0.
קודם כל, מוזיקה:

1.

כשהייתי ילד, חג הפסח היה בסימן סבא שלי.

אלה היו שנות ה-80, וגרנו אז בפתח תקווה, לא רחוק ממרכז העיר. משפחת מהגרים טיפוסית מברית המועצות. פתח תקווה היתה קטנה אז בחצי לעומת מה שהיא היום. זו היתה תקופה של לרשום במכולת, של לשחק עם החברים בגן הנשיא כי לא היה משהו אחר, של להתעורר בשבת בבוקר מהרעש של השכנה ממול שחובטת בשטיח שהיא תלתה מעל המעקה בשביל לנקות אותו.

לבית של סבא וסבתא שלי היינו נוסעים באוטו, בדרך שאז לא היה לאורכה אפילו רמזור אחד, והיום יש לפחות חמישה. כמו הרבה משפחות אשכנזיות, גם אנחנו משפחה קטנה. ועדיין, בחג הפסח תמיד היו אינספור אנשים מסביב לשולחן. סבא וסבתא שלי אירחו את כל מי שרק היו יכולים. חברים, חברים של חברים, שארי בשר מכאן ומשם, אנשים רדנומליים שלא היה לי צל של מושג מי הם היו, וגם היום אינני יודע. סבתא שלי היתה הרוח החיה, סבא שלי היה הדבק המשפחתי שהדביק את כולם יחד סביב השולחן.

הם גרו בדירת שיכון קטנטנה בקצה רחוב דגל ראובן, פסע מהפרדסים של שכונת נווה עוז. הקירות בפינת האוכל בדירה שלהם היו מצופים חיפוי עץ זול בצבע כהה. המטבח היה זערורי. בחג הפסח הם היו מצמידים לשולחן הקטן עוד שולחן, ועוד אחד, ויוצרים איכשהו שולחן אחד ארוך ארוך שהצליח להכיל עשרים אנשים לפחות. תמיד היו שם הרבה מאוד אנשים, הרבה מאוד רעש, הרבה סלט תפוחי אדמה שרק סבא שלי ידע להכין כמו שצריך, והרבה מאוד שמחה של חג.

סבא שלי ישב תמיד בראש השולחן, ואני על ידו. בינינו, על שרפרף פשוט, הוא הניח זוג כריות. כריות של פעם, כאלה שמאבדות צורה אחרי חודשיים שלושה, עטופות בציפיות של פעם, שהצבע שלהן דוהה אחרי שתי כביסות או שלוש. בין הכריות סבא שלי החביא את האפיקומן. לאורך הארוחה מדי פעם הניח את ידו על הכריות כאילו סימן לי "אין לך סיכוי לגנוב אותו, סתם שתדע". זה היה המשחק שהכי אהבתי בכל השנה.

2.

פתח תקווה היתה ונותרה עיר מעמד הביניים העובד/ בלי גינונים מיוחדים, בלי פומפוזיות, סתם אנשים. בערך 60% מהתושבים חילונים, והיתר דתיים לאומיים ומעט חרדים. המתח בין חלקי האוכלוסייה תמיד היה קיים, אבל נסבל. גם אם הוא התפרץ פה ושם סביב פתיחת קולנוע בשבת או משהו כזה, זה היה משהו שחיים איתו. 

השכנים שלנו בקומה השניה בבניין שגדלתי בו ברחוב רוטשילד היו משפחה נחמדה חובשת כיפה. הם היו משפחה מוכרת בעיר, היתה להם חנות אופנה לא רחוק מהשוק. אחד הבנים שלהם, אליעזר, היה אחד החברים הטובים שלי. היינו משחקים אצלו, או אצלי, או למטה. זכורה לי פעם שהייתי אצלם ושתיתי פחית סיידר הגליל יותר מדי מהר והקאתי אותה על כל הרצפה בפינת האוכל. ילדות של פעם.

כשהגיע הרגע לעלות לכיתה א׳, הקשר ניתק. אליעזר הלך לבית הספר שלו, אני לבית הספר שלי. שני בתי הספר היו שכנים, ממש גב אל גב, עם גדר בטון גבוהה אחת שהפרידה ביניהם. הפסקתי לבוא לאליעזר והוא הפסיק לבוא אלי. כמה שנים אחרי זה המשפחה שלו עברה לבניין בשכונה אחרת לגמרי, מסורתית יותר, טובה יותר, ולא ראיתי אותו שוב מאז. 

3.

סבא שלי גדל בכפר קטן בלטביה במשפחה יהודית טיפוסית שהיתה קרובה מאוד לדת. לעיר הבירה עבר בגיל מאוחר בהרבה ואורח החיים השתנה, והתחלן. גם המדינה עצמה השתנתה והפכה להיות חלק מהגוש הסובייטי. הדת, לא רק היהודית, הופרדה מהמדינה בכוח והפכה לדבר מוקצה. סבא שלי שמר על יהדותו כי היא היתה חלק מהזהות הלאומית והאישית שלו. הדת היתה לו חבל טבור לעברו, לזכרם של אמו ואביו, שלא רצה לחתוך. השארית היחידה שנותרה מהעולם שלפני המלחמה, לפני שהנאצים ועוזריהם הרגו את כולם. 

אבל הדת היתה לו גם היתה לו קשר לעתיד, אל בית הלאומי של העם היהודי. בכל שנה בריגה אמר בפסח ״לשנה הבאה בירושלים הבנויה״. ב-1973, כשהרוסים פתחו חלון הזדמנויות, הוא וסבתא שלי החליטו לעזוב הכל, ולהגשים את המשפט הזה. בפתח תקווה, אמנם, אבל זה מספיק קרוב.

לכן גם כאן, בישראל, המשיך להקפיד על החגים הגדולים. על ראש השנה ויום כיפור, ועל פסח. כשסביב שולחן הסדר דיבורי הסרק היו עולים לטונים גבוהים מדי, או אם סבתא שלי היה דוחקת בו, סבא שלי היה מרעים בקולו ומסמן לכולם שאנחנו עדיין באירוע. כל המסובים היו חילונים לחלוטין, אבל זה היה חשוב לסבא שלי, אז זה היה חשוב לכולם, וזה היה חשוב גם לי.

4.

כשהייתי בן 12 סבא שלי מת. שנה לאחר מכן עליתי לתורה בבית הכנסת שהיה נוהג לפקוד בחגים. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה בחיי שהנחתי תפילין. לילות הסדר בשנים שלאחר מכן היו עצובים, שקטים וריקים. ניסינו לקרוא בהגדה, אבל זה היה מאולץ, ומתאמץ. עד היום זה כך. 

בגיל 16 הייתי חלק ממשלחת בני נוער למחנה קיץ בארצות הברית. היינו קבוצה קטנה ונרגשת של בני נוער ישראלים שהגיעו לאמריקה עם המון ברק בעיניים. זו היתה הפעם הראשונה שלי בארצות הברית, והכל היה שם מאוד שונה מפתח תקווה.

תנועת הנוער שהייתי חלק ממנה היתה חילונית לגמרי, וכך היה גם מחנה הקיץ ההוא. ועדיין, לאורך חמשת השבועות שבילינו שם, חיזוק הזהות היהודית היה רכיב משמעותי בסדר היום. בארצות הברית גיליתי זרמים ביהדות שלא הכרתי קודם. היו שם רפורמים וקונסרבטיבים ודברים אקזוטיים יותר שעד היום אני לא יודע מה בדיוק הם אומרים. היינו שקועים במעגלי שיחה ובפעילויות. בכל סוף שבוע קיבלנו את השבת, ועשינו הבדלה, אבל גם הלכנו לשחות באגם ועשינו שטויות אחד עם השני. המון בני נוער עם המון הורמונים שחיפשו אהבה בכל מיני שפות וצורות.

מה שנחרט בראשי יותר מכל דבר אחר היא ברכת המזון. או ליתר דיוק – האופן שבו שרו את תפילת המזון במחנה ההוא. שלוש פעמים ביום, כל יום, בתום כל ארוחה, הרעדנו את חדר האוכל הענקי בשירה. לא הכרתי את ברכת המזון קודם לכן, בוודאי לא שרתי אותה, בוודאי לא בלחן הזה. אבל אחרי ארוחה, או שתיים, או 20, או 100, זה נכנס לראש. עד היום, עשרים ושש שנים לאחר מכן, אני עדיין זוכר את כל ברכת המזון בעל פה, כולל הבדיחות הקטנות שהאמריקאים הכניסו פנימה. 

רק ממרחק השנים הבנתי שזריקת המרץ היהודית במחנה ההוא כלל לא היתה מיועדת עבורנו, המשלחת מישראל, אלא לנוער האמריקני. שלא יתבולל. שישמור על משהו מהגרעין היהודי שלו. באופן אירוני, זריקת המרץ ההיא חיזקה דווקא את הגרעין היהודי שלי. באתי לאמריקה חילוני גמור, וכשחזרתי לישראל הייתי חדור לשמור על כל מה שספגתי שם. 

המציאות בישראל הוציאה את האוויר מכל השאיפות האלה. בפתח תקווה לא היו בתי כנסת רפורמים או קונסרבטיביים, רק אורתודוקסים. איש לא הכיר את הלחנים האלה, את הרעיונות האלה, וגם לא רצה להכיר. גם את ברכת המזון כבר לא היה לי עם מי לשיר. בארצות הברית הצלחתי למצוא את עצמי בין שלל הזרמים הדתיים. בישראל, תחת הזרם האחד והיחיד, היהדות שלי הלכה לאיבוד.

5.

סבא וסבתא שלי אינם כבר מזמן. הבניין בו גרו עבר תמ״א והיום אפילו לי קשה לזהות אותו. כל הפרדסים שמסביב התחלפו בבניינים. אני עצמי לא גר בפתח תקווה כבר יותר מעשרים שנה. הצורך שלי בקרבה ליהדות נשחק עוד קצת בכל מיני תחנות חיים. בכניסה למחנה הטירונים, ערב פסח 99׳, כשהעמידו אותנו מחוץ לשער, חיטטו לנו בקיטבגים וזרקו לי את משחת השיניים משום שלא היתה כשרה. בירושלים, אי שם בתחילת שנות ה-2000, כשהלכנו היא ואני לקנות מצרכים בסופר ברוממה מאחורי התחנה המרכזית ולא נתנו לה להיכנס אלמלא תלבש חצאית. 

חמישים שנה מלאו השנה מאז ששסבא וסבתא שלי עלו לישראל. היום אני כבר מגדל את ילדיי שלי בארץ הזו, הדור הרביעי. הדת חדלה מלמלא כל תפקיד בחיינו. הזהות היהודית שלי התלכדה לחלוטין עם הזהות הישראלית ונטמעה בה. אני כבר לא צריך להגיד ׳בשנה הבאה בירושלים הבנויה׳, אני פשוט גר בה.

לפני חודש לבן הבכור שלי מלאו שלוש עשרה. הוא לא ביקש לעלות לתורה, ואני לא הצעתי. אין לו כל צורך בזה, וגם לי אין. במקום זה, ביקש שניסע יחד לצפות במשחק באיצטדיון של קבוצת הכדורגל האהובה עליו באנגליה. אז זה מה שאנחנו עושים עכשיו. את חג הפסח נעביר שם, מעבר לים, בחופשה משפחתית קצרה.

לא נקרא בהגדה, לא נלך לבית הכנסת. נפגוש כמה חברים אבל רוב הזמן נהיה רק אנחנו, המשפחה הקרובה. ולמרות איך שזה יכול להצטייר לחלק מהקוראים, העגלה שלנו מלאה לגמרי, פשוט בדברים אחרים. לו הייתי חי בחו״ל, הייתי קרוב יותר ליהדות, אין לי ספק בזה. בישראל, את הצורך המועט שהיה לי בקשר לדת, המדינה עצמה כיבתה כשאמרה לי – את היהדות הזו אני לא צריכה, תודה.

בעשרים השנים האחרונות, בערך, אבא שלי חזר בתשובה. היום הוא יהודי מאמין לחלוטין. מניח תפילין, מתפלל תדיר בבית הכנסת. לפני שנה חגגנו לו יום הולדת 75. זה נפל בדיוק על חג הפסח. מזג האוויר היה נעים אז החלטנו שיהיה נחמד להיפגש לפיקניק על הירקון. לפני כן שאלנו אותו – זה יהיה בסדר אם נביא גם חמץ? לאבא שלי לא היתה שום בעיה. הוא אכל את האוכל שלו, אנחנו את שלנו. מבחינתו, ומבחינתנו, העיקר שהיינו יחד. זו היהדות שאני מחפש ומתקשה מאוד למצוא כאן.

בעוד שני עשורים ומשהו, כשהילדים שלי יהיו בגילי, והמדינה כבר תיראה אחרת לגמרי, אני מקווה שהילדים שלי עוד יהיו רשאים להגדיר את החיבור שלהם ליהדות כרצונם, כמו שאני יכול היום. לחפש בעצמם את הקשר שלהם לעבר, להחליט בעצמם איזה גשרים הם בונים לעתיד. להחליט אם ללמד את ילדיהם לגנוב את האפיקומן, או לקחת אותם למדינה אחרת, או לשמר משהו מהמסורת שאנחנו מנסים להנחיל להם – שהדבר החשוב ביותר הוא להיות יחד.

חג שמח.

1.

הרגע הכי נחמד במהלך הריצה בירושלים אתמול היה בסוף העליה המעצבנת של בצלאל, כשנכנסנו לרחוב קינג גורג׳, שניה לפני שנשפכנו לרחוב יפו. הסתכלתי סביב וחשבתי לעצמי ׳כמה נחמד, אירוע שמערב הרבה אנשים, ולא קשור בשום צורה ואופן לפוליטיקה, למהפכה המשפטית, לחדשות. סתם, הרבה אנשים שרצים בעליה׳. אבל בריצה כמו בריצה, המאמץ הפיזי מפזר את המחשבות במהירות. כשאתה רץ בעליה, תחת השמש, המחשבות לא יכולות להתמצק בראש למשך יותר מכמה שניות. הגוף דורש שתחשוב עליו ולא על שום דבר אחר. על הנשימה שלך, על הרוק שמתייבש לך בפה, על ברך שמאל שכואבת, על הכאב הזה במותן ימין שמתעקש להישאר, על הזיעה שלך. זה אחד הדברים שאני אוהב בריצה – היא נותנת לך שעה של חופש מהמחשבות שלך. חירות של ממש.

2.

התחלתי לרוץ כשגרנו בקיימברידג׳. כבר כתבתי על זה כאן לפני כמה שנים, אז לא אחזור על עצמי. כשגרנו שם נרשמתי למירוץ חמישה קילומטר במסגרת מרתון בוסטון. אני זוכר היטב את ההתרגשות בשבועות ובימים לקראת המירוץ. כולה ריצה של חמישה קילומטר, זו ריצה קצרה יותר ממה שהייתה אז הריצה הקבועה שלי, אז למה ההתרגשות? כי בכל זאת – מירוץ. לא משנה שאני לא מתחרה באף אחד, לא משנה שאני לא מנסה לשבור איזה שיא אישי. ועדיין – מרגש.
אני זוכר איך קמתי מוקדם, ניסיתי להבין איך מסדרים את הנייר עם המספר על החולצה. שתיתי קצת מים, אכלתי כמה שקדים אמריקאים, ויצאתי החוצה בשש בבוקר. חשבתי שאהיה לבד ברחוב, וטעיתי. עוד ועוד אנשים יצאו מהבתים שלהם בדממה, וכולנו זרמנו לכיוון תחנת הרכבת התחתית. מתחנת הרכבת אל נקודת ההתחלה של המירוץ בבוסטון קומון הזרם האנושי כבר נעשה חזק יותר. נחילים נחילים אנשים זרמו מכל הכיוונים אל נקודת ההתחלה. לא הצלחתי למצוא את האנשים שקבעתי איתם, אז הייתי לבד עם עצמי, מוקף בזרים במדינה זרה עם כללים זרים.
זה היה המירוץ הראשון שלי אז לקח לי זמן להבין איפה אני אמור להתמקם. לקח לי זמן להבין שהאנשים שעמדו מסביב כשהם מחזיקים שלטים עם מספרים מסמנים קצב ריצה מסוים, כך שיצא שהתמקמתי באיזור של אנשים שרצים בקצב מהיר משלי. שמתי מוזיקה באוזניות, רק בשביל להוריד אותן כי מתברר שלפני הזינוק האמריקאים שרים את ההמנון. ואז שוב אוזניות לאוזן, ומוזיקה, והנה מתחילים, הנה מתחילים, הנה חוצים את קו הזינוק, קדימה!

3.

אלה היו חמשת הקילומטרים שרצתי הכי מהר שרצתי בחיי. לא שמתי לב לזה בכלל עד שהתקרבתי לקו הסיום והמותן שלי התחילה לצרוח מכאב. זה היה מהר מקצב הריצה הרגיל שלי, כי המירוץ פשוט סוחף אותך קדימה.
אני אדם שלא נהנה להיות חלק מעדר. כשאני נע בקבוצה וכולם רוצים ללכת ימינה, אני אעדיף לשבור שמאלה. לפעמים סתם בשביל להרגיז, לפעמים בשביל להרגיש נון קונפורמיסט, לפעמים כי אני מעדיף להיות לבד. והנה פתאום, בריצה, מצאתי את עצמי רץ עם כולם, באותו הכיוון. רץ אחרי מישהי רנדומלית עם צמה ארוכה שהיה לי נוח להידבק אליה ולתת לקצב שלה להכתיב את שלי. רץ אחרי השלטים וסימוני הדרך. רץ לאן שכולם רצים, רק כי כולם רצים לשם.
זו היתה אחת החוויות הטובות שהיו לי.

4.
בשנה השניה שלנו בארה״ב החלטתי שאני רוצה שוב. נרשמתי שוב למרתון בוסטון, הפעם למקצה של ה-10 קילומטר. המרחק הזה היה קצת יותר ארוך מהריצה הרגילה שלי (איפשהו בין 8-9 קילומטר), אבל כבר רצתי את המרחק הזה ואף יותר ממנו אז ידעתי שאני מסוגל. אני לא אוהב להיכנס לאתגרים שאני לא בטוח שאני יכול לעמוד בהם.
נרשמתי לריצה בסביבות פברואר. הריצה עצמה תוכננה להיערך ב-21 ביוני 2020. זו היתה אמורה להיות סוף השנה השניה שלנו שם. היינו אמורים לעזוב את העיר ימים ספורים אחר כך ולצאת לטיול של חודש, אולי יותר, בחוף המערבי. תכננו לטוס לסיאטל, לטייל בסביבה, ולהתחיל לנוע דרומה דרומה ולסיים בסן פרנסיסקו.
בפברואר 2020 כל התוכניות האלה הלכו לפח. הקורונה פרצה ומהר מאוד הכל נסגר. זמן קצר אחר כך ארזנו את המציאות לתוך שמונה תיקים גדולים, עקרנו את עצמנו משם, וחזרנו לישראל חצי שנה לפני התכנון. הטיול ההוא לא יצא לפועל, הריצה ההיא מעולם לא התקיימה. נשאר לי ממנה רק זיכרון של משהו שעוד לא קרה. מיילים שקיבלתי על ההרשמה, הנחיות ליום הריצה עצמו, הצעות לקנות חולצות במחיר מופקע. כזה. כאבי פנטום של ריצה שלא רצתי.

5.
בשנה שעברה נרשמתי למרתון ירושלים יחד עם הבן הבכור שלי, לריצה של חמישה קילומטר. יצאנו מהבית לפנות בוקר בגשם שוטף ובקור ירושלמי לא נורמלי. הגענו לנקודת הזינוק ספוגי מים וקפואים מקור. רגע לפני הזינוק התבהרו השמיים והגשם פסק, ואנחנו רצנו.
הוא רץ לפני, עם חבר. אני רצתי אחריו, מקפיד לשמור איזה 100-200 מטרים בינינו, בשביל לא להציק לו ולא להלחיץ אותו. כך הוא ביקש. הוא רץ מהר מהקצב שלי, אבל לא היה לי אכפת. כל כך שמחתי לראות אותו רץ. כל כך שמחתי לראות אותו מצליח. כל כך שמחתי לחבק אותו כשהגעתי לנקודת הסיום, אחריו, שאפילו לא היה אכפת לי שהגשם שוב התחיל לרדת.
בסוף המירוץ ההוא היה ברור לי – בשנה הבאה אני ארשם לריצת 10 קילומטר. והנה, ביום שישי האחרון רצתי אותה, לבדי.

6.
הייתי לחוץ לפני הריצה הזו. ריצה בירושלים היא משהו אחר. יש לרוץ, ויש לרוץ בירושלים. בשביל להכיר את המסלול ולא להיות מופתע ביום המירוץ רצתי אותו עם עצמי פעמיים או שלוש בשבועות האחרונים, בשבתות.
מאז שחזרנו לישראל והשתקענו בירושלים הפסקתי לרוץ. בקיימברידג׳ רצתי שלוש פעמים בשבוע. בירושלים ניסיתי לרוץ וגיליתי שהעליות הורגות אותי, אז הפסקתי, כי ממש לא נהניתי.
בשנה האחרונה חזרתי לרוץ, אבל רק פעם בשבוע, וגם לא בכל שבוע. התחלתי שוב מההתחלה. שלושה קילומטר, אחר כך שישה, אחר כך שמונה, אחר כך עשרה, ובסוף שוב הגעתי שוב למרחק הארוך ביותר שיצא לי לרוץ בארה״ב – חמישה עשר קילומטר. אחרי המרחק הזה יותר מדי כואבת לי הברך בשביל להמשיך.
למי שרגילים לרוץ בעליות המסלול של העשרה קילומטר בירושלים אינו קשה במיוחד. יש בו בסך הכל שלוש עליות משמעותיות – העליה של רחוב בצלאל, העליה של הסינמטק (ואחריה עוד חצי עליה לכיוון טחנת הקמח) והעליה של רחוב ז׳בוטינסקי. מבחינתי העליה האחרונה היא הקשה מכולן. גם בגלל השיפוע, אבל גם בגלל שהיא מגיעה כמעט ברצף אחרי העליה הקודמת. בכל הפעמים שעשיתי את המסלול הזה לבדי נעצרתי בסוף העליה הזו לדקה או שתיים בשביל להשיב נשימה ולשתות מים. גם במירוץ עצמו נאלצתי לעצור בסוף העליה הזו ולהסדיר נשימה. אבל הפעם הסתפקתי בחצי דקה בסך הכל והמשכתי הלאה.

ואז גיליתי ששכחתי עליה אחת. העליה של הסיום.

הקילומטר האחרון של מרתון ירושלים, וגם של המקצים הקצרים יותר – 10 קילומטר וחצי מרתון – מסתיימים בעליה של עמק המצלבה. כל הקילומטר האחרון, למעשה, הוא בעלייה. מי הגנוב שיוצר מסלול לריצה ארוכה שמסתיימת בעלייה?
בשלט שמונה 9 קילומטר נגמר לי הכוח, אני מודה. לא זכרתי שיש את העליה הזו, לא התכוננתי אליה מנטלית, ולא היה לי כוח אליה. היה לי חם, כאבה לי הברך, ורציתי לסיים. לו הייתי רץ לבדי הייתי עוצר ועובר להליכה. אבל לא הייתי לבדי. הייתי מוקף בערב רב של אנשים, וכולם המשיכו לרוץ, אז גם אני המשכתי.
היו שם ילדים שרצו עם ההורים שלהם, אנשים עיוורים שרצים עם מלווה שהם מחוברים אליו בגומיה, הורים שדוחפים תינוקות בעגלה, או ילדים עם מוגבלויות בכיסאות גלגלים. היו הרבה מאוד רגעים מרגשים בריצה הזו, והיו גם רגעים פוליטיים בריצה הזו, ובמסלול שלה. אבל זה בסדר, גם לגור בעיר הזו זה פוליטי, אז אולי התרגלתי.
חיפשתי בעיני את קו הסיום, וכשראיתי אותו, במרחק של בערך חמש מאות מטר לפני, ניסיתי להגביר את הקצב. לא היה לי כוח וממש כבר רציתי לסיים אז רצתי טיפה מהר יותר. זו היתה טעות כי באמת שכבר לא היה לי כוח כך שחציתי את קו הסיום ממש בלי אוויר. בדיעבד, היה עדיף להוריד קצב ולסיים בתחושה טובה יותר.
אבל שטויות, אחרי כמה שניות האוויר חזר, אספתי לעצמי מדליה, שתיתי מים, אמרתי שלום למישהו שאני מכיר, ותוך כמה דקות עזבתי את ההמון להיות שוב לבדי. צעדתי לבד ברחובות הריקים של נחלאות עד שהגעתי לשוק, לבר החביב עלי, לשתות בירה של עשר וחצי בבוקר ביום שישי אחרי ריצה של עשרה קילומטר.

7.
מבחינתי, הריצה הזו מילאה את מקומה של הריצה האבודה של מרתון בוסטון. סיימתי את הריצה בשעה ושתי דקות וארבעים ושש שניות, שהם שתי דקות וארבעים ושש שניות יותר ממה שרציתי שתהיה התוצאה שלי. אבל זה בסדר. זו ירושלים. אם זה היה מישור הייתי מסיים בקצב טוב יותר. אבל האמת? הקצב לא משנה. גם התמונות המשונות שצילמו אותי במהלך הריצה שבכולן אני מרים ידיים לאוויר כאילו אני נהנה מזה, גם הן לא חשובות.
הריצה ממילא אף פעם לא נגמרת בקו הסיום.

8.
אני מאוד מאוד רוצה להירשם לחצי מרתון בשנה הבאה. הסתכלתי על המסלול והוא מהמם, ואכזרי. מעולם לא רצתי מרחק כזה, ואני לא יודע בכלל אם אני מסוגל. אני מניח שאם אבנה לעצמי תוכנית אימונים מסודרת של שלוש ריצות בשבוע לפחות במשך 14-16 שבועות אני אגיע ליכולת הזו, אבל אני לא בטוח שיש לי כוח לזה, זו האמת.
אבל גם אם לא ארוץ חצי מרתון, אלא רק עשרה קילומטר, או אפילו רק חמישה, זה בסדר. הכל בסדר. העיקר לשים מוזיקה באוזניות, כובע על הראש, משקפי שמש על העיניים, ולרוץ. לקחת חופש של שעה מהמחשבות שלך. לתת לגוף שלך להיות המגבלה שלך. לתת לנשימות שלך להדריך אותך. למצוא מישהו שאתה לא מכיר, שבכלל לא יודע שאתה עוקב אחריו, ולתת לו למשוך אותך, ולחלוטין לא להיות מודע לזה שאתה עצמך מושך מישהו אחר.

0.

קודם כל, מוזיקה (אלה השירים ששמעתי הכי הרבה ב-2022. מכונה בחרה אותם. סתם אם בא לכם):

https://open.spotify.com/playlist/37i9dQZF1F0sijgNaJdgit?si=abf7b106b9f44af5

0.1

אני מתנצל מראש, זה יהיה ארוך. אבל זה יהיה ארוך רק כי זה באמת מסעיר אותי ויש לי מלא מה להגיד על זה.

1.

לפני יומיים קיבלתי הצצה לעתיד.

לא רק אני, הרבה אנשים קיבלו.

זה לא קורה הרבה, שמישהו פותח צוהר דרכו אפשר להסתכל קדימה, ממש קדימה, ולדמיין את העתיד בצורה די מוחשית. זה אירוע כל כך נדיר שהאמת שאני לא זוכר מתי הוא קרה לי באופן אישי בפעם האחרונה. ועדיין, יתר מהכל מה שקרה לפני יומיים הזכיר לי את ההשקה של האייפון הראשון על ידי סטיב ג׳ובס. גם אז אף אחד לא היה יכול לדמיין איך האייפון ישנה את העולם כולו – גם לא סטיב ג׳ובס והאנשים שיצרו את האייפון. ובכל זאת, בהשקה שלו היו כל כך הרבה אלמנטים חדשניים, שאפשר היה להבין תוך שניה וחצי איך אפשר להשתמש בהם, ואיך אנחנו רוצים ומתכוונים להשתמש בהם, שגם אם לא יכולנו לדמיין את העתיד במדויק, היה ברור שהאייפון עומד לשנות את כללי המשחק (והאמת, ג׳ובס אמר את זה במפורש, ממש בהתחלה – זה הולך להיות מוצר מהפכני שישנה את העולם. הוא צדק).

שלשום התחושה הזו היכתה בי שוב. זה לא קרה בשום פרזנטציה פומפוזית של שום מנכ״ל של שום חברה. זה לא קרה באיזה אירוע נוצץ בחוף המערבי למפתחים ולמפתחות. זה לא קרה כי מישהו עמד על במה והכריז על מהפכה. זה קרה כשנכנסתי בפעם הראשונה לממשק המשתמש של ChatGPT והתחלתי לדבר עם המכונה.

2.

הנה השורה התחתונה שאני אישית מאמין בה אחרי כמה שעות של התנסות בדיבור עם המכונה הזו, המכונה שנקראת GPT. זו שורה תחתונה כפולה.

דבר ראשון, אני מאמין בכל ליבי שזה רגע מפתח. אני מאמין בכל ליבי שמדובר כאן בטכנולוגיה שתשנה את העתיד לחלוטין. תשנה מקומות עבודה, תשנה את האופן שבו אנחנו יוצרים וצורכים תוכן, ותשפיע על עוד המון מקצועות לוויין אחרים בצורות שאנחנו מתקשים לדמיין כרגע, בדיוק כמו שלא יכולנו לדמיין את המהפכה (אולי אפילו המהפכות) שנוצרו אחרי השקת האייפון והמעבר לסמארטפונים. וכשאני מדבר על GPT, כלומר על מכונה שיודעת ליצור טקסטים מורכבים ומרהיבים בתוך שניות ספורות, אני לא מדבר רק על GPT. אני מתכוון גם ל-DALL-E-2 והמתחרות שלו שיודעות ליצור תמונות משוגעות בתוך שניות, ולכל גל הטכנולוגיה שבקרוב ישטוף אותנו ויידע לייצר אודיו ווידאו בתוך שניות ספורות וכו׳ וכו׳. כשאני מדבר על המכונה, אני מדבר על המכונה הזו (למרות שבפוסט הזה אתמקד ב-GPT, החלק שיוצר טקסטים). 

הדבר השני הוא שאני מאמין בכל ליבי שהמכונה הזו לא תחליף/תסגור/תייתר מקצועות, לא תביא לפיטורים המוניים של עובדות ועובדים, ממש כשם שגלי אוטומציה אחרים בעבר לא עשו את זה. אוטומציה ודיגיטציה וטכנולוגיה באופן כללי הורסות מקומות עבודה ומקצועות ישנים ויוצרות מקומות עבודה ומקצועות חדשים. זה אולי לא מעבר חלק עבור כל העובדות והעובדים, אבל במגמה ארוכה טווח זה מעלה את רמת החיים של כולנו (אפשר, ובצדק, לדון בהשפעות של ההתקדמות הטכנולוגי על האקלים ועתיד האנושות בכדור הארץ, אבל אני לא מומחה לנושא ולא אעשה את זה כאן, סורי).

אני חושב שבעתיד הנראה לעין הטכנולוגיה הזו תתפוס מקום מרכזי יותר ויותר בתהליכי יצירת וצריכת תוכן (וממש לא רק בהם), אבל זה יהיה בשילוב של אדם ומכונה, לא של מכונה בלבד.

זו השורה התחתונה שלי בפוסט הזה. עכשיו בואו נתחיל לפרק את זה.

3. 

קודם כל, יישור קו קצר.

המכונה ChatGPT היא שלב נוסף באבולוציה של GPT, מנוע טקסט שמבוסס בינה מלאכותית. הוא כרגע נמצא בגלגול האבולוציוני השלישי שלו – סתם בשביל האנלוגיה, דמיינו שאפל השיקה את אייפון 3, שאכן היה מכשיר שהכיל הרבה דברים חדשים ומסעירים ביחס לאייפון הראשון. 

עד כה GPT3 היה נגיש רק לאנשים שקיבלו הזמנה, וסגור לקהל הרחב. בשבוע שעבר החברה שייצרה אותו – OpenAI – פתחה אותו לקהל הרחב דרך אפליקציה בשם ChatGPT. אין פה שום דבר שנראה יפה או פירוטכני, אבל זו אפליקציה יוצאת דופן ביכולות שלה. היא מאפשרת לכל מי שרוצה לדבר עם המכונה, לשאול אותה שאלות ולבקש ממנה לכתוב דברים, והיא תעשה את זה. מאוד מהר. וברוב המקרים – ממש טוב (בהמשך הפוסט אביא דוגמא מתי היא לא עושה את זה ממש טוב).

הנה דוגמא ראשונה ומטופשת. אמא שלי תחגוג בקרוב יומולדת 70. ביקשתי מהמכונה שתכתוב לה ברכת יומולדת (כל הדוגמאות שאביא בפוסט הזה יהיו באנגלית. אפשר לעשות את זה גם בעברית, אבל זה פחות טוב כרגע):

את הברכה הזו לאמא שלי המכונה כתבה תוך 3 שניות. אני לא מגזים, שלוש שניות. אולי אפילו פחות. אם תיכנסו ותנסו בעצמכם תראו על מה אני מדבר. קראו שניה את הברכה הזו. היא ברכה די גנרית, אני מודה, ואין בה שום דבר אישי. אבל זה רק בגלל שלא נתתי למכונה שום מידע אישי. ועדיין, רק על בסיס המידע ׳יום הולדת 70 לאמא שלי׳ היא הצליחה לייצר טקסט בסיסי לא רע בכלל. זה ChatGPT.

4.

עכשיו בואו ניקח את זה שניה לשלב הבא וננסה משהו קצת יותר מעניין. בואו נהפוך את ברכת היומולדת לאמא שלי לקצת יותר אישית. בשלב הראשון, ביקשתי מהמכונה להוסיף את העובדה שלאמא שלי יש שני נכדים. זו היתה כל המשימה. היא לקחה את הברכה המקורית שהיא יצרה, ושכללה אותה. הנה:

עכשיו ביקשתי מהמכונה להוסיף לטקסט הזה את העובדה שאמא שלי אוהבת לנגן בפסנתר. זו היתה כל ההוראה. המכונה הוסיפה את זה, וכתבה את זה ממש נחמד. תראו:

רגע, שניה. משהו חסר לי פה. אני יודע! אמא שלי תמיד מבקשת שניסע כולנו לריגה, עיר הולדתה, ונעשה שם איזה טיול שורשים קצר. אז ביקשתי מהמכונה שתוסיף איחול כזה. היא הוסיפה את זה הרבה יותר יפה ממה שאני הייתי חושב לכתוב את זה:

ולבסוף, ביקשתי מהמכונה שתכתוב את זה בטון קצת יותר מתלהב. היא לקחה את הטקסט הזה ושינתה לו את הטון, והכל תוך שלוש שניות, לא יותר:

5. 

אוקי, לכתוב ברכה לאמא שלי זה חמוד. מה קורה אם יש לי צרכים קצת יותר מורכבים מזה? נניח שיש לי בלוג על כלכלה, ואני רוצה להוציא ניוזלטר מעניין לקוראים שלי על נושא שאני לא מכיר מספיק טוב. נגיד – לק לגברים. אבל, לצערי, אין לי המון המון זמן להתחיל לתחקר את הנושא ולחשוב מה לכתוב כי יש לי משימות אחרות. מה עושים? מבקשים מהמכונה שתתחיל.

הנה. ביקשתי מהמכונה לכתוב ניוזלטר על לק לגברים. הנה הגלגול הראשון:

אם קראתם את זה בטוח תסכימו איתי שזו תוצאה יחסית מוצלחת. בטח ביחס לעובדה שלמכונה נדרשו 3 שניות בשביל לכתוב את זה. אם אני הייתי צריך לכתוב את זה זה היה לוקח לי לא מעט זמן, בטח כשמדובר בנושא שאני לא מכיר. 

אבל, זה עדיין לא נראה לי מספיק טוב. אז בואו נבקש מהמכונה שתוסיף קצת נתונים ומספרים:

אוקי, זו התקדמות, אבל בואו נשנה את זה קצת. אין לי כח לקרוא טקסט ארוך אז ביקשתי מהמכונה שתכתוב את זה במבנה של כוכביות שיהיה נוח יותר לקריאה, וגם ביקשתי שתוסיף איזה ציטוט מעניין. הנה התוצאה: 

כמו שאתם רואים, זה לא מושלם. הציטוט הפותח, למשל, הוא פיקטיבי לחלוטין. גם במקרה אחר שבו ביקשתי שיביא לי ציטוט מעניין לתוך ניוזלטר בנושא אחר הוא עשה את זה, והוסיף ציטוט של העיתונאי האמריקני המיתולוגי וולט ליפמן, אבל כמו שרויטל סולומון העירה לי – אי אפשר למצוא ציטוט כזה בגוגל, מה שדי מעיד על זה שזו פיקציה מוחלטת.

או במלים אחרות – אנחנו עוד לא שם, אבל אנחנו בדרך לשם, וכבר עכשיו יש לנו כלי מרשים ועוצמתי שמאפשר לנו לשחק איתו בשביל להגיע לתוצאות לא רעות בכלל. מגניב, לא?

6.

הדבר המתבקש לפוסט הזה היה שהמכונה תכתוב את כולו ולא אני. אבל אנחנו עוד לא שם, בטח לא בעברית. אז הנה, הוכחה ראשונה: המכונה לא יכולה להחליף אותנו, כותבי התוכן, לחלוטין. לפחות לא בשלב הנוכחי באבולוציה שלה. מה יקרה כשנגיע לגלגול החמישי של GPT? או לעשירי? לא יודע. עד כמה אייפון 10 היה שונה מאייפון 1? ממש בהמון. עד כמה אייפון 10 היה שונה מאייפון 8? בפחות. האם אפשר להקיש מזה גם לאבולוציה של GPT ויתר מכונות הבינה המלאכותית? לא יודע. בתחושת הבטן שלי – לא. בתחושת הבטן שלי זה יהיה שונה. אבל זו רק תחושת בטן, אני לא מומחה ללמידת מכונה. בדימיון שלי היכולות של דור 5 ודור 10 של GPT ויתר המכונות האלה תהיינה הרבה יותר מתקדמות.

אבל גם אם אתבסס רק על מה שיש לנו ביד כבר עכשיו, בדור 3, נראה לי שזה יהיה די בטוח להעריך שבעתיד הנראה לעין המכונות האלה ישתלבו עמוק עמוק בעולמות יצירת התוכן. בטח אם הן ישתלבו באפליקציות שימושיות כמו אופיס של מיקרוסופט, למשל. ויש המון סיבות להעריך שזה יקרה, פשוט כי זה כבר קורה.

OpenAI, החברה שיצרה את GPT, היא גם החברה שיצרה את DALL-E ויוצרת טכנולוגיות ואפליקציות נוספות מבוססות בינה מלאכותית. היא הוקמה בסוף 2015 על ידי סאם אלטמן, אילון מאסק ואחרים (מאסק כבר לא חלק מהדירקטוריון שלה) ובשנת 2019 מיקרוסופט השקיעה בה מיליארד דולר.

ממש לאחרונה, אחרי שOpenAI שיחררה לקהל הרחב את DALL-E-2, המכונה שיוצרת לכם תמונות מרהיבות על בסיס הטקסט שאתם מזינים לה, מיקרוסופט הודיעה שהיא מתחילה לשלב את היכולות האלה בחבילת האופיס שלה. מה שאומר שכבר עכשיו אתם יכולים להתחיל ליצור מצגות ומסמכים ומה שזה לא יהיה עם תמונות משוגעות שנוצרו עבורכם, ורק עבורכם, בשניות ספורות, מבלי להבין דבר וחצי דבר בעיצוב, ציור וכו׳. 

זה כבר כאן.

עכשיו דמיינו שמיקרוסופט משלבת גם את GPT בחבילת האופיס שלה. כמה קל זה יהיה להכין מצגות, מסמכים וכו׳. פשוט לכתוב למכונה מה אתם רוצים, ואז להתחיל לעשות לזה כיוון עדין עוד ועוד, עד שתגיעו לתוצאה מספיק משביעת רצון מבחינתכם.

כשאני אומר משביעת רצון אני לא מתכוון לתוצאה מוגמרת. המכונה עוד לא בנקודה באבולוציה שלה שהיא יכולה לכתוב במקומכם עבודה שלמה. אבל, היא לא מאוד רחוקה מזה. היא לכל הפחות יכולה לכתוב את הבסיס לעבודה שאתם צריכים – בין אם זה חיבור לבית הספר או תקציר מנהלים לעבודה – ואתם יכולים לקחת את הבסיס הזה ולעבוד עליו. זה לכל הפחות יחסוך לכם מלא מלא זמן.

אפשר לעשות עם זה דברים מרהיבים כבר עכשיו. רוצים דוגמאות? הנה דוגמאות:

• קווין בריאן, מאוניברסיטת טורונטו, גילה שאפשר לבקש מהמכונה שתכתוב סקירת ספרות לפי הכללים האקדמיים:

• גאי פרסונס גילה שהמכונה (GPT) יודעת לתת לו רעיונות לעיצוב החדר. ואז, כשהוא לקח את הרעיונות האלה והזין אותם למכונה השניה (DALL-E) היא יצרה מהם תמונות מרהיבות תוך שניה.

• אנשים רבים הראו שזה מלמד הרבה יותר טוב מגוגל איך לכתוב קוד ספציפי לדברים ספציפיים (ורבים טוענים שהדבר הזה מבשר את הסוף של גוגל כמנוע חיפוש המוביל בעולם):

• הרבה אנשים גילו שהמכונה יודעת לכתוב תסריטים לסיינפלד, ל״המשרד״ ומלא סדרות אחרות:

ויש עוד מלא מלא מלא מלא דוגמאות. באמת. מלא. והחלק הכי מגניב? הדברים שעוד לא גילינו שהמכונה יודעת לעשות.

7. 

אני לא יודע איך בדיוק זה יתפתח מכאן. 

אולי המכונה תשולב ברמקולים חכמים. אתם תהיו במטבח, ותוך כדי שאתם מכינים משהו לאכול, תוכלו להגיד – אלקסה, תוכלי לכתוב לי בבקשה תקציר מנהלים על תעסוקת נשים במילווקי תוך כדי שימוש בכתוביות. ובבקשה תכניסי שלושה מספרי מפתח מהשנה האחרונה. אני רוצה את זה במסמך וורד ברווח כפול, תודה. 

אולי המכונה תשולב במיקרוסופט אופיס, אולי יהיו מכונות מתחרות שישולבו בוורדפרס, בכלים לכתיבת ניוזלטרים, במערכות אקדמיות, משפטיות, השד יודע. השמיים הם הגבול.

מה שנדמה לי שיקרה הוא שיותר ויותר מקצועות ואנשים יהיו ״מפעילי ai״ או משהו כזה, כל אחד ואחת בתחומם, ושהיכולת להפעיל בינה מלאכותית תהפוך להיות דרישה, כמו ששליטה בתוכנות מסוימות הפכה להיות דרישה במקצועות רבים. המכונה תהפוך להיות עוד כלי בארסנל הכלים שלנו. מה שאומר שהצורך בעובדות ועובדים מיומנים רק יגבר, לא ידעך. וזה הגיוני לגמרי בעולם שהופך להיות טכנולוגי.

אם בא לכם, אז דעו שמתי מריאנסקי, המייסד והמנהל של אחת מקבוצות הפייסבוק הטובות ביותר בעברית – עליית המכונות – אפילו יצר קורס שילמד אתכם איך להפעיל את המכונות האלה:

כרגע למכונה יש מגבלות, וגם זה הגיוני כי זה רק הגלגול השלישי שלה. חוץ מזה שהיא ממציאה ציטוטים – לא יפה GPT – היא עובדת טוב בעיקר באנגלית ולא בעברית למשל (לא בדקתי שפות אחרות אבל משהו בי אומר לי שהיא לא עובדת היטב בסינית, אם בכלל), והמידע שיש לה מגיע עד ספטמבר 2021, כי זה מה שהזינו לה. כל מה שקרה מאז לא קיים. אבל לפחות הדבר האחרון מרגיש כמו משהו שקל לפתור. היא לא גם תמיד מדייקת ולא תמיד מציגה דברים במדויק, במיוחד אם מדובר בנושאים טכניים או מקצועיים מאוד. אבל הי, גם זה מרגיש לי כאילו אלה דברים שאפשר לשפר מאוד בדורות הבאים שלה.

עריכה מאוחרת: עופר רון כתב לי יפה בטוויטר למה הדברים האלה שהזכרתי הם לא איזה עניין פעוט שרק צריך לסדר והנה רצים הלאה. הנה, פשוט תקראו אותו:

חוצמזה, עצם קיומה של המכונה והאפשרות לעבוד איתה מעלות שאלות מוסריות. אם אנחנו מאמנים את המכונה על ״האינטרנט״, זה אומר שאנחנו מזינים אותה בכל מה שיש באינטרנט, לטוב אבל גם לרע. כל הגזעות שיש שם בפנים, כל ההטיות המגדריות, הכל הכל בפנים, ולכן גם התוצאות שנקבל תהיינה בהתאם.

זה נכון שהמפתחים של המכונה לא מאפשרים לה לייצר טקסטים שיעזרו לי להשתלט על העולם (בדקתי) או לבנות פצצה (גם בדקתי), אבל הי, יהיו עוד מכונות אחרות שלפחות חלקן כן יאפשרו. 

בפוסט הזה בחרתי לא להיכנס לשאלות המוסריות כי אין לי משהו חכם במיוחד להגיד על זה. כל מה שני יודע הוא שהטכנולוגיה נעה קדימה ולא ניתן לעצור אותה בשלב הזה, גם אם נרצה. שום רגולציה לא תתאים לה כרגע וממילא רגולטורים זזים כל כך לאט שהם עוד לא הבינו אפילו מה עושים עם רשתות חברתיות.

יש פה גם המון שאלות של זכויות יוצרים, בעיקר בכל מה שקשור למכונות שיוצרות תכנים ויזואליים, ואני משוכנע שעוד יהיה דיון ער ובחלקו משפטי על הנקודה הזו. אולי המכונות צריכות לשלם דיבידנד, או מס כלשהו על השימוש שהן עושות בדאטה. לא יודע. יהיה מרתק לעקוב אחרי זה.

ואולי, אולי כל הקשקושים שלי הם חלק מהייפ מוגזם ובעוד כמה שנים נגלה ששום דבר מהעתיד המובטח הזה לא התמשש כמו המון דברים אחרים שהיו להם הייפ בעבר? (הדפסת תלת מימד, קריפטו, פינטק, מכוניות אוטונומיות ועוד מלא באזז וורדס אחרות). אולי. אבל הפעם, בניגוד לחלק מהדוגמאות האלה, נדמה לי שהשימושים הם טריוויאלים יותר, מוחשיים יותר, ניתנים יותר לדימיון. קצת כמו כמו שהיה בהשקת האייפון. ואולי אני טועה. יש דרך אחת לדעת.

8.

זהו, הגענו לסוף. אם הנושא הזה מסקרן אתכם ומלהיב אתכם כמו שהוא מלהיב אותי, אני ממליץ בחום להאזין לראיון שהיה לא מזמן בפודקאסט הארד פורק (פודקאסט חדש של הניו יורק טיימס על טכנולוגיה) עם המייסד של חברת סטייבל דיפיוז׳ן – חברה נוספת שייצרה מכונת בינה מלאכותית ויזואלית. אני מאוד נהינתי מהפרק הזה ומההצצה שהוא נותן לעתיד:

כל התמונות בפוסט הזה, אגב, נוצרו בעזרת DALL-E. כותרת הפוסט ניתנה על ידי אבל בהתבסס על כמה אפשרויות שנתן לי GPT:

0.
קודם כל, מוזיקה:

1.
הבן שלי משתמש במילה ׳משעמם׳ באופן קצת מוזר. לפעמים זה קורה כשהוא שוכב על הספה, בזמן שהוא עושה משהו בטלפון שלו. ׳משעמם לי׳, הוא אומר. לפעמים זה כשהוא מתאר איך היה לו בבית הספר. אלה עוד הגיוניים. מה שפחות הגיוני זה שלפעמים משעמם לו לאכול, או להתקלח, או אפילו להירדם בלילה. זה משעמם אותו.

שמתי לב שהוא משתמש במילה ׳משעמם׳ בשביל לתאר רגעים שלא נעימים לו. רגעים שהוא לא מצליח למלא בשום דבר, והוא נאלץ להתמודד עם המחשבות שלו. זה ׳משעמם׳ אותו במובן מאוד אחר מהמובן הרגיל שבו אנחנו משתמשים במילה הזו. זה משעמם אותו במובן של חרדה, של מועקה.

וזה גרם לי לתהות – מה זה בכלל שעמום?

2.
שעמום הוא מושג יותר חמקמק ממה שאנחנו חושבים. כשאני כותב ׳שעמום׳, אני די בטוח שכל מי שקוראים וקוראות כאן מבינים למה אני מתכוון מבלי שארחיב. לכל אחד מאיתנו יש פירוש סובייקטיבי של המילה הזו, כי חווינו שעמום בחיינו. אבל זה בדיוק העניין – זה פירוש סובייקטיבי. מה שאני חווה בתור שעמום הוא ממש לא בהכרח מה שאת או אתה חווים בתור שעמום. ממש לא.
עבור אחד שעמום זה הדבר הזה שהוא מרגיש כשהוא מחכה לאוכל שיתחמם במיקרו. השלושים שניות האלה, או הדקה וחצי האלה, או כמה שזה לא יהיה – עבורו זה שעמום. רגע חולף, אבל ארוך מספיק בשביל שיהיה מורגש, שבו לא קורה דבר.
עבור מישהי אחרת שעמום הוא משהו עמוק יותר. תחושה של חוסר התאמה למה שקורה עכשיו, מסביב, ברגע הזה. למשל, אתם באיזו מסיבה שהגעתם אליה איכשהו, אבל אתם לא ממש מכירים שם מישהו, ולא ממש יודעים איך להצטרף לשיחה. וזה לא שאתם בחרדה חברתית, כי אתם כבר במקום טוב בחיים ואתם לא מרגישים צורך להוכיח את עצמכם לחבורה של אנשים זרים שנקלעתם לאיזה מפגש משותף איתם. ומצד שני, אתם לא מרגישים נוח ברגע הזה. שעמום כחוסר התאמה לרגע ולסביבה. אני מאוד יכול להתחבר לתחושה הזו.
עבור מישהו אחר, שעמום הוא מה שהוא מרגיש כל יום בעבודה. והוא אפילו לא יודע למה, כי זו עבודה שהוא בחר, זו עבודה שהוא אוהב, זו עבודה שהוא רכש השכלה והכשרה בשביל להיות מסוגל לעשות אותה היטב. ובכל זאת, היא משעממת אותו ממש. כל יום, כל היום. עבורו שעמום הוא התחושה הזו של להיות כלוא במשהו שלא מספק לו שום הנאה או גירוי אינטלקטואלי, למרות שהוא כל הזמן עסוק.
עבור מישהי אחרת, שעמום זו התחושה הזו שתוקפת אותה כשהיא שוכבת על הספה בערב ומנסה לבחור במה לצפות, ויש לה המון המון אפשרויות, אבל אף אחת מהן לא מצליחה להדליק בה שום עניין, אפילו אם לפני כמה ימים היא ממש נהנתה מאחת מהסדרות האלה שמוצעות לה כרגע.

בקיצור, שעמום הוא מושג מאוד סובייקטיבי שמשתנה מאנשים לאנשים, מתקופה לתקופה, מסיטואציה לסיטואציה. ולכן כשמישהו אומר ש׳משעמם לו׳, יש סיכוי לא רע שאנחנו לא באמת מבינים למה הוא מתכוון. בטח אם זה נראה לנו שהוא עסוק במשהו, בטח אם מסביבו יש מיליון גירויים שיכולים להציע לו עניין. אם אי פעם הילדים שלכם אמרו לכם ׳משעמם לי׳ ובתגובה אמרתם להם – ׳אבל יש לכם מיליון צעצועים׳ – אז זה בדיוק זה. הם לא התכוונו למה שחשבתם שהם התכוונו.

במאמר משנת 2013 קבוצה של חוקרים ניסו להגדיר מהו שעמום, ולהציע מבחן חדש לאבחן את מידת השעמום שאנשים סובלים ממנו. הנה ההגדרה שהם הציעו (בתרגום חופשי שלי):
שעמום הוא התחושה הלא נעימה שמתעוררת בנו כשאנחנו לא מוצאים מענה לרצון שלנו לעשות משהו מספק.
מאחר שהתרגום שלי הוא לא מספיק טוב ולא מספיק קולט את הניואנסים היפים שיש בהגדרה המקורית, הנה זה באנגלית:

עכשיו זה נהיה יותר מעניין, נכון? סליחה על משחק המלים. שימו לב שהשעמום פה הוא תחושה מסדר שני. התחושה המקורית שלנו היא הצורך בסיפוק. זה יכול להיות סיפוק פיזי, זה יכול להיות סיפוק רגשי או אינטלקטואלי. לקרוא ספר שיעורר בנו מחשבה, לצפות בסרט מרגש, או לעבוד בעבודה שתיתן לנו תחושת ערך. וכשהרצון הזה לא נענה, הוא יוצר אצלנו תחושה חדשה. תחושה מסדר שני – שעמום.

ולכן, שעמום לא חייב להיות רגע כזה שלא קורה בו דבר. כמו ההמתנה בתור לרופאה או הדקה וחצי שלוקחות לאוכל שלכם להתחמם במיקרו. שעמום יכול לתקוף אתכם גם כשאתם מוקפים בהמון אנשים בסיטואציה חברתית, בהרצאה, בלימודים, בנהיגה, בעבודה ובעוד מיליון דברים אחרים, שייראו למישהו אחר כסיטואציה שבלתי אפשרי להשתעמם בה.

שעמום הוא הפער בין הצורך שלכם להרגיש מסופקים, לבין חוסר הסיפוק שהסיטואציה יוצרת עבורכם. שעמום הוא הפער בין הרצוי למצוי.

3.

זו בדיוק הסיבה שבגללה במפגש האחרון עם הפסיכולוג כל כך הופתעתי כשהוא אמר שיש אנשים שלא חווים שעמום בכלל. להיפך, כל רגע ורגע בחיים שלהם הוא רגע שמרגיש לא משעמם. חלקם היו מתים לקצת שעמום. זה הפתיע אותי כי אני לא מרגיש ככה בכלל. זה הפתיע אותי כי למרות שאני מגדיר את עצמי אדם שמסוגל להעסיק את עצמו די בקלות, אני לגמרי מסוגל להבין את תחושת השעמום שתוקפת את הבן שלי לעיתים. גם לי משעמם לפעמים. ולפעמים, זה תלוי בתקופה, השעמום תוקף אותי לעתים די קרובות.

מרוב שהייתי מופתע ממה שאמר, עשיתי את מה שאני בדרך כלל עושה כשאני מופתע ממשהו – צייצתי את זה בטוויטר.

התגובות לציוץ הזה היו מאוד מעניינות, וחלקן מפתיעות מאוד. אני מציע לכם לקרוא אותן. היו שם אנשים שטענו שהם לא יודעים איך להשתעמם. היו שם אנשים שטענו שהשעמום הוא הוא מקור היצירתיות שלהם. היו שם אנשים שטענו שכבר כמה עשורים (!) הם לא חוו רגע משעמם. היו אנשים שהסבירו לי שהסמארטפון העלים לחלוטין את היכולת והסיבה להשתעמם. הנה שתי דוגמאות מייצגות:

היו שם המון תגובות כמו התגובות האלה. התגובות האלה מייצגות איזו תפיסה אינטואיטיבית שיש לנו כאילו שעמום הוא ההיפך מעשייה. כאילו שאם אנחנו עושים משהו, וזה לא משנה מה, אז אנחנו לא משועממים. אז זהו, ששעמום אינו ההיפך מעשייה. אני בכלל לא מדבר על השעמום הזה.

אני מאוד אוהב לעשות דברים מונוטוניים. לשטוף כלים, לחתוך ירקות, להתקלח. אפילו לנהוג מרחקים ארוכים (אבל לא ארוכים מדי). לא כי זה מעניין, אלא בדיוק בגלל שזה לא מעניין. המונוטוניות, העובדה שאני עושה את זה כמעט על ׳טייס אוטומטי׳, מאפשרת לראש שלי להשתחרר ולמחשבות שלי לרוץ. אני יכול לשמוע פודקאסטים או מוזיקה או סתם להיות בתוך הראש של עצמי, ולחשוב. המון מחשבות מקוריות ויצירתיות עולות לי דווקא ברגעים האלה. זה לא שעמום מבחינתי, זה אחלה.

השעמום תוקף אותי ברגעים אחרים לגמרי. הוא תוקף אותי כשאני רוצה להיות בתנועה אבל לא יכול. נגיד, בפקק. או בתור למשהו. גם אם יש לי על מה להסתכל (בטלפון או על אנשים אחרים מסתכלים בטלפון) זה עדיין לא מעניין לי, כי יש לי רצון לא ממומש לעשות משהו שאני ממש רוצה לעשות – להתקדם קדימה.

השעמום תוקף אותי כשסיימתי את כל המטלות שלי, ואין לי כרגע מטלה מוגדרת. וכשאני אומר מטלות אני מתכוון לכל דבר – ממטלות בית ועד מטלות בעבודה. ברגעים הנדירים האלה שפתאום סיימתי את הכל ואני ״לא יודע״ מה לעשות עם עצמי כרגע, אני נתקף בתחושה לא נעימה של שעמום. זה לא בגלל שאני לא יודע ליהנות מחוסר המטלות. אני יודע היטב. אני מסוגל בכיף להתיישב על התחת ולהיות שמונה שעות בטיקטוק. זה לא זה. ובתכלס, אני יכול להיות שמונה שעות בטיקטוק גם כשיש לי מטלות לבצע. מה שתוקף אותי ברגעים האלה הוא שעמום שקרוב יותר לתחושת ריקנות. לתחושה שאני לא יודע מה אני רוצה לעשות. לא מה הדבר הבא ברשימה, אלא מה הייתי רוצה שיהיה הדבר הבא ברשימה. יש לי רצון לא ממומש לעשות משהו שאני ממש רוצה לעשות – למצוא את הדבר הבא לעשות (זה רצון מסדר שלישי, אבל נעזוב את זה).

השעמום תוקף אותי לפעמים גם בעבודה. העבודה שלי מתאימה לי כמו כפפה ליד. היא מאפשרת לי לעשות (כמעט) בכל יום משהו חדש, לעיתים שונה באופן קיצוני ממה שעשיתי אתמול. יום אחד אני יכול לטוס במסוק עם ראש הממשלה ולראיין אותו, למחרת אני יכול לצלם סרטון בנמל החדש במפרץ חיפה. זה מתאים לי כמו כפפה ליד כי אני נוטה להשתעמם במהירות ממטלות שחוזרות על עצמן. אבל לפעמים, עם כל הריגוש, העבודה שלי חוזרת על עצמה, ואני משתעמם. לא שעמום קיצוני, אבל שעמום. שעמום מהסוג המשעמם. שוב פעם לדווח על מדד המחירים לצרכן, שוב לדווח על תקציב המדינה, עוד ראיון עם עוד שר אוצר, עוד תוכנית טלוויזיה יומית. די, הייתי, ראיתי, עשיתי. ברגעים כאלה משעמם לי. ברגעים כאלה יש לי רצון לא ממומש – לעשות משהו חדש, מאתגר, אולי אפילו קשה, אולי אפילו כזה שאני לא כל כך יודע לעשות.

השעמום, מבחינתי, הוא לא חוסר היכולת לשבת לרגע ולא לעשות דבר. זה סבבה לגמרי. השעמום תוקף אותי כשיש פער גדול מדי בין הרצוי למצוי וכשאני לא יכול לעשות שום דבר בשביל לסגור את הפער הזה.

4.

כשהקורונה היכתה באנושות בתחילת 2020 רבים מאיתנו מצאו את עצמם סגורים בבית. פיזית. אתם זוכרים את זה. אני הייתי מאלה הפריבילגים שהמשיכו לצאת החוצה ולהגיע לעבודה שלהם בכל יום. לי לא היה משעמם לרגע. אבל עבור רבים, ההסתגרות בבית, עם או בלי ילדים, הייתה חוויה מאיימת.
ברגעים הראשונים זו היתה אימה תפעולית – מאיפה משיגים אוכל, האם יהיו מספיק ביצים, איך מצליחים גם לעבוד וגם לוודא שהילדים לומדים, איך מצליחים לעשות ספורט. אבל אחרי שהשתלטנו על הלוגיסטיקה (אוקי, סוג של השתלטנו), האימה הגיעה ממקום אחר. שנמצה את מה שיש לנו לעשות ונתקע בשעמום אחד גדול. אנשים התחילו לעבוד באופן אובססיבי בגינה, לגדל מחמצת או סתם לקנות דברים באינטרנט שהם לא באמת צריכים רק שלא יהיה להם משעמם.
יש לי חבר איטלקי מהתוכנית שלמדתי בה בחו״ל שכתב על זה מאמר מאוד יפה לבוסטון גלוב בתחילת הקורונה. הוא מתאר איך עברו עליו ועל משפחתו הרגעים הממושכים של הסגר הנרחב באיטליה בתחילת המגיפה (זוכרים?). הוא מתאר ישיבות זום אינסופיות, וובינרים שהוא השתתף בהם אחד אחרי השני, שיחות וידאו עם ההורים בכל יום, ״דרינקים וירטואלים״ עם אנשים שהוא בחיים לא היה יוצא איתם לדרינק אמיתי, ועוד מלא כאלה. העיקר להיות ״עסוק״. העיקר לא להיות משועמם. השעמום כאן, בעיני, הוא לא חוסר היכולת שלנו להיות תקועים בתוך חדר עם המחשבות שלנו. השעמום כאן, בעיני, הוא הפער בין הרצון שלנו להיות בחוץ, לעשות דברים שבא לנו, לבין העובדה שאנחנו תקועים בפנים, עושים דברים שלא ממש בא לנו, ואין לנו יכולת לשלוט בסיטואציה. זה השעמום שניסינו לברוח ממנו, נדמה לי, ולא השעמום שנובע מזה שנשב בחדר ולא יהיה לנו מה לעשות. אני ממליץ בחום לקרוא את המאמר של מתיה, בין היתר כי יש שם ציטוט נהדר של הפילוסוף הצרפתי פסקל –

4.

אחרי שצייצתי את הציוץ ההוא והופתעתי מהתגובות שנלוו אליו, צייצתי עוד משהו:

אחרי שצייצתי את זה חברה כתבה לי שהיא מכירה את הסנטימנט, ושלדעתה התחושה שאני מתאר היא לא כל כך שעמום כמו שהיא דיכאון. לא דיכאון קליני – כי אנחנו לא מזלזלים בקושי של אנשים שסובלים מדיכאון קליני – אלא יותר כמו סף דיכאון.
ואמנם, במאמר ההוא שציטטתי ממנו בתחילת הפוסט הזה, החוקרים מספרים ששיעמום ודיכאון (קליני) הרבה פעמים הולכים יד ביד. לא תמיד הם מופיעים ביחד, אבל הם חולקים סימפטומים. סוג של בני דודים. בתחילת המאמר הם מתארים מקרה של מישהו. הנה (בתרגום שלי):

״אני מרגיש כאילו אני לא חי את הרגע, כאילו אני צופה בחיים שלי מהצד. אני מרגיש מנותק מהסביבה שלי ומהסובבים אותי. אני מרגיש חוסר תכלית וחוסר בתחושת הגשמה. ויותר מהכל, אני מרגיש משועמם בצורה קיצונית. משועמם מהכל – מהעבודה, מהחברים, מהתחביבים, ממערכות יחסים, ממוזיקה, מקריאה, מסרטים. משועמם כל הזמן. לא משנה מה אני עושה, העשייה הזו משאירה אותי עם תחושת חוסר סיפוק. אני משועמם מלחשוב, מלדבר, אני משועמם מלהרגיש משועמם״.

החוקרים מתארים שאותו האיש ניסה להתאבד פעמיים. ולמרות שלעין הלא מקצועית שלנו זה אולי נשמע כמו תיאור של דיכאון קליני, החוקרים כתבו שהפסיכיאטר שטיפל בו קבע שהוא לא עומד בקריטריונים של דיכאון קליני. הוא פשוט סבל משעמום קיצוני וכרוני.

אני לא סובל משום דבר שדומה לזה אפילו, תודה לאל. אבל אני כן יודע להזדהות עם התחושה הזו של להיות מנותק מהסביבה והסובבים לפעמים, של להרגיש חסר תכלית או הגשמה עצמית. אני כן יודע להזדהות עם השעמום מהסוג הזה.

5.

איך יודעים אם אתם סובלים משעמום או לא? במאמר שלהם החוקרים הציעו מבחן, שהפך מאז (אם הבנתי נכון) להיות המבחן שענף הפסיכולוגיה משתמש בו, והחליף מבחן קודם שהיה חד מימדי מדי. המבחן הזה מתיימר למדוד את מידת השעמום שלכם באופן רב מימדי, כלומר סוגים שונים של שעמום שכולם עונים על ההגדרה המקורית – תחושת חוסר סיפוק שנובעת מאי היכולת לממש את הרצון להיות מסופקים ממשהו. המבחן הזה מורכב מ-29 היגדים שאתם צריכים לדרג עד כמה אתם מסכימים איתם או לא. הנה כמה דוגמאות –

• אני מבזבז זמן שהיה יכול להיות מוקדש לטובת משהו אחר
• אני מרגיש שאני יושב ומחכה שיקרה משהו
• אני לא החלטי לגבי מה הדבר הבא שאני רוצה לעשות
• אני מרגיש לא בנוח כשיש אנשים סביבי
• אני חסר סבלנות כרגע
• אני מרגיש ריק
• אני מרגיש מנותק מיתר העולם
• אני מרגיש שדעתי מוסחת בקלות
• אני יותר חסר קשב מבדרך כלל
• אני מרגיש שהזמן נמרח ונמרח

הבאתי כאן בכוונה לא מעט היגדים כאלה בשביל לנסות להמחיש עד כמה המבחן הזה רב מימדי. יש פה דברים שמתארים כל מיני סוגים של שעמום, וככל שהצלחתי להבין, השקלול שלהם יחד מצליח לאבחן שעמום כללי. אם נורא בא לכם לעשות את המבחן הזה, תמצאו אותו כאן בעמוד 6.

6.

בתור הורה, זה לא פשוט לי להתמודד עם השעמום של הילדים שלי, מעבר לזה שהטיפול בילדים יכול בעצמו להיות די משעמם (כמה פעמים נרדמתם בזמן שהקראתם ספר לילדים, במיוחד אם זו היתה הפעם המיליון שהקראתם את הספר הזה, רק בשביל לספר לעצמכם שנרדמתם פשוט כי אתם הורים עייפים? אז לא, זו לא בהכרח עייפות, זה פשוט משעמם לפעמים).

בתור הורים אנחנו עוברים כל מיני שלבים בהתמודדות שלנו עם השעמום של הילדים. יש תקופות שבהן אנחנו מרגישים איזה צורך להיות ועדת בידור ושעשוע, לספק לילדים חוויות וגירויים בכל שלב של היממה. מהניסיון שלי זה קורה כשהילדים צעירים יחסית, או במהלך החופשים הארוכים, ובעיקר כשיש לכם רגשות אשמה על זה שאתם לא מבלים מספיק זמן עם הילדים. ככה אתם מוצאים את עצמכם בכל מיני חופשות מתישות מדי עם יותר מדי פעילויות, או מבלים בכל מיני אטרקציות שעולות יותר מדי כסף שהילדים לא באמת נהנים מהן, תוהים למה לא פשוט נסעתם לים (כי יש מדוזות, זה למה).
יש תקופות שאנחנו עושים את ההיפך – נותנים לילדים להשתעמם עד מוות ולא עוזרים להם בשיט, אולי מתוך איזה אידאל של ׳תסתדר לבד. כשאני הייתי בגילך לא היו לנו מסכים והצלחנו לשעשע את עצמנו׳ (זיבי הצלחנו. ישבנו כל הקיץ וראינו שידורים מתגלגלים של רואים 6/6, הקוסם מארץ עוץ ומרקו).
יש תקופות שאנחנו כועסים עליהם שהם כל הזמן במסך שלהם ואומרים להם שזה פוגע ביכולת שלהם לדעת להשתעמם, ושזה חשוב לדעת להשתעמם, וכל מיני שיט כזה שהורים אומרים (ואז מחזירים את הראש למסך שלהם).
לאחרונה, כשהבן שלנו אומר ש׳משעמם לו׳ אני מנסה לזכור שהוא משתמש במילה שעמום בשביל לתאר את המשמעות העמוקה יותר שלה. ש׳משעמם׳ פירושו שהוא מרגיש לא בנוח עם עצמו. שיש פער בין הרצון שלו לעשות משהו מספק, לבין האפשרויות שעומדות בפניו. אני מנסה לזכור שהתחושה הזו תוקפת גם אותי לפעמים, ושלמרות שאני בן 42, אני עדיין מתקשה להתמודד איתה. ושזו אכן תחושה מבאסת.

7.

לאלה מכם ששרדו את הפוסט הארוך הזה מבלי למות משעמום (סליחה), הנה שתי המלצות סותרות. הראשונה היא כתבה בהארץ מ-2017, על זוג חוקרים שכתבו ספר ״משועממים ומבריקים״. איך השעמום יכול להוביל לפרקי יצירתיות וכו׳. הם פיתחו איזה אתגר שמאפשר לאנשים להשיל מעצמם את כל ״הסחות הדעת״ הדיגיטליות שלהם, ולהתחבר לשעמום שלהם, או משהו בסגנון הזה. הנה האתגר, מתוך הכתבה:

הניסוי "משועממים ומבריקים" שהושק בתוכניתה בפברואר 2015 הוא אתגר הכולל שבעה שלבים: ביום הראשון המשתתפים התבקשו להתחיל לעקוב אחר ההרגלים הדיגיטליים שלהם בנייד ובמחשב באמצעות אפליקציה ייעודית בשם BreakFree, שמודדת את זמן השימוש ואופן השימוש בטלפון הנייד. ביום השני המשתתפים התבקשו שלא להשתמש בנייד שלהם כאשר הם נמצאים בתנועה — כלומר, בתחבורה ציבורית, בזמן הליכה ברגל או בהמתנה לאוטובוס. היום השלישי הוכרז "יום ללא תמונות" ובו נאסר עליהם להשתמש במצלמה בנייד או בכל מצלמה אחרת. ביום הרביעי — והתובעני ביותר מבחינת רוב המשתתפים — הם התבקשו למחוק מהנייד את האפליקציה האהובה עליהם: בין שמדובר בפייסבוק, ג'ימייל, קנדי קראש או בכל אפליקציה אחרת שאליה הם פונים בכל פעם שמשעמם להם. ביום החמישי הוצע להם לצאת ל–Fakecation: להכריז על חופשה מזויפת באורך כמה שעות שבמסגרתה הם מתרחקים מטכנולוגיה, לא עונים לטלפונים ולא זמינים להודעות מהבוס. ביום השישי הם התבקשו להסתובב עם עט ונייר ולתאר בכתב לפחות חמישה דברים שמעולם לא הבחינו בהם קודם לכן. ביום השביעי, אחרי שסיימו לברוא את עולמם מבראשית, שפני הניסוי התבקשו ליהנות מפירותיו של האתגר — לשבת ולהשתעמם עד שהרעיון המבריק הבא יצוץ אי־שם במרחביה הנידחים של התודעה.

אני לא מתחבר בכלל לתיאוריה שלהם אבל הכתבה לכשעצמה מעניינת ומאחר ששעמום זה עניין די סובייקטיבי, אולי אתם תצליחו להזדהות.

ההמלצה השניה היא על הפרק הזה בפודקאסט Build For Tomorrow. בפרק הזה המגיש מתחקה אחרי ההיסטוריה של השעמום, ומנסה להבין האם הסמארטפונים באמת גזלו מאיתנו את היכולת להשתעמם, והאם השעמום הזה הוא הוא מקור היצירתיות וכל זה.
אז זהו, שלא.
לפחות לפי הפודקאסט הזה, שעמום הוא תופעה פיזיולוגית שנכונה להרבה מאוד יונקים. יש יונקים שתולשים לעצמם את הפרווה או נוצות (יש יונקים עם נוצות?) בשביל להפיג את השעמום.
לפחות לפי הפודקאסט הזה, שעמום הוא תחושה לא נוחה שבני אדם מנסים להיאבק בה במשך עידנים. פעם השעמום היה נחלת המעמדות הגבוהים, בעלי אחוזות ואדמות, שהיה להם שפע של זמן פנוי. קצת יותר מדי זמן פנוי. בהמשך, עם התפשטות המהפיכה התעשייתית, השעמום הפך גם לנחלתם של בני המעמד הבינוני שמצאו את עצמם עושים עבודות מאוד משעממות ומונוטוניות בפס הייצור כמו להבריג איזה בורג 8,000 פעם ביום. תעשיית הבידור, למשל, התפתחה בניסיון לפצות על השעמום הכרוך בעבודות האלה בשעות אחר הצהריים והערב.
אבל אז, כשפתאום אנשים התחילו להעסיק את עצמם בצפייה בטלוויזיה וכאלה, צצו כל מיני רופאים וחוקרים וכו׳ שטענו שהצפייה בטלוויזיה והניסיון למלא את הרגעים המתים הם דבר איום ונורא, ושאנחנו חייבים לדעת להשתעמם כי להשתעמם זה טוב.
ובכן, להשתעמם זה לא טוב. להשתעמם זה מבאס, וזה מאוד אנושי וטבעי לנסות להימנע משעמום, גם אם זה אומר להעביר אותו באינספור סרטונים בטיקטוק שלא באמת מעניינים אותנו. זה ניסיון לסגור את הפער בין הרצוי למצוי באמצעים מלאכותיים, עד שנצליח למצוא משהו מעניין באמת.
לפודקאסט הזה ממש התחברתי, אני ממליץ בחום להאזין לו.

או שלא. כל דבר שעוזר לכם למצוא עניין הוא טוב. זכרו, השעמום שלי הוא לא השעמום שלכם, ולא של אף אחד אחר.

0.

קודם כל, מוזיקה:

1.

יש רגעים שאתה מרגיש שאתה חי את החיים עם שעון מתקתק ברקע. שעון סופר לאחור. כשהיינו בארה״ב וקראתי הרבה יותר באנגלית ממה שאני קורא עכשיו, שמתי לב שהאמריקאים מתארים לפעמים רגעים בתור crisp. אני זוכר שלא הצלחתי להבין את זה. crisp זה בשביל לתאר תפוח, לא בשביל לתאר את הבוקר, או את האוויר. אבל לאחרונה, לאחרונה נדמה לי שאני מבין את זה יותר. לאחרונה כל הימים מרגישים לי קצת crisp, אבל לא בקטע טוב. לא. בקטע של משהו שנשמט מהידיים. בקטע של חיים פריכים, כאלה שעוד שניה מתפוררים לרסיסים שאי אפשר להדביק בחזרה.

2.

לאחרונה אני מתבונן בו יותר. מנסה לקלוט כל פרט, כל ניואנס. ללמוד לעומק כל תו פנים. לשנן כל תנועת גוף בשביל להיות מסוגל לזכור אותם היטב אחר כך. זו תחושה מוזרה, לנסות לחיות את החיים שלך באמת, בכוח, כל רגע ורגע מהם. חיים שעד לפני שניה חיית בלי התכוונות מיוחד. חיים שעברו.

לאחרונה אני בתחושה שאני צריך לחיות כל יום בנפרד. כאילו זה יומי האחרון. אבל לא בקטע טוב. לא בקטע של ׳היום הוא היום הראשון לשארית חייך׳. גם לא בקטע נהנתני של ׳אכול ושתה כי מחר נמות׳. סתם, בקטע של להתאמץ לחיות. המאמץ הזה מעייף אותי. אני מגיע לערבים מותש. עבדתי פעם עם מישהי שזה היה לה מעייף לאכול. היא לא אהבה לאכול, היא אכלה כי אין ברירה, אבל הייתה מעדיפה לעשות ניתוח שיפטור אותה מהצורך הזה. אז ככה זה מרגיש לי לחיות, לאחרונה.

3.

כשהוא היה ממש צעיר, תינוק בן חודש, דמיינתי איך יראו החיים שלנו ביחד. אבא ובן. איך זה יהיה לגדל אותו, איך זה יהיה כשהוא יגדל. כתבתי אז את הדבר הזה. קראתי את זה הבוקר מחדש ונדהמתי כמה לא ידעתי לדמיין דבר מלבד את חיי שלי בתור ילד, את הפנטזיה שלי על להיות אבא, ואת הפנטזיה שלי על להיות ילד מחדש.

בפועל זה הולך קצת אחרת.

4.

5.

על השידה על המיטה שלי נערמה לה ערימה של ארבעה ספרים שניסיתי לקרוא ולא הצלחתי. בשביל לכתוב אני לא זקוק למוזה. הכתיבה קלה לי. אבל בשביל לקרוא דווקא כן. ולאחרונה אין לי. והיום, באורח נדיר באמת, גם אין לי סבלנות לכתוב. לסדר את המלים בסדר הנכון, בקצב הנכון, מבלי להתרשל. היום פשוט רציתי להקיא קצת על הדף, מבלי להתנצל על זה. לפעמים גם זה נדרש.