הדבר המשונה הכי מעניין שקורה עכשיו בחיים שלי הוא קבוצת הוואטסאפ ״סופרים עד אינסוף״. נתקלתי בה במקרה, בתגובות לפוסט של אליה גרינפלד, ונכנסתי. מאז קורה משהו מוזר.
בקבוצה הזו, בגדול, לא קורה כלום, למעט מה שכתוב בכותרת שלה – סופרים שם עד אינסוף. נכון לזמן כתיבת הפוסט הזה יש בה מאתיים ארבעים ושמונה חברים (המספר עולה ויורד כל הזמן, אנשים מצטרפים ועוזבים). בקבוצה הזו יש שלושה חוקים בלבד: חוק ראשון, אסור לדבר. מי שמתחיל לקשקש נמצא בסכנת הדחה. הדבר היחידי שאפשר לכתוב בקבוצה הוא מספר. את המספר הבא, הכוונה. וזהו. חוק שני, אסור לכתוב מספרים ברצף, מוכרחים לחכות שאחרים יכתבו. וחוק אחרון, אם כתבתם מספר כלשהו ומישהו הקדים אתכם בשבריר שניה, מן הנימוס יהיה למחוק את ההודעה שלכם, כך שהרצף יישמר.
וכן, אני יודע עד כמה זה נשמע מטומטם. זה בכל זאת הפך לאחד הדברים הכי מעניינים בטלפון שלי כרגע.
בליל חמישי בערב המתח בקבוצה הגיע לשיאו. לאורך כל היום אנשים טפטפו מספרים בעצלתיים. בצהריים היינו בסביבות ה-18 אלף ומשהו. בשעות הערב כבר הגענו ל-19 אלף ומשהו. ואז הקצב התחיל להתרומם.
עוד ועוד אנשים כתבו מספרים. עוד ועוד מספרים. לכולם היה ברור שנחצה הלילה את ה-20 אלף, רק לא ידענו מתי. וכולם, משום מה, רצו להיות אלה שיכתבו את ה-20 אלף. למה? מה זאת אומרת למה? זה 20,000. זה מספר עגול. יש בו אפסים. יש בו שלמות. ומה יכול להיות שמיימי יותר מאשר להיות הבעלים של האצבע שנגעה בשלמות? הרגע הקפלה-סיסטיאני הזה נמצא בכף ידכם, אתם רק צריכים להיות עירניים וזריזים מספיק.
זה היה פסיכי. הילדים כבר הלכו לישון אחרי יום ארוך. היינו עייפים. ישבנו היא ואני על הספה וניסינו לראות משהו בנטפליקס. אבל משהו לא הניח לי. ידעתי שבקבוצה אנחנו קרובים ל-20 אלף ופשוט לא יכולתי להיות מרוכז בסדרה שראינו (משהו צרפתי, עונה ראשונה). כל הזמן פתחתי את הטלפון לראות מה קורה. הקצב בקבוצה היה מסחרר. חוץ ממני עוד שלושה חברים טובים שהזמנתי לשם היו גם הם שם. אחד ניסה לזכות בכל המספרים הפלינדורמים, אחרים ניסו להיות אלה שכותבים 19,999. כאלה מין. אבל כולם, כולם כולל כולם, כמעט 200 איש שאת רובם המוחלט אני לא מכיר, כולם חיכו ל-20,000.
דרמה מטורפת שקשה לי לתאר במלים.
ככל שהתקרבנו למספר הזה הדופק עלה. ניסיתי להיות מוכן. הקלדתי את המספר 20,000 בוואטסאפ אבל עוד לא לחצתי על כפתור השליחה. כמותי עשו בערך עוד 200 אנשים אחרים, שאת רובם המוחלט אני לא מכיר.
19,991
19,992
19,993
19,994
19,995
19,996
19,997
19,998
וכאן, מרוב שהקצב היה פשוט היסטרי, עוד מבלי להספיק שמישהו יכתוב 19,999, עשרות אנשים, ואני ביניהם, וגם החברים שלי, לחצנו על כפתור השליחה עם המספר שהכנו מבעוד מועד, והקבוצה התמלאה ב-20,000, 20,000, 20,000 אחד אחרי השני.
זה היה רגע מאושר ואומלל בו בזמן.
אחרי זה הקצב נרגע קצת, והמספרים המשיכו לעלות. גם לאורך הלילה. כל הלילה. אחד החברים שלי התעורר בחמש וחצי בבוקר וזכה ב-22,222 הנכסף. חמש וחצי בבוקר, כן?
זה קצת מהדברים האלה שזר לא יבין אותם. אחת לכמה זמן, באיזה רגע מת, אני נכנס לקבוצה, בודק באיזה מספר אנחנו, מחכה שניה, ותורם את המספר שלי.
אני לא יודע למה המוח שלנו מחווט ככה שמספרים עגולים עושים לנו את זה. ואולי זה לא אצל כולנו, אולי זה רק אצלי ואצל מוזרים שדומים לי. אולי זה עניין של גברים (נדמה לי שיש רוב גברי בקבוצה). אני גם לא יודע מה כל כך מרגש במספרים כמו 25,552 או 17,777, אבל עובדה היא שיותר אנשים מנסים לתפוס את המספרים האלה לעומת מספרים כמו 23,647. אולי בזמנים כמו זה אפילו שטות כמו מספר ראשוני או פלינדרומי או מה שזה לא יהיה מספיקים בשביל לרגש.
בקבוצה הזו יש משהו מרגיע. משהו מדיטטיבי. כאילו שיש משהו מנחם לדעת שאתה חלק מקולקטיב, מרצף. שאתה חלק משרשרת אינסופית, שהולכת אחורה וקדימה, ומחברת אותך לאנשים אחרים. ועל אף שאתה לא מכיר אותם, והם לא מכירים אותך, משהו מחזיק אתכם יחד, בשביל שלא תיפלו.
בתקופות כמו זו, כשדברים רבים מרגישים רעועים, כשאנשים רבים מחפשים ודאות היכן שאין אחת, משהו בקבוצה ׳סופרים עד אינסוף׳ נותן למשתתפיה בדיוק את זה. תמיד יהיה שם מישהו. תמיד אפשר יהיה לכתוב מספר. איזה 25,489 סתמי.
תמיד יהיה מישהו שכתב לפניך, ומישהו יכתוב אחריך. לפעמים אפשר אפילו לעשות פינג פונג של מספרים לאורך כמה דקות עם אדם רנדומלי שאין לו פנים, רק מספר טלפון שהמכשיר שלך לא מזהה. אבל אתה לא לבד.
1. כשהייתי ילד שנאתי ללכת לשוק. זה לא הפריע להורים שלי להכריח אותי ללכת איתם בכל מקרה. אני לא זוכר המון מהילדות, אני כבר זקן מדי ואת היתר הדחקתי, אבל מהשוק יש לי לא מעט רסיסי תמונות וזכרונות. ירקות רקובים מתגלגלים על הרצפה ואני מנסה לא לדרוך עליהם. שיטוטים בין דוכנים שלוקחים נצח ועוד אחד. ריחות לא נעימים. צעקות של מוכרים. מעברים צפופים מדי. היסחבות עם אינסוף שקיות כבדות עד לאוטובוס. המתנה אינסופית. וכל הסבל הזה בשביל מה? בשביל ירקות? לא היה שום דבר הגיוני בחוויה הזו. שנאתי כל רגע מזה. היום, בתמורה בין-דורית, הבן הבכור שלי שונא לבוא איתי לשוק.
2. אני משתדל לנסוע לשוק כל שישי בבוקר. אם להודות על האמת, זה לא היום המועדף עלי בשוק, אבל אין לי יום אחר. בשישי בבוקר, אם זה תלוי בי עוד לפני ארוחת הבוקר, הבן הצעיר שלי ואני יוצאים מהבית – הוא גורר את עגלת השוק ברחובות המישוריים, ואני גורר אותה בעליות – ואנחנו הולכים יחד את כל הדרך לתחנת הרכבת הקלה. הוא אוהב לגלות בשלט האלקטרוני כמה דקות עוד נותרו עד שהרכבת באה. הוא אוהב להיכנס אליה. הוא אוהב לתקף את הרב קו שלו. הוא אוהב את הנסיעה, את סיבובי המפרק של קרונות הרכבת. הבן הצעיר שלי אוהב לבלוע כל נים ונימה של העולם בעיניו. והוא גם אוהב את השוק.
3. הבוקר נסעתי אל השוק לבד. יצאתי מהבית במצברוח רע במיוחד. זה היה בוקר כזה – מצברוח רע הוא לא תמיד דבר שאפשר להסביר, או לפרק לרכיבים. ניגנתי את ״לזכור״ של אלי מגן באוזניות, עטיתי מסיכה על הפה, הרכבתי משקפי שמש על העיניים, והלכתי אל הרכבת. השוק, כך גיליתי ברגע שהגעתי, הוא תרופה אידאלית להסרת כתמי מצברוח רע. אין לי דרך בלתי בנאלית להגיד את זה, אבל משהו בהפצצה החושית שבשוק לא נותן לך להתמקד במצברוח הרע שלך. יותר מדי אנשים, יותר מדי ריחות, צבעים, מראות, קולות. יותר מדי גירויים מכל העברים בשביל שתוכל להתמקד בענן שליווה אותך מהרגע שפקחת עיניים. אולי בגלל זה אבא שלי כל כך אהב ללכת לשוק?
4. חזרנו לגור בירושלים לפני חודשיים, בערך. לא תכננו לחזור לירושלים. עזבנו את העיר ב-2013 שלא על מנת לחזור. לפני כן, גרנו בעיר במשך עשור שלם, וזה לגמרי הספיק לנו. ירושלים שאהבנו השתנתה, או שאנחנו השתנינו, או שגם וגם. כך או כך, היא כבר לא היתה המקום בשבילנו. יצאנו מן העיר שלא על מנת לחזור. התיישבנו במושב בסביבות שער הגיא וחיינו שם חיים נהדרים. קשה להעמיק שורשים בדירה שכורה, אבל הגענו הכי קרוב לזה, בעיקר בזכות השכנים שלנו, שהפכו חברים קרובים. אבל אז נסענו לארה״ב, ואז נשארנו בארה״ב יותר מהמתוכנן, ואז חזרנו בצל המגיפה, ופתאום לא היה לאן לחזור. השכנים שלנו כבר יצאו מהמושב ההוא אל מושב אחר, היצע הדירות השכורות הנורמליות במושבים התגלה כזעום ביותר, והסימנים שאנחנו עומדים לעבור לירושלים התגברו. במשך חודשיים חיפשנו אפשרויות מחוץ לעיר, ובסופו של דבר נשברנו. יש יתרונות לעיר, כך אמרנו לעצמנו בניסיון למצוא נחמות. יש פה מיליון חוגים, וזו שכונה שקטה, וזה קרוב לעבודה, והילדים יוכלו ללכת לבית הספר ברגל. וכך, שבע שנים אחרי שעזבנו, מצאנו את עצמנו חוזרים אל העיר שאהבנו, ואהבנו לעזוב. לא מזמן יצא לי להתארח באיזה פורום ירושלמי נחמד שהוזמנתי אליו לדבר על הדיגיטציה בממשלה (המצב בתחת, תודה, אבל יש סיכוי שישתפר). בתחילת המפגש הזה כל אחד ואחת הציגו את עצמם. כולם היו ירושלמים, וכולם ציינו את זה. חשבתי לעצמי שתחושת קבוצת התמיכה הזו – הי, אני שאול ואני ירושלמי – משותפת רק לירושלמים ופתח תקוואים. היתר לא מרגישים צורך להתבייש/להתנצל. עיר קשה ירושלים, אבל כתבתי על זה כל כך הרבה שכבר נמאס לי אפילו לגלגל את המלים האלה. עיר קשה, אבל הנה אנחנו כאן, וכנראה שנישאר כאן לכמה שנים, לפחות. העיר הזו כבר לא מעניקה לי תחושה של בית. אבל למען האמת, שום מקום לא מעניק לי תחושה של בית. הבית שלי הוא היכן שהמשפחה שלי. במשך חמש שנים זה היה במושב קטן ליד שער הגיא, אחר כך למשך כמעט שנתיים זה היה בארץ אחרת, והיום זה בירושלים, מתישהו זה יהיה במקום אחר.
5. בדרך לשוק העברתי קצת זמן בטוויטר. הביצוע של זהו זה ל״כל עוד״ של עלי מוהר ויוני רכטר תפס אותי.
אני יודע שזו כמעט כפירה להגיד את זה אבל אני לא כל כך אוהב את השיר הזה. הביצוע הזה דווקא נחמד מאוד, בעיני, אבל השיר עצמו? לא בפייבורטים שלי. אני יודע שאנשים מאוד מאוד אוהבים אותו, אני מכיר בעיקר אבות שמאוד מאוד אוהבים אותו, ואני לגמרי מבין למה. אבל אני חושב שבמקרה הזה השיר הזה עובד טוב יותר כשלא שרים אותו, אלא רק כשקוראים. ועל אף שאני לא אוהב את השיר כולו, יש בו שלוש שורות קצרות שכן מצמררת אותי:
הדימוי הזה, של גבר עומד באמצע היום, מתבונן בילדים דרך גדר בית הספר. אלא לא בהכרח בכלל הילדים שלו. הוא רק עבר שם במקרה, ובמקרה זהו היום הראשון ללימודים והילדים משחקים בהתרגשות בחצר הכניסה לבית הספר. והנה הוא עומד שם, שקט, על יד הגדר, ונזכר כיצד זה היה כשהוא היה ילד, והרגש שמציף אותו יותר מכל הוא געגוע. געגוע עז לאביו שאיננו עוד, געגעוע עז לילדותו, שאיננה עוד. געגוע עז אל שנות התום, אל הרגעים ההם שבהם היה מישהו שהשגיח עליך, גם אם אתה עצמך לא ידעת. געגוע אל תחושת החופש שנובעת אך ורק מתוך מעטפת ההגנה שקיבלת, גם אם לא אהבת אותה, גם אם לא ידעת שהיא שם. גם אני מתגעגע.
6. בשנה השלישית באוניברסיטה לקחתי את אחד משלושת הקורסים הטובים ביותר שיצא לי לעשות בתואר. זה היה סמינריון קטן בחוג לפילוסופיה. קראו לו ״קריאה ב׳אתיקה׳ של שפינוזה. אני מתבייש להגיד שאני לא זוכר מי היה המרצה – אני זוכר היטב את כל מה שקשור למרצה, רק לא את השם שלו – אבל הקורס הזה היה פשוט מטלטל. ה׳אתיקה׳ של שפינוזה היא ספר מופרע בכל קנה מידה, ואני שמח כל כך שהיתה לי ההזדמנות לקרוא אותו יחד עם מורה נבוכים אנושי. אני זוכר שבכמה שיעורים התרכזתי כל כך עד שהרגשתי את המוח שלי כואב. אבל זה היה שווה את זה. היו שם כמה רגעים סינגולריים שהרגשתי כאילו אני מצליח לראות לרגע מה נמצא מתחת לשכבה העליונה של החיים, מתחת לציפוי של העולם. זה היה נהדר, ורגעי, וחולף.
מכל מה שהיה שם אני לא זוכר את הרוב. מה שאני זוכר בעיקר הוא את השיעור שבו המרצה, בשביל להרחיב את מה שדיברנו עליו, סיפר לנו את הפרדוקס על הספינה של תזאוס. מאז, הסיפור הזה כל הזמן הולך איתי.
תזאוס היה מלך אתונה, והוא חלק מהמיתולוגיה היוונית (אחד האבות שלו היה פוסידון, אל הים). תקראו עליו קצת, מיתולוגיה יוונית זה תמיד נחמד. בכל אופן, בשלב כלשהו תזאוס הפליג לכרתים, להילחם במינוטאור שנמצא בלב הלבירינת של דדלוס. אתם יודעים על מה אני מדבר, גם אתם הייתם פריקים של מיתולוגיה יוונית כשהייתם קטנים וקראתם ספרים כל היום. כשתזאוס חזר לאתונה מכרתים אחרי שניצח את המינוטאור, תושבי העיר החליטו שבשביל להנציח את האירוע, הם ישמרו לנצח את הספינה של תזאוס, הספינה שבה הוא יצא אל המסע הזה וחזר כמנצח. אמרו, ועשו. במשך אלף שנים שימרו האתונאים את הספינה של תזאוס. כל כמה שנים, כשאחת מקורות העץ הרבות שהרכיבו את הספינה התבלתה, האתונאים הסירו אותה, התקינו במקומה חדשה, ושמרו את הישנה. את הקורות הישנות הם שמרו במחסן מיוחד. עוד קורה ועוד קורה. הן שמרו את כולן בדיוק באותו הסדר ובאותו המיקום שבהן היו הקורות הישנות על הספינה. כעבור אלף שנים, הם שמו לב שהם החליפו את כל קורות הספינה. וכעת, כעת היו שתי ספינות של תזאוס. אחת במחסן, ואחת בים. נשאלת השאלה – מיהי הספינה של תזאוס? הבוקר, ברכבת, בדרך אל השוק, כשאני נזכר באבי שלקח אותי אל השוק כשהייתי ילד, ובעודי שומע את השורות האלה של עלי מוהר, הפרדוקס על הספינה של תזאוס עלה בראשי.
7. כמעט כל התאים בגוף שלי התחלפו מספר גדול של פעמים מאז שנולדתי. לפי המקור הזה, אפילו כל תאי הלב שלי כבר התחלפו (הם אמורים להתחלף פעם ב-40 שנה). התאים היחידים בגופי שלא התחלפו הם תאי העצב במוח שלי, והתאים שמרכיבים את עדשות העיניים שלי. גם המחשבות שלי הן כבר אינן המחשבות של הילד שהייתי. זכרונות רבים דהו כבר מזמן ונותרו מהם רק רסיסים, או תמונות של תמונות שראיתי באלבומים. הרגשות שהרגשתי כילד התנדפו ואינם עוד. מה הופך את חיינו, את הקיום שלנו, לרצף? מה הופך את מי שאני היום ואת מי שאהיה בעוד שנה לאותה היישות? מה הפך, מה הופך, את הילד שהייתי פעם לגבר בן הארבעים שאני היום? בעיקר העובדה ששנינו סופיים.
ביום שלישי הקרוב ילכו שני הבנים שלנו לבית הספר. גם אנחנו נלך איתם. בשער בית הספר אחבק כל אחד מהם ואתבונן בהם מבעד לגדר כמו יתר ההורים שלא יורשו להיכנס פנימה. זו הולכת להיות שנה מהתחת וליבי מלא. מלא בחשש ומלא בתקווה ובאמונה שהם יצלחו אותה אל הצד השני, כפי שצולחים את כל מה שלא רוצים אלא מוכרחים לצלוח. בהתמדה, לעיתים בחריקת שפתיים, אבל גם בידיעה שהכל סופי, ובסוף הכל נגמר.
ובעודי מתבונן בהם מעבר לגדר שום שיר של עלי מוהר לא יתנגן בי. כשאעמוד שם מעבר לגדר יציפו אותי בערבוביה זכרונות ילדותי, וזכרונות ילדותם. לא את אבי אני מבקש, כי אם את ילדיי, ואת הקשר שלי איתם. ובעודי עומד שם בצד הגדר, אזכור: פעם הייתי ילד, ואיני עוד.
מאחר שלא אני כתבתי את זה, אני יכול להגיד בלי קושי: לדעתי זה אחד הטקסטים הכי טובים שאי פעם התפרסמו בבלוג הזה. פוסט אורח של עודד טשסלי, מפעיל הבלוג המעולה מר-מתוק. תיהנו.
הפינה הזו של "משחקי הביס" עם אורי מאיר צ'יזיק שנגעה בסוגית מקור המזון שאוכלים בישראל שמחה אותי מאוד. וגם צערה אותי מעט:
שמחה אותי כי הסוגיה הזו חשובה מאוד ויש להזכיר אותה שוב ושוב עד שבתקווה תביא לשינוי מהותי בהרגלי הצריכה, וצערה אותי כי היא הדגימה היטב את ההבדלים שהוצגו בין היחס למקור המזון בישראל לעומת איטליה.
האיטלקי הממוצע מעניק חשיבות רבה למקור המזון שלו, וככלל יעדיף לצרוך את המוצר המקומי, גם אם מדובר בקניות בסופרמרקט ולא אצל הירקן השכונתי וגם אם מדובר במוצרים יקרים מעט יותר. איטליה כמדינה – כמו כל מדינות האיחוד האירופי – רצינית מאוד לגבי מוצרי המזון האופיניים לה ולגבי הסימון שלהם.
ב-1992 החל האיחוד האירופי לסמן מוצרי אוכל כיחודיים ואופיניים לאיזורים שונים לפי שלוש קטגוריות שמתיחסות לרמות הקשר בין המוצר לאיזור: האם כל המרכיבים ושיטות העיבוד של מוצר כלשהו משתיכים לאיזור ספציפי, האם המוצר רק מעובד בתחום האיזור, או שמדובר רק בשיטה יחודית לאיזור מסוים שאותה מפעילים באיזורים אחרים (מסודרים לפי סדר החשיבות משמאל לימין):
לדוגמה (כללית מאוד), אסור לכנות פרמיג'אנו-רג'אנו (Parmigiano-Reggiano) גבינה שלא יוצרה באיזור שבין פארמה לרג'ו אמיליה (וקצת מסביב) ומחלב שהגיע מפרות שרועות באיזור הזה, ולכן גם אסור לשווק גבינה אחרת שכזו. לא "בטעם" ולא "בניחוח". פשוט אסור.
עדכנית לסוף שנת 2019 איטליה ניצבת גבוה בראש רשימת המדינות שמהם מגיעים מוצרים שזוהו על ידי האיחוד כיחודיים לאיזור או לשיטת היצור שלהם – משהו שמזכיר את סימול היינות מהרי יהודה שהחל לפני כמה שבועות. איטליה שלחה לקטגוריות השונות 300 מוצרי מזון ו-524 יינות שמרוכזים בשני מאגרים: DOOR (Database Of origin and Registration) המיועד למוצרי מזון, ו-Bacchus, שמשמו אפשר להבין את יעודו לתחום היין. כדי להבהיר עד כמה איטליה שולטת ברשימות האלו אפשר לראות את צרפת שנמצאת בשתיהן במקום השני ושולחת בערך 20%-25% פחות מוצרים. הבדל משמעותי מאוד.
ומכיון שאיטליה רצינית מאוד לגבי סימון המוצרים שלה היא רוצה לוודא שהסימונים נכונים ושאין זיופים, מה שעלול לפגוע ביצרנים משלושה כוונים:
הפיכתם ללא יחודיים,
מוצר מזויף הוא כמעט בהכרח מוצר נחות מזה המקורי – פגיעה במוניטין,
במקרה שהמוצרים יפגעו בבריאות הצרכנים זו תהיה מכה אנושה ליצרנים.
על מנת להקל על הצרכנים לזהות את המוצרים המאושרים על ידי המדינה פותחו ב-Zecca, קיצור למדפיס הממשלתי (IPZS, Istituto Poligrafico e Zecca dello Stato), שתי אפליקציות: Trust Your Food ו-Trust Your Wine. אל האפליקציות אמור לזרום בסיס הנתונים של אותה רשימת מוצרים מאושרים, ובאמצעותן ניתן לבדוק האם המוצר הוא אכן מה שהוא מתימר להיות. מה הקשר למדפיס הממשלתי? רק הוא זה שמורשה להדפיס את התוויות המיוחדות שעליהן הסימולים המקוריים.
האפליקציות פועלות באמצעות סריקת קוד QR, הקלדת קוד שמורכב מ-12 אותיות ומספרים או הקראת הקוד אל הטלפון (באיטלקית). עם הצלבה לבסיס הנתונים יתקבל קוד אימות – שגם הוא מופיע על התווית ובאמצעותו ניתן לוודא שאכן מדובר במוצר המקורי, ופרטים נוספים על המוצר, היצרן והאיזור שממנו הוא מגיע. כרגע אפליקצית היין עובדת הרבה יותר טוב מאפליקצית האוכל שמציגה נתונים רק על שוקולדים שמגיעים מאיזור Modica שבסיצ'יליה, מספקת גישה למאגר הנתונים באמצעות כל שיטות הקלט ומאגר הנתונים שלה עשיר יותר.
יש עוד יוזמות רבות בעולם להנגשת נתונים בנוגע למקור האוכל שלנו, בין אם כדי להלחם בזיופים או כחלק מטרנד המודעות לאוכל, שבשאיפה לא ישאר רק טרנד. במסגרת זו אפשר להזכיר את היוזמה של Foodchain שמשתפת פעולה עם יצרנית הקפה Caffè San Domenico ואמן הגלידות אלברטו מרקטי (Marchetti) במטרה להציג ללקוחות את כל המידע שנוגע לקפה ולגלידה שלהם, יוזמה רחבה הרבה יותר של IBM בשם Food Trust שמיועדת בעיקר לבעלי עסקים ומערכת שתנטר את מקורם של אגוזי קוקוס כדי לוודא שלא השתמשו בקופים לקטיפתם (via @thaifoodblog).
אי אפשר להתחיל לדבר על אוכל איטלקי מבלי להזכיר את ה-אוכל האיטלקי – פסטה.
המכשול של בחירת פסטה איטלקית "כי היא פסטה טובה" לא קיים באיטליה, מן הסתם, אבל מקובל מאוד להעמיק בפרמטרים שכתובים על האריזה, לדוגמה מקור הקמח. יתכן שהנתון יפתיע אבל היצרניות הגדולות של הפסטה באיטליה, כולל תאגיד Barilla העצום, עושות שימוש בקמח לא איטלקי. לעתים אפילו לא מדובר על תערובת עם חיטה איטלקית אלא יצור שמבוסס בשלמותו על זנים עמידים כמו Manitova הצפון אמריקאי וה-Desert Durum שמקורו באריזונה. כידוע, זנים עמידים = זנים חסכוניים.
מלבד מקור החיטה יהיו כתובים על האריזה עוד פרמטרים הנוגעים לצורת עיבוד הפסטה – דרך צינורות ברונזה או טפלון – או שיטת יבוש הבצק, שניהם משפיעים בעיקר על איכות התוצר הסופי בתום הבישול.
את החשיבות שמעניקים הצרכנים המודעים לנקודות האלו אפשר להדגים בתוצאות סקר שנערך בקרב כ-3500 חברי האגודה השיתופית Chi è il Padrone?! ("מי הבוס?"), שכל אחד מהם שלם 2 אירו כדי שיוכל להשפיע על מאפייני הפסטה שהיא מייצרת (בשיתוף מפעל פסטה במחוז ונטו [Veneto] שבצפון איטליה). על פי תוצאות הסקר שלוש השאלות שהתשובות להן היו חד משמעיות היו מקור החיטה (כמעט 90% העדיפו חיטה איטלקית בלבד) ושיטות היצור והיבוש (בסביבות 80% ליצור בצינורות ברונזה וליבוש איטי).
ברור שהמקרה הזה מדגים חבורה לא גדולה של צרכנים מודעים מאוד שיודעים לקרוא את האותיות הקטנות שעל אריזות הפסטה, אבל המהפכה צריכה להתחיל מאיפשהו, נכון?
כשחשבתי על הדברים וכששמעתי שוב את אורי ושאול משוחחים הבנתי שלמערכת להבנת מקור המזון שאנחנו אוכלים יש שני מפתחות: אמון ומודעות.
האפליקציות שפותחו על ידי המדפיס הממשלתי משחררות את הצרכן ממתן האמון הזה שמוגן על ידי המדינה – זיוף תוית שכזו כמוה כזיוף מסמך רשמי והעונש על כך זהה. רמת הדרישה לאמון עולה מעט כשהיחסים הם בין הצרכן ליצרן – כתוב שהקמח מאיטליה? אין לנו מושג אם זה נכון אבל אין לנו דרך לדעת האם זה אכן כך ואנחנו מאמינים לחברה.
בדרום איטליה עושים דברים אחרת.
למזלי הגדול לפני כמה שנים מצאתי את ו., או בשמה המלא ו. הנהדרת, שמגיעה ממחוז קלבריה בדרום העמוק של איטליה, השפיץ של המגף. כבר בנסיעתנו הראשונה כדי לפגוש את משפחתה הבנתי שבאיזור הזה היחס למקור המזון חורג לגמרי מהשאלה "האם זו פרמיג'אנו-רג'אנו אמיתית" או "איך מגיעה גוגרונזולה לעולם".
אורי ציין במפורש ש-"מרבית הירקות והמזון שאנחנו אוכלים אינם מגודלים בישראל" והדוגמה הפשוטה ביותר היתה העגבניה שבשקשוקה (שאגב, נקראת באיזור נאפולי "ביצים בכור המצרף" בזכות הצבע האדום העז שמסביבן). העגבניה שנראית נהדר בסופרמרקט יכולה להיות תוצר של תהליך כימי מבוקר על עגבנית בוסר שיובאה לישראל והובחלה/הובשלה בזריזות כדי שתהיה מוכנה לשווק.
באחת הפעמים הראשונות שבהן ערכנו יחד קניות בסופרמרקט ברומא הבחנתי ש-ו. עומדת ומשתוממת בזמן שאספתי עגבניות לשקית. עד אז נהגתי כמנהגם של ישראלים לאכול מדי יום קערת סלט ירקות שחתוך דקיקות-דקיקות, ואי אפשר להכין סלט בלי עגבניות, נכון? ובכן, היה זה חודש אוקטובר ו-ו. לא הבינה למה אני קונה עגבניות שלא בעונתן, כלומר עד ספטמבר לכל היותר. "ומעבר לזה", היא הצביעה על השלט שמעל הדוכן, "ראית מאיפה הן מגיעות? מהולנד!" עד לאותו רגע לא התענינתי במקור העגבניות כי כידוע "בישראל יש עגבניות כל השנה". נכון, גם באיטליה יש עגבניות כל השנה, אבל מי שרוצה לאכול עגבניות טריות ולא מוקפאות לא יקנה אותן שלא בקיץ, ואם יאלץ לקנות אותן שלא בקיץ יעדיף עד כמה שאפשר לקנות כאלו שגדלו על אדמה איטלקית. הנה דוגמאות מסניף של רשת Conad (ברור שיש הבדל בין עגבניות לסלט לעגבניות לבישול לעגבניות אחרות) לצד ציון העובדה שאשכוליות (בקיץ?!) מגיעות מטקסס:
מערכת האמון לא נשארת בידי המדינה או אצל היצרן אלא היא מבוססת על הכרות אישית שמבטיחה את איכות המוצר ומוטמעת בה באופן טבעי מודעות של הצרכן למזון ולמקורו.
הנה שולחן רגיל לחלוטין בארוחת צהריים רגילה לחלוטין בבית דרום איטלקי רגיל לחלוטין. מה שיש על השולחן מבליט את מה שאין על השולחן – תוויות:
למרות שעל הנקניק, הגבינה, הלחם, הזיתים ושמן הזית אין תוויות אפשר לדעת בדיוק מאיפה מגיע כל דבר, כולל הירקות.
מסביב לשולחן יודעים ששמן הזית הגיע מהמטעים של אנטוניו (60 ק"מ מהשולחן) ושהגבינה היא פקורינו שמגיעה מ-Vena di Maida והמליחות שלה נגיעה גם מהרוחות שמגיעות מהים (18 ק"מ), יודעים שהנקניק הוא יצור ביתי של פרנקו (20 ק"מ לכוון אחר) והלחם מגיע מג'וזפינה (מאחורי הבנין), והזיתים – טוב, הזיתים זה קל – הם נכבשו במזווה שמאחורינו. וכמובן, יודעים שכל הירקות נאספו על ידי פינו הירקן, חלקם מההרים הסובבים את העיר וחלקם מהשטח החקלאי שלו, ועשבי התבלין מהמרפסת שליד המטבח. אפילו המים המינרלים, "המותג" היחיד על השולחן, נושאים את התוית "Calabria" ומגיעים מנביעה שמרוחקת 30 ק"מ מכאן. רמות המודעות וההכרות עמוקות כל כך שאם הייתי מצלם את שולחן ארוחת הבוקר היתה עליו גם ריבת פטל שחמותי יודעת להצביע בדיוק על השיח שממנו הגיעו הפירות – והיא גם הכינה אותה:
על הארוחה הזו אפשר לשים לא רק תג מחיר אלא גם תג מרחק, ומדובר באיטליה, לא בישראל שגם ככה אי אפשר לעבור בה את ה-500 ק"מ.
כששאול הזכיר את שני סוגי הצרכנים משני עולמות הערכים – באיטליה בכלל ובדרום בפרט התשובה ברורה: תמיד תהיה עדיפות להתקרב כמה שיותר ל-KM0, כלומר כמה שקרוב יותר לבית, ליצרן המקומי, המחוזי, ולכל היותר האיטלקי – גם אם המוצר עולה מעט יותר. וכשאורי מדבר על הגאוה שאיטלקי מגיש איתה את הארוחה – לזה הוא מתכון (אני מקווה).
מי שהדברים מגיעים אליו בצורה אינטואיטיבית פחות ועדיין רוצה לקנות את הפירות והירקות בעונתם יכול להעזר בחנויות של Coldiretti. בחנויות עובדים החקלאים עצמם שיכולים להסביר בדיוק מאיפה מגיע כל מוצר בחנות, ועל חלון הראווה מעגל העונות והמוצרים היחודיים לו. בחורף לא יהיו חצילים ובקיץ לא תהיה כרישה. פשוט אין:
יותר מפעם, הרבה יותר מלפני כמה חודשים, נראה שחברה מנוהלת באופן תקין אם היא מצליחה לנהל כיאות את המארג שבין אמון למודעות. תהא זו מדינה, אגודה שיתופית או בין הפרטים, תחושת האמון של הפרטים מגיעה לאחר שמכירים את העובדות, שבתורן לא יכולת להתקבל כנכונות אם לא היה אמון מוקדם במי שמוסר אותן. כשמדובר על מחלות עדיף לסמוך על רופא וכשמדובר על מקור העגבניות או שמן הזית עדיף לקבל חותמת אמון בדמות אדם מוכר, יהיו אלה ג'וזפינה, פרנקו או אנטוניו.
כולי תקווה שבישראל רמת המודעות למקור המזון תעלה ותמשוך איתה למעלה את רמת האמון הנדרשת מיצרני וממשווקי המזון. גם אם ישראל לא תהיה איטליה, כי אין מדינה אחת זהה לאחרת, תרבות אוכל מפותחת ומודעת מביאה איתה חברה בריאה וחזקה יותר.
מחר אנחנו מעלים תכנית כלכלית יומית בכאן 11 – ״משחקי הכיס״, 18:40, בואו לצפות! – ורועד לי הפופיק.
רועד לי הפופיק כי בכל אחת משלושים הדקות של התכנית החדשה שלנו אנחנו – הצוות ואני – נצטרך להוכיח את עצמנו. שוב ושוב בכל יום מחדש. שאנחנו שווים את הזמן של הצופים והגולשים (אנחנו נהיה גם בדיגיטל!), שאנחנו שווים את כספי משלם המסים, שאנחנו שווים את המנדט הציבורי והאמון שנתנו בנו המנהלים שלנו, בסדר הזה.
אנחנו נצטרך לעמוד במבחן המשולש הזה בכל יום מחדש. כל, יום, מחדש. בלי הפסקה.
אז תסלחו לי, רועד לי הפופיק. גם מהתרגשות, גם מפחד.
2
למה צריך תכנית כלכלית יומית חדשה כשכבר יש כאלה בערוצים מתחרים? זו אחת השאלות המרכזיות שנצטרך לענות עליה בכל יום. אם נעשה בדיוק את מה שהמתחרים שלנו עושים, לא יהיה בנו טעם. ואם להודות על האמת, גם לא נצליח. המתחרים שלנו טובים במה שהם עושים.
זו תכנית שנולדה מההבנה שהגל השני של הקורונה יהיה גל כלכלי. האדוות הראשונות של הגל הזה כבר כאן. עוד ועוד מפוטרים – לא חל״ת, אלא פיטורים מלאים – מחברות שעד לפני רגע היו יציבות ורווחיות מאוד. מיתון גלובלי, פסי ייצור שחדלו מלעבוד, אנשים שבנו עסק בזיעת אפם ורואים אותו קורס. יש צורך בתכנית כלכלית יומית, לדעתי ולדעת מנהליי. בשביל להנגיש מידע, בשביל לענות על שאלות, בשביל להציף נושאים ובעיות וזוויות כלכליות שנוטות להידחק לשוליים תחת הגלגלים האחרים של סדר היום.
בשבועות האחרונים ישבנו אנשי הצוות ואני, בראש ובראשונה עם העורך שלי מוטי פרנג׳י אבל גם עם שורה ארוכה של אנשים אחרים בתוך המערכת ומחוצה לה שאני מעריך מאוד את דעתם.ן, וניסינו לבנות את הדי.אן.איי שלנו. להבין איזו מין תכנית תהיה התכנית שלנו, מה ייחד אותה, איזה ערך היא תיתן לצופים.
זה תהליך כיפי לאללה. ליצור דבר חדש מאפס זה תהליך מופלא. אם אי פעם יצא לכם, אתם יודעים על מה אני מדבר. זה ארוך, זה מתיש. זה לעולם לא נגמר. גם אחרי שהתכנית תעלה לאוויר התהליך הזה יהיה רחוק מלהסתיים. אני זוכר איך בכלכליסט, שנים אחרי הגיליון הראשון, עוד היינו מתלבטים ׳מה כלכליסטי בזה?׳, כמו שיואל נהג לשאול. די.אן.איי זה דבר מסובך.
3
אוקיי, התפלספתי. עכשיו לתכל׳ס. מה ייחד את התכנית הזו?
אז הנה ה׳אני מאמין׳ שלנו, אם עדיין משתמשים בביטוי הזה:
אני מאמין שכלכלה היא החיים עצמם.
כלכלה היא החינוך של הילדים שלנו ומערכת הבריאות שלנו וסדרי העדיפויות של הממשלה. כלכלה היא איפה נגור ומה נלמד ובמה נעבוד. כלכלה היא תפיסת עולם, היא הפרט מול הקולקטיב, היא המדינה מול האדם הבודד. כלכלה היא היכולת שלנו להעלות את רמת החיים שלנו, כלכלה היא גם מה שמניע אותן לקבל החלטות לא נכונות, לא בשבילנו ולא בשביל אחרים. כלכלה היא חדשנות ויצירתיות, מחקרים פורצי דרך, המצאות שמשנות את המציאות. כלכלה היא הכל. היא במקרו, והיא במיקרו.
אני מאמין שכלכלה צריך לספר, כמו סיפור, בגובה העיניים.
אני מאמין שהסיפורים הכלכליים האלה צריכים להיות נגישים לכולם. כשאני מספר את הסיפורים האלה אני חושב על אמא שלי, שעשתה מנוי על כלכליסט ביום שהתחלתי לעבוד שם, ובחלוף כמה שנים ידעה לדבר איתי על מסים עקיפים ועל אגרות חוב.
אני מאמין שאם נספר סיפורים כלכליים במלים נורמליות, ולא בז׳רגון שמעיד שאנחנו משתייכים לאיזה מועדון סגור, יותר אנשים יגלו כיצד הסיפורים האלה רלוונטיים לחיים שלהם. אני מאמין שזה חלק מהתפקיד שלנו כעיתונאים.
אנחנו ננסה לעשות הרבה עיתונות אקספליינרית (חיפשתי תרגום טוב לעברית ולא עלה לי אחד. מוזמנים להציע חלופות), בשביל להפוך את הנושאים הכלכליים המורכבים האלה לנגישים ומובנים יותר. זו תהיה המשימה העיקרית שלנו.
טלוויזיה היא מדיום לא קל לעשות בו עיתונות כלכלית. נושאים כלכליים נוטים שלא להצטלם טוב. ובטלוויזיה, מה שלא מצולם, הוא קשה להצגה. בשנים האחרונות יש המון נסיונות לפצח את האתגר הזה, ואני שמח שאנחנו מצטרפים לנסיון הזה. יש לנו את הרעיונות שלנו, אבל אם יש לכם רעיונות נוספים, אשמח לשמוע.
וחוצמזה, ולא פחות חשוב – אנחנו לא נהיה רק בטלוויזיה. אנחנו נהיה בכל הפלטפורמות של תאגיד השידור. אנחנו ננסה לבנות נוכחות רשת, לענות על שאלות בפייסבוק, בטוויטר, ביוטיוב, איפה שזה לא יהיה.
4
זו לא תהיה דרך קלה. היא תהיה רצופת תקלות (חלקן מביכות יותר, חלקן פחות), רצופת טעויות ורצופת כשלונות. כל הדרכים הקשות רצופות בהן. אבל אנחנו נתמיד ונעבוד קשה ונשאל את עצמנו בכל יום ׳מה משחקי הכיס בזה?׳
וזה המקום שבו אני צריך אתכם. את הצופים, את הקוראים, את הגולשים. אני צריך את הרעיונות שלכם, את הנושאים שלכם. שלחו לי מחקרים, שלחו לי רעיונות לפינות, שלחו לי שאלות שאתם לא יודעים לענות עליהן, שלחו לי סיפורים כלכליים מעולים ששווה לספר. שלחו לי דוחות, צילומימסך, שלחו מסמכים, שלחו עדויות מבפנים.
ספרו לי מה אהבתם, ומה לא. מה היה יותר מדי ממנו, ומה היה חסר. ספרו לי אם פספתי את ה-שאלה שהייתי צריך לשאול, או אם חפרתי יותר מדי בנושא מסוים. ספרו לי אם אני צריך לדבר לאט יותר או מהר, ספרו לי הכל. אני רוצה לשמוע.
אנחנו רק בתחילת התהליך הזה. אנחנו נלמד קצת בכל יום מהטעויות שעשינו. אנחנו נשתפר בכל יום, ואחרי כמה זמן, שבועות, חודשים, אולי יותר אם נעשה את זה מספיק טוב, נדע לענות טוב יותר על השאלה ׳מה משחקי הכיס בזה?׳.
5
התכנית שלנו היא ממש לא התכנית שלי. אני אמנם נמצא על המסך, אבל מאחורי יש צוות שלם ומוכשר של אנשים שבלעדיו שום דבר מהתכנית הזו לא היה יוצא לפועל. משחקי הכיס היא מוטי פרנג׳י ושירלי הקר ואיציק פרז וגלית שרון. אבל זה רק צוות הליבה. משחקי הכיס היא גם שותפות עם המחלקה הדיגיטלית המעולה של ״כאן חדשות״, מתומר דרך שימי, מתן, נעם, יותם, יואב, ועד לעמי הנסיך. משחקי הכיס היא גם, אני מאוד מקווה, תהיה בית טלוויזיוני ל״חיות כיס״, הפודקאסט שדנה, צליל ורום מרשים לי ליצור איתם. משחקי הכיס היא גם דרור ובועז ועידית ולימור ואודי ועידו ועוז ודניאלה. משחקי הכיס היא גם כל הכתבים שהולכים לשתף איתנו פעולה. משחקי הכיס הם גם כל היועצות והיועצים הסודיים החמודים שלי שכבר שבועות נותנים לי רעיונות ועצות וביקורת ופידבק וטיפים ומילות עידוד וחוכמה וניסיון. משחקי הכיס היא גם המשפחה שלי שתומכת למרות שאני נעלם לשעות ארוכות, משחקי הכיס היא גם כל מה שלמדתי מהאנשים שעבדתי איתם לאורך שלוש עשרה השנים האחרונות.
ולבסוף, משחקי הכיס היא גם המנהלים שלנו שנתנו בנו אמון, ובראשם ברוך, להרים את התכנית הזו. היא לא תכנית פשוטה להפקה, ואני מקווה מאוד שנוכיח שהאמון הזה היה שווה.
סלחו לי על הפאתוס וסלחו לי אם שכחתי מישהו, מעולם לא יצרתי תכנית כלכלית יומית ואני קצת מתרגש.
6
יאללה, חפרתי מספיק. משחקי הכיס, החל ממחר כל יום חול ב-18:40 ב״כאן 11״ ובעמוד פייסבוק של ״כאן חדשות״. בואו, אתם מוזמנים. ספרו לי אחר כך אם ראו שרעד לי הפופיק.
הבכי התחיל עוד לפני שהספקתי לחזור לאוטו. עקבתי אחריהם מבעד לגדר מתרחקים אל עבר הכיתות שלהם. מנהלת בית הספר לקחה אותם אחד אחד אל הכיתות. כל אחד נבלע בכיתתו ואני נשארתי עומד עוד רגע ארוך על יד הגדר. משהו בנשמתי ניסה להשתחל פנימה דרך החורים, לרוץ אל עבר הילדים שלי, לתת להם חיבוק אחרון. ׳נו, כנראה שיש בי רגשות׳, סימסתי לה כשנכנסתי לאוטו, בזמן שהבכי יצא החוצה בלי מעצורים.
2.
חודשיים. חודשיים הילדים שלנו לא הלכו לבית ספר. בפעם האחרונה שהם חזרו מבית הספר זה היה בצד השני של העולם. זה היה אמצע מרץ. הימים היו עדיין קרירים. הם ירדו מהאוטובוס הצהוב עם יתר הילדים ובפיהם בשורה – ׳סגרו את בית הספר לשבועיים!׳
אז, באמצע מרץ, הם לא ידעו אם הם שמחים או עצובים מכך. היה קצת מזה וקצת מזה. המורות ציידו אותם בדפי עבודה לשבועיים. שבועיים. הם היו בטוחים שהם יחזרו אחרי שבועיים.
חודשיים חלפו מאז. חודשיים, חודשים, חלפו, מאז.
די מהר אחרי שבית הספר נסגר הבנו שיש סיכוי שהפעם הבאה שבה הם יראו בית ספר זה יהיה בישראל. לא ידענו אז אם נקצר את השהות שלנו בארה״ב, אבל היה די ברור ששנת הלימודים כבר לא תתחדש. החלטנו להתחיל ללמד אותם עברית בעצמנו.
אלון, בן 10, יודע עברית היטב אבל השנה וחצי בארה״ב העבירו אותו לאנגלית. מבחינתו השפה הנוחה יותר היא אנגלית, גם בקריאה ובעיקר בכתיבה. התחלנו להסיר איתו חלודה מהעברית. עוד משימת כתיבה קטנה ועוד משימת כתיבה קטנה. הרבה תסכול וכעס, הרבה אותיות שמתבלבלות, הרבה מלים שנשכחו, הרבה שגיאות שלא היו שם קודם. הרבה חיזוקים חיוביים ואהבה מההורים שלו. אם יש משהו שלמדנו על ההורות שלנו בשנה וחצי האחרונה, הרי שזה: אהבה. אין שום דבר טוב יותר שאתה יכול לתת לילדים שלך.
אורן, בן 7, מעולם לא למד עברית. את כיתה א׳ הוא התחיל בארה״ב. אנגלית, מבחינתו, היא לגמרי ברירת המחדל. בדיבור, בקריאה ובכתיבה. הוא לא מכיר משהו אחר. בשלושת החודשים האחרונים ישבנו איתו יום יום, אמא ואבא שלו, ולימדנו אותו עברית. התחלנו בדפוס, התקדמנו לאט לאט לכתב. קראנו יחד. כתבנו יחד. שאלנו שאלות. צחקנו צחוקים, דפדפנו בספרים. השתטינו שטויות.
מסע הישרדות משותף של שני הורים ושני ילדים, לבד מול העולם, כמו קפסולה.
3.
הבכי שיצא ממני במכונית, הבכי שממשיך לצאת בזמן שאני יושב כאן בעבודה וכותב את זה, מוקדם בבוקר, הבכי הזה הוא לא רק עצב. בכלל, כמעט תמיד בכי אינו רק עצב. בכי הוא מכלול.
׳זר לא יבין זאת׳, כתבה לי חברה כששיתפתי אותה בתחושות שהציפו אותי הבוקר. ׳זר לא יבין את מה שעברתם׳, היא כתבה. איך יבינו אחרים, כשאני עצמי מתקשה להבין.
בכי הוא לא רק עצב. בכי הוא מכלול. בכי הוא צער על הזדמנויות שהוחמצו, בכי הוא הזיכרון הדוהה של הרגעים הנהדרים שהיו לנו שם יחד, בכי הוא ההתרגשות כשאתה רואה את הילדים שלך, שניהם בגופיות ובחצי שיזוף של ראשית הקיץ, הולכים ממך בצעד בטוח אל מקום אחר, בלעדיך. בכי הוא ההבנה ששחררת, שאתה חייב לשחרר. בכי הוא ההבנה שבעוד שנים ספורות הם ילכו ממך שוב, והפעם למקום אחר לגמרי, אל מקום שאתה לא רוצה שילכו אליו.
4.
בארה״ב היינו אנחנו נגד העולם. קפסולה משפחתית משוריינת. היו לנו חברים שם אבל מאחר שמעולם לא כתננו להישאר, לא באמת נקשרנו למקום, לתרבות. ובכל זאת, המון דברים חסרים לנו. בלילות האחרונים אנחנו יושבים בדירת המעבר השכורה שלנו בירושלים ומתגעגעים.
אנחנו מתגעגעים אל הנהר. אל הרכיבה באופניים, עם הילדים או לבדנו. אל הרוח בשיער. אל העצים, אל הצבעים. אנחנו מתגעגעים אל הקור. אנחנו מתגעגעים לפריחה המתפרצת אחרי החורף האורך. אנחנו מתגעגעים אל השקט. אנחנו מתגעגעים לסדר, לנוחות. אנחנו מתגעגעים לזמן המשפחתי שהיה לנו שם. בשלושת החודשים האחרונים היינו כולנו כל הזמן יחד בבית, ובכל זאת, אין דין הזמן הזה כדין הזמן המשפחתי המשותף שהיה לנו קודם.
ויותר מכל, כמו יתר האנושות, אנחנו מתגעגעים לחיים הקודמים שנגדעו.
5.
הצד השני של הגעגוע הוא ההבנה שבישראל אנחנו לא לבד. ההבנה הזו גם היא חלק מהבכי. בכי שנובע מתוך תחושת השייכות שלא היתה לנו שם.
כאן יש לנו קהילה כאן. סליחה – כאן יש לנו קהילות. גם זו תחושה שזר לא יבין. גם אני מתקשה להבין. כל חיי הרגשתי לא שייך, בכל אשר הלכתי ופניתי. והנה, פתאום, המגיפה הזו גרמה לי להבין – יש לי אנשים כאן.
זכינו בחברים שלנו, זכינו בשכנים שלנו, שאנחנו ממשיכים לקרוא להם ׳השכנים׳ למרות שאנחנו מזמן לא גרים בשכנות. שכנות, מסתבר, יכולה להיות לא רק קרבה פיזית.
זכינו להיות חלק מהקהילה של בית הספר שלנו. כשראיתי הבוקר את המנהלת מלווה את שני הבנים שלנו אל הכיתות שלהם, בזה אחר זה, לבי גאה מאושר. יותר מהרבה בחירות אחרות שעשינו בחיינו, בית הספר הזה הוא בחירה נכונה מאין כמותה. חודשיים אחרי שירדו מאוטובוס בית הספר הצהוב ביבשת אחרת, הם נכנסו הבוקר לבית הספר שלהם בישראל. בית ספר שמקבל אותם בזרועות פתוחות ובנפש חפצה, למרות שעד לפני שניה הם בכלל לא היו רשומים במדינה הזו. המוזיקה הרעידה את האוויר בכניסה לבית הספר הבוקר, קיבלה את הילדים בחיוך ובאהבה, ממש כמו המורות והמורים. לא הייתי יכול לחשוב על בית ספר נכון יותר לחזור אליו מהצד השני של המגיפה.
6.
אני מצטער אם הדברים האלה יצאו לא ברורים. יותר מהכל הרשימה הזו היא עדות. יותר מהכל הרשימה הזו היא ניסיון לסמן את הרגע הזה בשביל שנוכל להיזכר בו בעתיד. יותר מהכל הרשימה הזו היא ניסיון להגיד במלים את הרגשות שמציפים אותי הבוקר.
כמה טוב להרגיש לפעמים שאתה עוד יודע להרגיש ושהחיים עוד לא הקשיחו אותך עד תום. שנשארו על עורך כמה נקודות תורפה, כמה חרכים זעירים, דרכם אפשר לגעת בנשמתך.