כמה את יפה ירושלים. בבקרים, כשאני נוסע ברכבת הקלה למרכז העיר להתהלך ברחובותייך. כמה את יפה ירושלים, כשהאוזניות תחובות באוזניים והמוזיקה רועמת כך שלא אצטרך לשמוע את האנשים מקללים, מגדפים, מתלהמים.

כמה את יפה ירושלים. בצהריים, כשאני נוסע באוטובוס לאסוף את הבן שלי מהגן בהר הצופים. בדרך, אני יכול לראות באופק את כיפת הזהב. נוצצת בשמש אחר הצהריים כמו בגלויה. כמה את יפה ירושלים. כמה את יפה, ובלויה, ומסוכסכת וחסרת כל סיכוי.

כמה את יפה ירושלים. לפנות ערב, כשאנחנו מטיילים בשכונה. הבן שלי על אופניו, ואני דוחף אותו קלות בעליות. כמה את יפה ירושלים. כשאנחנו חולפים על פני עובדים של העירייה שמחליפים את עמודי התאורה כי או־טו־טו בחירות וצריך לעשות משהו, במקום לנקות את השכונה המתלכלכת שלנו, במקום להתקין כבר צילייה בגן השעשועים, כדי שלילדים יהיה קצת פחות חם.

כמה את יפה ירושלים. בלילות, כשרוח קרירה מצמררת את הגוף. כשניידות המשטרה ומשמר הגבול מפטרלות בשכונה או מקימות איזה מחסום דרכים ארעי לתפוס מישהו מעיסאוויה. כמה את יפה ירושלים. כשעוצמים את העיניים, כשמכסים את המוגלה מתחת לשלטים יפים של העירייה על עיר הקרח או פסטיבל אבירים או על מירוץ פורמולה 1.

כמה את יפה ירושלים. עם שחר. כשצריך לקום בבוקר, ולנסוע לעבודה, לתל אביב.

(פורסם בעיתון)