0.
קודם כל, קצת מוזיקה. החברה הטורקיה הנפלאה שלי אפשין שלחה לי השבוע לינק להיפ הופ או ראפ או השד יודע איך קוראים לזה בטורקית (יש שם גם שירים בעברית. לא יודע איך זה הגיע לשם ומה שיתוף הפעולה הזה). האמת? ממכר ומדבק. הנה, קחו דוגמית:
1.
השבוע, לפני שנה, הגענו לכאן. מבולבלים, הלומי ג׳ט לג, לא יודעים מה בדיוק צופן לנו המקום החדש הזה. הילדים לא ידעו מילה באנגלית, אנחנו בקושי ידענו איפה הדירה ששכרנו, מה יש בה, איך מגיעים ממקום למקום, איפה אוכלים, מה אוכלים, עם מי אוכלים, וכאלה.
שנה חלפה. לאחרונה הגיע גל חדש של ישראלים ללמוד כאן. פתאום אנחנו מסבירים איפה זה ואיפה ההוא ואיפה כדאי ל, ואיפה לא. זה גרם לי לתחושות מעורבים. מצד אחד, זה הזכיר לי את הצבא, ואני משתדל לא להיזכר בצבא. מצד שני, פתאום זה גורם לך להבין – ברמה לא מודעת במיוחד – שאפשר להירגע. אם הגעת למצב שאתם מסביר לאחרים, נותן עצות, שופע חוכמה כמעיין, אז אולי זה אומר שהסתדרת איכשהו.
2.
השנה, לפני שבוע, בערך, התחלתי לכתוב כאן מעין סיכום שבועי. זה התחיל בתור תרגיל בכתיבה, בתור ניסיון לא להחליד, ונמשך בתור משהו שממש נהניתי ממנו. נהניתי לאסוף לאורך השבוע רעיונות, רסיסי מחשבות, פירורי דברים מעניינים שנתקלתי בהם, ובסוף השבוע להעלות אותם על הכתב ולנסות להרכיב מהם נרטיב כלשהו, סיפור. נהניתי מהתגובות, נהניתי מהעובדה שאנשים קראו.
עד שזה נהיה יותר מדי.
עד שנהיה לי יותר מדי צפוף, שנהיה לי יותר מדי מוזר שאנשים שאני מכיר קוראים כאן. עד שסימני השאלה שהתמודדתי איתם הפכו לבעייתיים מדי לחשיפה. אז כעבור עשרים ושמונה שבועות – הפסקתי.
מאז כתבתי כאן פה ושם, אבל לא באופן סדיר או שיטתי.
זה חסר לי.
3.
בימים אלה אנחנו מתחילים מחדש. הילדים כבר יודעים אנגלית, אנחנו כבר יודעים מה אנחנו עושים כאן, אנחנו כבר יודעים איך מסתדרים כאן, אנחנו כבר יודעים איפה אוכלים מה (בבית, אוכל ישראל), ומה לא כדאי להזמין אף פעם בחוץ (סלט).
מלבד זה, התחלפנו בתפקידים – היא התחילה ללמוד, ואני עובד מהבית במשרה חלקית. יש לזה המון משמעויות, שאכתוב עליהן בעתיד. אבל יותר מהכל, מדגדג לי לחזור ולכתוב סוג של סיכום שבועי. בכלל, מדגדג לי לחזור לכתוב. חזרתי לכתוב קצת עבור כאן – טור שבועי חדש שעוד אין לו שם, אבל אמור לעסוק באקטואליה, בערך, ובדברים שמעניינים אותי, ובתקווה – בחיבור בין השניים. כאמור, אין לזה עדיין שם, ואנחנו מחפשים, אז אם יש לכם רעיונות, השאירו תגובה. בינתיים, הנה הטור הראשון (על אמזון) והשני (על הריבית).
מה שכן, בגלל שהטור הזה לא משביע את תאבון הכתיבה שלי, בשלב זה בכל אופן, אני חושב שאנסה לחזור לכתוב כאן שוב. הייתי אמור להתחיל לכתוב במקום נוסף, אבל לצערי העמוק – העמוק מאוד מאוד – נראה שזה לא הולך להסתדר. אז במקום זה, ובמקום לשמור בבטן, אנסה לחזור כאן באופן סדיר יותר. אולי אחת לשבוע, אולי לא, נראה.
בינתיים, הראש מתפוצץ מרעיונות. כבר המון זמן שזה לא קרה לי. ממש מתפוצץ. מוצא את עצמי עומד ברמזורים וכותב לעצמי פתקים על קבלות מקומטות, או שולח לעצמי הודעות קוליות. אם אצליח להגשים אפילו עשירית מזה במהלך השנה הזו, אהיה מרוצה מאוד.
4.
הדבר הכי קשה שעשיתי מימיי הוא להיות הורה.
בימים אלה, בגלל שאני הרבה יותר הורה ממה שהייתי קודם, לפחות נומינלית, אני משתדל לעשות את זה אחרת. אני משתדל לחבק את המציאות, את ההורות שלי, גם את החלקים הפחות נעימים שלה, ויש מלא כאלה.
מנסה, לא בהכרח מצליח, אבל מנסה. אני כותב את הדברים האלה רק בתור תזכורת לעצמי לכתוב עליהם בעתיד כמו שצריך – בהרחבה.
5.
זהו, הפוסט הזה הוא יותר מהכל הצהרת כוונות. לא היה לי משהו חשוב במיוחד להגיד. בינתיים, עשו לעצמכם טובה, הורידו את הפרק הזה של הפודקאסט של אלכס בלומברג, מייסד רשת הפודקאסטים גימלט, והיו מוכנים להישאב פנימה. זה פרק לא קל, לא קל בכלל, אבל הוא לגמרי שווה את זמנכם. אני פשוט לא רוצה לספיילר, אחרת הייתי מרחיב.
0.5
אוקי, אתם יכולים לכבות את המוזיקה אם זה לא מתאים.
1.
״טורקיה היא מדינה שהיא פרויקט״, אומר לי עמרי אילת, היסטוריון כלכלי שחקר את ההתפתחות של הכלכלה הטורקית המודרנית לאורך המאה ה-20. ״הרפובליקה הטורקית היא פרויקט. היא פרויקט שנועד לקרוע קריעה מהעבר. גם להתנתק מהעבר העות׳מאני, להתחבר באופן דרסטי למערב, וזה אומר לבנות את הדברים האלה כולל תיעוש מלמעלה, וגם ליצור בן אדם חדש, ׳אני׳ חדש, ׳מתורבת׳ כמו שהם קוראים לו בלשון שלהם, ומתורבת מבחינת מוסטפא כמאל אתאטורק מתורבת שווה מערבי״, אומר אילת.
את הראיון עם עמרי אילת ערכתי לפני שבוע, כחלק מהעבודה על הפרק של חיות כיס על כלכלת טורקיה שעלה הבוקר לאוויר (וזמין להאזנה כאן). הפוסט שאתם קוראים כאן עכשיו מבוסס על התסריט של הפרק הזה, ועל חלקים מהתסריט שנשארו מחוץ לגרסה הסופית שהיתה גם ככה ארוכה למדי.
בזמן שקראתי, צפיתי ודיברתי עם אנשים על הכלכלה הטורקית ועל הסיפור שלה, התחוור לי כמה מעט אני יודע על מדינה בת 80 מיליון אנשים, שנמצאת ממש ממש קרוב לישראל, ומככבת די תדיר בחדשות שלנו. ממש מעט. וכשצללתי פנימה, הופתעתי לגלות כמה גדולים ורבים היו החלקים בסיפור הזה שהרגישו לי כמו להסתכל בראי (אגב, פניתי ללא מעט טורקים במהלך העבודה על הפרק הזה וביקשתי לראיין אותם. רובם התעלמו, היחידים שענו, ענו בשלילה).
מישהו בטוויטר, שהסכים עם האבחנה הזו, כתב שהדימיון בין המדינות ממש לא נגמר בפוליטיקה ובכלכלה:
לא רק בכלכלה, גם בשאר הדברים. מהיחס כלפי המערב ועד לפוליטיקה פנימית, מדינות מאוד דומות עם תהליכים שבהרבה מקומות כמעט מקבילים.
(אפילו זה: עד שנות השמונים המוזיקה ה'מזרחית' בטורקיה – שנקראת 'ערבסק'- נחשבה ללא מכובדת, הייתה מחוץ לרדיו הרשמי ונמכרה בקסטות בקרב ההמונים מהמעמד הנמוך)
מה שאהבתי בשיחה עם אילת הווא שהוא לקח אותי אחורה. ממש אחורה. כמעט 100 שנה אחורה, אל ראשיתה של הרפובליקה הטורקית. בשביל להבין מה קורה היום בטורקיה, הוא אומר, כלכלנים מסתכלים מקסימום שמונה שנים לאחור. אני, בתור היסטוריון כלכלי, הוא אומר, מזהה היום בטורקיה תהליכים שהתחילו ונמשכו לאורך כל ימי חייה של הרפובליקה. כי בסופו של דבר, כלכלה אינה רק אוסף מספרים ואינדיקטורים. כלכלה אינה פועלת בחלל ריק. היא תמיד נפגשת עם פוליטיקה והיסטוריה ותרבות ודת ואינטרסים ואגו אנושי. וזה מה שיפה בכלכלה.
הפרויקט הזה – הקמת הרפובליקה הטורקית – החל לפני כמעט מאה שנה, בתום מלחמת העולם הראשונה, כשהאימפריה העות׳מאנית התפרקה, ואטאטורק הפך ממצביא למדינאי. הוא היה לנשיא הראשון של הרפובליקה, וכמעט בין לילה התחיל לשנות אותה לחלוטין, ממש מן היסוד.
אתאטורק ביטל את הח׳ליפות, המנהיגות הדתית של הסולטנים הטורקיים. הוא סגר את בתי הספר האסלאמיים, הוא חילן את המדינה והפך את החילוניות לאחד העקרונות המכוננים של הרפובליקה החדשה. הוא שנמך את מעמד השריעה, החוק הדתי המוסלמי, שהיתה עד אז החוק הקובע במדינה. הוא החליף את האלפאבית הערבי באלפאבית לטיני, כלומר, החליף בבת אחת את השימוש באותיות ערביות לאותיות מערביות. ומאחר שהשפה מעצבת את התודעה, אפשר לדמיין עד כמה עמוקה ההשפעה של שינוי כזה. בניסיון להתרחק מהמורשת העות׳מאנית, האימפריאלית, ולהתקרב למערב, הוא אפילו אסר על לבישת תרבוש.
2.
בתחילתה של הרפובליקה, המדינה היתה הכלכלה. המדינה יזמה הכל, בנתה הכל, תכננה הכל. במקביל, איגודי העובדים היו חזקים מאוד. הממשלות בטורקיה השתמשו במענקי סיוע חוץ, כמו למשל לאחר מלחמת העולם השניה, בשביל לבנות תעשיה קלה וענפי מסחר מקומיים. הממשלות קידמו תפיסת עולם פרוטקציוניסטית – ׳קנו אדום-לבן׳. המדיניות הכלכלית כללה מכסי מגן, סובסידיות לייצור מקומי, ומה שכלכלנים קוראים לו ׳תחליפי יבוא׳, כלומר לייצר בטורקיה במקום לייבא. ובהתחלה זה קצת עבד, עד שבמהרה זה כבר לא עבד.
״בשנות ה-70 המערכת הזו קרסה, בין היתר גם בגלל משבר הנפט שהכניס את טורקיה למצוקה קשה (טורקיה לא מייצרת מספיק נפט לצריכה עצמית, ונאלצת לייבא אותו, כמו ישראל – ש״א), וגם בגלל שתעשיית תחליפי הייבוא לא היתה שווה כלום. החוב של טורקיה והמאזן המסחרי שלה היה במצב קטסטרופלי, ואיגודי העובדים היו מאוד חזקים ולא איפשרו לממשלה להעביר רפורמות כלכליות״, אומר אילת.
בתחילת שנות ה-80 החלו לנשוב בטורקיה אותן רוחות שנשבו בהרבה מדינות מערביות – רוחות של ליברליזם כלכלי. כלומר, התפיסה שיש להקטין את חלקה של הממשלה במשק ולהפוך אותו למשק פתוח יותר, שמבוסס על שוק חופשי במקום תכנון ממשלתי.
ב-1980, הלחץ הכלכלי עשה את שלו. בינואר אותה שנה עלה על הבמה מי שעתיד היה להפוך לרפורמטור הכלכלי הגדול ביותר של טורקיה, מאז ועד היום. האיש שבמו ידיו כמעט שינה לחלוטין את מסלולה של המדינה, והעביר אותה מלהיות משק סגור, סוג של מדינה הסתדרותית שבה הכלכלה מתוכננת כמעט לחלוטין, למשק פתוח, ליברלי, מבוסס על שוק חופשי – זה היה שר האוצר טורגוט אוזאל.
ב-24 בינואר 1980 אוזאל פרסם שורה של החלטות שהרכיבו את תכנית הייצוב לכלכלה הטורקית: הממשלה פיחתה את הלירה הטורקית ביותר מ-30%, כלומר החלישה במכוון שער החליפין של המטבע שלה מול הדולר בשביל לאפשר לייצואנים טורקים להיות מסוגלים לייצא באופן תחרותי יותר. הממשלה עשתה ליברליזציה של שוק מטבע החוץ (כלומר שהלירה הטורקית עברה להיסחר בהתאם לכוחות השוק ולא באופן מתוכנן מלמעלה), הממשלה עברה לשים דגש על עידוד ייצוא במקום עידוד ייצור מקומי לצריכה מקומית, היא חתכה את התמיכה בסקטור החקלאי של המדינה וביטלה מכסי מגן, שמה דגש על הפרטות ועל ליברליזציה של שוק ההון, היא צמצמה את החלק של הממשלה במשק והגדילה את חלקו של המגזר הפרטי, היא אפילו ביטלה את זכות השביתה – ואני יכול להמשיך עם זה אבל נדמה לי שאתם מבינים לאן זה הולך.
ההחלטות האלה לא הגיעו משום מקום. הן היו פרי התפיסה החדשה שהתבססה אז בקרב אנשי המוסדות הפיננסיים הבינלאומיים – הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית. זו היתה התקופה שבה הקיינסיאניזם של פוסט מלחמת העולם השניה פינה את מקומו לתפיסה חדשה – התפיסה הניאו ליברלית.
אוזאל הכיר את התפיסה הזו מקרוב. הוא התחנך עליה בארה״ב, גם כשלמד באוניברסיטה וגם כששימש יועץ בבנק העולמי במהלך שנות ה-70. הוא חשב שטורקיה צריכה להיות שדה ניסויים לתפיסה החדשה הזו, והמוסדות הפיננסים הבינלאומיים זרמו איתו בהתלהבות יתרה.
בתחילה, אגב, זה היה קשה. איגודי העובדים עשו לממשלה את המוות. אבל הפיכה צבאית ברוטלית ועקובה מדם בספטמבר אותה שנה סייעה לממשלה לדחוף את האידאולוגיה הכלכלית שלה. בהמשך, אוזאל התמנה לראש הממשלה, ולאחר מכן לנשיא, ובכל הזמן הזה דחף את הכלכלה הטורקית עוד ועוד לכיוון המערב, עוד ועוד לכיוון שוק חופשי. ״הוא היה המחולל הגדול של זה״, אומר אילת, ״תמיד יש לזה עוד מתפעלים אבל הוא היה המוח והמבצע. יש לך פוליטיקאים כאלה שהם אחד לדור״.
בהתחלה, התפיסה הכלכלית שטורגוט אוזאל מייבא מארה״ב עבדה. שיעורי הצמיחה היו בלתי נתפסים. צמיחה של כמעט 19% ב-1981. בערך 11% ב-1985 וב-1986. אין דברים כאלה. אבל אז, בתחילת שנות ה-90, כשהוא כבר משמש כנשיא הרפובליקה, אוזאל מת. כלומר, מת מוות מסתורי מהתקף לב פתאומי בלשכה שלו, כזה סוג של מת. המוות הפתאומי הזה יצר חרושת של ספקולציות. תומכיו טענו כי נרצח בידי גורמים שהתנגדו לניסונות שלו לסיים את הסכסוך עם הכורדים. אחרים טענו שמת מוות טבעי. ב-2012 קברו נפתח ועצמותיו הוצאו בשביל לבדוק אם הורעל. ידיעות אחדות טענו כי דו״ח החקירה הפתולוגי הצביעו על שרידים של ארבעה רעלנים שונים. ידיעות אחרות טענו כי הדו״ח קבע כי הנשיא לשעבר לא הורעל. בטורקיה של היום, קשה לדעת לאיזה מהידיעות כדאי להאמין, אבל ניכר שהמוות שלו עדיין מעסיק את הטורקים.
כך או אחרת, אחרי מותו של אוזל, עם ובלי קשר, הכלכלה החלה להתפרק.
שנות ה-90 בטורקיה היו שנים קשות. ״הרבה טרור כורדי בדלני של ה-PKK, שחיתות בהיקפים מוטרפים לחלוטין במערכת הפוליטית, ברמה של לגנוב מהקופה״, מספר אילת. תוסיפו לזה גירעונות ממשלתיים גבוהים מדי, חוסר יציבות פוליטי, הלוואות עתק שטורקיה מתקשה להחזיר. תוסיפו לזה את רעידת האדמה ההרסנית ב-1999, שהשאירה מאות אלפי טורקים מחוסרי קורת גג לאורך תקופה ארוכה. הוסיפו על זה את בועת ההייטק שהתפוצצה בתחילת שנות ה-2000 ושלחה את כל העולם המערבי למיתון. וכך הגענו ל-2001, שנה שבה הכלכלה הטורקית עמדה על סף פשיטת רגל.
ומתוך כל הכאוס הזה, מתוך כל המשברים והקריסות האלה, מתוך ההריסות ממש, הגיח פוליטיקאי צעיר וכרזימטי – רג׳יפ טאיפ ארדואן.
מאת Gobierno de Chile, CC BY 3.0 cl, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=24482596
3.
ארדואן לא הגיע לראשות הממשלה משום מקום. הרבה לפני שהוא בכלל נכנס לפוליטיקה, משהו היה צריך להשתנות בטורקיה בשביל שהציבור הטורקי, זה שגדל על ברכי המהפכה החילונית של אתאטורק, יהיה מוכן לקבל פוליטיקאי עם ערכים איסלאמיסטיים גאים. השינוי הזה החל בשנות ה-80, אחרי שחלקים גדולים בציבור הטורקי התחילו לחשוב שאולי המדינה הלכה יותר מדי מערבה, שהאליטות לקחו את הדברים קצת רחוק מדי.
״ההדתה של טורקיה החלה אז״, מסביר אילת, ״וזה בגלל השנים הקשות ביותר לפני זה. בשנות ה-70 היתה אלימות קשה מאוד בין ימין פשיסטי ושמאל קומוניסטי, בהיקפים ששיתקו את טורקיה. בגלל הדברים האלה היתה אווירה של לחזור להיות מי שאנחנו. ומי שאנחנו זה מוסלמים מתונים, עם רגל במזרח ורגל במערב״.
השינוי הזה נע על גבי שלושה צירים – בניית תפיסת עולם חדשה, בניית בסיס פוליטי חדש, בניית אליטת הון חדשה.
הציר הראשון היה החינוך בבתי הספר, שהפך בהדרגה דתי יותר. ״אנשים שהתחנכו בשנות ה-80 היה להם יותר קל להצביע למפלגות יותר דתיות שנהיו יותר ליברליות, המפלגה של ארדואן שהיתה חדשה יחסית היה להם יותר קל להצביע להם״, אומר אילת.
ציר שני – האורבניזציה המסיבית שטורקיה עברה בעשורים האלה. זה היה הכח שהפגיש בין הפוליטיקה, לבין הכלכלה. אילת הסביר לי שהכפריים שהיגרו לערים היו מסורתיים יותר, דתיים יותר. עוד לפני שארדואן עלה על הבמה, האב הרוחני שלו – ארבקן, ומפלגת הרווחה שלו – זיהו את החלל שהותירו אחריהם איגודי העובדים, שהיו אלה שדאגו לרווחת העובדים בעבר. כעת המפלגות האלה, הדתיות יותר, התחילו לספק את שירותי הרווחה האלה לעירוניים החדשים, תוך כדי שהן בונות בסיס פוליטי מוצק.
ולבסוף, הציר השלישי – הכסף. ״בזכות ההפרטות נוצרה אליטה חדשה של אנשי עסקים מסורתיים דתיים. לא מהמרכזים המתועשים, לא מאיסטנבול. קראו להם הנמרים האנטוליים״ אומר אילת.
על רקע השינוי החברתי העמוק הזה, פוליטיקאי כמו ארדואן היה יכול לצמוח. ב-1994, כשהשינוי הבשיל, ארדואן נבחר לראשות עיריית איסטנבול. התושבים אהבו אותו. הוא ניקה את הבוספורוס שהיה מזוהם ושיפר את חזות העיר. הוא היה ראש עיר פופולרי מאוד.
ב-1998, תוך כדי שהוא מכהן כראש עיר, ארדואן נשפט ונכלא ל-10 חודשים. זה היה אחרי שהקריא בפומבי שיר איסלאמיסטי גאה שנגד את ערכי החילון של הרפובליקה הטורקית, שזמן קצר לפני כן אסרה על לבישת רעלה. הפרובוקציה הזו של ארדואן הרגיזה את השלטון, את האליטה הכמאליסטית.
ארדואן נכנס לכלא בגאון. התמיכה בו היתה בשיאה. הכלא היה בדיוק מה שהיה צריך בשביל ליצור סביבו הילה של קדוש מעונה. אחרי ארבעה חודשי כלא הוא השתחרר וייסד מפלגה חדשה – מפלגת הצדק והפיתוח – והחל לבנות אותה לקראת הבחירות הארציות. ב-2002, מפלגתו ניצחה, ובגדול.
ב-2003, אחרי שפתר את הבירוקרטיה פנימית שמנעה ממנו לכהן כראש ממשלה מיד לאחר הבחירות – לא אלאה אתכם בכל פרטי הטלנובלה הטורקית הזו – ארדואן התיישב בכיסא ראש הממשלה. בשש עשרה השנים שחלפו מאז, הוא לא הפסיד אפילו במערכת בחירות אחת.
בתחילת שלטונו, אומר לי אילת, ארדואן לא היה ארדואן. כלומר, לא ארדואן שאנחנו מכירים היום. אז הוא היה הרבה יותר מתון וזהיר ופרו מערבי. הוא ניסה להראות למדינות האיחוד האירופי שטורקיה היא מועמדת לגיטימית להצטרף לאיחוד, הוא עבד צמוד עם קרן המטבע הבינלאומית, הוא תמך בפלישה של ארה״ב לעיראק ב-2003 למרות התנגדות הפרלמנט שלו פשוט כי רצה לתחזק את הברית עם ארה״ב. במקביל הוא גפ המשיך להפריט חלקים מהכלכלה הטורקית – הוא הפריט את טורקיש איירליינס, למשל – ולקדם תפיסה כלכלית ניאו-ליברלית.
הוא ייצב את המטבע – הלירה הטורקית – הוריד את האינפלציה משיעור מטורף של 45% בשנה ב-2002 ל-8% ב-2005, והעביר את הכלכלה הטורקית ממשבר לצמיחה. ב-2003, שנה לאחר שמפלגתו זכתה בבחירות, הכלכלה הטורקית צמחה ביותר מחמישה אחוזים וחצי. שנה לאחר מכן, כמעט ב-10 אחוזים. שנה לאחר מכן, ב-9 אחוזים.
וכשזה קרה, וכשרמת החיים של הטורקים עלתה, ארדואן החליט שהצמיחה הכלכלית צריכה להיות אחת המטרות המרכזיות שלו, אם לא ה, ולא משנה המחיר. מלבד ההיגיון הכלכלי, היה שם גם רציונל פוליטי: הוא הבין שצמיחה כלכלית תיטיב עם העם הטורקי, ומי שמיטיב עם העם הטורקי ומעלה את רמת החיים שלו יזכה לאהבה מצד העם הטורקי, ומי שזוכה לאהבה זוכה גם להמשיך להחזיק במושכות השלטון. ב-2011 ארדואן נבחר על ידי קוראי המגזין טיים לאיש השנה והופיע על השער היוקרתי של העיתון. הוא נחשב להבטחה הגדולה של טורקיה. הכל היה נפלא.
ואז, בקיץ 2013, הוא קצת איבד את זה. מכל הבחינות.
4.
את יתר הדברים תוכלו לשמוע בפירוט רב בפרק שלנו, חבל לי להלאות אתכם כאן עם הפרטים הקטנים. בשורה התחתונה, החל ב-2013 ארדואן עבר לפסים פרנואידים יותר, אוטוריטריים יותר, אובססיביים יותר. הוא דיכא בכוח נסיונות מחאה ב-2013, ואחרי שהדף את ניסיון ההפיכה ב-2016 הוא רדף, כלא, שפט, הדיח, פיטר, היגלה, הבריח כחצי מיליון טורקים. עובדי מדינה, אנשי צבא, אנשי אקדמיה, שופטים, אנשי עסקים, עיתונאים, מי שזה לא יהיה.
כישראלים, אנחנו מכירים בעיקר את ההשתלטות שלו על מוסדות השלטון, את פולחן האישיות, את מערכת היחסים הבלתי יציבה פוליטית עם ישראל, וכאלה. אבל חוץ מכל אלה, לארדואן יש גם משנה כלכלית ברורה.
ארדואן אובססיבי לגבי הצמיחה של כלכלת טורקיה. תוכלו לומר שכל מנהיג מערבי אובססיבי לגבי צמיחת כלכלת ארצו, אבל אצל ארדואן זה שונה. זה שונה משום שזה מרגיש כאילו זה מה שמחזיק אותו בשלטון. ארדואן הוא פופוליסט אוטוריטרי. הוא יוצר אויבים חיצוניים למדינה – נניח, ישראל, או טראמפ, או ״תרבות המערב״, או מי שזה לא יהיה – וסביב האיום החיצוני הזה הוא בונה תמיכה פוליטית כשהוא מצייר את עצמו מגן העם והאומה.
אבל זה לא מספיק לו. במרכזים העירוניים הגדולים כמו איסטנבול ואנקרה, היכן שנמצאת רוב הפעילות הכלכלית של טורקיה, ארדואן צריך יותר מזה בשביל להישאר בשילטון. שם לא נמצא הבייס הפוליטי שלו. ובשביל להשיג את התמיכה של העירוניים – החילוניים, הליברלים – הוא מפעיל גם פופוליזם כלכלי.
הפופוליזם הכלכלי של ארדואן מבוסס על דבר עיקרי אחד – ריבית נמוכה, שמביאה איתה כסף זול. כסף זול פירושו הלוואות זולות. הלוואות זולות פירושה עליה ברמת החיים, גם אם מדומיינת, קצרת מועד. הלוואות זולות פירושה צמיחה גבוהה יותר, כי חברות יכולות לקחת הלוואות, לבנות יותר, לפתח מוצרים, לפתוח מפעלים.
בשנים האחרונות שוטפת את טורקיה תנופת בניה אדירה, חלקה מבוססת על אוויר. דורון פסקין, מנהל חברת קונקורד המזרח התיכון, שעוקבת אחרי הכלכלה במדינות האזור, מספר לי שכיום יש כ-3 מיליון בתים שעומדים ריקים בטורקיה, אחרי שארדואן חילק פרויקטים למקורבים, העיקר שיבנו, העיקר שייראה שהכלכלה צומחת.
בשנים הטובות, כשהכלכלה היתה בשיאה, משקי הבית מינפו את עצמם בהלוואות מעל לראש, והחברות הטורקיות הגדולות מינפו את עצמן מעל הראש בהלוואות בדולרים. כעת, כשהכלכלה הטורקית התהפכה על הראש ונמצאת בצלילה, משקי הבית והחברות הגדולות מתחילות לשלם את המחיר. הכיסא של ארדואן, בתגובה, מתחיל להתנדנד.
במהלך השנה שעברה חברות טורקיות ענקיות נקלעו בזו אחר זו להסדרי חוב או פשיטות רגל. חברות אחזקות ענקיות, חברות רכב, חברות תעשייה, אפילו ׳בזק הטורקית׳. במקביל לאלה, האינפלציה הרימה את ראשה. במהלך קיץ 2018 האינפלציה בטורקיה הגיעה ליותר מ-25%, רמה שלא נראתה בטורקיה מאז המשבר ההוא, של תחילת שנות ה-2000, שהעלה את ארדואן לשלטון.
בשל האינפלציה המשתוללת, הבנק המרכזי של טורקיה נאלץ להעלות את הריבית במשק מספר פעמים במהלך קיץ 2018, למורת רוחו של הנשיא ארדואן. הריבית עלתה מרמה של שמונה אחוזים, לרמה של 24% כיום. זו חתיכת ריבית. מה שכן, ללא הריבית הזו, הלירה הטורקית היתה קורסת לגמרי. גם ככה היא איבדה יותר מ-80% מערכה מול הדולר במהלך 2018.
מאחר שהריבית היא הכלי הכלכלי המרכזי שיש לארדואן בשביל לבצר את שלטונו, את התמיכה הפוליטית של מעמד הביניים, הוא היה חייב לעשות משהו. הלחצים שהפעיל לאורך 2018 על הבנק המרכזי – הוא קרא למדיניות הבנק המרכזי ׳טרור׳, האשים ׳מאפיית ריבית׳ דמיונית שהיא מנסה להרוס את טורקיה, הגדיר את הריבית הגבוהה בתור ה׳אמא והאבא של כל הרשע׳, איים שהוא הולך להשתלט על המדיניות המוניטרית, ועוד מלא מהסוג הזה – הלחצים האלה לא נשאו פרי. אז ארדואן פשוט השתמש באחת מהסמכויות הרבות שצבר בשנים האחרונות, ובתחילת חודש יולי פשוט הדיח את נגיד הבנק המרכזי של טורקיה.
5.
וכך הגענו להיום. למרות איומיו, ארדואן טרם הוריד את הריבית. אולי כי גם הוא יודע, בינו לבינו, שהוא נמצא היום בחתיכת מלכוד. הוא רוצה ריבית נמוכה, כי כך הוא יוכל לעודד צמיחה ויוכל לאפשר לתומכיו להמשיך לחיות על אשראי. אבל מצד שני, ריבית נמוכה תביא לאינפלציה ותעלה את יוקר המחיה, וריבית נמוכה תהרוס לחלוטין את הלירה הטורקית, ותקשה מאוד על החברות שלקחו הלוואות עתק בדולרים להחזיר אותן. הכלכלה הטורקית פשוט תקרוס לגמרי. ובמקרה כזה, יהיה לו קשה מאוד לגייס תמיכה פוליטית.
יש גופים שחוזים שזה בדיוק מה שיקרה. שארדואן לא רק שלא יעשה סיבוב פרסה כלכלי, אלא יתבצר במדיניותו ככל שהכלכלה הטורקית תשקע יותר ויותר בבוץ, ואז יאשים את כל העולם החיצוני, וגם את המגזר הפרטי בתוך טורקיה, בקריסת הכלכלה. בזמן האחרון מתרבים הסימנים לכך שארדואן מתחבר בעמדות שלו ולא מתכוון לשנותן. הסימנים האלה מגיעים דווקא מהזירה הגיאו-פוליטית.
ממש בשבוע האחרון ארדואן נכנס לעימות עם האיחוד האירופי, כששלח ספינות קידוח לקדוח קידוחי גז מול חופי קפריסין הטורקית. הצעד הרגיז מאוד את קפריסין הלא טורקית, שהיא חלק מהאיחוד האירופי. האיחוד איים על ארדואן שאם לא יסיג את ספינותיו, הוא ייקנס בכמעט 150 מיליון יורו. ארדואן, בתגובה, אמר שאם צריך טורקיה תכבוש את קפריסין מחדש.
גם מול האמריקאים ארדואן נמצא במערכת יחסים בעייתית מאוד. אחרי שרכש מערכת נ״מ מרוסיה, ארה״ב הדיחה את טורקיה מהמועדון המצומצם של המדינות שלוקחות חלק בפיתוח מטוס ה-F35. הדבר הזה עלול להוות מכה קטלנית לתעשייה הביטחונית של טורקיה, בהיקף של כמה מיליארדי דולרים. חוצמזה, בגלל שהוא מחזיק במעצר בכמה אזרחים אמריקניים, בהם כומר, בחשד למעורבות בניסיון ההפיכה של 2016, ארדואן חטף על הראש סנקציות כלכליות מצד ארה״ב. איכשהו, נדמה שזה לא מזיז לו. הוא ממשיך לריב עם המערב, ומתקרב לרוסיה וסין.
אבל למרות התרחיש הזה, אנשים אחרים, כמו המרואיינים שלי בפרק הזה, שחושבים שלפני שזה יקרה, שלפני שהכלכלה הטורקית תקרוס, יש סיכוי שהעם הטורקי פשוט יזרוק את ארדואן. האיתותים הטובים ביותר לכך הם חילופי השלטון המקומי באנקרה ובאיסטנבול. בשתי הערים החשובות האלה ניצחו מועמדי האופוזיציה, למורת רוחו של ארדואן. באיסטנבול ארדואן הגדיל לעשות ואף ביטל את הבחירות וערך בחירות חוזרות, אבל מועמד האופוזיציה ניצח שוב. ׳אלה מגבלות הכוח׳, אומר לי אילת׳, ׳ארדואן לומד אותן על בשרו בימים אלה׳.
ארדואן צמח מתוך ההריסות של הכלכלה הטורקית ב-2001. הוא קיבל משק עם אינפלציה מרקיעת שחקים, שער חליפין שבור, וחובות עתק. הוא הבריא את המשק, העביר אותו ממיתון לצמיחה, הוריד את האינפלציה, חיזק את הלירה, והפחית את החובות. ואז, כמעט בבת אחת, הוא התחיל לתפור את המדינה ואת הכלכלה למידותיו, החל להוציא מהכוח אל הפועל את שאיפותיו להיות סולטן מודרני. בתגובה, הכלכלה הטורקית החלה להתדרדר, לחזור לאחור לנקודה שבה ארדואן קיבל אותה.
אין לי כלים או יכולת להעריך מי יישבר קודם – ארדואן או הכלכלה הטורקית. אבל אני יודע דבר אחד – אם בסופו של דבר העם הטורקי אכן ימאס בארדואן וישלח אותו הביתה, ויחפש את הפוליטיקאי המבטיח הבא, דעו שמה שהפיל את ארדואן היתה בסופו של דבר הכלכלה. אבל יותר מזה, האגו שלו.
———————-
תודה גדולה לעמרי אילת ולדורון פסקין שהתראיינו לפרק הזה ולימדו אותי המון על הסיפור הטורקי. ובעיקר תודה גדולה לשותפים שלי לחיות כיס – צליל, דנה, רום ואסף – על הסיוע הרב שלהם בפרק הזה, ובכלל, שהם הם. כיף לי מאוד לעבוד איתם, ליצור איתם, ללמוד מהם.
אם אהבתם, אתם מוזמנים לחפש ״חיות כיס״ בכל אפליקציית פודקאסטים ולעשות מנוי על הפרקים השבועיים שלנו. ומוזמנים גם להצטרף לקבוצת הפייסבוק שלנו, שנמצאת כאן.
תודה שהאזנתם, ותודה שקראתם.
———————
למי שרוצה עוד:
הנה סיכום וידאו מצוין של הגרדיאן על הפלונטר הכלכלי הטורקי כתבת פרשנות מעניינת של יואב קרני בגלובס כתבה לא רעה בכלל שעושה הרבה סדר ומביאה קולות של טורקים אמיצים מהשטח בניו יורק טיימס
ואם הגעתם עד כאן, מגיע לכם בונוס. באוגוסט 2018, בשיא של קריסת הלירה הטורקית וההסתבכות הכלכלית של ארדואן, הוא נשא נאום חוצב להבות, תקף את ארה״ב (שהטילה סנקציות כלכליות על טורקיה), וקרא לציבור תומכיו להחרים את האייפון ולעבור לסמסונג.
אנחנו בביקור מולדת חפוז, וביום שבת הלכנו לפגוש חברים טובים. בין לבין, אחד החברים אומר לי – קראת את הפוסט של יאיר לפיד? עניתי שלא, שהיינו בטיסות ושגם ככה הורדתי את המינון של פייסבוק בחיי, ומכל הדברים בעולם לא נראה לי שהייתי מתעכב על פוסט של יאיר לפיד. ׳אבל זה על כלכלה׳, הוא אמר. וזה נשמע לי קצת מצחיק, כי זה כמו ששלמה ארצי יכתוב על כלכלה – כלומר, זה אחלה, מבחינתי שכולם יכתבו על כלכלה, אבל למה דעתו צריכה להזיז לי במיוחד – אבל מאחר שהאיש בכל זאת לנצח יישא את התואר ׳שר האוצר לשעבר׳, ומאחר שאנשים נוספים אמרו לי שכדאי לקרוא, קראתי.
הנה הפוסט:
והאמת? מעניין. והאמת האמת? זה כנראה אחד הפוסטים הרציניים ביותר של יאיר לפיד שקראתי על כלכלה. כל כך רציני, שבשלב מסוים תהיתי, אולי מישהו אחר כתב אותו? אחרי הכל, יש שם המון פרטים, ואחוזים ומספרים מדויקים, ולפיד אף פעם לא הצטיין במספרים מדויקים ובעובדות מדויקות, לא רק בכלכלה. אבל אפילו אם מישהו אחר צייד אותו במספרים, האיש חתום על זה, ומבחינתי הוא כתב את זה (למיטב ידיעתי, הוא כותב את הפוסטים שלו בעצמו תמיד).
בגדול, הטענה של לפיד היא – תחזיקו חזק, אנחנו לפני משבר כלכלי איום ונורא, על גבול הבלתי נמנע, כולכם הולכים לאבד את התחתונים. הוא מפרק את הטענה שלו לארבעה טיעונים שכל אחד מהם אמור לתמוך בה. שניה לפני שאעבור טיעון טיעון, אמירה כללית: אני לא מתחבר לסגנון האלארמיסטי של הפוסט של לפיד. אבל: 1. יעירו לי, ובמידה מסוימת של צדק, שגם לי וגם לקולגות שלי יש סגנון אלארמיסטי משלנו, אז איך אני יכול בכלל לבקר את הנקודה הזו. 2. הסגנון שלו לא מעניין אותי. יאיר לפיד יודע לכתוב, הוא לא צריך אותי בשביל לחלק לו נקודות על יכולת הכתיבה שלו. אז ברשותכם, אני פשוט אתעלם לחלוטין מכל מימד ההפחדות שבטקסט ואשתדל להתייחס לטיעונים עצמם.
עכשיו בואו נדבר כלכלה (סליחה, זה יצא לי ארוך הרבה יותר ממה שחשבתי שייצא).
תמונת הקאבר של עמוד הפייסבוק של יאיר לפיד. תודו שזו תמונה מדהימה
טיעון ראשון – הממשלה הכי חסרת אחריות בתולדות המדינה היתה אמורה לנהל את הכלכלה, במקום זה היא עשתה מסיבה
לפיד מערבב המון המון אלמנטים בטיעון הזה, ולא כולם קשורים. אם לרדד אותו, הוא הולך ככה: בשנים האחרונות (הוא עזב את משרד האוצר ב-2015, אז אנחנו מדברים על קדנציה אחת בסך הכל מאז) הממשלה הוציאה כסף בלי חשבון, בעיקר בגלל הסחטנות הסקטוריאלית (קרי, בעבור החרדים) ובגלל פנטזיות של שר האוצר (מחיר למשתכן), ומצד שני לא השקיעה בצמיחה והזניחה בעיות מבניות של שוק העבודה. הנה משפט הסיכום של הטיעון הזה:
אם ההוצאה הממשלתית יוצאת משליטה, הגירעון גדל, אם הגירעון גדל, הריבית על החוב גדלה, אם הריבית על החוב גדלה ההוצאה הממשלתית יוצאת משליטה. לופ אין סופי.
בגדול, אני מסכים עם הטענה שלפיד מעלה כאן. אני חושב שהממשלה האחרונה, בעיקר בסוף שלה, נהגה בחוסר אחריות וחילקה יותר מדי כסף מתוך אמונה שיהיה בסדר, ובסוף לא היה בסדר והגירעון אכן יצא משליטה (תקרת הגירעון נקבע בחוק ל-2.9% מהתוצר. אנחנו קרובים ל-4%).
אני זוכר עד כמה התרשמתי מהכנות של שר האוצר משה כחלון בפעם הראשונה שהוריד את המעמ. הוא לא התבייש להגיד שהוא מוריד את המעמ (באחוז) אבל שאם בשנה הבאה ההכנסות ממסים לא יספיקו, לא תהיה ברירה להעלות את המעמ. בדיעבד, אני מבין שלא היתה סיבה להתרשם – כחלון לא היה מעלה את המעמ גם אם מישהו היה מצמיד לו אקדח לרקה. עובדה, הגירעון יצא משליטה, והוא לא חושב על זה אפילו.
זה לא שאני חושב שצריך להעלות את המעמ, אני מביא את זה כאנקדוטה בשביל לתמוך בטיעון ששר האוצר המכהן – מה לעשות, הוא עדיין מכהן, גם אם לא בא לו – מזמן כבר לא מתעניין בגירעון, לצערי. החלק הטיפשי בכל הסיפור הזה, שמפריע לי לקנות את רצינות הכוונות של לפיד כעת, הוא שגם לפיד לא מאוד התעניין בגירעון בזמן שהיה שר אוצר בעצמו.
כשלפיד נכנס לאוצר אגף התקציבים שטף אותו עם צינור. הפוסט הזה שהוא כתב עכשיו בפייסבוק? פקידי אגף התקציבים, ובעיקר סגן הממונה דאז איל אפשטיין, הראה ללפיד מצגות מסמרות שיער על איך המשק על סף משבר קיומי (הגירעון היה אז, תחזיקו חזק, 4% כמו היום), ואם לפיד לא ינחית פטיש 10 קילו על תקציב המדינה אנחנו נחצה את הסף, לא נצליח יותר לגייס כסף בשווקים, הריביות ישתוללו, וגוג מגוג יחל.
לפיד אימץ אז את הנרטיב של אגף התקציבים בשתי ידיים, הנחית גזרות, קיצץ, העלה מסים, מה שאתם לא רוצים. זה היה ב-2013. השנה נגמרה בסופו של דבר בנתונים סבבה. שנה לאחר מכן, כשהבין שאגף תקציבים הלך רחוק מדי, הוא שינה את המנגינה. באוקטובר 2014, ביום העיון השנתי של אגף התקציבים, לא פחות, שר האוצר לפיד עמד על הבמה ותקף את פקידיו שלו. הנה ציטוט של לפיד מאז, לא המצאתי:
"לשמור על הקופה זה חלק מהתפקיד, אבל אם זה הופך להיות כל התפקיד אנחנו חוטאים לייעודנו. אני לא חושב שיש אדם אחד בחדר הזה שרוצה שעל מצבתו יהיה כתוב: 'פה נטמן משה, שמר על איזון פיסקלי… יהי זכרו ברוך בלי גירעון'.
למה בכל זאת אני נוטה להסכים החלק הזה בפוסט שלו (בהתעלם מהסגנון)? משום שאני חושב שגירעון גבוה – וגירעון של 4%, בעיקר כשהוא לא מתוכן, הוא גירעון גבוה – הוא סכנה למשק. לא משום שהגירעון הזה עצמו יגרום למשבר כפי שלפיד צופה. אני לא חושב שזה המצב. הוא עלול להגדיל קצת את היחס בין החוב הלאומי לתוצר (כפי שקרה בשנה שעברה, בחצי אחוז תוצר) אבל מצבנו בפרמטר הזה עדיין מצוין בהשוואה בין לאומית (החוב הלאומי של ישראל הוא 61% מהתוצר, ראו כאן (עמוד 29). זה קרוב מאוד ליעד שהממשלה עצמה הגדירה, של 60%).
המשק הישראלי, נכון לשניה זו, במצב מצוין, לפחות מבחינה מקרו כלכלית. קצב הצמיחה עומד על מלוא הפוטנציאל שלו (באזור ה-3%). הלוואי וזה היה גבוה יותר, אבל בשביל זה צריך לעשות שינויים מבניים עמוקים מאוד בכלכלה הישראלית, שאני לא בטוח שהממשלה, כל ממשלה, מסוגלת לעשות, כי זה קשור להרכב הדמוגרפי של ישראל. אבל עדיין, הכלכלה צומחת במלוא הפוטנציאל. האבטלה בשפל היסטורי, ושיעור התעסוקה פחות או יותר בשיא.
אבל זו בדיוק הבעיה. העובדה שהגירעון כל כך גבוה דווקא כשהמשק במצב כל כך טוב מבחינה כלכלית היא זו שצריכה להדיר שינה מעיניהם של שר האוצר וראש הממשלה. כי אם, חלילה, מחר יפרוץ מיתון עולמי, לא משנה מאיזו סיבה, גם הכלכלה הישראלי תיפגע. אם סין תפסיק לייבא מאיתנו מוצרים ושירותים, או ארה״ב, או מדינות אירופה, או כל שותף סחר אחר, אנחנו ניפגע. אנחנו ניפגע כי אנחנו כלכלה קטנה, וחלק גדול מהכלכלה שלנו מושתת על יצוא. ואם זה יקרה, הגירעון יגדל. הוא יגדל אוטומטית, כי זה מה שהוא צריך לעשות בתקופות משבר, בשביל להתניע את הכלכלה (יותר כסף הולך לקצבאות אבטלה, הכשרות מקצועיות, השקעה בתשתיות וכו׳). הבעיה היא שאם אתה מתחיל מגירעון של 4% בתקופה מדהימה בכלכלה, אז בתקופה של מיתון אתה עלול למצוא את עצמך בגירעון של 8%, אולי יותר. זו הבעיה האמיתית. בגירעון כזה, כשממשלת ישראל תבוא לשווקים הבינלאומיים ותבקש לקחת הלוואות בשביל לממן את הגירעון, השווקים עלולים להגיד לה – תשלמי ריבית גבוהה מאוד. או, גרוע יותר, להגיד לה – זיבי, לא מלווים לך.
מה שכן, זה תסריט קיצון. המשק הישראלי צבר די מוניטין בשנים האחרונות בשביל שמצב כזה לא יקרה בן לילה. הריביות עלולות לעלות בגירעון גבוה מאוד, אבל אובדן אמון מוחלט – לא נראה לי.
ועדיין, גירעון של 4% ב״בימי שלום״, כשהכלכלה סבבה, זה סימן מאוד לא טוב. בנק ישראל קורא לזה גירעון מבני, משום שיש פער מבני בין הוצאות הממשלה על השירותים שהיא נותנת לציבור, לבין ההכנסות שלה. ושם הבעיה האמיתית של הממשלה, לדעתי, ולדעתי לפיד לא שונה במאומה בעניין הזה מכחלון. לפיד, כמו כחלון, שייך לאסכולה של הפוליטיקאים שמאמינים שאם רק מורידים מסים, יש יותר הכנסות ממסים בקופה. רבאק, לפיד פחות או יותר כותב את זה בפוסט שלו עצמו. רק שלתיאוריה הזו, שהחלה בארה״ב בשנות ה-80 בתקופת רייגן והובאה לישראל בידי שר האוצר לשעבר בנימין נתניהו, לתיאוריה הזו אין, למיטב ידיעתי, תימוכין של ממש. בשלב אליו הגענו, הכנסות הממשלה אינן מספיקות בשביל לתמוך בהוצאותיה באופן מבני. זה עד כדי כך פשוט. הוצאות הביטחון גבוהות מאוד (גם אם התמתנו בשנים האחרונות ביחס לתוצר), הממשלה מוציאה יותר ויותר על שירותים חברתיים (חינוך, בריאות, רווחה, קצבאות וכו׳), ובונה על זה שכל שנה יהיו איזה שני אקזיטים סטייל מובילאיי, או איזה מבצע הקדמת דיבידנדים או רווחים כלואים או כל קונץ פטנט אחר, בשביל לסגור את הפער המבני. לפעמים, כמו ב-2017, זה עובד. וזה גורם לשיכרון כח. ולפעמים, כמו השנה, זה ממש ממש לא עובד. וזה רק מוכיח עד כמה מדובר במשאלות לב של פוליטיקאים ובקומץ פקידים שהיו מוכנים לשתף איתם פעולה ולשחק עם המספרים בספר התקציב בשביל שיסתדרו יפה בזמן שבנו את התקציב. המציאות, מה לעשות, לא תמיד מוכנה להתכופף לגחמות הפוליטיקאים.
בקיצור, כן, הגירעון גבוה מדי. כן, זו לגמרי אשמת הממשלה. כן, אפשר היה לשנות את המצב. לצערי לפיד של סוף הקדנציה שלו היה מאוד דומה לכחלון של סוף הקדנציה שלו, כך שהחזרה שלו עכשיו בתשובה פיסקלית מרגישה, לכל הפחות, לא אותנטית.
טיעון שני – שחיתות, קיצוניות, והשפעתם על המשק ועל השקעות זרות
הטיעון הזה הולך ככה: ישראל מתדרדרת במדדי השחיתות הבינלאומיים, חברות זרות לא רוצות להשקיע במדינות מושחתות כי הן מפחדות על ההשקעות שלהן, בייחוד אם מדובר בהשחתה של מערכת המשפט. הנה תמצית הטיעון הזה, כפי שלפיד מביא אותו:
אף אחד לא רוצה לעשות עסקים עם מדינה מושחתת.
זה כבר טיעון מעניין מאוד בעיני, ואין לי מספיק כלים או ידע בשביל לומר עליו משהו נורא מקורי. בתחושת הבטן, רמה גבוהה של שחיתות אכן תביא להפחה בהשקעות של גופים זרים במדינה מסוימת, בייחוד אם השחיתות היא במערכת המשפט והשמירה על הקניין הפרטי נראית בסכנה. אבל:
דבר ראשון, הנייר הזה של ה-OECD מינואר 2017 מראה שאין קשר ברור כזה, ושלעיתים נמצא בכלל קשר הפוך. האם למישהו נראה שיש פחות חברות זרות שמוכנות להשקיע בסין בגלל השחיתות של הממשל? או בערב הסעודית? ואפשר לחשוב על עוד כמה מדינות כאלה. רוצה לומר: ישנם פרמטרים נוספים שמשפיעים על החלטות ההשקעה של חברות זרות גדולות (גודל שוק פוטנציאלי, מה המתחרים שלהם עושים, וכו׳, איכות כח התעסוקה, מדיניות המסים, איכות רשת החשמל, לפני ששיקול השחיתות מכריע את הכף, אם בכלל).
ודבר שני, את אותו טיעון אפשר לומר על ממשלות שמשנות את הכללים (כללי המס, בעיקר), שהן מרחיקות משקיעים זרים. ואמנם, אותו טיעון נשמע כלפי לפיד עצמו, כשהחליט על הקמת ועדת ששינסקי 2 שכל מטרתה היתה להטיל יותר מסים על החברה לישראל על הכסף שהיא מפיקה ממשאבי ים המלח. גם אז, כמו גם כשהממשלה שינתה את המיסוי על ההכנסות מהגז, אחרי שנמצא גז בכמויות גדולות, ההפחדה היתה שהחברות הזרות לא יבואו לפה. והנה, הפלא ופלא, הן ממשיכות לבוא.
לפי הלמ״ס (כאן, זהירות קובץ word) בשנים 2051 עד 2017 היקף ההשקעות הישירות מחו״ל במשק הישראלי עלה מאוד, ורוב ההשקעות האלה בהייטק (אבל גם בתעשייה המסורתית). כך שבשורה התחתונה, הטיעון הזה נשמע מעולה, וכנראה שיש איזו נקודה שבה נהיית מאסה קריטית של שחיתות שאחריה הכלכלה נפגעת במהירות (טורקיה היא כנראה באמת דוגמא טובה), אבל זה לא כל הסיפור. דבר ראשון, קשה מאוד מאוד להעריך אם אנחנו בנקודה הקריטית הזו (תחושת הבטן שלי אומרת שלא), ובכל מקרה ישנם הרבה מאוד שיקולים שחברות שוקלות חוץ מהשחיתות הכללית במדינה.
טיעון שלישי – אופטימיות לא מבוססת
גם בטיעון הזה לפיד מערבב כל מיני דברים, אבל תמצית הטיעון הזה היא כזו: הישראלים אופטימיים מדי, בין היתר כי ראש הממשלה והממשלה כל הזמן מספרים להם עד כמה המצב הכלכלי מצוין ורק הולך משתפר וימשיך להשתפר לנצח, ולכן הם לא חוסכים מספיק, אלא דווקא להיפך – חיים על אשראי וצורכים על בסיס אשראי, עד כמה רמות מסוכנות ביותר – ולכן עוד שניה כל הסירה הזו תתהפך וכולנו נטבע.
וגם כאן יש שורת מחץ:
כשיותר מדי אנשים מבזבזים יותר מדי כסף שאין להם, בסוף הם לא מצליחים לשלם את החובות ולוקחים להם את הבית
זה טיעון מאוד משונה בעיני, בטח מפי שר אוצר לשעבר. כלומר, אני מתחבר מאוד לעובדה שיותר ויותר ישראלים צורכים על בסיס אשראי ולא על בסיס חסכונות. כתבתי על זה לא מעט בעבר. וכן, לדעתי יש משהו בעייתי בהשוואות הבין לאומיות של בנק ישראל בעניין הזה, שתמיד מראות עד כמה רמות החוב של משקי הבית בישראל הן נמוכות בהשוואה בין לאומית. המשהו הזה הוא שההשוואות האלה מסתכלות על כלל החובות של הישראלים, וחלק הארי של כלל החובות האלה (בערך שני שלישים) הוא משכנתאות. וכן, על אף חגיגת המשכנתאות בעשור האחרון, שוק המשכנתאות בישראל הוא יחסית לא ממונף, יחסית לא מסוכן ויחסית יציב. אבל החלק השני, של האשראי הצרכני, אשראי לכל מטרה, אם מסתכלים רק על החלק הזה בהשוואה בין לאומית אזי רואים שהוא לא קטן. בזה, לדעתי, לפיד צודק. ואם רוב ההלוואות האלה יושבת כאבן ריחיים על צווארם של משקי בית מהמעמדות הנמוכים, או מהמעמד הבינוני נמוך, במקרה של משבר כלכלי ואבטלה גבוהה, זה עלול להתפתח למשבר גדול יותר או חמור יותר. לצערי בנק ישראל לא יודע במדויק מה תמונת המצב הזו (אפילו הבנקים המסחריים התחילו להשמיע קצת קולות אזהרה בכיוון הזה בשנים האחרונות).
רק מה, האם לפיד מנסה להגיד לציבור – חבר׳ה, תהיו פסימיים? תפסיקו לצרוך? אל תסעו לאילת, אל תשפצו את המטבח, אל תחליפו את האוטו? מעבר לזה שלא נראה שזה הטעם האישי של לפיד, יש את העניין הפעוט הזה ששר אוצר שאומר דברים כאלה יגלה מהר מאוד שאם הציבור מקשיב לו, הכלכלה כולה תיכנס למיתון רק מהמשפטים האלה. חלק גדול מהכלכלה הישראלית מבוסס על צריכה פרטית. זה לא היה כך תמיד, אבל זה נעשה כך ככל שרמת החיים כאן עלתה והמשק הפך ממתפתח למפותח. יש לזה יתרונות (מלא הכנסות ממסים!) ויש לזה חסרונות (סיכוני אשראי, סיכויים למשברים פיננסיים וכו׳). אבל קשה לי לראות איך קריאה של שר האוצר להפסיק לצרוך תעזור במשהו. כן, אני חושב שאנשים לא צריכים לצרוך מעבר למידותיהם. אשראי, במידה, יכול להיות דבר חיובי. יותר מדי ממנו זה כמו להתמכר לסמים. אני לגמרי מאמין בזה. אני רק לא חושב שלפיד מאמין בזה. אלא אם הוא קרא המון המון פוסטים של הסולידית לאחרונה וחזר בתשובה גם במישור הזה.
טיעון רביעי – אין למדינת ישראל הנהגה כלכלית שמסוגלת לעצור את המשבר
יש המון ניים דרופינג בטיעון הזה, אבל בתמצית, לפיד אומר שאין מבוגר אחראי, שנתניהו אמנם אידאולוג כלכלי ימני אבל מכר את האידאולוגיה שלו למפלגות החרדיות בשביל לשמור על הכיסא, שאגף התקציבים איבד את אמון הפוליטיקאים ושאיש לא מקשיב עוד לבנק ישראל. ומשפט המחץ:
כשאף אחד למעלה לא לוקח אחריות, המשקיעים מתחרים ביניהם מי יברח ראשון מהספינה הטובעת
הטיעון הזה הוא פוליטי במהותו ואין לי המון מה להגיד עליו. לפיד חושב שהוא יותר מבוגר אחראי נתניהו. סבבה, כל אחד יכול לחשוב על זה מה שבא לו. אגיד רק שגם כשלפיד היה שר אוצר, כפי שכתבתי למעלה, הוא ידע תקופות שבהן הקשיב לפקידי אגף התקציבים, אבל אז גם תקופה שהשתין עליהם בקשת בלי להתבייש, ששם פס על המועצה הלאומית לכלכלה ועל בנק ישראל (כפי שעשה סביב תכנית מעמ 0% שכל הגורמים האלה אמרו לו שהיא רעה ומסוכנת), וכו׳. ולכן, כל הדיבורים האלה, גם אם אני מסכים איתם בעיקרון, נשמעים לי יותר מהכל כמו דיבורים מהפוזיציה. כשהוא היה שר אוצר, הוא נשמע לגמרי אחרת.
אז מה בשורה התחתונה?
אני חושב שהפוסט של לפיד מעניין. אני חושב שאם מנקים ממנו את המימד התבהלתי והמפחידני, נשארים עם טיעונים מעניינים שאם מישהו אחר היה משמיע אותם הייתי לוקח את רובם יותר ברצינות. לא משום שלפיד איש לא רציני, אלא משום שכשר אוצר הוא נהג אחרת במקרים רבים, ולכן אין לי אין לחשוב שזו הפוזיציה שמדברת מגרונו יותר מכל דבר אחר. לגופם של טיעונים, יותר מהכל אני מתחבר לטיעון על הגירעון, אם כי אני לא חושב שהוא זה שיביא את המשבר, אלא שמשבר, אם יבוא, לכשיבוא, יהיה חמור יותר אם ניכנס אליו בגירעון מאוד גבוה כמו היום.
האם אנחנו הולכים לראות מובטלים מתגלגלים ברחובות בקרוב כפי שלפיד מאיים? לא חושב. ואם כן, כלומר אם יהיה משבר כלכלי גדול, זה לא יהיה בגלל הטיעונים שלפיד מונה כאן, אלא בגלל אירוע כלכלי גלובלי כמו ב-2008, כמו ב-2001. זה מה שקורה בכלכלה שלנו בעשורים האחרונים. אנחנו כלכלה קטנה, לטוב ולרע, ואנחנו מושפעים בעיקר מהעולם. יש לנו המון המון בעיות מבניות שאנחנו צריכים לעבוד עליהן, הגירעון היא רק אחת מהן, והלוואי והממשלה היתה משקיעה בהם עשירית מהמאמץ שהיא משקיעה בהבלים כמו חוק הגיוס (זו דעתי). אבל זה לפוסט אחר.
1
היוש!
העונה החדשה של הפודקאסט שלנו חיות כיס נפתחה השבוע בפרק לייב שהוקלט מול קהל בפסטיבל דוקאביב בשבוע שעבר. זה פרק ארוך מהרגיל – לא נעים להביא אנשים להופעה של עשרים וחמש דקות, נכון? – ובו סיפור, ראיון, וקטע וידאו. צליל הגדירה את זה בתור מגזין חי על במה (אגב, יש דבר כזה. זה נקרא Pop-Up Magazine, וה״הגיליונות״ שהוא מפיק הם בעצם הופעות חיות חד פעמיות של כמה שעות כל אחת, עם מגוון מאוד גדול. אף אחת מהן לא מוקלטת, אף אחד מהסיפורים שמועלים בהופעה כזו אינו מפורסם בשום מקום לאחר מכן בשום פורמט, מה שהופך כל הופעה כזו, כל ״גיליון״ כזה, לאירוע חד פעמי לגמרי. אני מת ללכת לאחד כזה).
החלק שלי בפרק הזה של חיות כיס היה על הצד השני של הרילוקיישן. על תחושת הנוחות המפנקת מצד אחד, אבל על תחושת הזרות המנוכרת מצד שני, ועל מה צריך לעשות בשביל להתגבר על התחושה הזו (את התובנה הזו סיפקה דווקא אמא שלי, מחווית ההגירה הפרטית שלה). למי שמעוניין לצפות, הנה החלק שלי בפרק לייב הזה:
תודה רבה לרן הר נבו שהקדיש לי שעה מזמנו בידיעה שרק פחות מדקה הולכת להיכנס פנימה למוצר המוגמר, תודה לאמא שלי שהביאה אותי עד הלום, ותודה גדולה לדנה פרנק שישבה עד השעות הקטנות של הלילה והדביקה כתוביות לוידאו הזה כמו נינג׳ה בשביל שאפשר יהיה לצפות בו כהלכה.
2.
בזמן שעבדתי על הפרק הזה נסענו לכמה ימי חופשה בקייפ קוד יחד עם החבר׳ה מהתכנית שלי, בשביל לסיים את השנה הזו כהלכה. בדרך לשם, שמענו בלופ את ״שבט אחים ואחיות״. מאחר שאנחנו כבר שנה פה אנחנו די מנותקים מהפופ-קולטורה הישראלית בזמן הזה, כך שאין לי מושג עד כמה ואם השיר הזה ויראלי בישראל או לא. הסיבה היחידה שאנחנו נחשפנו אליו כאן היא משום שדודה של נירית ביקשה שנקליט את עצמנו שרים את השיר הזה בשביל שהיא תוכל לערוך מזה ברכת וידאו מושקעת לבת מצווה של הבת שלה.
כך יצא שבשביל ללמוד לשיר את השיר הזה, שמענו אותו שוב ושוב ושוב ושוב, כל הנסיעה לקייפ קוד. ובשלב מסוים, אתם מכירים את זה, התחלתי ממש להתעמק במלים. זה קרה בזמן שעמדנו לרדת מאינטרסטייס מספר 95 לכיוון כביש מספר 3 לכיוון קייפ קוד. משהו בשילוב הזה של הבנים שלי שרים את השיר הזה בעברית במושב האחורי, אחרי שבחודשים האחרונים זנחו לחלוטין את השירים בעברית ועברו לשמוע ולשיר שירי ילדים באנגלית, יחד עם שלטי הדרכים האמריקאיים, יחד עם העובדה שהיינו בדרך לחופשה במקום כל כך אמריקני, יחד עם המלים של השיר הזה, פערו אצלי חור גדול בלב, ודרכו כל הרגשות התחילו להציף ללא שליטה.
מצאתי את עצמי מנסה לשיר יחד עם ילדיי, ולא מצליח, כי דמעות חנקו את עיני ואת גרוני. ״כאן זה בית כאן זה לב / ואותך אני לא עוזב״, שרו הילדים מאחורה, ״אבותינו שורשים / ואנחנו הפרחים״. בימים כתיקונם, אני לא איזה פטריוט ישראלי גדול. רחוק מזה. אחת הסיבות שבאתי לכאן, כפי שציינתי בחלק שלי בפרק של חיות כיס, היתה בשביל לקחת פסק זמן מישראל. החיים בישראל גדשו קצת את הסאה, מבחינתי, וכשנקרתה בדרכי ההזדמנות לנוח מהם לרגע, אימצתי את ההזדמנות הזו בחום.
והנה, בהצטלבות שבין I-95 לכביש מספר 3, כשהילדים שרים בקולי קולות בעברית מאחור, מצאתי את עצמי מנסה לאחות את החלקים הישראלים בזהות שלי שניסיתי להשאיר מאחורי. אני לא מאוהב בישראל ולא מאוהב בישראלים, אבל אני ישראלי. לא במובן הינון-מגלי, אני לא ישראלי לפני כל דבר אחר ומעל לכל דבר אחר. אני קודם כל אבא, ובן זוג, ועיתונאי, ואשכנזי, ובן לעולים, ועוד מיליון כאלה שאני יכול לחשוב עליהם, אבל אני גם ישראלי. זה חלק ממי שאני גם אם אני לא מחובר לחלק הזה שבי ב-100%.
כן, אני קלישאה מהלכת של ישראלי שיצא לחופשה ארוכה מהמדינה שלו, מהעם שלו. אני קלישאה מהלכת של ישראלי שמתגעגע לאוכל שלו, למטבח שלו, לשפה שלו, למראות המוכרים של ארצו, לחבריו, לניואנסים של תרבותו, לתבנית נוף מולדתו. בשנה החולפת לא ביקשתי ולא חיפשתי את חברתם של ישראלים, אבל המשכתי לשמוע מוזיקה ישראלית ולהתגעגע למקום ממנו באתי, למקום בו אני מובן ובו אני מבין כל דבר מבלי להתאמץ (חוץ ממה שאיני מבין, שלעולם לא אבין). וההכרה שכזה אני, גם היא גרמה לי לדמוע. כי פתאום, אחרי עשרה חודשים בניכר, הבנתי עד כמה חזק יכול להיות הקשר בינך ובין המדינה שגדלת בה, גם אם לא היית מודע לזה, גם אם ניסית לברוח ממנה קצת.
אין לי איזה משהו חכם במיוחד להגיד על זה. רק רציתי לשתף.
3.
חוצמזה, יש לי מיליווווווווון המלצות פודקאסטים, אבל אסתפק בינתיים רק בזו, כי היא כיפית במיוחד: ״עשרה דברים שמפחידים אותי״ הוא פודקאסט שצריך לשמוע לפחות שני פרקים ממנו בשביל באמת להתמכר, ובשביל באמת להבין את הגדולה שלו. וזה קל, כי הפרקים שלו ממש ממש קצרים (דקות בודדות לכל אחד). לכל פרק מבנה מאוד קבוע: מישהו או מישהי אקראיים לחלוטין מתחילים למנות את עשר הדברים שמפחידים אותי. מדי פעם, כשהם מגיעים לאחד מעניין במיוחד, הם קצת מרחיבים. ובסוף, אחרי הרשימה, הם מציגים את עצמם. וזהו, הפרק נגמר. כל פרק מעוטר בסאונד משגע, שבהתחלה נשמע תמוה ותלוש, אבל בשלב מסוים העולם האסוסיאטיבי של עורך הסאונד שלהם מתחיל להיות קוהרנטי, ונפלא. בקיצור, זה כמו לנבור בערימה של ממתקים ולגלות בכל פעם אחד חדש ומרגש. תבלו.
לפני כמה שנים, באחרי צהריים אחד, האש התקרבה אל הבית. אני זוכר שעמדתי במרפסת וצפיתי ביער נשרף. האש השתוללה מהצד השני של השלוחה, אבל הלהבות היו גבוהות כל כך שניתן היה לראות את קצותיהן אפילו מהמרפסת שלנו. גרנו אז במסילת ציון, ולאנשים שלא ידעו היכן היישוב הקטן הייתי אוהב להגיד שאנחנו גרים ׳קו ראשון ליער׳. וזה היה נכון. למעשה, נוף האורנים, הברושים, האלונים, עצי הזית, החרוב האקליפטוס שניבט מהמרפסת היה הסיבה המרכזית מדוע החלטנו לשכור את הדירה מלכתחילה. להתעורר בבוקר, להכין כוס תה, לצאת אל המרפסת ולצפות ביער נושם בשלווה. ואז, באחרי צהריים אחד, היער נשרף.
אני זוכר שהבטתי במטוסי הכיבוי חגים שוב ושוב ושוב מעל לביתנו, מתיזים חומר מעכב בעירה אדום על השלוחה שממול, מנסים להילחם בלהבות. כבאיות של קק״ל ושל מכבי האש דהרו בשבילי העפר שמוליכים אל מעבה היער. הילדים שיחקו בחצר בצד השני של הבית בזמן שאני עמדתי במרפסת וצפיתי בגיהינום הזה. ורק אחרי דקות ארוכות הבנתי פתאום: צריך להכין תיק. אחרי הכל, הרוח יכולה לשנות כיוון בכל רגע והאש תתפשט לכיווננו. זוגתי היתה במטבח או בסלון כשנכנסתי חזרה מהמרפסת ואמרתי בקול רם ׳צריך להכין תיק׳. היא לא הבינה על מה אני מדבר. איזה תיק, למה תיק. אמרתי לה שהלהבות משתוללות, ושזה קרוב מדי, ושרק ליתר ביטחון, אם נצטרך להתפנות, בואי נכין תיק. היא, בת הרי ירושלים, למודת שריפות בעצמה, חשבה שזה מיותר. שאנחנו עוד לא שם. אבל אני, דור שלישי לשואה, לא נותן לואדיות ולהפכפכות משטר הרוחות לעצור אותי, אני אכין תיק. השאלה היא רק מה לשים בו.
בסופו של דבר לוחמי האש הצליחו להשתלט עליה, והשריפה לא חצתה את קו הרכס. התיק הוכן, אגב, ולא כלל שום דבר מיוחד. למחרת בבוקר, כשהילדים היו צריכים ללכת לגן ולבית הספר, הוא רוקן אחר כבוד. נזכרתי באירוע הלא נעים הזה אתמול בצהריים, כשהכותרות על שריפות עזות בסביבות בית שמש החלו להציף את אתרי האינטרנט.
גופנו אמנם במערב, אך ליבנו וחברינו במזרח, וחלקם אף בהרי ירושלים. התחלנו לשלוח הודעות. האם כולם בסדר, השלום לילדים, לחיות המחמד, לרכוש. התגובות זלגו לאט. אחדים נמצאו מחוץ למעגל האש, אחרים היו בעבודה אך הילדים היו נצורים בבית כשהאש משתוללת במושב הסמוך, אחרים ממש פונו מבתיהם. עקבנו אחרי התמונות, הסרטונים והכותרות במשך יותר משעה, כשלפתע היא קיבלה מייל: המחסן עלה באש, נאלצנו להתפנות, נעדכן.
בבת אחת, נכנסו שנינו להלם. שכחנו מזה לגמרי.
לפני שנסענו לכאן, לארה״ב, התחלנו להיפטר מדברים. הילדים מכרו את רוב המשחקים שלהם. אנחנו מסרנו ספרים, דיסקים, רהיטים, בגדים, מה לא. את הבגדים שנותרו העמסנו בתוך שישה תיקים גדולים ולקחנו איתנו לכאן. את כל היתר, את מוצרי החשמל הגדולים, כלי המטבח, הרהיטים הגדולים של הבית, את כולם הובלנו למחסן קטן במתחם האחסון בקיבוץ הראל. במשך שעתיים צפינו בצוות ההובלה המיומן מעמיס את הכל על המשאית, מוביל אל המחסן, ואחר כך פורק ומסדר בזריזות וביעילות את כל הדברים בתוך שטח האחסון הקטן ששכרנו לנו. כשהם סיימו, סגרנו את הדלת, נעלנו במנעול, ורשמנו על פתק – תאריך חזרה משוער, יולי 2019.
הבוקר קיבלנו הודעת עדכון: המחסן נשרף כליל. כעבור איזו שעה, חברים שלחו גם תמונה. מישהו צילם סרטון בקיבוץ הראל לאחר שהלהבות שככו מעט, באופן מוזר, דווקא מחסן מספר 2 נלכד בעדשת הטלפון שלו. המחסן שלנו. צפיתי בסרטון של המחסן הבוער, והלב שלי נשבר.
להתראות מחסן מספר 2
לעזאזל מכשירי החשמל, לעזאזל הרהיטים, לעזאזל כלי המטבח. את חלקם ביטחנו, את חלקם לא, מעליש. אבל מלבד כל אלה, חתומים בקופסאות, היו במחסן הזה גם זכרונות ורסיסי חיינו. כל אלבומי הילדות שלה, היומנים שכתבתי כשהייתי בגיל של הבן שלנו, עיתוני מחתרת שהפצנו בחטיבה, עיתונים שכתבנו בתנועת הנוער, תעודות, מגילות קלף, יומנים שכתבנו בתיכון ובצבא, תמונות אנלוגיות מתקופת השירות, מכתבי אהבה שהחלפנו לפני כמעט עשרים שנה, יומן שכתבתי אחרי שהשתתחררתי שאין לי ממנו כל עותק, כל התמונות האנלוגיות שאי פעם צילמתי, על פילם או בשקופיות, במהלך קורס הצילום שעשיתי במסע אחר אחרי שחזרתי מאירופה. כל המזכרות הקטנות שאספנו בעמל רב במסעותינו סביב העולם, כל אחת נושאת איתה רגע קטן שרק שנינו זוכרים. ציורים של הילדים כשהיו בגן, פנקסי טיפות החלב, צמידי חדר הלידה. ועוד מיליון דברים שאיני זוכר שהיו שם, אבל כאלה שקיוויתי לחזור ולפגוש בהם שוב יום אחד, או להשאירם ככמוסת זמן לילדי.
הכל, ככל הנראה, נשרף.
ההכרה שכל רכושנו נשרף תפסה אותנו לא מוכנים. באורח מקרי, בדיוק בימים אלה אנחנו עסוקים בחיפוש רהיטים לדירה שאליה נעבור בתחילת יולי. הדירה ששכרנו השנה היתה דירה מרוהטת, ואילו הדירה החדשה לשנה הבאה עירומה לגמרי. והנה, בעודנו מחפשים לקנות או להשיג רהיטים, מגיעה ההודעה מעבר לים המבשרת על כך שכל רכושנו, זולת הבגדים ומעט המוצרים שצברנו כאן בשנה האחרונה, הכל נשרף.
ופתאום אתה חושב: היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. אנשים איבדו את בתיהם בשריפה הזו, אנשים נותרו עם בגדיהם לעורם ותו לא. ואתה חושב: איזה מזל שכולם בחיים, איזה מזל שלפחות לא היינו שם. ואתה חושב: איזה מסכן היער.
נהיה הוגנים: ביום יום, איש מאיתנו, לא היא ולא אני ולא הילדים, לא נברנו בזכרונות האלה. לא עברנו על מסמכים ישנים, לא צללנו אל יומנים נשכחים, לא גילינו מחדש את רזי האהבה ששיתפנו זו עם זה בתחילת הזוגיות שלנו, אי שם בתחילת שנות האלפיים. הכל היה מאוחסן בארגזים ובקופסאות, מגובב בערימות בממ״ד, זכרונות צוברי אבק. ביום יום, בקושי זכרנו שהם שם. גם את ציורי הילדים, אני מודה, אף פעם לא הבנתי עד הסוף מדוע אנחנו שומרים. ואם כבר שומרים, מדוע כל כך הרבה. אני מתיימר לתפוס מעצמי אדם בלתי נוסטלגי. איש שאין לו צורך בחפצים מפעם רק משום שהם מפעם.
אבל אז הודעה, ואתה מבין שנשרף, וחרף היומרה הבלתי נוסטלגית משהו בכל זאת צורב לך בלב. לא כי עכשיו הילדים לא יוכלו לחטט בעברך יום אחד, לא כי עכשיו לא תוכל לשבת בזקנתך ולתמוה על המלים שכתבת פעם בעודך איש צעיר, לא משום שעכשיו לא תוכל להתרפק על ׳מה היה קורה לו הייתי ממשיך עם הצילום׳. לא בגלל כל אלה. אם לא השריפה, לא הייתי זוכר שהם קיימים. לא. משהו בליבך צורב כי כשהאש איכלה הכל, היא כמו שרפה חלק מפתיל החיים שלך, והותירה אותך בהווה, לבד, וחשוף.
מדוע אנחנו רצים להציל את אלבומי התמונות כשהאש מתקרבת לאחוז בגלימת קיומנו אם לא בשביל להציל את החלקים בנשמתנו שעוזרים לנו לזכור – אנחנו חוויה מתמשכת. תאי גופנו מתחלפים ומתים, אבל אנחנו לא רק הקיום הנוכחי ברגע הזה, האפור, הדל המשמין והמקריח. אנחנו גם הילד ההוא, אנחנו גם הילדה ההיא. צחקנו פעם וציירנו פעם וקפצנו פעם וטבלנו במים והתכלכלנו בבוץ. בכינו ואהבנו וחשקנו והשתוקקנו. היינו אנחנו על פני כל חלקי הזמן, אנחנו לא לבד, אנחנו לא לבד.
והנה, כעת, גופנו במערב ופנינו אל העתיד. אך הילדה והילד שהיינו נותרו במזרח, מפוזרים לנצח באפר בין שרידי מחסן מספר 2.