אהוד ברק על מותו של אייבי נתן

‏כ"ו באב התשס"ח
27 באוגוסט 2008
סימוכין: יועץ תקשורת-1470-270808

תפוצה: כתבים פוליטיים
מערכות

מלשכת יועץ שר הביטחון לתקשורת נמסר:
יו"ר מפלגת העבודה ושר הביטחון, אהוד ברק, מביע צער עמוק על הסתלקותו של ספן השלום האמיץ, אייבי נתן ז"ל.
אייבי נתן אתגר אותנו בחתירתו הנחושה והישרה לשלום בימים שפעילותו הייתה שנויה במחלוקת. רוח החתירה לשלום, שהיה מראשוני מבטאיה, גם לה יש מקום בפסיפס של חתירתנו לשלום במציאות מורכבת ורבת האתגרים.
השלום, משאלתו, בו יבוא.

תקשורת שר הביטחון.

(מייל שהתקבל מלשכת שר הביטחון בשעה 23:08. ההדגשות במקור. ההטיות שלי)

קו, ועוד קו

ובכן, כפי שאחגדול הבטיח, אני עצלן מדי בשביל לכתוב פוסטים ארוכים, משעשעים, ומלאי תובנות.

למעשה, גם ב"הוא צריך לנוח הוא הרגע קם 1.0" הבלחתי רק לרגעים ספורים, שלוו בדרך כלל בהתקפי כתיבה אמוציונלים שעסקו בעניינים הקשורים ללאומנות, דת, או אמא רוסיה.

את זרם השטויות הבלתי פוסק שאני משתף בגוגל רידר שלי גם אשמור לעצמי בשלב זה, אלה אם כן שאולי (מאז שאני זוכר את עצמי אני קורא לו שאולי, וקצת קשה לי להפסיק עכשיו, ומה גם שאני לא ממש מעוניין) יחליט להתקין תוסף שיציג אותם כרשימה מתחלפת בשוליי הבלוג.

מה שכן, רק כדי להפגין איזו נוכחות, הנה שיר מקסים מהדיסק החדש של הפסנתרן יהונתן אבישי, שהלחין שירי ילדים שאביו כתב. את יהונתן שמעתי לראשונה ב"ג'אז בים האדום" בשנת 99', עת עדיין הייתי נער רוסי בעל קול צייצני, פנים ילדותיות, ואופי קפריזי. שנים לפני שהפכתי לגבר המסוקס שאני היום, יהונתן אבישי כבר נתן בראש אל מול קהל מתלהב, ולמעט העובדה שהיה נראה קצת מחוק (לימים גילינו שהוא תמיד נראה מחוק) היה מסמר הערב. מאז השתדלתי לעקוב אחריו בהופעות בארץ, אותם ביצע בדרך כלל עם ההרכב המגניב בעל השם הכי לא מבטיח בעולם: "Third Word Love."

ועכשיו כאמור דיסק חדש, עם אמנים אורחים כגון רונה קינן, וישראל גוריון, שמעמיד אלטרנטיבה איכותית לשירי הילדים המטרידים של היום העוסקים בציד עוגות, וכבשים נהנתניות.

לא הצלחתי, חרף כל המאמצים, להוריד את השיר הארור הזה, ולכן קבלו לינק שיפתח לכם חלון מדיה פלייר מעצבן במקום לנגן את הקטע כאן. עמכם הסליחה.

מתקצבים ובוכים

1.
בעודי יושב ומקשיב לשרת החינוך, יולי תמיר, מדברת באיטיות מרובה על הרפורמות במערכת החינוך שתתתחזקנה ביתר שאת בשנת הלימודים הקרובה, העיר בציניות יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, ח"כ מיכאל מלכיאור (עבודה), כי נערי האוצר בכלל לא משפיעים על אופייה של מערכת החינוך הישראלית. הואיל והיה לי קשה עד מאד להתרכז בדבריה של תמיר, התחלתי מהרהר בהערה הזו של מלכיאור.

2.
פעמים רבות שאלתי את עצמי מה מקומם כל כך בהתנהלות של אגף התקציבים של משרד האוצר שמצליח להשניא לחלוטין את אנשי האגף על סקטורים רבים כל כך באוכלוסיה. האם זו העובדה כי הכוח לשבת על הברז התקציבי ניתן בבלעדיות לקבוצה קטנה של אנשים? לא סביר, משום שאך טבעי הוא (למען הסר ספק: זוהי אמירה צינית) לרכז את הכוח בידי קבוצה קטנה ולא לרכזו בידי ערב רב של אנשים. זה קורה בכל מקום במשטר דמוקרטי: קבוצה קטנה של אנשים שולטת על מצבור הקרקעות של המדינה (מינהל מקרקעי ישראל), קבוצה קטנה של אנשים שולטת על מנגנון המיסוי, וכן הלאה והלאה והלאה. אז אולי זו העובדה שהם כולם מחזיקים באג'נדה כלכלית ניאו-ליברלית, כלומר ימנית, כלומר קפיטליסית חזירית, שמרגיזה כל כך הרבה אנשים? אבל קשה להאמין שזו הסיבה האמיתית, וזאת משני טעמים. ראשית, מותר להם להחזיק באג'נדה, כמו שלמשרד החינוך מותר להחזיק באג'נדה, וכך גם למשרד הרווחה, למשרד התשתיות וכו'. ואני לא מדבר על השרים, אני מדבר על הפקידות. בסופו של דבר מדובר באנשים, ואנשים הם לא טאבולה רסה. שנית, גם אנשים בעלי אג'נדה ניאו-ליברלית מתקוממים, לעיתים, אל מול ההתנהלות של אנשי אגף התקציבים בכל הנוגע לבניית התקציב ולבניית חוק ההסדרים. אז מה הבעיה?

3.
ואז חשבתי לתומי, שאולי התשובה טמונה בעצם הכינוי "נערי האוצר". מדוע לקרוא להם "נערי" ולא סתם "פקידי", "אנשי", "עובדי" וכולי? ייתכן שהתשובה לשאלה – מה מרגיז כל כך הרבה אנשים בהתנהלות נערי האוצר – היא בעצם – העובדה שהכוח מרוכז בידי קבוצה של נערים, קרי, אנשים צעירים, קרי, חסרי ניסיון, שמחליטים החלטות הרות גורל בעבור סקטורים שלמים באוכלוסיה, שאין להם היכרות של ממש איתם, ואין להם את הבגרות הנדרשת על מנת להיכנס לנעליהם של האנשים שאת גורלותיהם הם חורצים.

4.
עכשיו, אני יכול להבין איך זה מעצבן אנשים. זה בהחלט עשוי לעצבן. אחרי הכל, ככל שגילו של הפרחח שמחזיק בסמכות הבלעדית להחליט בעבורי מה טוב לי צעיר יותר, כך ההתקוממות תהיה גדולה יותר. כך למשל, ניתן להסביר מדוע לאורך ההיסטוריה עמים שונים העדיפו להעניק את סמכות השיפוט, אם לא את סמכות קבלת ההחלטות כולה, בידי זקני העם, זקני השבט, וכו'. נקודת המוצא היתה כי מדובר באנשים עם ניסיון חיים ארוך, שראו איזה דבר או שניים, ולכן יכולים לקבל החלטות מושכלות שתבאנה בחשבון את מגוון השיקולים ולא תסתפק בספקטרום שיקולים צר. אז כן, בהחלט יכול להיות שזה מה שמעצבן כל כך בנערי האוצר.

5.
אבל אז, תהיתי ביני לביני, מה מותר האדם מן הבהמה, ומה ההבדל בין נערי האוצר – שאינם נערים צעירים כל כך, למען האמת. טווח הגילאים באגף התקציבים נע בין 23 לבין 36, כאשר הגידול בסמכות שמחזיק "נער האוצר" נע בכיוון אחד עם העלייה בגילו – מה ההבדל ביניהם לבין "נערי הצבא"? מדוע איש לא קורא ללוחמי הסיירות, לאנשי הקומנדו, לפקידי המודיעין בקרייה, ולשאר מקבלי ההחלטות והאוחזים בנשק, "נערים"? הרי גיל הפרישה (הרשמי) בצה"ל נע בין 42 לבין 45. והלוחמים עצמם, המקבלים לעיתים החלטות הרות גורל באמת בשבבי זמן שאינם ארוכים מהרף עין, הם בני תשחורת, פוחזים צעירים שגילם אינו עולה על 21 לכל היותר! מדוע אין כאן התקוממות רבתי על כך שאחריות כבדה כל כך, והיא לכל הפחות כבדה כמו האחריות שמוטלת על "נערי האוצר", ניתנת בידי אנשים צעירים כל כך, רכים בשנים כל כך, שנפשם טרם עוצבה, שעולמם הערכי טרם מכיל תוכן של ממש ושיכולת קבלת ההחלטות של במקרים של חיים ומוות, יכולת העמידה שלהם בתפקיד שלמה, מוטלת בספק עז? מדוע?

6.
יש לי דיעה בנושא הזה, אבל אני מעדיף שלא להיכנס אליה בשלב זה. אני לא מעוניין לקטגר בנושא שירות החובה בצבא ההגנה והמשמעויות המוסריות של הנושא הזה, כשם שאיני מעוניין ללמד סניגוריה על אופיים של אנשי אגף התקציבים במשרד האוצר. כל מה שברצוני היה הוא להצביע על העובדה שאין אנו יכולים לנהוג במוסר כפול בכל הנוגע לגילם של האנשים היושבים על הברזים התקציביים של ישראל, כל עוד אין אנו בוחנים באופן ביקורתי ומעמיק את המשמעות העמוקה של גיוס החובה של עוללים צעירים. ומשום שלעולם לא נערוך את הדיון הביקורתי הזה כמדינה, אולי משום שאין ברירה אחרת ואולי מסיבות אחרות, אין לנו מה להלין בינתיים.

הזקנה והקצפת

מעשה שהיה כך היה.

פסעתי לי מעדנות ברחובה הראשי של עיירת הקיט הגרמנית לינדאו, ולפתע חשקה נפשי בגלידה. והנה, מימין, הזדמן לי דוכן גלידה. נו, לא דוכן כי אם חנות. ובכן, נחפזתי לי אל הדוכן, כלומר אל החנות, וחיכיתי לתורי.
עת דמיינתי בתאווה כיצד אלקק בקרוב גלידת אוכמניות ושוקולד לבן, התבוננתי ברוב שימת לב בזקנה שעמדה לפני בתור. הזקנה הגישה למוכרת קערה ירוקה שהביא עימה מבעוד מועד, וביקשה ממנה משהו שלא הבנתי מה היה, כי השתיים דיברו גרמנית. המוכרת הצעירה נראתה מופתעת מבקשתה של הגרמניה. אף על פי כן נטלה היא את קערת החרס הירוקה ונעלמה בירכתי החנות.
כעבור כמה רגעים שבה המוכרת אל החזית, והגישה את הקערה אל הזקנה. הקערה, כך הופתעתי לראות, היתה מלאה מעל לגדותיה בקצפת לבנה וסמיכה.
אולם הזקנה לא שבעה נחת מפרי ידה של המוכרת. ביקשה היא ממנה שוב דבר מה, והנה שוב נעלמה לה המוכרת הצעירה בירכתיים, וכעבור רגע שבה. היא הגישה בפני הזקנה את הקערה, והפעם עם קצת פחות קצפת.
והנה, אורו פניה של הזקנה. היא פנתה אל ארנקה ושלפה ממנו אי אילו מטבעות ושטרות והניחה אותם על הדלפק.

ואז, או אז, שלפה הזקנה מאין שהוא שקית פלסטיק כחולה מבריקה, כזו שמקבלים אלו הקונים בשמים בחנויות הפרפומריה, וביקשה מן המוכרת שתשים את קערת הקצפת בשקית.

אותי זה מאד הצחיק. אחי, כשסיפרתי לו את הסיפור הזה, אמר שזה יכול היה להיות הרבה יותר מצחיק לו הזקנה היתה לוקחת מן המוכרת את קערת הקצפת, ותוקעת לה אותה בפרצוף.

השֵׂיבה

1.
כשנחתתי, היה כבר מאוחר מאד. בערך שלוש וחצי לפנות בוקר. גררתי את עצמי מהיציאה מן השרוול, דרך הפרוזדורים הארוכים, דרך ביקורת הגבולות המטופשת, בואכה מסועי הכבודה. מצאתי את המזוודה שלי במהירות מפתיעה, והסתלקתי משם. הייתי עייף מאד, טרוט. שרפו לי העיניים.

2.
בחוץ, חיכה לי אבא שלי. משום מה בחר להגיע. למרות שהיה לו ברור שאני לוקח מונית ומתחפף לירושלים. הגיע בכל זאת. מוזר אבא שלי.

3.
ברגע הראשון שראיתי אותו, אולי בגלל הערפול שאפף אותי בשל העייפות, הצלחתי להתמקד רק בזקן הגדול שעיטר את פניו. זקן לבן מנוקד בכתמים שחורים. זקן של זקנים. זקן שיבה. הדבר האוטומטי הבא שעשו שתי עיני, מיד אחרי שראו את הזקן, היה לחפש כיפה על ראשו. אבל לא, היא לא היתה שם. ירדו העיניים בחזרה אל הזקן. ואז, בעודי מתקרב אליו בצעדיו כבדים, כמו בהילוך איטי, מבחין כיצד חיוך נפרש על פניו, ניסה המוח להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי עם זקן.

4.
הפעם האחרונה, נדמה לי, היתה כשהייתי לא יותר מבן ארבע. אני חושב שאחי הקטן אפילו עוד לא היה בסביבה. בתמונה אחת מהתקופה ההיא שחקוקה במרתפי זכרוני, והיא זו שצפה במוחי אתמול, אני נמצא בדירתם של סבא וסבתא שלי ברחוב דגל ראובן בפתח תקווה. השעה היא שעת ערב, אין לי מושג איפה אמא שלי נמצאת, ופתאום אבא שלי מגיע. לבוש במדי ב', סוחב קיטבג ישן, הנשק כרוך על כתפו, והוא גבוה, ומעוטר בזקן שחור, מנוקד בכתמים לבנים חרישיים. היה לו ריח של אבא שחוזר מהמילואים, שזה ריח שאין במציאות אבל יש בסיפורים של סופרי ארץ ישראל הישנה, שמרוב שקראת אותם הם מתערבבים עם הזכרונות שלך ומשתלטים עליהם. סביר יותר שהיה לו ריח של זיעת גוף, ואולי בעצם זה אותו הדבר.
אני רצתי אליו, והוא חיבק אותו ונשא אותי על כפיים. לא ראיתי אותו מעולם עם זקן לפני כן, ומבחינתי זה היה כמו אבא חדש. ואולי זה מה שהייתי צריך, אבל מעולם לא קיבלתי. המבט בעיניו היה מבט אוהב, אבל מבט מבולבל, מפוחד מעט. של מי שטרם הבין שהוא אבא, של מי שהיה רוצה שמישהו יעזור לו עם זה קצת. עם כל זה.
אני לא זוכר שמאז ראיתי אותו עם זקן, למרות שלבטח ראיתי. בטח אחרי שאמא שלו, סבתא שלי, נפטרה. אבל אני לא מצליח להיזכר. רק התמונה ההיא, הישנה, מגובה עיניו של ילד בן ארבע, חקוקה אצלי בראש

5.
אבל אתמול העיניים של אבא שלי, המחייכות, העייפות, המימיות, כבר סיפרו סיפור אחר לגמרי. הן כבו ונדלקו לסירוגין. וברגעים היחידים שהצלחתי לראות בהן את אבא שלי, מבטו אמר טירוף. טירוף שמהול בשלווה גדולה, כמו נרקוטית. שלווה של אחד שמצא, טירוף של אחד שמצא תשובה.