הזו נחמדה מאוד.
6
ולקראת סיום, שתי המלצות פודקאסטים, אבל הפעם על שני פרקים ספציפיים: Reply All – Negative Mount Pleasant מאונט פלזנט היא עיירה קטנה, ממש קטנה, בוויסקונסין. ב-99% מההיסטוריה לא קרה בה שום דבר מיוחד. עד שיום אחד הכל התהפך על הראש. זה קרה בשנתיים האחרונות, כשהתברר לתושבים שתאגיד ענק ומסתורי עומד לרכוש המון המון המון קרקע באזור ולהקים מפעל אדיר, מה שיכול להקפיץ את כל הכלכלה של המדינה לשמיים. מפה לשם, התברר שהתאגיד המסתורי הוא פוקסקון, החברה הסינית שמייצרת עבור אפל את האייפונים שלה, וסובלת זה שנים מתדמית איומה בגלל היחס שלה לעובדים שלה (אלה שלא מתאבדים, הכוונה).
הפודקאסט Reply All שידר פרק נהדר – באמת, נהדר – על הסיפור הזה, והשתמש בצורה מאוד חכמה בהמון חומרי אודיו מתוך ישיבות העירייה המקומית, ויצר סיפור מתח נהדר.
בסופו של דבר, העירייה החליטה לתת חבילת הטבות ענקית, בשווי של כמעט 800 מיליון דולר, בשביל שפוקסקון תסכים להקים בשטחה את המפעל החדש שאמור ליצור המון מקומות עבודה.
בדגש על אמור.
כי השבוע הודיעה פוקסקון שהיא, איך נאמר, שוקלת את כל העניין מחדש, ועיריית מאונט פלזנט עלולה למצוא עצמה בחובות כבירים. אני שם בצד את כל ההיבט הגיאו-פוליטי, טראמפ, מלחמת הסחר עם סין וכו׳. הסיפור המקומי הוא פשוט סיפור נהדר.
The Daily – The Perils of Reporting an Investigation of the President
הפודקאסט היומי של הניו יורק טיימס בפרק נהדר, בעיקר לעיתונאים אבל ממש לא רק, על מאחורי הקלעים של עבודתם של עיתונאים חוקרים. השבוע התפרסם סיפור גדול מאוד של באזזפיד על כך שהחוקר המיוחד רוברט מולר מחזיק במידע על כך שטראמפ בעצמו הורה לעורך הדין שלו (שבינתיים הפך לסוג של עד מדינה) לשקר לקונגרס. מבחינת האמריקאים, אם זה נכון, זו עילה להדחת הנשיא. זה סיפור עד כדי כך גדול.
אלא שאחרי שהסיפור הזה פורסם, והתחיל להכות גלים, אף אחד מכלי התקשורת האחרים בארה״ב לא הצליח לאשש אותו. יתר על כן, בהמשך אותו יום קרה מה שכל עיתונאי חושש ממנו יותר מכל – החוקר המיוחד רוברט מולר הכחיש את הפרסום. או ליתר דיוק, הוא הכחיש שהוא מחזיק במידע שמעיד על מה שכתוב בפרסום.
אז אנשי The Daily עשו משהו מאוד מגניב סביב זה: הם הלכו לראיין את בוב וודוורד, אחד מצמד העיתונאים שחשפו את פרשת ווטרגייט בשנות ה-70 בסדרת פרסומים בוושינגטון פוסט ודיברו איתו קצת על מאחורי הקלעים של העבודה שלו אז. וליתר דיוק, הם דיברו איתו על פרסום אחד ספציפי של הצמד, פרסום דרמטי מאוד ערב הבחירות של 72 (שבהן ניקסון נבחר לכהונה שניה), שהצביע על כך שיד ימינו של ניקסון עמד מאחורי ווטרגייט (ולכן, בעצם, שניקסון עצמו עמד מאחורי ווטרגייט).
מסתבר שוודוורד וברנסטיין טעו בפרסום ההוא. לא בכולו, אבל בחלקו. היתה להם שם טעות שהאפילה על הפרסום כולו, אחרי שאחד האנשים שהוזכרו בפרסום הכחיש מכל וכל באופן פומבי.
בחלוף השנים, ובכלל, זה די מדהים לשמוע את וודוורד מדבר בכנות ובפתיחות על הטעות ההיא, שבזמן אמת הוא היה משוכנע שהיא עלתה לו בקריירה, ועל הקושי האדיר בלהיות עיתונאי חוקר. יופי של פרק.
1
הקופסה הגיעה יום לפני שהיתה אמורה להיות.
זו היתה שעת אחר צהריים מוקדמת. יום שישי. בדיוק חזרנו מאיפשהו לארוחת ערב בבית. שניצל ופסטה תוצרת בית, לא משהו מתוחכם מדי. הקופסה חיכתה לנו על המדרגות, על יד מפתן הדלת. קופסה חומה בינונית-גדולה.
אנחנו כל כך רגילים לקבל כאן מיליון חבילות שלא התרגשנו. אבל לשם שינוי לא היתה זו חבילה של אמזון. לא עוד תה או טחינה או גרביים לילדים. הפעם זה היה משהו אחר. לוגו בצורת סינר כחול הסגיר מה יש בתוכה. להמשך קריאה ←
