0
קודם כל, מוזיקה:

1
מתי למדתם לבשל, ואיך בדיוק זה קרה?

מבחינתי, זה קרה איפשהו בגיל 23. בערך. אם אני לא טועה, עד אז בקושי ידעתי להכין אפילו חביתה. אני זוכר בבירור איך כשחיזרתי אחרי נירית, חבר השאיל לי ללילה את הדירה של אחותו בתל אביב (הי לימור! תודה!). ניסיתי להרשים את נירית על ידי הכנת ארוחת בוקר. אני לא זוכר מה היה בארוחת הבוקר הזה, אבל אני כן זוכר שניסיתי לחתוך סלט. אני זוכר גם שנאבקתי כל כך הרבה עם העגבניה שבשלב מסוים נירית פשוט לקחה ממני את הסכין.

הכנת האוכל הראשונה באמת בחיי היתה במהלך שביל ישראל. בכל יום, לצהרים, יונתן ואני הכנו אורז. או פסטה. או אורז. או פסטה. וקבנוס. זה לא לגמרי נופל תחת הקטגוריה של ׳לבשל׳, אבל זו כנראה אחת הפעם הראשונות, אם לא ה, שנדרשתי להכין לעצמי מזון או לגווע ברעב.

אבל שביל ישראל נמשך רק חודש וחצי, ובשביל לפתוח קבנוס לא צריך המון ידע. הפעם הראשונה שבה למדתי לבשל באמת, להכין לעצמי ארוחה שלמה מאפס, היתה בקיץ אותה שנה, כשנירית ואני נסענו לאירופה. היו הרבה דברים שקרו לראשונה באותו קיץ. לראשונה עברנו לגור יחד. לראשונה לא הייתי בגבולות ישראל במשך קרוב לחצי שנה. לראשונה הבנתי שאנחנו עתידים יום אחד להתחתן ולהקים משפחה. ולראשונה גם למדתי לבשל. באמת לבשל.

כבר סיפרתי חלק מהסיפור הזה בעבר. בקיץ הזה למדתי להכין שניצל, למדתי להכין קציצות, למדתי להכין פסטה ורוטב לפסטה. למדתי להכין סלט כמו שצריך. יש מצב שהיו שם עוד דברים, אבל זה היה הבסיס. זה אולי לא המון, אבל בשביל ילד ששניה לפני כן ידע רק למרוח דברים על לחם (וגם זה לא תמיד) ולפתוח אריזה של חטיף, זה כמו לעבור פתאום למהירות על-חלל.

השאלה שלי היא רק – למה? למה לא למדתי לבשל קודם לכן?

2
אני לא באמת יודע. אני גם לא באמת זוכר מה קרה שם קודם לכן בזירה הזו. אני כן זוכר שהיה לנו בבית את הספר שנדמה לי שהיה רב מכר בקרב הרבה משפחות ישראליות ממעמד הביניים בשנות ה-80 – ׳ילדים מבשלים׳ של רות סירקיס. זוכרים את זה? הדבר העיקרי, אם לא היחידי, שאני זוכר מהספר הזה היה ׳משה בתיבה׳. נקניקיה עטופה בבצק כלשהו (בצק פילו קפוא מהסופר? היו כאלה דברים אז?) שמכניסים לתנור ומחכים שזה יהיה מוכן. נחמד, אבל לא בדיוק פסגת הקולינריה. אה, ואני זוכר עוד משהו משם – ׳ביצה בקן׳: לוקחים פרוסת חלה, עושים בה חור, שמים במחבת, ושופכים לתוך החור ביצה טרופה. איזה מאכל משונה, בחיי. ניסיתי להכין כזה לילדים שלי לאחרונה והם לא הבינו למה עשיתי להם חור בלחם.

יא אולוהים

לא שאלתי את אמא שלי (אבל אולי כדאי שאעשה את זה) למה אף פעם לא למדתי לבשל. אני חושב שאני יודע חלק מהתשובה לכך גם מבלי לשאול. אמא שלי לא באמת ידעה לבשל בעצמה. אני לא חושב שסבתא שלי אי פעם לימדה אותה. סבתא שלי, לעומת זאת, דווקא כן ידעה לבשל. לפחות נדמה לי, ממה שאני יכול לזכור בתור ילד קטן. אני זוכר אותה מכינה לי כל מיני מאכלים. לא כולם היו טעימים, זה נכון, אבל בגדול חיבבתי את האוכל שלה. בעיקר את הבלינצ׳יקי (בלינצ׳ס מטוגנים ממולאים בשר טחון, איזה מאכל משונה). בטח גם זה קשור איכשהו למלחמת העולם השניה, לטראומה שהיא השאירה אצל הדור ההוא, והדור השני, והשלישי, ובתקווה שלא על הרביעי.

בכל אופן, אמא שלי לא כל כך ידעה לבשל, ואני לא יודע באיזה שלב היא למדה את המעט שידעה (אני ממש צריך לשאול אותה את זה), אבל לא היו שם הברקות גדולות. רוצה לומר, עם ׳ילדים מבשלים׳ או בלי, זה לא בדיוק שהיה לי ממי ללמוד, למרות שאולי היא עשתה מאמצים בכיוון שאני פשוט לא זוכר.

3
בשבועות האחרונים, בעיקר הודות להשראה מחברים שלנו כאן, התחלתי ללמד את הבן הגדול שלי לבשל (ורגע אחרי שזה קרה, גם הקטן נסחף פנימה). הילדים שלנו תמיד היו בסביבה כשבישלנו, ובעיקר כשנירית אפתה, ובעיקר כשהם היו קטנים. ככל שגדלו הבן הגדול שלנו התרחק מהמטבח בחוסר עניין, והקטן עדיין עוזר מדי פעם ואפילו נהנה מזה, אבל אין שם עקביות.

הדבר הראשון שהכנו היתה גרנולה. זו היתה הצלחה מסחררת – הוא טעם ואמר שזה יצא מלוח וסירב לאכול מזה שוב. טעמתי בעצמי, זה באמת יצא מלוח.

הדבר השני שהכנו היה, איך לא, חביתה. עכשיו זו באמת היתה הצלחה מסחררת. כל כך מסחררת, שלפני כמה ימים, כששאלתי מה ירצו להכין לארוחת ערב, הוא אמר פתאום ׳אבא, אני אכין לעצמי חביתה׳. אמר, ועשה. לקח קערה, הוציא את הביצים מהמקרר, שבר בעצמו (הוא שונא לגעת בזה, שונא), קשקש בעצמו (׳אבא, זה מספיק מקושקש?׳), הדליק בעצמו את הכירה (הוא קצת חושש מזה), חימם את המחבת, את החמאה במחבת, ושפך את הביצה. המתין בסבלנות, שאל איך יודעים מתי להפוך, הפך בעצמו, וידע מתי להוציא לצלחת שלו. למעשה, זה היה כל כך מוצלח, שהוא הכין אחת גם לי.

מטריף

4
ככל שאנחנו מתמידים בזה, אני רואה שקורה לו בדיוק מה שקרה לי כשהתחלתי אני ללמוד לבשל: הוא פחות פוחד מהאוכל. כלומר, אל תבינו אותי לא נכון – הוא עדיין מאוד מאוד פוחד מאוכל. מאוד. הוא לא הסכים שאחיו הקטן יבוא לשבור את הביצים במקומו כי אחיו בדיוק היה שקוע בחיתוך ירקות לסלט (זה הדבר הכי מתוק בעולם, והוא אפילו לא רע בזה) והידיים שלו נגעו במלפפון. ואם צריך לבחור בין לגעת בביצים בעצמו (איכס) לבין לתת לאחיו לגעת בביצים עם הידיים המלפפונות שלו, אז הוא כבר מעדיף לשבור את הביצים בעצמו. וזו התקדמות, כי זה אומר שהוא פוחד מזה עכשיו, אבל פחות.

אני זוכר את עצמי, בקיץ ההוא בגיל 23, פוחד פחד מוות לגעת בחזה עוף, לחתוך אותו לשניצל. אלוהים ישמור, לגעת בחזה עוף! אבל הי, זה קרה. וזה היה דוחה בטירוף, אבל עם כל פעם נוספת כזו, אתה מבין שאתה יכול לעשות את זה. ולא רק לעשות את זה, אלא גם לאכול את זה. בתור אכלן בררני ואבא לאכלן בררני, השיטה הזו – לבשל בעצמך – היא אחת השיטות הבדוקות ביותר שאני יכול להעיד עליהן להקטנת הפחד מאוכל. הרבה יותר אפקטיבי מכל ׳חשיפה׳ שהיא למזון (כלומר, יותר מכל עצת ׳שימו את האוכל שהילדים לא אוהבים על השולחן שוב ושוב ושוב, מתישהו הם יטעמו ממנו׳, שעובדת בצורה מאוד מאוד מאוד מוגבלת, אם בכלל). אם המטרה היא ליצור safe zone לילד שבו הוא מרגיש שיש מזון בטוח עבורו, אני חושב שלבשל את המזון הזה בעצמו תורם ליצירת הsafe zone הזה יותר מכל דבר אחר. כי כך השליטה שלו בתוצאה הסופית היא מקסימלית, או קרובה לזה.

5
אבל זה לא העיקר, מבחינתי. כבר השלמתי עם העובדה שיש לי ילד אכלן בררני, ומאחר שאני יודע שבעתיד הוא יהיה פחות בררני, פשוט כי ככה זה עובד, אני משתדל לשחרר מהעניין הזה ככל שאני יכול. העיקר מבחינתי הוא אחר: הבישול הזה, העובדה שהוא לוקח על עצמו את המשימה הזו עכשיו, לאט לאט מקרבת בינינו. לאט לאט משילה ממנו שכבות של מאבק (זו לא שגיאת כתיב).

כשאנחנו במטבח יחד, הוא נינוח יותר. הוא פתוח יותר לקבל, הוא פחות קוצני ופחות מתגונן. הוא רוצה ללמוד, הוא רוצה לדעת לעשות דברים חדשים, הוא רוצה להרגיש אחראי, מבוגר, פוטנטי. זה מקרב בינינו, ומגבש, וזה תענוג וגאווה גדולה לראות אותו מהצד עושה את זה. יכול לזה. נהנה מזה.

הזן את הכל

וזה גרם לי להבין את הבנאלי מכל – עד כמה אוכל והכנת אוכל יכולים להיות עמוד תווך משפחתי. וחוצמזה, הבנתי עד כמה הכנת אוכל יכולה להיות פעולה תרפויטית עבורי. קצת כמו כתיבה.

אני רחוק מלהיות בשלן גדול. אין לי הבנה אינטואיטיבית לבישול כמו שיש לנירית. היא מבינה את תהליכי הבישול. היא מבינה למה משהו בא לפני משהו אחר, או מה המשמעות של פעולה כזו או אחרת, ועם איזה דברים אפשר לשחק ומה אפשר לשנות. אני לא. אני בוק. אני מכונת אלגוריתם אנושית. אני צריך שיזינו לי אינפוט מדויק, ואני אבצע. אם משהו כתוב במתכון, מבחינתי הוא קדוש וכל סטייה ממנו היא חילול הקודש.

בדיוק מהסיבה הזו אני כל כך אוהב את ספר הביכורים שהוציאה רותי רוסו (״המטבח של רותי רוסו״) שבת דודתי קנתה לי במתנה וסחבה כל הדרך לניו יורק שם הביאה לי אותו לפני שבועיים. מעבר לזה שאני מאוהב בכתיבה של רותי – היא כותבת על אוכל כמו שאני חושב שאני כותב על פנסיה, ומבחינתי כך צריך לכתוב, סליחה על הטפיחה העצמית על השכם – אני מאוהב בגישה שלה לאוכל ולכתיבה על אוכל.

המתכונים שלה אינם מדויקים. לא במובן זה שהיא לא יודעת מה היא עושה, אלא דווקא במובן זה של היא יודעת בדיוק מה היא עושה. והיא מסבירה למה הדברים עובדים כמו שהם עובדים, והיא נותנת לי דרגות חופש בתהליך הבישול. היא לא זורקת אותי למים (סליחה על משחק הלשון), אלא מגדירה לי מה הגבולות הגזרה שבהם כדאי לי לשחות. זה כמו לבשל עם מצופים, כמו לבשל עם חבר שיודע לבשל.

זה נהדר.

מתחילת השנה יוצא שאני במטבח לא מעט. מאחר שנירית לומדת במשרה מלאה, ומעט מאוד בבית, אני מכין כמעט את כל האוכל שאנחנו אוכלים, אם לא את כולו. ומאחר שזמני מאפשר לי, אני משתדל להכין ארוחה חמה טריה כל יום, במקום לבשל לכמה ימים ולחמם בכל יום. אם אפשר, אז למה לא? (זה גם חידד לי את ההבנה עד כמה הכנת אוכל טרי למשפחה היא פריווילגיה שכמעט לא קיימת בידי משפחה שבה שני בני הזוג עובדים במשרה מלאה, קל וחומר היכולת לאכול כל ערב יחד כל בני המשפחה).

השבוע מצאתי את עצמי מכין דברים שלא נמצאים בסייקל הקבוע של הדברים שאנחנו אוכלים. קיש בטטה עם בצק כוסמין ויוגורט של אפרת ליכטנשטט, מסבחה מדהימה מהספר של רותי, שעועית ירוקה מטריפה מהספר של רותי, ירקות צלויים משגעים מהספר של רותי. נדמה לי שאתם שמים כאן לב למוטיב חוזר. ובכל צעד ושעל חזרתי שוב למתכון לראות מה הצעד הבא, אבל הרגשתי בנוח, הרגשתי שאני יכול לטעות, ולשנות פה ושם, כי הסבירו לי בדיוק מה אפשר לשנות, ואיך.

זה גורם לי להרגיש עצמאי יותר, ובטוח יותר, ופוטנטי יותר, וגם אבא יותר. זה גורם לי להשיל מעצמי פחדים שעוד יש לי מאוכל (רבאק, הכנתי גוואקומלי ואפילו אכלתי אותו) וליצור safe zone רחב יותר סביב האוכל שיש לנו בבית. זה מדהים אותי שהגעתי לזה רק בגיל 39.

6
אם כבר אני ממליץ כאן על ספרים, אז יש עוד ספר מלבד הספר של רותי רוסו שאני ממליץ עליו בכל פה (סליחה #2). הספר של אסף אביר ״לא ספר בישול״. מבחינתי זה ספר משלים לספר של רותי, ולהיפך. אסף אביר מדבר בדיוק לאנשים כמוני – אנשים שלא באמת יודעים לבשל, אבל מאוד נהנים לבשל, ועוד יותר מזה – זקוקים נואשות להבין למה דברים עובדים כמו שהם עובדים. מה יוצר טעם, איזה טעמים עובדים עם איזה, מה בדיוק קורה כשחולטים משהו, ולמה לעזאזל חולטים דברים, מה קורה כשמחממים משהו, בטיגון או באפייה, ואיך מצילים ירוקים שהתעייפו.

זה ספר מבריק. אביר עשה עבודה מופלאה ואני אקנא בו עד סוף הדורות על הספר הזה. הספר הזה מתכתב במידה רבה מאוד עם קורס ה׳בישול ומדע׳ שלקחתי כאן בשנה שעברה, שפקח את עיני והצליח להצית אצלי סקרנות ותשוקה לאוכל שהיו רדומים בי קודם (והתעוררו, במידה רבה, בגלל המעבר לארה״ב). אם אתם סובלים מאותן בעיות שאני סובל, אני חושב שתהנו ממנו כמוני.

7
אני חושב שמחר אלמד את הבן שלי להכין אורז.

https://youtu.be/-Vu5NTK0N-Y

0.0
במקור זה היה אמור להיות פוסט על פנסיה, אבל תוך כדי כתיבה שלו התחלתי לשעמם את עצמי, ונהייתי רעב, ואז הבנתי – זה לא צריך להיות פוסט על פנסיה. זה צריך להיות פוסט על בשר. סוג של. תכלס, לא רק על בשר. גם על כסף, והייטק, ובועות וחלומות. אז מחקתי וכתבתי חדש. הנה.

0
אבל קודם כל, מוזיקה:

1
אחר הצהריים קפצתי לפסטיבל אוכל קטן ומקומי לא הרחק מהבית שלנו, על יד האוניברסיטה. כמו כל דבר באמריקה, גם פסטיבל האוכל הזה נראה הרבה יותר טוב על הנייר מאשר הדבר האמיתי, אבל לא נורא. היו קצת דוכנים, היו קצת מאכלים, היו קצת אנשים שהדגימו הדגמות. אבל בין כל הדלעות האורגניות, שמן הזית האורגני, הדגים האורגניים, החיטה האורגנית ומשהו שנראה כמו מים בקרטון ממותג, בלט הדוכן של חברת Beyond Meat שתפס את מירב תשומת הלב. אנשים באו, טעמו, התפעלו, החליפו רשמים, טעמו עוד, דיברו עם הבנאדם שהכין להם דוגמיות, שוב התפעלו.

ביונד מיט היא אחת מהיצרניות המרכזיות של מה שאני אקרא לו בפוסט הזה ׳בשר תחליפי׳, סתם כי אין לי שם יותר טוב. זו חברה שנוסדה לפני עשור על ידי בחור בשם אית׳ן בראון במטרה לשנות את העולם. שנתיים לאחר מכן קמה בארה״ב חברה אחרת, מתחרה – Impossible Foods – שגם היא רוצה לשנות את העולם. את אימפוסיבל פודס הקים פטריק בראון, שהיה כבר בשנות החמישים לחייו כשהקים את החברה, עם עבר עשיר כביוכימאי (למי שרוצה להעמיק, אני ממליץ לשמוע את הפרק הזה של פריקונומיקס).

הרציונל של ביונד ושל אימפוסיבל הוא מאוד אמריקאי במחשבה שלו, כלומר מאוד פרגמטי: if you can't beat them, join them.
ובהרחבה: הרבה אנשים, בעיקר בארה״ב – הבירה העולמית של צריכת הבשר לנפש – אוהבים את הבשר שלהם. מתוך הקרניבורים האלה, גם אלה שמודעים לנזק האקולוגי שגידול וצריכת כל כך הרבה בשר מחוללת, גם הם מאוד אוהבים את הבשר שלהם. הם כל כך אוהבים את הבשר שלהם שאין סיכוי שיוותרו עליו. אולי פעם בשבוע, גג, וגם זה לטובת עוף. אבל זהו. להפוך לצמחונים או טבעונים? מתי מעט עושים את זה, ממש בשולי השוליים.
לכן, במקום לנסות להמיר קרניבורים לטבעונות או צמחונות, מה שייקח שנים, עשרות שנים, יובלות, אם בכלל, המייסדים של החברות האלה החליטו לעשות משהו אחר. הם אמרו ׳בואו נייצר עבור הקרניבורים האלה בשר שהוא לא בשר. הוא ייראה כמו בשר, יתנהג כמו בשר, ידמם כמו בשר, יריח כמו בשר ויהיה לו טעם של בשר. אבל הוא לא יהיה בשר. הוא יהיה תחליף בשר׳.
אמרו, ועשו.

שתי החברות נבדלות זו מזו בטכנולוגיה ובגישה המדעית, וגם במוצר הסופי. ביונד מייצרת בשר תחליפי על בסיס חלבון מאפונה, וה״דם״ של ההמבורגר מבוסס על סלק. יש בפנים עוד עמילנים מתפוח אדמה ושמנים צמחיים שונים וכו׳, וכל הרכיבים מעובדים ביחד לתחליף בשר טחון, או תחליף המבורגר, בתהליך של חימום וקירור ואידוי.
אימפוסיבל מייצרת בשר תחליפי על בסיס סויה. או ליתר דיוק, על בסיס הם (Heme) שמופק משורשי סויה. מאחר שאין שום סיכוי שאני אצליח להסביר מה זה הם מבלי לטעות מבחינה מדעית, אני אפילו לא אנסה. אתם מוזמנים לקרוא כאן. מוסיפים לזה עוד שמנים ושומנים וחומרים מתפוח אדמה, והופ יש המבורגר תחליפי. סתם, זה לא באמת ככה צ׳יק צ׳ק. זה לקח שנים של מחקר ופיתוח. אני סתם מחפף בשביל להגיע לעיקר. הנה, צפו בזה:

2
בשנתיים האחרונות שתי החברות צברו תאוצה משמעותית, וביתר שאת בשנה האחרונה. בישראל ההמבורגרים התחליפיים של ביונד מוכרים יותר (נמצאים במוזס, BBB, סוסו אנד סאנס ועוד), אבל כאן בארה״ב גם אימפוסיבל עושה עבודה יפה מאוד. שתי החברות חתמו כבר על חוזים גדולים עם לקוחו אסטרטגיים בשביל להגיע כמה שיותר מהר לפה של כמה שיותר אנשים. אימפוסיבל חתמה עם בורגר קינג, ביונד חתמה עם KFC, ושתיהן חתמו עם עוד רשתות מזון מהיר קטנות יותר ופחות מוכרות לישראלים. אם תיכנסו היום לבורגר קינג איפשהו בארה״ב תוכלו לאכול המבורגר תחליפי של אימפוסיבל. עשיתי את זה לפני כמה שבועות. וממש לאחרונה ביונד מיט התקרבה לגביע הקדוש של התעשייה הזו – היא חתמה על חוזה עם מקדונלד׳ס למכור המבורגר תחליפי בקנדה.
מקדנולנד׳ס בוחנת מאוד מאוד בזהירות את הטרנד הזה בשביל לראות מה הביקוש לו, מה הכלכליות שלו ומה הכדאיות שלו. אבל אם היא תחליט שהיא מאמצת את ההמבורגר התחליפי של ביונד או אימפוסיבל (או נסטלה, שעושה עבורה את אותו הדבר באירופה), זה כבר יהיה צעד אדיר. כי עם כל הכבוד לבורגר קינג ואחרות, אף אחת מרשתות המזון בכלל ובבשר בפרט לא מתקרבת אפילו לגודל ולנפח של מקדונלד׳ס. לפי מקור אחד, מקדונלד׳ס מוכרת 75 המבורגרים ברחבי העולם בכל שניה. והמספר הזה נכון ל-2011. אם בשר תחליפי ייכנס למקדונלד׳ס זה יכול לחולל שינוי אדיר – אדיר – בגידול הבשר העולמי, בהשפעה שלו על משבר האקלים וכו׳ (לאו דווקא על הבריאות, אגב, כי מדובר במוצר מזון מאוד מעובד ועתיר שומן רווי).

כל זה בהנחה שאנשים אשכרה ישנו את ההתנהגות שלהם ויתחילו לאכול בשר תחליפי במקום בשר.

3
וכאן, לטעמי, מתחיל החלק המעניין באמת.
פוטנציאל השוק הוא אדיר, אין שום ספק בזה. פוטנציאל השינוי הסביבתי גם הוא אדיר, בעיקר אם נדרשים פחות מים ופחות קרקע לגדל בשר תחליפי מאשר בשר רגיל (וזה אכן המצב). אבל זה לא הדבר היחידי שמעניין אותי בסיפור הזה. אני מנסה להבין אם זה אמיתי, או בועה.
אני אסביר.

בכל מה שתקראו על בשר תחליפי, על ביונד מיט או אימפוסיבל פודס, תשמעו מישהו מהחברה מסביר שזה לא Veggie Burger אלא בשר תחליפי. וג׳י בורגר זה מה שהכרנו פעם, בשר תחליפי זה העתיד. וכשאני שומע את המשפט הזה חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב, משהו מתחיל להרגיש לי לא נעים בבטן. כי, בתכל׳ס, איך זה לא וג׳י בורגר? אולי זו רק עטיפה נוצצת, משווקת כהלכה? אולי העובדה ששתי החברות האלה הצליחו לגייס מיליארדי דולרים מהשמות הכי גדולים בעמק הסיליקון (ביל גייטס, לי קא שינג, גוגל, רק בשביל לעשות קצת ניים דרופינג) הפכו אותן לסוג של בועה?

כי אם נודה על האמת, מבחינה טכנית, גם ביונד וגם אימפוסיבל הם ועוד איך וג׳י בורגר. זה עשוי מצמחים. אני לא טוען שזה שווה ערך לטבעול. זה לא. טבעול זה נורא. אכלתי הרבה טבעול בחיים שלי (כשהייתי ילד לא הייתי מסוגל לאכול בשר אדום, לא ניכנס לזה עכשיו). זה מה זה לא זה. זה דומה יותר לבשר אמיתי, אני מודה, אבל זה לא בשר אמיתי.

בשנה האחרונה טעמתי כאן בארה״ב גם את ההמבורגר של ביונד וגם את של אימפוסיבל. זה לא רע. ההמבורגר של אימפוסיבל טוב יותר מביונד, לטעמי האישי. אבל בשני המקרים שמתי לב שהמוצר הזה לא אחיד ברמתו. הוא לא תמיד טעים. וצריך די הרבה עבודה מסביב – בתוספות, ברוטב, בלחמניה, בירקות וכו׳ – בשביל שזה יהיה טעים באמת, ויהיה דומה לבשר באמת. כשזה בא סתם המבורגר תחליפי בתוך לחמניה זה לא מזכיר את הדבר האמיתי. זה מזכיר יותר טבעול. צר לי.

אבל, והנה טריק שיווקי מדהים: זה לא משווק כוג׳י בורגר, כהמבורגר לצמחונים/טבעונים. בסופרמרקט לא תמצאו את זה במקפיאים של הטבעול. החברות נלחמות (לאחרונה גם במישור המשפטי) בשביל שהמוצרים שלהם יהיו במקפיאים של הבשרים. למה? דבר ראשון, שתי החברות מנסות למכור את המוצר הזה לקרניבורים ולא לטבעונים/צמחונים. קרניבורים לא מחפשים וג׳י. הם מחפשים בשר. ולכן הן רוצות שבראש שלנו המוצרים שלהן יקוטלגו בתור בשר. בשר תחליפי, אבל בשר. בשום אופן לא וג׳י בורגר. ודבר שני, וג׳י בורגר זה טכנולוגיה של שנות ה-80. זה מעופש, זה יבש, זה ישן. זה מצ׳עמם אי אפשר לגייס על וג׳י בורגר מיליארדי דולרים. וג׳י בורגר זה לא חלום שאפשר למכור למשקיעים, זה לא סיפור שמוכר.

וכאן אנחנו מגיעים לכסף הגדול. ול-WeWork.

4
לא רציתי לכתוב על וויורק. כלומר, רציתי, לפני איזה שבועיים שלושה, ועד שהבנתי מה לכתוב כבר כולם כתבו הכל ופספסתי את המומנטום. אז היום כבר לא רציתי לכתוב על וויוורק, אבל אין ברירה. הכל בגלל איציק, והציוץ הזה:

זה וג’יבורגר לגמרי.
זה ה We Work של ההמבורגרים.

— Itzik Hillel (@itzikhil) September 28, 2019

הציוץ של איציק עזר לי להבין שבשלב הזה, אחרי כל מה שקרה, וויוורק הפכה להיות סמל. סמל למה שרקוב בהייטק ובעולם הפיננסי שמממן את ההייטק. זה כבר לא רק הסיפור של וויוורק, אלא הסיפור של מה שאוהבים לקרוא לו בעמק הסיליקון ובעיתונות הכלכלית ״חדי הקרן״, כלומר חברות ששוות מעל מיליארד דולר.

לא ברור לי למה עדיין משתמשים בביטוי הזה, אם שווי של מיליארד דולר הוא כבר מזמן לא דבר נדיר כמו חד קרן, אבל שיהיה. ה-דבר בהייטק הוא להיות חד קרן, להמציא חד קרן, לגדל חד קרן, לגייס כסף ממשקיעים כאילו אתה חד קרן. ומאחר שאנחנו ברצף מאוד מאוד ארוך של שנות גאות כלכלית – יותר מעשור – שנים שבהן ברזי הכסף פתוחים כי אין מיתון, הכסף זורם וזורם באין מפריע, וחדי קרן נולדים בקצב מסחרר.

ברגע שוויוורק צנחה משווי דמיוני של 45 מיליארד דולר (ואפילו יותר) לשווי של פחות מ-10 מיליארד דולר בתוך כמה שבועות, האוויר התחיל לצאת מעוד חברות מנופחות אחרות. ההנפקה של חברת פלוטון, למשל, חברה שבסך הכל מוכרת הליכונים ואופני כושר שיש בהם מסך וסוג של רשת חברתית לאימונים, די התחרבנה בגלל מה שקרה לוויוורק. כי המשקיעים הבינו שגם החברה הזו סובלת מהייפ מוגזם, משיווק מוצלח שמכסה על כך שהיא, ובכן, חברה שמוכרת הליכונים ואופני כושר. אין שום בעיה להעתיק את המודל שלה ברגע ולפתוח חברה מתחרה, נכון? כולה מיליון וחצי מנויים. ואגב, סיכוי סביר שבקרוב יתחיל לצאת האוויר מעוד חברות, בפרט אם העולם ישקע במיתון. זה יכול לקרות גם לחברות ותיקות יותר, כמו נטפליקס, שצפויה להתחיל להתמודד בקרוב עם תחרות עזה כפי שלא ראתה מעולם (הפרק השבועי של חיות כיס היה בדיוק על זה, אתם יותר ממוזמנים להאזין לו).

ובחזרה לבשר. ביונד מיט הנפיקה את עצמה בבורסה בתחילת חודש מאי האחרון. בתוך זמן קצר מאוד היא שילשה את השווי שלה. מאז היא שילשה אותו שוב (היא כבר הספיקה להגיע לשווי של יותר מ-11 מיליארד דולר, אבל לאחרונה ירדה קצת והיא שווה היום ״רק״ 9 מיליארד דולר). האם זו בועה? האם זה בסך הכל המבורגר של טבעות משווק היטב, ממותג פצצה, ושרוכב באופן מתוזמן מושלם על הדאגה הגלובלית ממשבר האקלים? איציק, למשל, חושב שכן. אלי איצקין, לשעבר מנכ״ל חטיבת המחלבות של שטראוס והיום מנהל פעילות החברה באירופה, מנגד, חושב אחרת.

לדעתי ולטעמי אימפסיבול עשו פיתוח טוב יותר, ביונד מיתגו את עצמם נכון וגם בחרו להיות בקימעונאות מה שעוזר להם למיתוג. הדרך בכל מקרה עוד רחוקה ועוד יהיו פיתוחים טובים ממה שיש היום. בסוף ההצלחה תהיה עם מי שיהיה טעים יותר ועם ערכים תזונתיים טובים יותר. יש עוד פיתוחים מעניינים שעוד יצאו

— Eli Itzkin (@eliit123) September 28, 2019

אז האם ביונד/אימפוסיבל הן הוויורק של הבשר? בשביל לענות על זה אנחנו צריכים שניה להגדיר טוב יותר מה זה ״הוויורק של x״. בניגוד לכל מיני דברים שנכתבו בימים האחרונים, אני לא חושב שוויורק הונתה מישהו. ההשוואה שחלק מהאנשים עשו לה לחברת Theranos שהכריזה על עצמה שהיא מפתחת בדיקת דם פשוטה שתחליף את כל מערך בדיקות הדם שנמצאות בשימוש בעולם הרפואי זה עשרות שנים, אינה נכונה. ת׳ראנוס ממש הונתה את המשקיעים ואת הציבור באופן חמור. היא זייפה מכשירים, זייפה תוצאות, זייפה הכל (אם לא קראתם את הספר או צפיתם בסרט או שמעתם את הפודקאסט על הסיפור המדהים הזה, זה מאוד מאוד מאוד מומלץ).
וויורק, בעיני, זו לא הונאה, אלא שיווק והייפ. כל מי שעיניו בראשו מבין שוויוורק היא חברת נדל״ן בעטיפה נוצצת מאוד. המודל שלה סביר: היא שוכרת נדל״ן לטווח ארוך, משפצת ומשביחה אותו, מפרקת למולקולות ניתנות להשכרה, ומשכירה לטווח בקצר במחיר גבוה. היא מנסה לחיות על הרווח. כל היתר – אבל באמת, כל היתר – זו סתם עטיפה מיותרת. בשלב הזה, כשיש לה מאות אלפי שוכרים במאות ערים ברחבי העולם, וכשיש לה בעיקר מותג מצוין (על כל פנים, עד לאחרונה הוא היה מצוין) אין סיבה שהיא תחדול לחלוטין מלהתקיים. אחרי הכל, בניגוד לת׳ראנוס זו חברה שאשכרה עושה משהו. זה פשוט שהמשהו הזה שהיא עושה לא היה שווה בשום רגע 45 מיליארד דולר, והסיבה היחידה שהיא הגיעה לשווי הזה זה בגלל שהמשקיעים שלה התאהבו בשיער הארוך של אדם נוימן.

סקוט גאלווי ניסח את זה יפה (ממליץ מאוד לקרוא):

כן. זה נקרא יוגהבאבל. זה הבולשיט שחברה שמוכרת את אותו דבר כמו מתחרות ישנות ורק עוטפת מרקטינג כדי לדרוש מכפלות גבוהות על הרווח. קרא את מה שסקוט גלאווי כתב על זה פה https://t.co/XMuu0A2zJm

— Effi Fuks (@effifuks) September 28, 2019

5
אוקי, אז אחרי כל החפירה הזו – האם ביונד ואימפוסיבל הן וויורק או לא? כלומר, האם הן מפתחות מוצר מהפכני שישנה את כל החיים שלנו בכדור הארץ, שפוטנציאל השוק שלו הוא אינסופי ולכן השווי שהשוק מצמיד להן כרגע – יותר מעשרה מיליארד דולר ביחד – הוא שווי מוצדק? או, לחילופין, האם בסך הכל מדובר בטבעול משודרג ששווה, ובכן, כמו טבעול משודרג?

התשובה הכי כנה שלי היא שאני לא יודע. לטעמי האישי אימפוסיבל טוב מביונד, אם כי ביונד השכילו להגיע ראשונים לשוק המסחרי, ודחפו את עצמם מוקדם יותר מאימפוסיבל לא רק לרשתות המזון המהיר אלא גם לרשתות השיווק (כלומר שאני יכול לקנות ״בשר טחון״ של ביונד הביתה ולהכין ממנו מה שבא לי). סיכוי לא רע שבעוד x זמן לא רב נראה את הדור הבא של המוצרים שלהן, שיהיה קרוב עוד יותר לבשר, מה שיגרוף יותר צרכנים. כרגע, לתחושתי, ההייפ סביב שתי החברות האלה קצת מוגזם ביחס לאיכות של המוצר עצמו. זה לא בשר, וזה עוד לא קרוב לבשר. זה בכיוון, אבל זה עוד לא זה. ההייפ הזה כנראה לא מוגזם כמו מה שהיה סביב וויורק, ולו משום שלכל אחת מהחברות האלה יש יותר פוטנציאל לשנות את העולם מאשר לוויורק בכל יום נתון. ובכל זאת, נראה לי שרחוקה הדרך משווי השוק הנוכחי שלהן.

וייתכן, אגב, שבתוך כמה שנים כל הסטארטאפים (חלק גדול מהם ישראלים) שעובדים על פיתוח בשר מתורבת – בשר שגודל מתרבית של חיה, כך שהוא בשר אמיתי אבל מבלי צורך לגדל את החיה ולהרוג אותה – יהפכו מסחריים וישנו לחלוטין לחלוטין את כל השוק הזה, תוך כדי שהן פוגעות אנושות בשוק ובשווי של ביונד ושל אימפוסיבל. האם זה יקרה? אין לי שמץ של מושג, אבל זה יהיה מרתק לעקוב אחרי זה.

6
שנה טובה לכולם.ן!

השבוע The Correspondent פרסמו את רשימת חמשת הכתבים הראשונים (ויש מצב שהאחרונים) שהם גייסו בשביל להשיק את הפעילות שלהם בארה״ב. אני חושב שהרשימה הזו יכולה להוות השראה מסוימת גם עבור כלי תקשורת בישראל, אבל שניה לפני שאני צולל אליה, מה זה בכלל The Correspondent?
נחשפתי לכלי התקשורת הזה בדיוק לפני שנה, כשהמייסד והעורך שלהם פרסם את הפוסט הזה. עד לאותו רגע, דה קורספונדנט היה כלי תקשורת הולנדי, שהחזיק בפילוסופיית תקשורת אחרת: במקום לדווח על חדשות מתפרצות, בלעדיות וכו׳, הם בחרו להתמקד במה שכולם בוחרים להזניח. בדברים שמתרחשים כל יום, ולכן אף אחד לא מסקר אותם. הוא קרה לזה Unbreaking News במקום Breaking News. כשקראתי את הפוסט שלו הרגשתי כאילו אני קורא מלים שאני עצמי כתבתי.

הפוסט ההוא היה בעצם יריית הפתיחה בקמפיין גיוס כספים של דה קורדפונדנט להקים שלוחה אמריקאית, שתעשה בארה״ב את מה שהם עשו קודם לכן בהולנד. הם הצליחו לגייס כמה כוכבים בעולם העיתונות לייחצן אותם, קיבלו הרבה חשיפה, וגייסו יותר מ-2.5 מיליון דולר. אחרי זה הם קצת הסתבכו ברגליים של עצמם כשהתברר שהפעילות שלהם בארה״ב היא לא באמת מארה״ב, אבל נראה לי מיותר להיכנס לזה כרגע. השבוע, כאמור, הם פרסמו את רשימת חמשת הכתבים הראשונים שהם גייסו.

מה שמעניין אותי בסיפור הזה הם לאו דווקא הכתבים עצמם, אלא הבחירה שלהם בתחומי הסיקור האלה. תהיה להם כתבת לענייני Othering (איך בשם אלוהים לתרגם את זה לעברית?), כתב לענייני משבר האקלים, כתבת שהתחום שלה יהיה 1,000 הימים הראשונים שלנו בחיים, וכתב שיכסה את תחום בריאות הנפש (הם מציגים את זה בתור כתב לענייני Sanity, מה שנשמע מגניב פי אלף) וכתבת שתסקר Better Politics, בניסיון לדווח לא רק על מה שלא עובד, אלא גם על מה שכן.

אפשר לראות את הבחירה בנושאים האלה בתור פלצנית, מתייפיפת, מתנשאת וכו׳. אבל אפשר לראות אותה גם בתור שוברת שגרה. כלי התקשורת מסקרים את אותם תחומים כבר מיליון שנה. פוליטיקה, ביטחון, פשע, אלימות וכו׳. בכלי התקשורת הכלכליים צומחים מדי פעם תחומים חדשים, כשהעולם משתנה – אנרגיה, למשל, תחבורה, פנסיה וכו׳ – ואני חושב שזה יכול להוות מודל לא רע לפתוח תחומי סיקור חדשים ויצירתיים בכל כלי התקשורת. מה רע בכתבת דמוגרפיה? (נדמה לי שבגרדיאן יש משהו כזה). הכוחות הדמוגרפיים בישראל ישפיעו על העתיד שלנו הרבה יותר מכל כח אחר (הזדקנות, למשל), למה לא להקדיש כתבת שתסקר רק את זה? אולי אפשר ליצור תחום סיקור כמו פלסטיק. כתב לענייני פלסטיק. אני יודע שזה נשמע מטומטם בקריאה ראשונה, אבל תקשיבו – יש ממש ממש הרבה דברים להגיד על פלסטיק! וחלקם אפילו ממש מעניינים! או כתבים לענייני אוכל – לא ביקורת מסעדות, לא מתכונים, אלא כתבות וסיפורים על אוכל. זה תחום סיקור מהמרתקים שיצא לי לפגוש.

יש אנשים הרבה יותר יצירתיים ממני שיכולים לחשוב על תחומי סיקור הרבה יותר מעניינים, חשובים ורלוונטיים לחיים שלנו. הנקודה היא שאולי הגיע הזמן לשבור מוסכמות ישנות, לתת לכל האחרים לסקר את מה שממילא כולם מסקרים וכולם כבר הפכו עייפים ושבעים ממנו, ולסקר דברים חדשים ומלהיבים. לכו תדעו, אולי זה אפילו ימשוך קוראים/מאזינים/צופים חדשים שקצת ויתרו על התקשורת.

0.
קודם כל מוזיקה:

1.
האיש המעניין ביותר בעולם כרגע, הוא מארק קרני (Carney). קרני הוא נגיד הבנק הבריטי, ולפני שתשאלו, ובצדק – מה נסגר איתך, ביז׳ו, איך נגיד הבנק הבריטי הוא האיש המעניין ביותר בעולם – תנו לי לספר לכם שניה איך בכלל התוודעתי אליו לראשונה.

מארק קרני | מגולדמן סאקס למלחמה במשבר האקלים

הכתבה הזו היא ראיון עם היסטוריון שטוען שזה כמעט ודאי שמשבר האקלים יגרום למשבר הפיננסי העולמי הבא. התזה שלו מעניינת: משבר האקלים משפיע על העולם הפיננסי, בין אם אנחנו מודעים לזה או לא. מתישהו בקרוב יגיע הרגע, הוא מנבא, שמשבר האקלים יהיה כל כך חמור עד שאחד הרגולטורים המרכזיים בעולם, או אחת המדינות המרכזיות בעולם, ינקטו בצעדים דרסטיים מתוך פאניקה. הצעדים הדרסטיים האלה, יהיו אשר יהיו, יגרמו לשווקים לצלול מטה, ולנזק משמעותי לבנקים ולגופים פיננסיים אחרים, וכך יפרוץ המשבר הפיננסי הגדול הבא.

אני כותב את כל זה לא כי אני רוצה לדבר על התזה הזו, אלא משום שבבסיסה עומדת תפיסתו של נגיד הבנק הבריטי, מארק קרני. והתפיסה הזו, במשפט אחד, הולכת ככה: במגזר הפיננסי טמון המפתח למלחמה במשבר האקלים.

2.
באופן מוזר, מארק קרני התחיל את הקריירה שלו בעולם הפיננסי בבנק המזוהה ביותר עם תדמית הרשע הטהור של הבנקים: גולדמן זאקס. הוא עבד בגולדמן 13 שנה, מתקדם מתפקיד לתפקיד, מסניף לסניף ברחבי העולם.
ב-2003 עזב את בנק ההשקעות וחזר לקנדה, מולדתו. כעבור ארבע שנים, בנובמבר 2007 הממשלה הקנדית הודיעה כי קרנדי יהיה נגיד הבנק הבא של המדינה. בפברואר 2008 הוא נכנס רשמית לתפקיד. כעבור קצת יותר מחצי שנה המשבר הפיננסי פרץ בארה״ב, והכניס את העולם כולו למיתון.
אבל לא את קנדה.

במרץ 2008, חודש בלבד לאחר שנכנס לתפקידו, קרני, שהיה אז נגיד הבנק המרכזי הצעיר ביותר במדינות במערב, חתך בחדות את הריבית במשק הקנדי. במרץ, בערך חצי שנה לפני שליהמן ברדרס התמוטט, לפני ש-AIG כמעט התמוטטה, לפני שהכל כמעט התמודד, קרני כבר ראה את הנולד והבין שמה שקורה בשוק הנדל״ן האמריקאי עלול לסבך את העולם כולו.
הוא היה די בודד במערכה, בטח בקרב בנקאים מרכזיים. ביולי 2008, חודשים ספורים לפני שהמשבר פרץ במלוא עוזו, הבנק המרכזי של האיחוד האירופי עוד העלה את הריבית.
גם במשך המשבר הפיננסי קרני גילה יצירתיות מוניטרית, לא אלאה אתכם בפרטים, כי עם כל ההתלהבות שבעולם מדיניות מוניטרית היא דבר מעניין בערך כמו שידורים חוזרים בערוץ הקניות, אלא אגיד רק שב-2012 קרני הוכתר להיות הנגיד הטוב ביותר של השנה על ידי המגזין הנחשב על ידי בנקים מרכזיים יורומאני (שנתיים אחרי סנטלי פישר, תאכל את זה קרני!).

חודש לאחר מכן, בנובמר 2012, שר האוצר הבריטי דאז ג׳ורג׳ אוסבורן הודיע כי קרני יהיה נגיד הבנק הבא של הממלכה. בכך הוא הפך להיות הלא-בריטי הראשון שמונה לתפקיד. בשביל להרגיע את הכבוד הבריטי, הוא הבטיח להוציא אזרחות בריטית, ואכן עשה זאת שש שנים לאחר מכן.

עכשיו, כשהוא נחשב למועמד המוביל להחליף את כריסטין לאגארד ברשות קרן המטבע העולמית (הכהונה שלו כנגיד הבריטי אמורה להסתיים בתחילת השנה הבאה), קרני נותן גז.

למרות שנגיד בנק מרכזי הוא דמות לא פוליטית, שמנסה בכל כוחה להתרחק מהפוליטיקה – בישראל, בארה״ב, בבריטניה ובכל מקום שבו הבנק המרכזי הוא עצמאי – קרני לא היסס להגיד את דעתו בנוגע לברקזיט, למשל. גם אחרי שחטף ביקורת על כך, הסביר שמצפונו ותפקידו מחייבים אותו להסביר לציבור הבריטי את הנזק שעלול להיגרם לכלכלת הממלכה כתוצאה מהברקזיט.

אבל זו סתם דוגמא לכך שהוא לא פוחד להגיד את מה שהוא חושב. מה שבאמת הופך אותו לפורץ דרך, בעיני, בטח בקרב גופים שמרניים וכבדים כמו הבנקים המרכזיים, הוא הפעילות שלו למלחמה במשבר האקלים.

3.
ב-6 באפריל 2018, בכינוס השנתי של הבנקים המרכזיים שנערך באמסטרדם, קרני נשא נאום. זה היה נאום מכונן בו הזהיר שהעולם עומד בפני קטסטרופה פיננסית נוספת שתפרוץ כתוצאה ממשבר האקלים, אלמלא חברות עסקיות יתחילו לשקף באמת את הסיכונים הסביבתיים שמאיימים עליהן.

זה לא משהו שנגיד של בנקים מרכזיים מדברים עליו בדרך כלל.

נגידים של בנקים מדברים לרוב על ריביות, על הסחר העולמי, על שוק התעסוקה, על הסכנות למיתון או על מגזר הבנקאות. אבל קרני, שהתחיל את דרכו בעולם הזה מבפנים, מתוך הקרביים של בנק ההשקעות הערמומי ביותר בעולם, יודע בדיוק איך המערכת הזו עובדת.

בנאום ההוא קרני קרא להגברת השקיפות מצד חברות עסקיות ברחבי העולם אל מול הגופים הפיננסיים. תרחיש האימים שממנו חושש קרני הוא ירידה חדה ופתאומית בשווי של נכסים רבים בגלל משבר האקלים. שווי של חברות, של נדל״ן, של הכל. זה יכול לקרות, למשל, בגלל אירוע אקלימי משמעותי שיזרע פאניקה ויגרום לפוליטיקאים להטיל רגולציה חדשה. רגולציה כל כך דרקונית שתחתוך בבת אחת את השווי של כל הגופים העסקיים שיושפעו ממנה. או בגלל תהליך הדרגתי יותר של הפחתת פליטות CO2, שמסכן פיננסית חברות שמסתמכות בעיקר על דלקים מזהמים (חברות נפט, למשל, אבל גם כל יצרניות הרכב).

למה זה מעניין את קרני, נגיד הבנק המרכזי של אנגליה? משום שמי שמלווה כסף לכל החברות בעולם הם הבנקים וגופים פיננסיים אחרים. ואם פתאום כל החברות האלה נפגעו והשווי שלהן נחתך, היכולת שלהן להחזיר את ההלוואות לבנקים שהלוו להם, ולגופים הפיננסיים האחרים (כמו קרנות הפנסיה שלכם), יכולת ההחזר הזו נפגעת. באותה מידה, אגב, גם חברות ביטוח נמצאות בסיכון גבוה משום שהן מבטחות גופים רבים שיכולים להיפגע משמעותית בגלל משבר האקלים (נדל״ן בערי חוף, למשל).

או במלים אחרות: משבר אקלים > אירוע דרמטי > צניחה חדה בשווי של חברות, נדל״ן וכו׳ > בנקים וגופים פיננסיים נפגעים > משבר פיננסי שמתגלגל מהר מאוד למשבר כלכלי גלובלי חסר תקדים בהיקפו. זה התרחיש שקרני חושש ממנו. לכן, הוא אומר, אנחנו צריכים להתכונן לסיפור הזה במקום לחכות שהמשבר יישבר לנו על הראש. לכן, וזה החלק היפה ביותר בסיפור הזה, המגזר הפיננסי יכול להוביל את המלחמה במשבר האקלים, במקום להיתפס עם המכנסיים למטה.

חלק מהנגידים אומרים את מה שיש להם להגיד, וממשיכים הלאה. מארק קרני לא המשיך הלאה. באפריל השנה פרסם קרני מכתב פומבי (באתר של הבנק המרכזי של אנגליה, וכטור דעה בגרדיאן הבריטי), יחד עם נגיד הבנק המרכזי של צרפת, ובו פרש את צעדי המדיניות האופרטיביים שבנקים מרכזיים ברחבי העולם צריכים לנקוט בהם בשביל להתחיל לנוע לכיוון של כלכלה שמבוססת על פחות פליטות פחמן דו חמצני (סליחה אם זה הכל מרגיש כאילו אני כותב באנגלית, אני פשוט כבר יותר משנה בארה״ב ואני מרגיש שהכתיבה שלי התחיל להיות סוג של תרגום מאמריקאית. כן, זה מטריד אותי. לא, אני לא יודע איך להיפטר מזה. אוף, אפילו המשפט הזה הוא תרגום מאמריקאית).

ב-2017 קרני היה שותף להקמה של ה-NGFS – רשת עולמית של בנקים מרכזיים להפיכת המערכת הפיננסית לירוקה יותר (Greening the Financial System). כיום חברים ברשת הזו כבר שלושים וארבעה גופים, רובם בנקים מרכזיים וחלקם רגולטורים פיננסיים אחרים. נחשו איזו מדינה לא חברה ברשת הזו? ניחשתם נכון, ארה״ב. נחשו איזו עוד מדינה לא חברה ברשת הזו? ניחשתם נכון, גם ישראל לא.

המכתב הפתוח ההוא של קרני, מאפריל השנה, בישר למעשה על הדוח המקיף הראשון של ה-NGFS, ובו עקרונות מדיניות ליישום הפיכת המערכת הפיננסית לירוקה. את העקרונות האלה אפשר לרדד לארבעה מרכזיים (אם בא לכם להעמיק, הדוח המלא זמין כאן):

ראשית, ההבנה שסיכוני אקלים הם סיכוניים ממשיים שיש להם השלכה על הפעילות הפיננסית צריכה להיכנס עמוק לתוך הפעילות היומיומית של רגולטורים פיננסיים כמו הפיקוח על הבנקים. רגולטורים כאלה בודקים כל הזמן כל מיני סיכונים – סיכוני יציבות, סיכוני ריבית, סיכוני אשראי, מיליון ואחד סיכונים. הרגולטורים האלה צריכים להפנים שסיכוני האקלים הפכו להיות ממשיים מספיק בשביל להתייחס אליהם ברצינות כל הזמן, יום יום. הפיקוח על הבנקים צריך לוודא שהבנקים עושים זאת, כלומר שהבנקים בוחנים את האופן שבו משבר האקלים מסכן את הגופים שהם מחלקים להם אשראי. כי אם הגופים האלה ייפגעו בגלל משבר האקלים, ולא יוכלו להחזיר לבנקים את ההלוואות שנטלו מהם, הבנקים יהיו בבעיה קשה.

שנית, בנקים מרכזיים שמנהלים תיק השקעות משלהם (כמו בנק ישראל, למשל, שמשקיע את יתרות המט״ח העצומות שיש לו, יותר מ-100 מיליארד דולר), צריכים לגלות דוגמא אישית ולהשקיע את הכסף בהשקעות ירוקות וברות קיימא.

שלישית, על בנקים מרכזיים ורגולטורים פיננסיים לשתף פעולה אלה עם אלה בשביל לגשר על פערי מידע, כך שיוכלו לנתח טוב יותר את סיכוני האקלים. כל המידע הזה צריך להיות כמה שיותר פומבי וזמין לרשות גופים ציבוריים אחרים.

ולבסוף רביעית, על בנקים מרכזיים ורגולטורים פיננסיים לבנות גופי ידע בתחום ולשתף את הידע שהם צוברים עם בעלי עניין אחרים במערכת הפיננסית ובזירה הציבורית. כל שיתופי הפעולה האלה נועדו בשביל לאפשר לכל מי שרוצה – חברות עסקיות, מכוני מחקר, רשויות ממשלתיות – לנתח טוב יותר את סיכוני האקלים ולקבל החלטות מדיניות מתאימות.

״האתגרים שאנחנו ניצבים בפניהם הם חסרי תקדים, דחופים וקשים לניתוח… כל עוד הטמפרטורות וגובה פני הים ימשיכו לעלות ואיתם הסיכונים הפיננסיים שנובעים ממשבר האקלים, בנקים מרכזיים, רגולטורים פיננסיים וגופים פננסיים ימשיכו להעלות את הרף להתמודדות עם הסיכונים האלה, ולהפיכת המערכת הפיננסית לירוקה יותר. אנחנו צריכים מנהיגות משותפת שנוקטת עמדה באופן חוצה מדינות. אנחנו צריכים להיות שאפתניים. משבר האקלים הוא בעיה גלובלית, שמצריכה פתרונות גלובליים, ובפתרונות האלה למערכת הפיננסית יש תפקיד מכריע״, כתב קרני בסיום המכתב שלו.

4.
קרני הוא לא פעיל גרינפיס. הוא לא מחבק עצים והוא לא מכין לעצמו את חומרי הניקוי שלו מסודה לשתיה. בראיון שנתן בסוף יולי לערוץ 4 הבריטי (אפשר לצפות בו כאן) קרני הגדיר את השיטה הקפיטליסטית בתור הפתרון ולא הבעיה.

״קפיטליזם הוא חלק מהפתרון. הדרך לנקודה אליה אנחנו צריכים להגיע בשביל להילחם במשבר האקלים (הכוונה להפחתת הפליטות ועצירת ההתחממות הגלובלית בלא יותר מ-2 מעלות צלזיוס ביחס למהפכה התעשייתית – ש״א), רצופה בצורך להשקיע טריליוני פאונדים בבריטניה, ברחבי אירופה ובעולם כולו״, הוא אמר בראיון.

״זה אומר שיש סיכון אבל גם הזדמנות אדירה. אחד הדברים שאנחנו צריכים לעשות בהקדם הוא ליצור מסגרת להעברת מידע מהימן על סיכוני האקלים, ושזה מה שעשינו. מאחורי הרשת הזו יש 120 טריליון דולר של הון שאומרים עכשיו לחברות – תגידו לנו איך אתם מנהלים את סיכוני האקלים שלכם״.

לפי קרני, המערכת הפיננסי צריכה להתחיל לנהל את סיכוני האקלים האלה ברצינות, ולהתחיל להעביר הון מהמקומות שבהם היא משקיעה כיום, למקומות שבהם היא צריכה להשקיע מחר, כלומר בחברות ירוקות יותר שהפנימו את סיכוני האקלים ולכן ההשקעה בהם בטוחה יותר.

״חברות שלא יתאימו את עצמן למשבר האקלים, כולל חברות פיננסיות, יפשטו את הרגל. אין שאלה לגבי זה. אבל באותה מידה יש כאן גם הזדמנויות לעשיית הון חדש, באופן שיעלה בקנה אחת עם מה שהחברה האנושית צריכה״, הוא סיכם.

5.
אם אתם תוהים מה קורה בישראל בעניין הזה, אז התשובה היא ממש לא הרבה. לפני כמה שבועות, כשאספתי חומרים לסדרה שעשינו בתכנית של קרן נויבך בנושא הזה, ביקשתי מבנק ישראל לדעת אם הם עושים משהו בעניין.

מהבנק שלחו לי את החוזר שהפיקוח על הבנקים הוציא לבנקים כבר לפני עשור, ב-2009. זה היה חוזר די קצר, שבגדול הורה לבנקים להתחיל להביא בחשבון בצורה מפורשת ושקופה את סיכוני האקלים שכרוכים בפעילות העסקית שלהם, כלומר בחלוקת ההלוואות לגופים עסקיים. הבנקים צריכים גם לציין את העניין הזה במפורש בדוחות הכספיים שלהם.

מה אגיד לכם, עברתי על הדוח הכספי של אחד הבנקים הגדולים בישראל – הפועלים – ואמנם יש שם התייחסות לעניין הזה (כי בכל זאת, הרגולטור חייב), אבל היא לקונית, ולא שקופה בכלל. אין שום דרך לדעת כמה אשראי הבנק לא חילק בגלל סיכונים סביבתיים, או חילק לעסקים עם סיכון סביבתי גבוה, או נמוך, או מה שזה לא יהיה.

האמירות שכן מופיעות על העניין הזה מופיעות בדוח האחריות התאגידית של הבנק, כי שם בנק ישראל חושב שזה צריך להופיע. כאילו זה עניין של מירוק המצפון או יתר הדברים שנוטים להופיע בדוחות אחריות תאגידית (שהם יותר מהכל דוחות של feel good, ולא משהו שמישהו לוקח ברצינות).

בקיצור, בנק ישראל התחיל לנוע בכיוון, אבל כמעט שלא לחץ על הדוושה בעשור האחרון בעניין הזה. אם הבנקים הישראלים חשופים משמעותית לסיכוני אקלים, ייתכן שהם עצמם לא יודעים את זה, קל וחומר בנק ישראל. אני לא אומר שזה המצב – אין לי מושג. העניין הוא שלאף אחד אין מושג.

6.
ואם כל זה לא היה מספיק בשביל לשכנע אתכם שמארק קרני הוא הבן אדם הכי מעניין בעולם, אז דעו שלפני שבועיים, בכינוס הנגידים העולמי בג׳קסון הול בארה״ב, קרני העז לעמוד על הבימה ולהגיד שהדולר עשה את שלו, הדולר יכול ללכת. לפי קרני, הגיע הזמן לסיים את ההגמוניה העולמית של הדולר האמריקאי ולהחליף אותו במטבע דיגיטלי אוניברסלי, כמו הליברה או משהו אחר.

הוא אמר את זה בארה״ב. בפנים של יו״ר הפד האמריקני.

אין הרבה נגידים שיעשו דבר כזה.