הדבר המשונה הכי מעניין שקורה עכשיו בחיים שלי הוא קבוצת הוואטסאפ ״סופרים עד אינסוף״. נתקלתי בה במקרה, בתגובות לפוסט של אליה גרינפלד, ונכנסתי. מאז קורה משהו מוזר.

בקבוצה הזו, בגדול, לא קורה כלום, למעט מה שכתוב בכותרת שלה – סופרים שם עד אינסוף. נכון לזמן כתיבת הפוסט הזה יש בה מאתיים ארבעים ושמונה חברים (המספר עולה ויורד כל הזמן, אנשים מצטרפים ועוזבים). בקבוצה הזו יש שלושה חוקים בלבד: חוק ראשון, אסור לדבר. מי שמתחיל לקשקש נמצא בסכנת הדחה. הדבר היחידי שאפשר לכתוב בקבוצה הוא מספר. את המספר הבא, הכוונה. וזהו. חוק שני, אסור לכתוב מספרים ברצף, מוכרחים לחכות שאחרים יכתבו. וחוק אחרון, אם כתבתם מספר כלשהו ומישהו הקדים אתכם בשבריר שניה, מן הנימוס יהיה למחוק את ההודעה שלכם, כך שהרצף יישמר.

וכן, אני יודע עד כמה זה נשמע מטומטם. זה בכל זאת הפך לאחד הדברים הכי מעניינים בטלפון שלי כרגע.

בליל חמישי בערב המתח בקבוצה הגיע לשיאו. לאורך כל היום אנשים טפטפו מספרים בעצלתיים. בצהריים היינו בסביבות ה-18 אלף ומשהו. בשעות הערב כבר הגענו ל-19 אלף ומשהו. ואז הקצב התחיל להתרומם.

עוד ועוד אנשים כתבו מספרים. עוד ועוד מספרים. לכולם היה ברור שנחצה הלילה את ה-20 אלף, רק לא ידענו מתי. וכולם, משום מה, רצו להיות אלה שיכתבו את ה-20 אלף. למה? מה זאת אומרת למה? זה 20,000. זה מספר עגול. יש בו אפסים. יש בו שלמות. ומה יכול להיות שמיימי יותר מאשר להיות הבעלים של האצבע שנגעה בשלמות? הרגע הקפלה-סיסטיאני הזה נמצא בכף ידכם, אתם רק צריכים להיות עירניים וזריזים מספיק.

זה היה פסיכי. הילדים כבר הלכו לישון אחרי יום ארוך. היינו עייפים. ישבנו היא ואני על הספה וניסינו לראות משהו בנטפליקס. אבל משהו לא הניח לי. ידעתי שבקבוצה אנחנו קרובים ל-20 אלף ופשוט לא יכולתי להיות מרוכז בסדרה שראינו (משהו צרפתי, עונה ראשונה). כל הזמן פתחתי את הטלפון לראות מה קורה. הקצב בקבוצה היה מסחרר. חוץ ממני עוד שלושה חברים טובים שהזמנתי לשם היו גם הם שם. אחד ניסה לזכות בכל המספרים הפלינדורמים, אחרים ניסו להיות אלה שכותבים 19,999. כאלה מין. אבל כולם, כולם כולל כולם, כמעט 200 איש שאת רובם המוחלט אני לא מכיר, כולם חיכו ל-20,000.

דרמה מטורפת שקשה לי לתאר במלים.

ככל שהתקרבנו למספר הזה הדופק עלה. ניסיתי להיות מוכן. הקלדתי את המספר 20,000 בוואטסאפ אבל עוד לא לחצתי על כפתור השליחה. כמותי עשו בערך עוד 200 אנשים אחרים, שאת רובם המוחלט אני לא מכיר.

19,991

19,992

19,993

19,994

19,995

19,996

19,997

19,998

וכאן, מרוב שהקצב היה פשוט היסטרי, עוד מבלי להספיק שמישהו יכתוב 19,999, עשרות אנשים, ואני ביניהם, וגם החברים שלי, לחצנו על כפתור השליחה עם המספר שהכנו מבעוד מועד, והקבוצה התמלאה ב-20,000, 20,000, 20,000 אחד אחרי השני.

זה היה רגע מאושר ואומלל בו בזמן.

אחרי זה הקצב נרגע קצת, והמספרים המשיכו לעלות. גם לאורך הלילה. כל הלילה. אחד החברים שלי התעורר בחמש וחצי בבוקר וזכה ב-22,222 הנכסף. חמש וחצי בבוקר, כן?

זה קצת מהדברים האלה שזר לא יבין אותם. אחת לכמה זמן, באיזה רגע מת, אני נכנס לקבוצה, בודק באיזה מספר אנחנו, מחכה שניה, ותורם את המספר שלי.

אני לא יודע למה המוח שלנו מחווט ככה שמספרים עגולים עושים לנו את זה. ואולי זה לא אצל כולנו, אולי זה רק אצלי ואצל מוזרים שדומים לי. אולי זה עניין של גברים (נדמה לי שיש רוב גברי בקבוצה). אני גם לא יודע מה כל כך מרגש במספרים כמו 25,552 או 17,777, אבל עובדה היא שיותר אנשים מנסים לתפוס את המספרים האלה לעומת מספרים כמו 23,647. אולי בזמנים כמו זה אפילו שטות כמו מספר ראשוני או פלינדרומי או מה שזה לא יהיה מספיקים בשביל לרגש.

בקבוצה הזו יש משהו מרגיע. משהו מדיטטיבי. כאילו שיש משהו מנחם לדעת שאתה חלק מקולקטיב, מרצף. שאתה חלק משרשרת אינסופית, שהולכת אחורה וקדימה, ומחברת אותך לאנשים אחרים. ועל אף שאתה לא מכיר אותם, והם לא מכירים אותך, משהו מחזיק אתכם יחד, בשביל שלא תיפלו.

בתקופות כמו זו, כשדברים רבים מרגישים רעועים, כשאנשים רבים מחפשים ודאות היכן שאין אחת, משהו בקבוצה ׳סופרים עד אינסוף׳ נותן למשתתפיה בדיוק את זה. תמיד יהיה שם מישהו. תמיד אפשר יהיה לכתוב מספר. איזה 25,489 סתמי.

תמיד יהיה מישהו שכתב לפניך, ומישהו יכתוב אחריך. לפעמים אפשר אפילו לעשות פינג פונג של מספרים לאורך כמה דקות עם אדם רנדומלי שאין לו פנים, רק מספר טלפון שהמכשיר שלך לא מזהה. אבל אתה לא לבד.

לרגע אחד, עד אינסוף, אתה לא לבד. וגם זה משהו.

הערב, נדמה לי, נחצה את ה-30 אלף.

0.
קודם כל, מוזיקה:

1.
כשהייתי ילד שנאתי ללכת לשוק. זה לא הפריע להורים שלי להכריח אותי ללכת איתם בכל מקרה. אני לא זוכר המון מהילדות, אני כבר זקן מדי ואת היתר הדחקתי, אבל מהשוק יש לי לא מעט רסיסי תמונות וזכרונות. ירקות רקובים מתגלגלים על הרצפה ואני מנסה לא לדרוך עליהם. שיטוטים בין דוכנים שלוקחים נצח ועוד אחד. ריחות לא נעימים. צעקות של מוכרים. מעברים צפופים מדי. היסחבות עם אינסוף שקיות כבדות עד לאוטובוס. המתנה אינסופית. וכל הסבל הזה בשביל מה? בשביל ירקות? לא היה שום דבר הגיוני בחוויה הזו. שנאתי כל רגע מזה. היום, בתמורה בין-דורית, הבן הבכור שלי שונא לבוא איתי לשוק.

2.
אני משתדל לנסוע לשוק כל שישי בבוקר. אם להודות על האמת, זה לא היום המועדף עלי בשוק, אבל אין לי יום אחר. בשישי בבוקר, אם זה תלוי בי עוד לפני ארוחת הבוקר, הבן הצעיר שלי ואני יוצאים מהבית – הוא גורר את עגלת השוק ברחובות המישוריים, ואני גורר אותה בעליות – ואנחנו הולכים יחד את כל הדרך לתחנת הרכבת הקלה. הוא אוהב לגלות בשלט האלקטרוני כמה דקות עוד נותרו עד שהרכבת באה. הוא אוהב להיכנס אליה. הוא אוהב לתקף את הרב קו שלו. הוא אוהב את הנסיעה, את סיבובי המפרק של קרונות הרכבת. הבן הצעיר שלי אוהב לבלוע כל נים ונימה של העולם בעיניו. והוא גם אוהב את השוק.

3.
הבוקר נסעתי אל השוק לבד. יצאתי מהבית במצברוח רע במיוחד. זה היה בוקר כזה – מצברוח רע הוא לא תמיד דבר שאפשר להסביר, או לפרק לרכיבים. ניגנתי את ״לזכור״ של אלי מגן באוזניות, עטיתי מסיכה על הפה, הרכבתי משקפי שמש על העיניים, והלכתי אל הרכבת. השוק, כך גיליתי ברגע שהגעתי, הוא תרופה אידאלית להסרת כתמי מצברוח רע.
אין לי דרך בלתי בנאלית להגיד את זה, אבל משהו בהפצצה החושית שבשוק לא נותן לך להתמקד במצברוח הרע שלך. יותר מדי אנשים, יותר מדי ריחות, צבעים, מראות, קולות. יותר מדי גירויים מכל העברים בשביל שתוכל להתמקד בענן שליווה אותך מהרגע שפקחת עיניים. אולי בגלל זה אבא שלי כל כך אהב ללכת לשוק?

4.
חזרנו לגור בירושלים לפני חודשיים, בערך. לא תכננו לחזור לירושלים. עזבנו את העיר ב-2013 שלא על מנת לחזור. לפני כן, גרנו בעיר במשך עשור שלם, וזה לגמרי הספיק לנו. ירושלים שאהבנו השתנתה, או שאנחנו השתנינו, או שגם וגם. כך או כך, היא כבר לא היתה המקום בשבילנו.
יצאנו מן העיר שלא על מנת לחזור. התיישבנו במושב בסביבות שער הגיא וחיינו שם חיים נהדרים. קשה להעמיק שורשים בדירה שכורה, אבל הגענו הכי קרוב לזה, בעיקר בזכות השכנים שלנו, שהפכו חברים קרובים.
אבל אז נסענו לארה״ב, ואז נשארנו בארה״ב יותר מהמתוכנן, ואז חזרנו בצל המגיפה, ופתאום לא היה לאן לחזור. השכנים שלנו כבר יצאו מהמושב ההוא אל מושב אחר, היצע הדירות השכורות הנורמליות במושבים התגלה כזעום ביותר, והסימנים שאנחנו עומדים לעבור לירושלים התגברו.
במשך חודשיים חיפשנו אפשרויות מחוץ לעיר, ובסופו של דבר נשברנו. יש יתרונות לעיר, כך אמרנו לעצמנו בניסיון למצוא נחמות. יש פה מיליון חוגים, וזו שכונה שקטה, וזה קרוב לעבודה, והילדים יוכלו ללכת לבית הספר ברגל. וכך, שבע שנים אחרי שעזבנו, מצאנו את עצמנו חוזרים אל העיר שאהבנו, ואהבנו לעזוב.
לא מזמן יצא לי להתארח באיזה פורום ירושלמי נחמד שהוזמנתי אליו לדבר על הדיגיטציה בממשלה (המצב בתחת, תודה, אבל יש סיכוי שישתפר). בתחילת המפגש הזה כל אחד ואחת הציגו את עצמם. כולם היו ירושלמים, וכולם ציינו את זה. חשבתי לעצמי שתחושת קבוצת התמיכה הזו – הי, אני שאול ואני ירושלמי – משותפת רק לירושלמים ופתח תקוואים. היתר לא מרגישים צורך להתבייש/להתנצל.
עיר קשה ירושלים, אבל כתבתי על זה כל כך הרבה שכבר נמאס לי אפילו לגלגל את המלים האלה. עיר קשה, אבל הנה אנחנו כאן, וכנראה שנישאר כאן לכמה שנים, לפחות. העיר הזו כבר לא מעניקה לי תחושה של בית. אבל למען האמת, שום מקום לא מעניק לי תחושה של בית. הבית שלי הוא היכן שהמשפחה שלי. במשך חמש שנים זה היה במושב קטן ליד שער הגיא, אחר כך למשך כמעט שנתיים זה היה בארץ אחרת, והיום זה בירושלים, מתישהו זה יהיה במקום אחר.

5.
בדרך לשוק העברתי קצת זמן בטוויטר. הביצוע של זהו זה ל״כל עוד״ של עלי מוהר ויוני רכטר תפס אותי.

אני יודע שזו כמעט כפירה להגיד את זה אבל אני לא כל כך אוהב את השיר הזה. הביצוע הזה דווקא נחמד מאוד, בעיני, אבל השיר עצמו? לא בפייבורטים שלי. אני יודע שאנשים מאוד מאוד אוהבים אותו, אני מכיר בעיקר אבות שמאוד מאוד אוהבים אותו, ואני לגמרי מבין למה. אבל אני חושב שבמקרה הזה השיר הזה עובד טוב יותר כשלא שרים אותו, אלא רק כשקוראים.
ועל אף שאני לא אוהב את השיר כולו, יש בו שלוש שורות קצרות שכן מצמררת אותי:

וְהוּא זוֹכֵר שֶׁאָבִיו
פָּעַם הָלַךְ אַחֲרָיו
הוּא מְנַסֶּה לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל צְעָדָיו

הדימוי הזה, של גבר עומד באמצע היום, מתבונן בילדים דרך גדר בית הספר. אלא לא בהכרח בכלל הילדים שלו. הוא רק עבר שם במקרה, ובמקרה זהו היום הראשון ללימודים והילדים משחקים בהתרגשות בחצר הכניסה לבית הספר. והנה הוא עומד שם, שקט, על יד הגדר, ונזכר כיצד זה היה כשהוא היה ילד, והרגש שמציף אותו יותר מכל הוא געגוע. געגוע עז לאביו שאיננו עוד, געגעוע עז לילדותו, שאיננה עוד. געגוע עז אל שנות התום, אל הרגעים ההם שבהם היה מישהו שהשגיח עליך, גם אם אתה עצמך לא ידעת. געגוע אל תחושת החופש שנובעת אך ורק מתוך מעטפת ההגנה שקיבלת, גם אם לא אהבת אותה, גם אם לא ידעת שהיא שם. גם אני מתגעגע.

6.
בשנה השלישית באוניברסיטה לקחתי את אחד משלושת הקורסים הטובים ביותר שיצא לי לעשות בתואר. זה היה סמינריון קטן בחוג לפילוסופיה. קראו לו ״קריאה ב׳אתיקה׳ של שפינוזה. אני מתבייש להגיד שאני לא זוכר מי היה המרצה – אני זוכר היטב את כל מה שקשור למרצה, רק לא את השם שלו – אבל הקורס הזה היה פשוט מטלטל. ה׳אתיקה׳ של שפינוזה היא ספר מופרע בכל קנה מידה, ואני שמח כל כך שהיתה לי ההזדמנות לקרוא אותו יחד עם מורה נבוכים אנושי. אני זוכר שבכמה שיעורים התרכזתי כל כך עד שהרגשתי את המוח שלי כואב. אבל זה היה שווה את זה. היו שם כמה רגעים סינגולריים שהרגשתי כאילו אני מצליח לראות לרגע מה נמצא מתחת לשכבה העליונה של החיים, מתחת לציפוי של העולם. זה היה נהדר, ורגעי, וחולף.

מכל מה שהיה שם אני לא זוכר את הרוב. מה שאני זוכר בעיקר הוא את השיעור שבו המרצה, בשביל להרחיב את מה שדיברנו עליו, סיפר לנו את הפרדוקס על הספינה של תזאוס. מאז, הסיפור הזה כל הזמן הולך איתי.

תזאוס היה מלך אתונה, והוא חלק מהמיתולוגיה היוונית (אחד האבות שלו היה פוסידון, אל הים). תקראו עליו קצת, מיתולוגיה יוונית זה תמיד נחמד. בכל אופן, בשלב כלשהו תזאוס הפליג לכרתים, להילחם במינוטאור שנמצא בלב הלבירינת של דדלוס. אתם יודעים על מה אני מדבר, גם אתם הייתם פריקים של מיתולוגיה יוונית כשהייתם קטנים וקראתם ספרים כל היום.
כשתזאוס חזר לאתונה מכרתים אחרי שניצח את המינוטאור, תושבי העיר החליטו שבשביל להנציח את האירוע, הם ישמרו לנצח את הספינה של תזאוס, הספינה שבה הוא יצא אל המסע הזה וחזר כמנצח.
אמרו, ועשו. במשך אלף שנים שימרו האתונאים את הספינה של תזאוס. כל כמה שנים, כשאחת מקורות העץ הרבות שהרכיבו את הספינה התבלתה, האתונאים הסירו אותה, התקינו במקומה חדשה, ושמרו את הישנה. את הקורות הישנות הם שמרו במחסן מיוחד. עוד קורה ועוד קורה. הן שמרו את כולן בדיוק באותו הסדר ובאותו המיקום שבהן היו הקורות הישנות על הספינה. כעבור אלף שנים, הם שמו לב שהם החליפו את כל קורות הספינה. וכעת, כעת היו שתי ספינות של תזאוס. אחת במחסן, ואחת בים. נשאלת השאלה – מיהי הספינה של תזאוס?
הבוקר, ברכבת, בדרך אל השוק, כשאני נזכר באבי שלקח אותי אל השוק כשהייתי ילד, ובעודי שומע את השורות האלה של עלי מוהר, הפרדוקס על הספינה של תזאוס עלה בראשי.

7.
כמעט כל התאים בגוף שלי התחלפו מספר גדול של פעמים מאז שנולדתי. לפי המקור הזה, אפילו כל תאי הלב שלי כבר התחלפו (הם אמורים להתחלף פעם ב-40 שנה). התאים היחידים בגופי שלא התחלפו הם תאי העצב במוח שלי, והתאים שמרכיבים את עדשות העיניים שלי.
גם המחשבות שלי הן כבר אינן המחשבות של הילד שהייתי. זכרונות רבים דהו כבר מזמן ונותרו מהם רק רסיסים, או תמונות של תמונות שראיתי באלבומים. הרגשות שהרגשתי כילד התנדפו ואינם עוד.
מה הופך את חיינו, את הקיום שלנו, לרצף? מה הופך את מי שאני היום ואת מי שאהיה בעוד שנה לאותה היישות? מה הפך, מה הופך, את הילד שהייתי פעם לגבר בן הארבעים שאני היום? בעיקר העובדה ששנינו סופיים.

ביום שלישי הקרוב ילכו שני הבנים שלנו לבית הספר. גם אנחנו נלך איתם. בשער בית הספר אחבק כל אחד מהם ואתבונן בהם מבעד לגדר כמו יתר ההורים שלא יורשו להיכנס פנימה. זו הולכת להיות שנה מהתחת וליבי מלא. מלא בחשש ומלא בתקווה ובאמונה שהם יצלחו אותה אל הצד השני, כפי שצולחים את כל מה שלא רוצים אלא מוכרחים לצלוח. בהתמדה, לעיתים בחריקת שפתיים, אבל גם בידיעה שהכל סופי, ובסוף הכל נגמר.

ובעודי מתבונן בהם מעבר לגדר שום שיר של עלי מוהר לא יתנגן בי. כשאעמוד שם מעבר לגדר יציפו אותי בערבוביה זכרונות ילדותי, וזכרונות ילדותם. לא את אבי אני מבקש, כי אם את ילדיי, ואת הקשר שלי איתם. ובעודי עומד שם בצד הגדר, אזכור: פעם הייתי ילד, ואיני עוד.

ויום אחד כבר לא אהיה בכלל.

0

קודם כל, קצת פרומו:

1

רועד לי הפופיק.

זו האמת.

מחר אנחנו מעלים תכנית כלכלית יומית בכאן 11 – ״משחקי הכיס״, 18:40, בואו לצפות! – ורועד לי הפופיק.

רועד לי הפופיק כי בכל אחת משלושים הדקות של התכנית החדשה שלנו אנחנו – הצוות ואני – נצטרך להוכיח את עצמנו. שוב ושוב בכל יום מחדש. שאנחנו שווים את הזמן של הצופים והגולשים (אנחנו נהיה גם בדיגיטל!), שאנחנו שווים את כספי משלם המסים, שאנחנו שווים את המנדט הציבורי והאמון שנתנו בנו המנהלים שלנו, בסדר הזה.

אנחנו נצטרך לעמוד במבחן המשולש הזה בכל יום מחדש. כל, יום, מחדש. בלי הפסקה.

אז תסלחו לי, רועד לי הפופיק. גם מהתרגשות, גם מפחד.

2

למה צריך תכנית כלכלית יומית חדשה כשכבר יש כאלה בערוצים מתחרים? זו אחת השאלות המרכזיות שנצטרך לענות עליה בכל יום. אם נעשה בדיוק את מה שהמתחרים שלנו עושים, לא יהיה בנו טעם. ואם להודות על האמת, גם לא נצליח. המתחרים שלנו טובים במה שהם עושים.

זו תכנית שנולדה מההבנה שהגל השני של הקורונה יהיה גל כלכלי. האדוות הראשונות של הגל הזה כבר כאן. עוד ועוד מפוטרים – לא חל״ת, אלא פיטורים מלאים – מחברות שעד לפני רגע היו יציבות ורווחיות מאוד. מיתון גלובלי, פסי ייצור שחדלו מלעבוד, אנשים שבנו עסק בזיעת אפם ורואים אותו קורס. יש צורך בתכנית כלכלית יומית, לדעתי ולדעת מנהליי. בשביל להנגיש מידע, בשביל לענות על שאלות, בשביל להציף נושאים ובעיות וזוויות כלכליות שנוטות להידחק לשוליים תחת הגלגלים האחרים של סדר היום.

בשבועות האחרונים ישבנו אנשי הצוות ואני, בראש ובראשונה עם העורך שלי מוטי פרנג׳י אבל גם עם שורה ארוכה של אנשים אחרים בתוך המערכת ומחוצה לה שאני מעריך מאוד את דעתם.ן, וניסינו לבנות את הדי.אן.איי שלנו. להבין איזו מין תכנית תהיה התכנית שלנו, מה ייחד אותה, איזה ערך היא תיתן לצופים.

זה תהליך כיפי לאללה. ליצור דבר חדש מאפס זה תהליך מופלא. אם אי פעם יצא לכם, אתם יודעים על מה אני מדבר. זה ארוך, זה מתיש. זה לעולם לא נגמר. גם אחרי שהתכנית תעלה לאוויר התהליך הזה יהיה רחוק מלהסתיים. אני זוכר איך בכלכליסט, שנים אחרי הגיליון הראשון, עוד היינו מתלבטים ׳מה כלכליסטי בזה?׳, כמו שיואל נהג לשאול.  די.אן.איי זה דבר מסובך.

3

אוקיי, התפלספתי. עכשיו לתכל׳ס. מה ייחד את התכנית הזו?

אז הנה ה׳אני מאמין׳ שלנו, אם עדיין משתמשים בביטוי הזה:

אני מאמין שכלכלה היא החיים עצמם.

כלכלה היא החינוך של הילדים שלנו ומערכת הבריאות שלנו וסדרי העדיפויות של הממשלה. כלכלה היא איפה נגור ומה נלמד ובמה נעבוד. כלכלה היא תפיסת עולם, היא הפרט מול הקולקטיב, היא המדינה מול האדם הבודד. כלכלה היא היכולת שלנו להעלות את רמת החיים שלנו, כלכלה היא גם מה שמניע אותן לקבל החלטות לא נכונות, לא בשבילנו ולא בשביל אחרים. כלכלה היא חדשנות ויצירתיות, מחקרים פורצי דרך, המצאות שמשנות את המציאות. כלכלה היא הכל. היא במקרו, והיא במיקרו.

אני מאמין שכלכלה צריך לספר, כמו סיפור, בגובה העיניים.

אני מאמין שהסיפורים הכלכליים האלה צריכים להיות נגישים לכולם. כשאני מספר את הסיפורים האלה אני חושב על אמא שלי, שעשתה מנוי על כלכליסט ביום שהתחלתי לעבוד שם, ובחלוף כמה שנים ידעה לדבר איתי על מסים עקיפים ועל אגרות חוב. 

אני מאמין שאם נספר סיפורים כלכליים במלים נורמליות, ולא בז׳רגון שמעיד שאנחנו משתייכים לאיזה מועדון סגור, יותר אנשים יגלו כיצד הסיפורים האלה רלוונטיים לחיים שלהם. אני מאמין שזה חלק מהתפקיד שלנו כעיתונאים.

אנחנו ננסה לעשות הרבה עיתונות אקספליינרית (חיפשתי תרגום טוב לעברית ולא עלה לי אחד. מוזמנים להציע חלופות), בשביל להפוך את הנושאים הכלכליים המורכבים האלה לנגישים ומובנים יותר. זו תהיה המשימה העיקרית שלנו.

טלוויזיה היא מדיום לא קל לעשות בו עיתונות כלכלית. נושאים כלכליים נוטים שלא להצטלם טוב. ובטלוויזיה, מה שלא מצולם, הוא קשה להצגה. בשנים האחרונות יש המון נסיונות לפצח את האתגר הזה, ואני שמח שאנחנו מצטרפים לנסיון הזה. יש לנו את הרעיונות שלנו, אבל אם יש לכם רעיונות נוספים, אשמח לשמוע.

וחוצמזה, ולא פחות חשוב – אנחנו לא נהיה רק בטלוויזיה. אנחנו נהיה בכל הפלטפורמות של תאגיד השידור. אנחנו ננסה לבנות נוכחות רשת, לענות על שאלות בפייסבוק, בטוויטר, ביוטיוב, איפה שזה לא יהיה. 

4

זו לא תהיה דרך קלה. היא תהיה רצופת תקלות (חלקן מביכות יותר, חלקן פחות), רצופת טעויות ורצופת כשלונות. כל הדרכים הקשות רצופות בהן. אבל אנחנו נתמיד ונעבוד קשה ונשאל את עצמנו בכל יום ׳מה משחקי הכיס בזה?׳

וזה המקום שבו אני צריך אתכם. את הצופים, את הקוראים, את הגולשים. אני צריך את הרעיונות שלכם, את הנושאים שלכם. שלחו לי מחקרים, שלחו לי רעיונות לפינות, שלחו לי שאלות שאתם לא יודעים לענות עליהן, שלחו לי סיפורים כלכליים מעולים ששווה לספר. שלחו לי דוחות, צילומימסך, שלחו מסמכים, שלחו עדויות מבפנים. 

ספרו לי מה אהבתם, ומה לא. מה היה יותר מדי ממנו, ומה היה חסר. ספרו לי אם פספתי את ה-שאלה שהייתי צריך לשאול, או אם חפרתי יותר מדי בנושא מסוים. ספרו לי אם אני צריך לדבר לאט יותר או מהר, ספרו לי הכל. אני רוצה לשמוע.

אנחנו רק בתחילת התהליך הזה. אנחנו נלמד קצת בכל יום מהטעויות שעשינו. אנחנו נשתפר בכל יום, ואחרי כמה זמן, שבועות, חודשים, אולי יותר אם נעשה את זה מספיק טוב, נדע לענות טוב יותר על השאלה ׳מה משחקי הכיס בזה?׳.

5

התכנית שלנו היא ממש לא התכנית שלי. אני אמנם נמצא על המסך, אבל מאחורי יש צוות שלם ומוכשר של אנשים שבלעדיו שום דבר מהתכנית הזו לא היה יוצא לפועל. משחקי הכיס היא מוטי פרנג׳י ושירלי הקר ואיציק פרז וגלית שרון. אבל זה רק צוות הליבה. משחקי הכיס היא גם שותפות עם המחלקה הדיגיטלית המעולה של ״כאן חדשות״, מתומר דרך שימי, מתן, נעם, יותם, יואב, ועד לעמי הנסיך. משחקי הכיס היא גם, אני מאוד מקווה, תהיה בית טלוויזיוני ל״חיות כיס״, הפודקאסט שדנה, צליל ורום מרשים לי ליצור איתם. משחקי הכיס היא גם דרור ובועז ועידית ולימור ואודי ועידו ועוז ודניאלה. משחקי הכיס היא גם כל הכתבים שהולכים לשתף איתנו פעולה. משחקי הכיס הם גם כל היועצות והיועצים הסודיים החמודים שלי שכבר שבועות נותנים לי רעיונות ועצות וביקורת ופידבק וטיפים ומילות עידוד וחוכמה וניסיון. משחקי הכיס היא גם המשפחה שלי שתומכת למרות שאני נעלם לשעות ארוכות, משחקי הכיס היא גם כל מה שלמדתי מהאנשים שעבדתי איתם לאורך שלוש עשרה השנים האחרונות.

ולבסוף, משחקי הכיס היא גם המנהלים שלנו שנתנו בנו אמון, ובראשם ברוך, להרים את התכנית הזו. היא לא תכנית פשוטה להפקה, ואני מקווה מאוד שנוכיח שהאמון הזה היה שווה.

סלחו לי על הפאתוס וסלחו לי אם שכחתי מישהו, מעולם לא יצרתי תכנית כלכלית יומית ואני קצת מתרגש.

6

יאללה, חפרתי מספיק. משחקי הכיס, החל ממחר כל יום חול ב-18:40 ב״כאן 11״ ובעמוד פייסבוק של ״כאן חדשות״. בואו, אתם מוזמנים. ספרו לי אחר כך אם ראו שרעד לי הפופיק.

0.

קודם כל, מוזיקה:

1.

הבכי התחיל עוד לפני שהספקתי לחזור לאוטו. עקבתי אחריהם מבעד לגדר מתרחקים אל עבר הכיתות שלהם. מנהלת בית הספר לקחה אותם אחד אחד אל הכיתות. כל אחד נבלע בכיתתו ואני נשארתי עומד עוד רגע ארוך על יד הגדר. משהו בנשמתי ניסה להשתחל פנימה דרך החורים, לרוץ אל עבר הילדים שלי, לתת להם חיבוק אחרון. ׳נו, כנראה שיש בי רגשות׳, סימסתי לה כשנכנסתי לאוטו, בזמן שהבכי יצא החוצה בלי מעצורים.

2.

חודשיים. חודשיים הילדים שלנו לא הלכו לבית ספר. בפעם האחרונה שהם חזרו מבית הספר זה היה בצד השני של העולם. זה היה אמצע מרץ. הימים היו עדיין קרירים. הם ירדו מהאוטובוס הצהוב עם יתר הילדים ובפיהם בשורה – ׳סגרו את בית הספר לשבועיים!׳

אז, באמצע מרץ, הם לא ידעו אם הם שמחים או עצובים מכך. היה קצת מזה וקצת מזה. המורות ציידו אותם בדפי עבודה לשבועיים. שבועיים. הם היו בטוחים שהם יחזרו אחרי שבועיים.

חודשיים חלפו מאז. חודשיים, חודשים, חלפו, מאז.

די מהר אחרי שבית הספר נסגר הבנו שיש סיכוי שהפעם הבאה שבה הם יראו בית ספר זה יהיה בישראל. לא ידענו אז אם נקצר את השהות שלנו בארה״ב, אבל היה די ברור ששנת הלימודים כבר לא תתחדש. החלטנו להתחיל ללמד אותם עברית בעצמנו.

אלון, בן 10, יודע עברית היטב אבל השנה וחצי בארה״ב העבירו אותו לאנגלית. מבחינתו השפה הנוחה יותר היא אנגלית, גם בקריאה ובעיקר בכתיבה. התחלנו להסיר איתו חלודה מהעברית. עוד משימת כתיבה קטנה ועוד משימת כתיבה קטנה. הרבה תסכול וכעס, הרבה אותיות שמתבלבלות, הרבה מלים שנשכחו, הרבה שגיאות שלא היו שם קודם. הרבה חיזוקים חיוביים ואהבה מההורים שלו. אם יש משהו שלמדנו על ההורות שלנו בשנה וחצי האחרונה, הרי שזה: אהבה. אין שום דבר טוב יותר שאתה יכול לתת לילדים שלך.

אורן, בן 7, מעולם לא למד עברית. את כיתה א׳ הוא התחיל בארה״ב. אנגלית, מבחינתו, היא לגמרי ברירת המחדל. בדיבור, בקריאה ובכתיבה. הוא לא מכיר משהו אחר. בשלושת החודשים האחרונים ישבנו איתו יום יום, אמא ואבא שלו, ולימדנו אותו עברית. התחלנו בדפוס, התקדמנו לאט לאט לכתב. קראנו יחד. כתבנו יחד. שאלנו שאלות. צחקנו צחוקים, דפדפנו בספרים. השתטינו שטויות.

מסע הישרדות משותף של שני הורים ושני ילדים, לבד מול העולם, כמו קפסולה.

3.

הבכי שיצא ממני במכונית, הבכי שממשיך לצאת בזמן שאני יושב כאן בעבודה וכותב את זה, מוקדם בבוקר, הבכי הזה הוא לא רק עצב. בכלל, כמעט תמיד בכי אינו רק עצב. בכי הוא מכלול.

׳זר לא יבין זאת׳, כתבה לי חברה כששיתפתי אותה בתחושות שהציפו אותי הבוקר. ׳זר לא יבין את מה שעברתם׳, היא כתבה. איך יבינו אחרים, כשאני עצמי מתקשה להבין.

בכי הוא לא רק עצב. בכי הוא מכלול. בכי הוא צער על הזדמנויות שהוחמצו, בכי הוא הזיכרון הדוהה של הרגעים הנהדרים שהיו לנו שם יחד, בכי הוא ההתרגשות כשאתה רואה את הילדים שלך, שניהם בגופיות ובחצי שיזוף של ראשית הקיץ, הולכים ממך בצעד בטוח אל מקום אחר, בלעדיך. בכי הוא ההבנה ששחררת, שאתה חייב לשחרר. בכי הוא ההבנה שבעוד שנים ספורות הם ילכו ממך שוב, והפעם למקום אחר לגמרי, אל מקום שאתה לא רוצה שילכו אליו.

4.

בארה״ב היינו אנחנו נגד העולם. קפסולה משפחתית משוריינת. היו לנו חברים שם אבל מאחר שמעולם לא כתננו להישאר, לא באמת נקשרנו למקום, לתרבות. ובכל זאת, המון דברים חסרים לנו. בלילות האחרונים אנחנו יושבים בדירת המעבר השכורה שלנו בירושלים ומתגעגעים.

אנחנו מתגעגעים אל הנהר. אל הרכיבה באופניים, עם הילדים או לבדנו. אל הרוח בשיער. אל העצים, אל הצבעים. אנחנו מתגעגעים אל הקור. אנחנו מתגעגעים לפריחה המתפרצת אחרי החורף האורך. אנחנו מתגעגעים אל השקט. אנחנו מתגעגעים לסדר, לנוחות. אנחנו מתגעגעים לזמן המשפחתי שהיה לנו שם. בשלושת החודשים האחרונים היינו כולנו כל הזמן יחד בבית, ובכל זאת, אין דין הזמן הזה כדין הזמן המשפחתי המשותף שהיה לנו קודם.

ויותר מכל, כמו יתר האנושות, אנחנו מתגעגעים לחיים הקודמים שנגדעו.

5.

הצד השני של הגעגוע הוא ההבנה שבישראל אנחנו לא לבד. ההבנה הזו גם היא חלק מהבכי. בכי שנובע מתוך תחושת השייכות שלא היתה לנו שם.

כאן יש לנו קהילה כאן. סליחה – כאן יש לנו קהילות. גם זו תחושה שזר לא יבין. גם אני מתקשה להבין. כל חיי הרגשתי לא שייך, בכל אשר הלכתי ופניתי. והנה, פתאום, המגיפה הזו גרמה לי להבין – יש לי אנשים כאן.

זכינו בחברים שלנו, זכינו בשכנים שלנו, שאנחנו ממשיכים לקרוא להם ׳השכנים׳ למרות שאנחנו מזמן לא גרים בשכנות. שכנות, מסתבר, יכולה להיות לא רק קרבה פיזית.

זכינו להיות חלק מהקהילה של בית הספר שלנו. כשראיתי הבוקר את המנהלת מלווה את שני הבנים שלנו אל הכיתות שלהם, בזה אחר זה, לבי גאה מאושר. יותר מהרבה בחירות אחרות שעשינו בחיינו, בית הספר הזה הוא בחירה נכונה מאין כמותה. חודשיים אחרי שירדו מאוטובוס בית הספר הצהוב ביבשת אחרת, הם נכנסו הבוקר לבית הספר שלהם בישראל. בית ספר שמקבל אותם בזרועות פתוחות ובנפש חפצה, למרות שעד לפני שניה הם בכלל לא היו רשומים במדינה הזו. המוזיקה הרעידה את האוויר בכניסה לבית הספר הבוקר, קיבלה את הילדים בחיוך ובאהבה, ממש כמו המורות והמורים. לא הייתי יכול לחשוב על בית ספר נכון יותר לחזור אליו מהצד השני של המגיפה.

6.

אני מצטער אם הדברים האלה יצאו לא ברורים. יותר מהכל הרשימה הזו היא עדות. יותר מהכל הרשימה הזו היא ניסיון לסמן את הרגע הזה בשביל שנוכל להיזכר בו בעתיד. יותר מהכל הרשימה הזו היא ניסיון להגיד במלים את הרגשות שמציפים אותי הבוקר.

כמה טוב להרגיש לפעמים שאתה עוד יודע להרגיש ושהחיים עוד לא הקשיחו אותך עד תום. שנשארו על עורך כמה נקודות תורפה, כמה חרכים זעירים, דרכם אפשר לגעת בנשמתך.

בהצלחה ילדים אהובים שלי. אבא אוהב אתכם מאוד מאוד.

את הדברים שלפניכם כתבה עובדת הוראה שביקשה להישאר בעילום שם. היא בשר מבשרה של המערכת, אבל לא מבינה למה משרד החינוך בוחר באופן שהוא בוחר להגיב למשבר הזה. מאחר שמשרד החינוך, וארגוני המורים, הם גופים נקמניים, היא לא רוצה להסתכן בחשיפה. באופן כללי, במשרד החינוך לא אוהבים ביקורת מהשטח. אני חשבתי שזה קול שחשוב לשמוע, אז הזמנתי אותה לכתוב פוסט אורח בעילום שם. הנה הוא.

=====================

אני חלק ממערכת החינוך עובדת כמורה כעשרים שנים ובשנים האחרונות בתפקיד סגנית מנהל, אני מאמינה בתפקיד ואוהבת אותו מאוד. ברמה האישית, את המפגש עם ילדים ובני נוער ובנוסף, אני רואה בתפקיד שליחות לאומית. אני מאוד רוצה להמשיך לתת לילדים את המענה לו הם נזקקים כרגע.

כדי לתת שירות טוב לציבור ולמערכת הכלכלית עובדי מערכת החינוך צריכים הנחיות ברורות וזמן מספיק כדי להתכונן. כרגע, בשעת אחר צהרים מאוחרת, אף אחד מאיתנו לא יודע האם נתחיל ללמד מחר ובאיזה פורמט, מה שלא מאפשר לנו לא ללמד ולא להרגיע את ילדיכם.

על מנת לפתוח את המערכת בצורה יעילה, צוותי החינוך זקוקים לכמה הבהרות:

1. מהי מטרת פתיחת המערכת, האם המטרה היא לימודית, חינוכית או כלכלית (לאפשר למשק לפעול). מהגדרה זו נגזר אופי העבודה במסגרות החינוכיות.
2. הגדרות ברורות בנוגע לחוקי המפגש – מספר ילדים בחדר, מרחק בין ילדים, גילאי המורים שיכולים לעבוד ועוד. חיוני להתייחס לעובדה שילדים בגילאים שונים יכולים לציית להוראות ברמות שונות. ילדי הגן והכתות הנמוכות לא יוכלו כנראה לציית להוראות ריחוק חברתי בשל שלב ההתפתחות שלהם.
3. מהם המדדים הרפואיים על פיהם נבדוק את מידת ההצלחה שלנו ביצירת השילוב בין המשך עבודה למניעה של התפרצות חוזרת של המגפה. 

אחרי הבנה של כל אלו, אביע את דעתי בנוגע לאופן בו על המערכת לפעול:

בשלב ראשון, יש לפתוח את בתי הספר התיכוניים. תלמידי תיכון יכולים לשמור על הריחוק החברתי בקלות רבה יותר, ובנוסף, יש חשיבות חברתית ורגשית עליונה לתת לתלמידי יב' לסיים את מהלך 12 שנות הלימוד שלהם.

ביום בו תיפתח מערכת החינוך מחדש, יפגשו עובדי החינוכל ילדים במצב פוסט טראומטי ברמות שונות. ולכן נצטרך להתייחס יותר לתפקידי החינוך ופחות לתפקיד ההוראה ולכן, לאפשר לנו חופש מוחלט מכל סוג של מדידה והערכה חיצונית ( מלבד מתווה בחינות הבגרות שכבר נקבע והוא כרגע נותן מענה כמעט לכל השאלות שעלו שם). בתי הספר צריכים לקבל אוטונומיה חינוכית הכפופה להגדרות הריחוק החברתי שמשרד הבריאות יכתיב. וללא ביקורת חיצונית מתמדת על אופי העבודה.

במידה ומתקבלת החלטה לא לפתוח עדיין את המערכת ההתנהלות שונה.

• יש להגדיר מה מטרת עבודת המערכת המקוונת, על משרד החינוך להגדיר כי בראש ובראשונה תפקידנו לתת תמיכה רגשית לילדים.
• על עובדי החינוך להבין שהמשך סגירת המערכת משנה את מרכז תשומת הלב שלהם מהוראה לחינוך. על כל צוותי ההוראה לעסוק בחינוך ולשים דגש על מצבו הרגשי אישי של כל תלמיד ותלמידה.
• כדי שנוכל למלא את התפקיד הרגשי משרד החינוך צריך לפתור אותנו מהצורך בדיווחים הסדירים ומעמידה ביעדים שהוכתבו לפני תחילת המשבר. משום שברור לכל בר דעת שההוראה והלמידה בבתים צפופים עם מספר מחשבים מוגבל, כאשר צוותי החינוך נותנים מענה גם לילדים הפרטיים שלהם, לא יכולה להיות יעילה כמו למידה בשגרה.
• יש ליצור מערך של קשר רציף בין בתי הספר ומערך הרווחה, לאפשר לצוותים החינוכיים כלי דיווחי פשוט, בו יוכלו להציף קשיים שמתעוררים בבתים השונים. צוותי החינוך צריכים לקבל הכשרה בסיסית ע"י פסיכולוגים למתן לזיהוי ומענה במצב של סטרס מתמשך.
• צוותי החינוך צריכים להשכיל ולרתום את תחומי הדעת השונים בהם הם עוסקים להפיכתם לכלי המאפשר שיח, בין ילדים למבוגרים שאינם הוריהם. זה חשוב בכל הגילאים, תלמידים שלי בגילאים שונים מדווחים על הצטברות של קושי להתמודד עם שהות רציפה רק עם ההורים.
• על המדינה לאפשר גם לתלמידים במצב סוציו אקונומי קשה לקחת חלק בלמידה המקוונת. משמעות הדבר, חלוקה של מחשבים/ טאבלטים ופתיחה של רשתות אינטרנט בכל הארץ.