0
קודם כל, מוזיקה:
1
שבוע וחצי התלבטנו. בסוף, בלב כבד, החלטנו. 24 שעות לאחר מכן התחלנו לארוז. 12 שעות לאחר מכן הדירה שלנו היתה ריקה לחלוטין. החיים שלנו היו ארוזים בשמונה תיקי ענק ועוד ארבע תיקי גב, וטרולי, ושקית, כי אי אפשר בלי שקית. הנהג של האובר חיכה למטה וצעק בטלפון שהוא נוסע אם אנחנו לא באים. אז באנו. כל התיקים לא נכנסו במכונית הענקית שלו, אז הזמנו עוד ליפט. היא והילדים נסעו ראשונים. אני חיכיתי לנהג שלי. כשבא, העמסתי את התיקים הגדולים הנותרים, ואת עצמי, ונסענו לשדה התעופה. הנהג שלי היה מאתיופיה. כשסיפרתי לו שאני מישראל אמר לי שאני צריך להתפלל לאלוהי אברהם, יצחק ויעקב, כי שום דבר אחר לא יעצור את זה. בדרך לשדה התעופה אשתו התקשרה וכשגילתה שהוא עושה עוד נסיעה התחילה לצעוק עליו שזה לא שווה את הכסף.
*
שדה התעופה של בוסטון היה נטוש כמו בסרט אפוקליפטי. כשעשיתי את דרכי מהחניה אל טרמינל E, הייתי בו כמעט לבדי. חלק גדול מהתאורה היתה כבויה. כשחלפתי במסדרון הארוך שמוביל מהחניה אל הטרמינל, הרמקולים התחילו להשמיע את קולו של ראש העיר של בוסטון, מרטי וולש, מברך אותי בברכה מוקלטת על הגעתי. הוא הזמין אותי ליהנות מכל מה שהעיר יודעת להציע: תרבות והיסטוריה ומדע והייטק. המסדרון היה חצי חשוך ולא היתה בו נפש חיה מלבדי. זה הרגיש כאילו הגעתי לעתיד. כשכל מה שנשאר מבוסטון זו ההודעה המוקלטת הזו של ראש העיר וולש.
2
לא היינו אמורים לחזור כעת.
אחרי שסיימתי את התכנית שלי בשנה שעברה היא התחילה ללמוד תואר שני בבית הספר למדיניות ציבורית בהרווארד, אז נשארנו לשנה נוספת.
השנה השניה בארה״ב היתה שונה מאוד מהראשונה. פתאום אתה פז״מניק. פתאום באים ישראלים חדשים ואתה מראה להם את דרכי העיר, מזהיר ממסעדות על הפנים (הרוב) וממליץ על הטובות. פתאום אתה רוכב באופניים גם בינואר/פברואר כאילו כלום. פתאום הילדים הולכים לבית הספר בחולצה קצרה גם במינוס מעלות. פתאום הכל מוכר יותר, זר פחות.
זו לא היתה שנה קלה בכלל, אני לא מנסה לייפות או לעשות לה אידאליזציה בדיעבד. יש הרבה עניינים משפחתיים שלא אכנס אליהם כי הם, ובכן, משפחתיים. אבל זו היתה שנה שבנתה אותנו כמשפחה. השנה הראשונה שלנו בארה״ב היתה כמו שנת אפס. שנה של איפוס. השנה הזו היתה כמו השנה הראשונה, השנה שבה השורשים מתחילים לצמוח.
ואז, פתאום, זה נגדע.
אני לא מנסה להתבכיין. אנחנו לא מרכז העולם. אנשים מאבדים את מקום עבודתם, את העסק שהצמיחו בעשר אצבעותיהם בעבודה קשה. אנשים מאבדים את יקיריהם. אנחנו ממש לא מרכז העולם. סתם עוד אנשים שהמגיפה שיבשה להם לחלוטין את כל התכניות.
בהתחלה זה נראה רחוק מאוד. עוד קראו לזה ׳הוירוס הסיני׳. בתחילת פברואר עוד טסתי לאריזונה. אני זוכר ששלחתי לחברים שלי וואסטאפ מטופש שבטח לכולם על המטוס יש קורונה. כמה נאיבים ושאננים היינו.
מהר מאוד, כשזה התחיל להתניע, היה מובן מאליו שישראל נמצאת על קו הזמן של הקורונה איפשהו בין איטליה בעתיד לארה״ב בעבר. מהר מאוד הכל נהיה סביב זה. בתחילה האוניברסיטה סגרה שעריה והלימודים שלה עברו לאון-ליין. כמה ימים אחר כך גם בתי הספר נסגרו והילדים הוצאו לחופשה של שבועיים, שהלכה והתארכה והתארכה והתארכה. אחר כך נסגרו המסעדות והפאבים, אחר כך המספרות וחנויות אחרות. בסופרים נהיו מחסורים. המשלוחים של אמזון ירדו לתדירות לא אופיינית. מוצרים התחילו להיגמר.
בשלב מסוים נהיה מוזר להישאר שם. חיינו בשעון ארה״ב אבל עם העיניים נשואות כל הזמן לישראל. כשהישראלים נכנסו לסגר, גם אנחנו נכנסו לסגר, למרות שהאמריקאים המשיכו בשלהם. עקבנו אחרי המגבלות, הצטיידנו בזמן לפני הפאניקה. החבר האיטלקי שלי שהיה עמית בתכנית שלי בשנה שעברה סיפק כל הזמן הצצה אל איך עלול להיראות העתיד אם לא נשתלט עליו בזמן.
לפני כמה ימים, כשהמספרים של ניו יורק התחילו לצאת משליטה, וכשחבר שלי חואן (צלם עיתונות שגם הוא היה עמית איתי בתכנית בשנה שעברה), סיפר לי שבמנהטן אמנם דומם אבל בקווינס ובברולקין אנשים עדיין מסתובבים בחוץ כאילו אין מגיפה, נהיה ברור שאין שום סיכוי שאמריקה תשתלט עליו בזמן. אז החלטנו לעזוב.
3
טיסת טורקיש איירליינס מבוסטון לאיסטנבול היתה חצי ריקה. אני מודה שהופתעתי, חשבתי שיהיו עוד פחות אנשים במטוס מכפי שהיו.
חלקם היו עם מסיכות, חלקם לא. חלקם היו עם כפפות, חלקם לא. מראות סוריאליסטיים לחלוטין שלקוחים מסרטי אסונות. איך, לעזאזל, הסרט הזה נהיה חיינו.
תשע שעות במטוס הם סוג של מתכון ודאי לקורונה, לא? כל חצי שיעול של מישהו מקפיץ מטוס שלם. כולם נראים כמו אנשים שמנסים להרוג אותך, להשתפשף עליך, להשיל עליך את הקורונה שלהם. אני משוכנע שגם אני נראיתי להם כזה.
הילדים היו מדהימים. חוץ מזה שלהגיד לילד שאסור לו להכניס ידיים לפה זו גזירה שאנשים בני עשר ומטה לא יכולים לעמוד, הם היו מדהימים.
כשסיפרנו להם שבעוד יום – בסך הכל יום – אנחנו עוזבים את כל החיים שלהם וחוזרים בחזרה, הם היו בהלם. היו גם בכי וצער גדולים. אבל דיברנו איתם והסברנו להם. הסברנו להם שהתלבטנו ארוכות, ושגררנו את ההחלטה הזו עוד ועוד בשביל להיות בטוחים, עד שהגענו למסקנה שזה הדבר הכי אחראי שאנחנו יכולים לעשות בשביל המשפחה שלנו. ושגם אנחנו עצובים כי עוד לא מיצינו, וכי הלימודים של אמא, וכי החברים שהכרנו, וכי המקומות שעוד רצינו לראות, והכל. כאבנו איתם והתעצבנו איתם וחיבקנו ואהבנו מאוד. ולאחר מכן, כשיבשו הדמעות, בעיניהם היה זיק של הבנה וקבלה והשלמה. ואני ידעתי שיש לנו ילדים מדהימים, ושבנינו משפחה מופלאה.
עשרים וארבע שעות לאחר מכן היינו על המטוס, דחוסים עם אנשים מפיצי וירוסים, מנגבים את כל מה שסביבנו במגבונים לחים כאילו שזה עוזר.
אחר כך עוד שדה תעופה נטוש, הפעם באינסטנבול, לקונקשן של כמה שעות. הדיסוננס בין שדה התעופה החדש (והיקר) של איסטנבול, הבייבי של ארדואן שהחליט להשקיע בו מיליארדים למרות שאמרו לו שאין בזה צורך, לבין השיממון שהיכה בו היה יוצא דופן.
שורות שורות של מטוסים מקורקעים בדממה ליד השרוולים שלהם. חנויות סגורות, בתי קפה סגורים, ורק זוג עובדים טורקים שניקה את חלונות הזכוכית הגדולים של הטרמינל כאילו שזה חשוב.
בשער F7A התחילו להצטבר עוד ועוד ישראלים. רובם עם מסיכות. כולם התקבצו מרחבי הגלובוס. חבר׳ה שעשו טיול תרמילאים בניו זילנד, ישראלית שעזבה את הוואי כי פחדה להיתקע על האי, ומיליון סיפורים אחרים. אקסודוס פוסט ציוני מלא בנגיפים.
4
זה לא קל להיות זר במדינה אחרת. זה קל לא פחות לעזוב לפני שתכננת. איפה זה ׳בית׳ כשאין לך שום מקום בבעלותך? איפה ׳הבית׳ כשכל רכושך עלי אדמות נשרף עד היסוד וכל מה שנותר הם בגדים, קצת משחקים ועוד מלא כבלים ומכשירים אלקטרוניים שנכנסים בשמונה תיקים גדולים, כמה תיקי גב, טרולי ושקית?
אני לא יודע, אבל ככל שהמגיפה התפשטה, היה ברור שמקומנו אינו בארה״ב. בלב כבד, בתחושת החמצה, אבל מתוך הבנה שהעולם השתנה עבור כולם ושאין סיכוי גדול שביוני הכל יהיה בסדר ונוכל לצאת לטיול שתכננו בחוף המערבי, החלטנו לחזור. כי גם בלי דירה על שמנו בטאבו, וגם בלי חפצים למלא בהם חדרים, המשפחות שלנו כאן, והחברים, וגם הלב.
השבועות האחרונים הבהירו לי זאת לחלוטין. עקבתי בדריכות אחר מספר החולים בישראל, לא באמריקה. עקבתי ודיווחתי אחר הנעשה במשרדי הממשלה בישראל, לא באמריקה. באמריקה זו היתה הבעיה של מישהו אחר. בישראל זה נוגע לי, לקרוביי, לחבריי. באמריקה זו המגיפה שנקלעתי אליה, בישראל זו המגיפה שבחרתי להיות בה.
האם זו היתה טעות לחזור כעת? נהיה כולנו חכמים גדולים בדיעבד, כמו תמיד. בינתיים, בשלוש ורבע לפנות בוקר כשהג׳ט לג מכה ואני עדיין מלוכלך מהקורונה של המטוסים והמוניות שעברתי בשביל להגיע לכן, זו מרגישה כמו ההחלטה הנכונה.
5
נהג המונית שקיבל את פנינו בנתב״ג חייב אותנו לנקות את הילדיים באלכוג׳ל ולחבוש מסיכות לפני שנכנסו לרכב. בפנים, מחיצת ניילון אטומה באיזולירבנד שחור חצצה בינינו. החובבנות המוזרה של מלחמת המפרץ עשתה קאמבק.
כביש 443 היה ריק אפילו יותר מבדרך כלל. הכלא הגדול ליד מחנה עופר היה גדול יותר מהפעם האחרונה שזכרתי אותו. תוך ארבעים דקות כבר היינו בירידות של כביש בגין.
התמקמנו בירושלים. כמה מוזר לחזור אליך, ירושלים, העיר שבחרנו לעזוב לפני שבע שנים. אמנם בצד השני של העיר, ועדיין, ירושלים.
אומת טוויטר הנהדרת שידכה בינינו ובין מארח אדיב ומתחשב, עד רמת המתאמים לשקעים בשביל שלא ניתקע בלי סוללה. הילדים התרגשו עד הגג והתקשו להירדם. גם אנחנו. הכל עדיין בתיקים, אבל כל הידיות והמתגים כבר מנוגבים במגבון, כי זה בטח עוזר. תהילים נגד טילים, מגבונים נגד קורונה. אפילו כבר שתינו תה.
מחר הוא היום הראשון בשארית חיינו. ארבעה עשור יום בבידוד ואחרי זה, השד יודע. למצוא דירה, מבלי לדעת אם זו תהיה שכירות לחצי שנה או לארבע שנים. לקנות רהיטים חדשים. אולי רכב. להתגעגע לאופניים שהשארנו מאחור. לאביב של קיימברידג׳ שעומד לפרוץ במלוא עוצמתו ויופיו, לנהר הנשקף מחלון חדר השינה. לרשימת הדברים שרצינו להספיק לעשות שעדיין תלויה על המקרר.
ביי אמריקה, היית קשה אבל גם טובה אלינו. תודה על מה שנתת לנו. תודה שהראית לילדים שלנו שאם רוצים מגיעים למקומות מופלאים, בתקווה שגם הם יום אחד יצאו להרפתקה משלהם. תודה לכל החברים שנשארו מאחור שעזרו להרגיש בית גם בצד השני של העולם.
שלום ירושלים, שלום ישראל, שלום ארבעה עשר ימי בידוד, שלום חיים-ישנים חדשים, מקווה שתקבלו אותנו בחזרה לחיקכם.
עכשיו לילה. הגיע הזמן להישטף, לשטוף מעלי את כל הלכלוך והנגיפים ולהיכנס למיטה שאינה שלי, ולחיים שאינם של אף אחד מאיתנו. הלוואי שכבר נגיע לצד השני שלהם.