את הדברים שלפניכם כתבה עובדת הוראה שביקשה להישאר בעילום שם. היא בשר מבשרה של המערכת, אבל לא מבינה למה משרד החינוך בוחר באופן שהוא בוחר להגיב למשבר הזה. מאחר שמשרד החינוך, וארגוני המורים, הם גופים נקמניים, היא לא רוצה להסתכן בחשיפה. באופן כללי, במשרד החינוך לא אוהבים ביקורת מהשטח. אני חשבתי שזה קול שחשוב לשמוע, אז הזמנתי אותה לכתוב פוסט אורח בעילום שם. הנה הוא.

=====================

אני חלק ממערכת החינוך עובדת כמורה כעשרים שנים ובשנים האחרונות בתפקיד סגנית מנהל, אני מאמינה בתפקיד ואוהבת אותו מאוד. ברמה האישית, את המפגש עם ילדים ובני נוער ובנוסף, אני רואה בתפקיד שליחות לאומית. אני מאוד רוצה להמשיך לתת לילדים את המענה לו הם נזקקים כרגע.

כדי לתת שירות טוב לציבור ולמערכת הכלכלית עובדי מערכת החינוך צריכים הנחיות ברורות וזמן מספיק כדי להתכונן. כרגע, בשעת אחר צהרים מאוחרת, אף אחד מאיתנו לא יודע האם נתחיל ללמד מחר ובאיזה פורמט, מה שלא מאפשר לנו לא ללמד ולא להרגיע את ילדיכם.

על מנת לפתוח את המערכת בצורה יעילה, צוותי החינוך זקוקים לכמה הבהרות:

1. מהי מטרת פתיחת המערכת, האם המטרה היא לימודית, חינוכית או כלכלית (לאפשר למשק לפעול). מהגדרה זו נגזר אופי העבודה במסגרות החינוכיות.
2. הגדרות ברורות בנוגע לחוקי המפגש – מספר ילדים בחדר, מרחק בין ילדים, גילאי המורים שיכולים לעבוד ועוד. חיוני להתייחס לעובדה שילדים בגילאים שונים יכולים לציית להוראות ברמות שונות. ילדי הגן והכתות הנמוכות לא יוכלו כנראה לציית להוראות ריחוק חברתי בשל שלב ההתפתחות שלהם.
3. מהם המדדים הרפואיים על פיהם נבדוק את מידת ההצלחה שלנו ביצירת השילוב בין המשך עבודה למניעה של התפרצות חוזרת של המגפה. 

אחרי הבנה של כל אלו, אביע את דעתי בנוגע לאופן בו על המערכת לפעול:

בשלב ראשון, יש לפתוח את בתי הספר התיכוניים. תלמידי תיכון יכולים לשמור על הריחוק החברתי בקלות רבה יותר, ובנוסף, יש חשיבות חברתית ורגשית עליונה לתת לתלמידי יב' לסיים את מהלך 12 שנות הלימוד שלהם.

ביום בו תיפתח מערכת החינוך מחדש, יפגשו עובדי החינוכל ילדים במצב פוסט טראומטי ברמות שונות. ולכן נצטרך להתייחס יותר לתפקידי החינוך ופחות לתפקיד ההוראה ולכן, לאפשר לנו חופש מוחלט מכל סוג של מדידה והערכה חיצונית ( מלבד מתווה בחינות הבגרות שכבר נקבע והוא כרגע נותן מענה כמעט לכל השאלות שעלו שם). בתי הספר צריכים לקבל אוטונומיה חינוכית הכפופה להגדרות הריחוק החברתי שמשרד הבריאות יכתיב. וללא ביקורת חיצונית מתמדת על אופי העבודה.

במידה ומתקבלת החלטה לא לפתוח עדיין את המערכת ההתנהלות שונה.

• יש להגדיר מה מטרת עבודת המערכת המקוונת, על משרד החינוך להגדיר כי בראש ובראשונה תפקידנו לתת תמיכה רגשית לילדים.
• על עובדי החינוך להבין שהמשך סגירת המערכת משנה את מרכז תשומת הלב שלהם מהוראה לחינוך. על כל צוותי ההוראה לעסוק בחינוך ולשים דגש על מצבו הרגשי אישי של כל תלמיד ותלמידה.
• כדי שנוכל למלא את התפקיד הרגשי משרד החינוך צריך לפתור אותנו מהצורך בדיווחים הסדירים ומעמידה ביעדים שהוכתבו לפני תחילת המשבר. משום שברור לכל בר דעת שההוראה והלמידה בבתים צפופים עם מספר מחשבים מוגבל, כאשר צוותי החינוך נותנים מענה גם לילדים הפרטיים שלהם, לא יכולה להיות יעילה כמו למידה בשגרה.
• יש ליצור מערך של קשר רציף בין בתי הספר ומערך הרווחה, לאפשר לצוותים החינוכיים כלי דיווחי פשוט, בו יוכלו להציף קשיים שמתעוררים בבתים השונים. צוותי החינוך צריכים לקבל הכשרה בסיסית ע"י פסיכולוגים למתן לזיהוי ומענה במצב של סטרס מתמשך.
• צוותי החינוך צריכים להשכיל ולרתום את תחומי הדעת השונים בהם הם עוסקים להפיכתם לכלי המאפשר שיח, בין ילדים למבוגרים שאינם הוריהם. זה חשוב בכל הגילאים, תלמידים שלי בגילאים שונים מדווחים על הצטברות של קושי להתמודד עם שהות רציפה רק עם ההורים.
• על המדינה לאפשר גם לתלמידים במצב סוציו אקונומי קשה לקחת חלק בלמידה המקוונת. משמעות הדבר, חלוקה של מחשבים/ טאבלטים ופתיחה של רשתות אינטרנט בכל הארץ.

0

קודם כל, מוזיקה:

1

שבוע וחצי התלבטנו. בסוף, בלב כבד, החלטנו. 24 שעות לאחר מכן התחלנו לארוז. 12 שעות לאחר מכן הדירה שלנו היתה ריקה לחלוטין. החיים שלנו היו ארוזים בשמונה תיקי ענק ועוד ארבע תיקי גב, וטרולי, ושקית, כי אי אפשר בלי שקית. הנהג של האובר חיכה למטה וצעק בטלפון שהוא נוסע אם אנחנו לא באים. אז באנו. כל התיקים לא נכנסו במכונית הענקית שלו, אז הזמנו עוד ליפט. היא והילדים נסעו ראשונים. אני חיכיתי לנהג שלי. כשבא, העמסתי את התיקים הגדולים הנותרים, ואת עצמי, ונסענו לשדה התעופה. הנהג שלי היה מאתיופיה. כשסיפרתי לו שאני מישראל אמר לי שאני צריך להתפלל לאלוהי אברהם, יצחק ויעקב, כי שום דבר אחר לא יעצור את זה. בדרך לשדה התעופה אשתו התקשרה וכשגילתה שהוא עושה עוד נסיעה התחילה לצעוק עליו שזה לא שווה את הכסף.

*

שדה התעופה של בוסטון היה נטוש כמו בסרט אפוקליפטי. כשעשיתי את דרכי מהחניה אל טרמינל E, הייתי בו כמעט לבדי. חלק גדול מהתאורה היתה כבויה. כשחלפתי במסדרון הארוך שמוביל מהחניה אל הטרמינל, הרמקולים התחילו להשמיע את קולו של ראש העיר של בוסטון, מרטי וולש, מברך אותי בברכה מוקלטת על הגעתי. הוא הזמין אותי ליהנות מכל מה שהעיר יודעת להציע: תרבות והיסטוריה ומדע והייטק. המסדרון היה חצי חשוך ולא היתה בו נפש חיה מלבדי. זה הרגיש כאילו הגעתי לעתיד. כשכל מה שנשאר מבוסטון זו ההודעה המוקלטת הזו של ראש העיר וולש.

2

לא היינו אמורים לחזור כעת.

אחרי שסיימתי את התכנית שלי בשנה שעברה היא התחילה ללמוד תואר שני בבית הספר למדיניות ציבורית בהרווארד, אז נשארנו לשנה נוספת.

השנה השניה בארה״ב היתה שונה מאוד מהראשונה. פתאום אתה פז״מניק. פתאום באים ישראלים חדשים ואתה מראה להם את דרכי העיר, מזהיר ממסעדות על הפנים (הרוב) וממליץ על הטובות. פתאום אתה רוכב באופניים גם בינואר/פברואר כאילו כלום. פתאום הילדים הולכים לבית הספר בחולצה קצרה גם במינוס מעלות. פתאום הכל מוכר יותר, זר פחות.

זו לא היתה שנה קלה בכלל, אני לא מנסה לייפות או לעשות לה אידאליזציה בדיעבד. יש הרבה עניינים משפחתיים שלא אכנס אליהם כי הם, ובכן, משפחתיים. אבל זו היתה שנה שבנתה אותנו כמשפחה. השנה הראשונה שלנו בארה״ב היתה כמו שנת אפס. שנה של איפוס. השנה הזו היתה כמו השנה הראשונה, השנה שבה השורשים מתחילים לצמוח.

ואז, פתאום, זה נגדע.

אני לא מנסה להתבכיין. אנחנו לא מרכז העולם. אנשים מאבדים את מקום עבודתם, את העסק שהצמיחו בעשר אצבעותיהם בעבודה קשה. אנשים מאבדים את יקיריהם. אנחנו ממש לא מרכז העולם. סתם עוד אנשים שהמגיפה שיבשה להם לחלוטין את כל התכניות.

בהתחלה זה נראה רחוק מאוד. עוד קראו לזה ׳הוירוס הסיני׳. בתחילת פברואר עוד טסתי לאריזונה. אני זוכר ששלחתי לחברים שלי וואסטאפ מטופש שבטח לכולם על המטוס יש קורונה. כמה נאיבים ושאננים היינו.

מהר מאוד, כשזה התחיל להתניע, היה מובן מאליו שישראל נמצאת על קו הזמן של הקורונה איפשהו בין איטליה בעתיד לארה״ב בעבר. מהר מאוד הכל נהיה סביב זה. בתחילה האוניברסיטה סגרה שעריה והלימודים שלה עברו לאון-ליין. כמה ימים אחר כך גם בתי הספר נסגרו והילדים הוצאו לחופשה של שבועיים, שהלכה והתארכה והתארכה והתארכה. אחר כך נסגרו המסעדות והפאבים, אחר כך המספרות וחנויות אחרות. בסופרים נהיו מחסורים. המשלוחים של אמזון ירדו לתדירות לא אופיינית. מוצרים התחילו להיגמר.

בשלב מסוים נהיה מוזר להישאר שם. חיינו בשעון ארה״ב אבל עם העיניים נשואות כל הזמן לישראל. כשהישראלים נכנסו לסגר, גם אנחנו נכנסו לסגר, למרות שהאמריקאים המשיכו בשלהם. עקבנו אחרי המגבלות, הצטיידנו בזמן לפני הפאניקה. החבר האיטלקי שלי שהיה עמית בתכנית שלי בשנה שעברה סיפק כל הזמן הצצה אל איך עלול להיראות העתיד אם לא נשתלט עליו בזמן.

לפני כמה ימים, כשהמספרים של ניו יורק התחילו לצאת משליטה, וכשחבר שלי חואן (צלם עיתונות שגם הוא היה עמית איתי בתכנית בשנה שעברה), סיפר לי שבמנהטן אמנם דומם אבל בקווינס ובברולקין אנשים עדיין מסתובבים בחוץ כאילו אין מגיפה, נהיה ברור שאין שום סיכוי שאמריקה תשתלט עליו בזמן. אז החלטנו לעזוב.

3

טיסת טורקיש איירליינס מבוסטון לאיסטנבול היתה חצי ריקה. אני מודה שהופתעתי, חשבתי שיהיו עוד פחות אנשים במטוס מכפי שהיו.
חלקם היו עם מסיכות, חלקם לא. חלקם היו עם כפפות, חלקם לא. מראות סוריאליסטיים לחלוטין שלקוחים מסרטי אסונות. איך, לעזאזל, הסרט הזה נהיה חיינו.
תשע שעות במטוס הם סוג של מתכון ודאי לקורונה, לא? כל חצי שיעול של מישהו מקפיץ מטוס שלם. כולם נראים כמו אנשים שמנסים להרוג אותך, להשתפשף עליך, להשיל עליך את הקורונה שלהם. אני משוכנע שגם אני נראיתי להם כזה.

הילדים היו מדהימים. חוץ מזה שלהגיד לילד שאסור לו להכניס ידיים לפה זו גזירה שאנשים בני עשר ומטה לא יכולים לעמוד, הם היו מדהימים.

כשסיפרנו להם שבעוד יום – בסך הכל יום – אנחנו עוזבים את כל החיים שלהם וחוזרים בחזרה, הם היו בהלם. היו גם בכי וצער גדולים. אבל דיברנו איתם והסברנו להם. הסברנו להם שהתלבטנו ארוכות, ושגררנו את ההחלטה הזו עוד ועוד בשביל להיות בטוחים, עד שהגענו למסקנה שזה הדבר הכי אחראי שאנחנו יכולים לעשות בשביל המשפחה שלנו. ושגם אנחנו עצובים כי עוד לא מיצינו, וכי הלימודים של אמא, וכי החברים שהכרנו, וכי המקומות שעוד רצינו לראות, והכל. כאבנו איתם והתעצבנו איתם וחיבקנו ואהבנו מאוד. ולאחר מכן, כשיבשו הדמעות, בעיניהם היה זיק של הבנה וקבלה והשלמה. ואני ידעתי שיש לנו ילדים מדהימים, ושבנינו משפחה מופלאה.

עשרים וארבע שעות לאחר מכן היינו על המטוס, דחוסים עם אנשים מפיצי וירוסים, מנגבים את כל מה שסביבנו במגבונים לחים כאילו שזה עוזר.

אחר כך עוד שדה תעופה נטוש, הפעם באינסטנבול, לקונקשן של כמה שעות. הדיסוננס בין שדה התעופה החדש (והיקר) של איסטנבול, הבייבי של ארדואן שהחליט להשקיע בו מיליארדים למרות שאמרו לו שאין בזה צורך, לבין השיממון שהיכה בו היה יוצא דופן.

שורות שורות של מטוסים מקורקעים בדממה ליד השרוולים שלהם. חנויות סגורות, בתי קפה סגורים, ורק זוג עובדים טורקים שניקה את חלונות הזכוכית הגדולים של הטרמינל כאילו שזה חשוב.

בשער F7A התחילו להצטבר עוד ועוד ישראלים. רובם עם מסיכות. כולם התקבצו מרחבי הגלובוס. חבר׳ה שעשו טיול תרמילאים בניו זילנד, ישראלית שעזבה את הוואי כי פחדה להיתקע על האי, ומיליון סיפורים אחרים. אקסודוס פוסט ציוני מלא בנגיפים.

4

זה לא קל להיות זר במדינה אחרת. זה קל לא פחות לעזוב לפני שתכננת. איפה זה ׳בית׳ כשאין לך שום מקום בבעלותך? איפה ׳הבית׳ כשכל רכושך עלי אדמות נשרף עד היסוד וכל מה שנותר הם בגדים, קצת משחקים ועוד מלא כבלים ומכשירים אלקטרוניים שנכנסים בשמונה תיקים גדולים, כמה תיקי גב, טרולי ושקית?

אני לא יודע, אבל ככל שהמגיפה התפשטה, היה ברור שמקומנו אינו בארה״ב. בלב כבד, בתחושת החמצה, אבל מתוך הבנה שהעולם השתנה עבור כולם ושאין סיכוי גדול שביוני הכל יהיה בסדר ונוכל לצאת לטיול שתכננו בחוף המערבי, החלטנו לחזור. כי גם בלי דירה על שמנו בטאבו, וגם בלי חפצים למלא בהם חדרים, המשפחות שלנו כאן, והחברים, וגם הלב.

השבועות האחרונים הבהירו לי זאת לחלוטין. עקבתי בדריכות אחר מספר החולים בישראל, לא באמריקה. עקבתי ודיווחתי אחר הנעשה במשרדי הממשלה בישראל, לא באמריקה. באמריקה זו היתה הבעיה של מישהו אחר. בישראל זה נוגע לי, לקרוביי, לחבריי. באמריקה זו המגיפה שנקלעתי אליה, בישראל זו המגיפה שבחרתי להיות בה.

האם זו היתה טעות לחזור כעת? נהיה כולנו חכמים גדולים בדיעבד, כמו תמיד. בינתיים, בשלוש ורבע לפנות בוקר כשהג׳ט לג מכה ואני עדיין מלוכלך מהקורונה של המטוסים והמוניות שעברתי בשביל להגיע לכן, זו מרגישה כמו ההחלטה הנכונה.

5

נהג המונית שקיבל את פנינו בנתב״ג חייב אותנו לנקות את הילדיים באלכוג׳ל ולחבוש מסיכות לפני שנכנסו לרכב. בפנים, מחיצת ניילון אטומה באיזולירבנד שחור חצצה בינינו. החובבנות המוזרה של מלחמת המפרץ עשתה קאמבק.

כביש 443 היה ריק אפילו יותר מבדרך כלל. הכלא הגדול ליד מחנה עופר היה גדול יותר מהפעם האחרונה שזכרתי אותו. תוך ארבעים דקות כבר היינו בירידות של כביש בגין.

התמקמנו בירושלים. כמה מוזר לחזור אליך, ירושלים, העיר שבחרנו לעזוב לפני שבע שנים. אמנם בצד השני של העיר, ועדיין, ירושלים.

אומת טוויטר הנהדרת שידכה בינינו ובין מארח אדיב ומתחשב, עד רמת המתאמים לשקעים בשביל שלא ניתקע בלי סוללה. הילדים התרגשו עד הגג והתקשו להירדם. גם אנחנו. הכל עדיין בתיקים, אבל כל הידיות והמתגים כבר מנוגבים במגבון, כי זה בטח עוזר. תהילים נגד טילים, מגבונים נגד קורונה. אפילו כבר שתינו תה.

מחר הוא היום הראשון בשארית חיינו. ארבעה עשור יום בבידוד ואחרי זה, השד יודע. למצוא דירה, מבלי לדעת אם זו תהיה שכירות לחצי שנה או לארבע שנים. לקנות רהיטים חדשים. אולי רכב. להתגעגע לאופניים שהשארנו מאחור. לאביב של קיימברידג׳ שעומד לפרוץ במלוא עוצמתו ויופיו, לנהר הנשקף מחלון חדר השינה. לרשימת הדברים שרצינו להספיק לעשות שעדיין תלויה על המקרר.

ביי אמריקה, היית קשה אבל גם טובה אלינו. תודה על מה שנתת לנו. תודה שהראית לילדים שלנו שאם רוצים מגיעים למקומות מופלאים, בתקווה שגם הם יום אחד יצאו להרפתקה משלהם. תודה לכל החברים שנשארו מאחור שעזרו להרגיש בית גם בצד השני של העולם.

שלום ירושלים, שלום ישראל, שלום ארבעה עשר ימי בידוד, שלום חיים-ישנים חדשים, מקווה שתקבלו אותנו בחזרה לחיקכם.

עכשיו לילה. הגיע הזמן להישטף, לשטוף מעלי את כל הלכלוך והנגיפים ולהיכנס למיטה שאינה שלי, ולחיים שאינם של אף אחד מאיתנו. הלוואי שכבר נגיע לצד השני שלהם.

1

עבור כל מי שקורא אותי: אני לא אפדמיולוג, לא מתמטיקאי, סתם עיתונאי שגם יודע לכתוב טוב. אבל רהוט זה לא בהכרח אומר נכון. אז קחו את כל מה שאני כותב בפרופורציה הזו. כל מה שאני כותב כאן הן המחשבות שלי, שמבוססות גם על דברים שאני קורא ומערכות שאני מכיר מהעבודה שלי. ואם אתם חושבים שאני טועה, אם אתם רואים תסריטים אחרים ויודעים לנמק אותם, אני ממש אשמח לשמוע ולהשתכנע ולמחוק את כל זה. אוקי, סוף דיסקליימר, עכשיו מחשבות.

לאט, לאט מאוד, אני חושב שאני מתחיל להבין מה המשמעות של ״להשטיח את העקומה״. כשמנכ״ל משרד הבריאות וארגון הבריאות העולמי ובערך כל המומחים הרלוונטיים לעניין מדברים על ״לשטח את העקומה״, בואו שניה נבין מה זה אומר. אני אתחיל מהרפואה, ואסיים בכלכלה.

מנקודת המבט של אנשי מערכת הבריאות, לשטח את העקומה פירושו להבטיח שמערכת הבריאות לא תקרוס, בשביל שהיא תוכל לתת טיפול רפואי נאות לכל מי שצריך. לכל חולי הקורונה שצריכים אשפוז, מכשיר הנשמה או צעדים חריפים יותר. זה אומר גם להמשיך לתת טיפול רפואי נאות לכל מי שהוא חולה/פצוע ולא חולה קורונה: כל נפגע תאונת דרכים, כל אישה שכורעת ללדת, כל חולי הסרטן, חולי השחפת, ואני יכול להמשיך ככה, הבנתם את הנקודה.

ולמען הסר ספק: אני לא אומר את זה בקטע של ״הם חושבים רק על מערכת הבריאות!״. ממש לא. הם חושבים על מערכת הבריאות כי כרגע המדינה נשענת על מערכת הבריאות, ולכן זה מצוין שהם חושבים על מערכת הבריאות ולא על הכלכלה.

אוקי, אז לשטח את העקומה פירושו לדחות את השיא, את הנקודה שבה יש הכי הרבה חולים פר יום, חולים שנזקקים לאשפוז פר יום, חולים שנזקקים להנשמה פר יום, ומתים פר יום. את הנקודה הזו כל קברניטי המדינה מנסים לדחות כמה שיותר. לכן בידודים, וסגרים, והרחקות חברתיות, ולדעתי לא רחוק היום שיהיו סגרים מוחלטים במקומות שבהם יש התפרצויות משמעותיות, ו/או התערבות של הצבא.

עכשיו בואו ננסה שניה לחשוב מה המשמעות של הדחיה הזו.

2

אם הממשלה היתה יכולה (כל ממשלה, לא רק הישראלית) היא היתה מעדיפה שכולם יידבקו במחלה, פשוט אחד אחד. אחד נדבק, רואים מה קורה, אם הוא לא בסיכון אז אחלה עוברים לבן אדם הבא. אם הוא בסיכון, יאללה לאשפוז, טיפול נמרץ וכו׳, והלאה לחולה הבא.

המציאות פשוט לא עובדת ככה, וממש חבל! בפועל, אנשים מדביקים אחד את השני, בלי שליטה, ודי מהר. אם מקדם ההדבקה הוא 2, אז רוב המדינה תידבק ממש מהר. אם מקדם ההדבקה הוא 1.2, אז חצי מהמדינה תידבק אבל יותר לאט.

כך או כך, כל עוד אין חיסון, יש שני דברים שיכולים לסייע להוריד את מקדם ההדבקה. הראשון הוא העליה בטמפרטורות. עודד קרמר שיתף היום מחקר חדש שיצא מסין שמראה שכל עליה במעלה אחת מורידה את מקדם ההדבקה בערך בשלוש מאיות.

שזה מעולה, כי עליה של עשר מעלות כבר תוריד את מקדם ההדבקה ב-0.3. בואי התחממות גלובלית! הא לך גרטה ת׳ורנברג! ועדיין, זה לא מספיק, כי מקדם ההדבקה עדיין יהיה גבוה מאחד (אף אחד לא באמת יודע מה מקדם ההדבקה כל עוד זה משתולל, אין דרך לדעת), מה שאומר שהנגיף ימשיך להתפשט.

הדבר השני שיכול לעזור להוריד את מקדם ההדבקה הוא אנשים שנדבקו, חלו, החלימו ופיתוח עמידות לנגיף. זה אומר שאם הם יבואו במגע עם מישהו חולה, הם כבר לא יידבקו ולא ידביקו אחרים. זה מוריד את מקדם ההדבקה. זה אחלה, רק שאין דרך לעשות את זה בצורה מבוקרת, כי אין דרך לשלוט במי נדבק ומי לא, ומי זקוק לטיפול רפואי ומי לא.

ולכן, המשמעות של כל הדברים האלה ביחד היא שאם נעשה הכל נכון, השיא הוא עוד מאוד מאוד רחוק מאיתנו. אם יש לכם תחושה, או תקווה, שבעוד חודש, גג חודשיים, נתעורר מכל הסרט הזה ונתחיל לשקם את עצמנו, אז אני מצטער, אבל לא נראה לי.

המסקנה היחידה שאני מצליח להגיע אליה היא שהשיא עוד רחוק מאיתנו. כמה רחוק? לא יודע, אבל רחוק. ואם תביאו בחשבון שבחורף הבא אנחנו נהיה כנראה לפני חיסון, ואז יתעורר גל חדש, אז תבינו שהשיא כנראה ממש רחוק.

בקיצור, ללהשטיח את העקומה יש תועלת – פחות אנשים ימותו ופחות אנשים יסבלו. לא רק חולי קורונה, אלא בכלל. אבל יש להשטחה הזו גם מחיר – זה ייקח יותר זמן. הרבה יותר זמן. ככל שנהיה מוצלחים בזה יותר, כך זה ייקח יותר זמן.

3

אוקיי, עכשיו מה? איך בדיוק חיים ככה כל כך הרבה זמן?

אז התשובה האמיתית היא שאני לא יודע. ומכאן, לדעתי, זה כבר נחלק לאיזה מין אנשים אתם מטבעכם, רואי שחורות או רואי טובות? איך אתם לוקחים את החיים באופן כללי? לאיזה תרחישים אתם נוטים לתת הסתברות גבוהה יותר?

אני יכול לדמיין מצב של הסתגלות. הסתגלות למציאות שבה כל הלמידה בבתי הספר ובאוניברסיטאות נעשית מרחוק. כולה. לא יפתחו מחדש את בתי הספר כל עוד מקדם ההדבקה גבוה. ההסתגלות הזו תהיה מאוד קשה ויהיו הרבה מאוד משפחות שיהיה להן מאוד קשה להרשות את זה לעצמן. תיכף אני אגיד על זה משהו.

אני יכול לדמיין מצב של הסתגלות גם בשוק העבודה. זה אומר שאיכשהו, אין לי מושג איך אבל איכשהו, מקומות העבודה יצטרכו להמשיך לייצר עם היעדר מסוים של כח האדם. עבודה במשמרות מופרדות היטב, הרבה מאוד הקפדה על סניטציה, היגיינה ושמירת מרחק. המון המון מהדבר הזה.

אולי בשלב מסוים, בהנחה שלמערכת הבריאות יישארו משאבים לזה, המדינה תתחיל לבדוק אנשים באופן יותר גורף להבין מי כבר חלה והבריא ונושא נוגדנים ולכן הוא לא מסוכן ויכול לחזור לעבוד באופן רגיל. אני לא יודע. אני רק יודע שככל שהמצב הזה יתארך, אחרי ההלם הראשוני, הברירה היחידה תהיה להסתגל.

אנחנו מין סתגלן. הסתגלנו להמון דברים בעבר, אנחנו יכולים להסתגל גם למציאות הזו. ככל שנבין מוקדם יותר שיש כאן מציאות חדשה ולא עניין זמני פעוט שאוטוטו נגמר ונוכל להזמין חופשה זולה בכרתים, כך נתחיל להסתגל אליו מהר יותר. מה שאומר שעסקים יחזרו לעבוד, והכלכלה תמשיך לתפקד. כך היה גם במלחמות, באינתיפאדה. כך יהיה גם הפעם. רק אחרת.

אני חושב.

סליחה, אני מקווה.

4

ודבר אחרון. אמרתי קודם שיש שכבות באוכלוסיה שייפגעו קשה יותר, שיהיה להן קשה יותר להתמודד עם המצב הזה ככל שהוא נמשך יותר זמן. אני חושב שבצד ההתמודדות הרפואית והמאמצים האדירים שצמרת מערכת הבריאות משקיעה בזה, הגיע הזמן שגם האוצר יתניע. כשם שאנחנו לא סתם כך מפקירים אנשים למות, כפי שהציע פרופ׳ יורם לס, כך אנחנו לא יכולים להפקיר אנשים לכרוע תחת המיתון שמגיע (אני לא חושב שלמישהו יש ספק לגבי זה שהוא מגיע).

יתניע פירושו ייכנס לנוהל חירום מוחלט, יבין שאנחנו בטריטוריה ללא מפה, ושכל מה שלימדו אותנו לא בהכרח תקף. אולי אני קצת מגזים, אז תורידו הגזמה, וזה עדיין יהיה מצב חירום.

משרד האוצר, לדעתי, צריך להתחיל להוציא דברים בומבסטיים החוצה. קרן הלוואות בערבות מדינה זה חמוד למשבר פיננסי, לא למשבר הנוכחי. זה לא משבר פיננסי. זה אפילו לא משבר ריאלי. זה משבר קיומי.

זה משבר קיומי עבור מי שהם עצמאים וכל העבודה שלהם נעלמת בבת אחת. הם צריכים רשת ביטחון. זה משבר קיומי עבור מי שהם מפוטרים מהעבודה ואין להם שום סיכוי למצוא עכשיו עבודה חדשה – גם הם צריכים רשת ביטחון. גם עסקים שהענף שלהם בבת אחת נעלם, וכו׳. הרשימה הזו עלולה להתארך כל עוד משרד הבריאות יצליח להשטיח את העקומה יותר ויותר.

לכן משרד האוצר ובנק ישראל צריכים להיות עמוק מאוד בתמונה, ולעשות כל מה שהם יכולים, אבל ממש, כל מה שהם יכולים, בשביל לאפשר לאנשים להישאר עם הראש מעל למים. דמי אבטלה זה פתרון ראשון, אבל צריך לוודא שהוא לא היחידי, ושהוא לא מוגבל בחצי שנה, כי לא בטוח שזה ייקח רק חצי שנה.

לאנשים יש חסכונות, למי יותר ולמי פחות, אבל הם עלולים להיגמר, ובכל מקרה חלק נכבד מהחסכונות האלה עכשיו נחתך בבורסה. המדינה צריכה לספק אורך נשימה למי שאין לו. זו המשמעות של מדינה. אם היא לא עושה את זה, אין לה משמעות.

אחרי זה נשלם את החשבון.

0

קודם כל, מוזיקה:

1

פרופ׳ איל וינטר, ראש המרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית בירושלים, כתב שלדעתו נציגי משרד האוצר צריכים לקחת חלק בתהליך קבלת ההחלטות של משרד הבריאות. הוא טוען שמשרד הבריאות נמצא בסוג של ניגוד עניינים כי הוא נשפט רק על פי מספר הנדבקים, ולכן כל היתר – נזק לכלכלה למשל – אינו מעניין אותו. לכן, אם משרד האוצר יהיה חלק מהתהליך זה אומר שיהיה מישהו שיערוך חישובי עלות-תועלת, והחלטות עם עלות גבוהה מאוד ביחס לתועלת שלהן לא יתקבלו. הנה הפוסט המקורי:

יש לי בעיה עם הטיעון הזה של וינטר.

בימים כתיקונם, השיטה עובדת בדיוק כמו שוינטר מציע. כל ההחלטות של מערכת הבריאות – כולן – חיות בתוך מסגרת של אילוצים תקציביים. ועדת סל התרופות היא כנראה הדוגמא הטובה ביותר לכך, אבל לא היחידה. לאורך כל השנה דנים חברי ועדת סל התרופות בבקשות להוספת תרופות וטכנולוגיות חדשות לתוך סל הבריאות. הם מדרגים אותן לפי מידת היעילות הרפואית שלהן – האם הן מצילות חיים או רק מאריכות חיים, ואם כן בכמה, ואם כן באיזו איכות חיים, וכו׳. אבל בימים האחרונים לדיוני הוועדה הכסף נכנס לתמונה. אם יש תרופה שמאריכה חיים בקטנה והעלות שלה מאוד מאוד גבוהה, סיכוי לא רע שהיא לא תיכנס לסל, כי זה כסף ציבורי וכו׳. זה, בערך, המנגנון שוינטר מציע.

אלא שאנחנו לא נמצאים בימים כתיקונם. הימים הם ימי משבר. ולכן, לדעתי האנלוגיה הנכונה אינה צריכה להיות לתהליכי שגרה, אלא לתהליכי חירום. למשל, מלחמה.

בעת מלחמה המדיניות של ממשלות ישראל היא ׳שקט, יורים׳. בניגוד לתקופות שגרה, חישובי עלות-תועלת כלכליים אינם נכנסים פנימה. פקידי האוצר יודעים שהם צריכים לשבת בשקט ולחכות לחשבון הסופי שיגיש משרד הביטחון, ואז להתמקח איתו (אחרי צוק איתן, למשל, משרד הביטחון שיש להעביר לו 9 מיליארד שקל, ואילו במשרד האוצר חישבו ומצאו שיש להעביר 7 מיליארד שקל בלבד). למה אותו הדין לא נכון לאירוע חירום בריאותי?

האנלוגיה שאני מציע כאן היא לא מושלמת. להחלטות של משרד הבריאות יש עלות שאינה רק עלות תקציבית ישירה, אלא עלות כלכלית למשק כולו. לסגירת שדה התעופה, מה שקורה דה-פקטו, יש משמעות כלכלית לענף התיירות. לסגירת בתי ספר תהיה משמעות לענפים כלכליים רבים אחרים, וכו׳.

ועדיין, איזה אינפוט בדיוק יוכלו פקידי משרד האוצר להוסיף לדיון? כלומר, נניח שמשרד הבריאות יציע לצמצם שימוש בתחבורה ציבורית, או לסגור בתי ספר. שני צעדים דרסטיים מאוד שיעלו על השולחן אם ההתפשטות של הקורונה תימשך. פקידי האוצר יחשבו וימצאו שכל אחד מהצעדים האלה יפגע בתוצר הישראלי ב-x אחוזים, כלומר כך וכך עשרות מיליארדי שקלים של נזק. אוקי, נו ו? מי בדיוק מוסמך לקבל את ההחלטה אם הצעד הזה מצדיק את הנזק הזה או לא? משרד הבריאות? משרד האוצר? למה לא משרד הכלכלה? למה שמשרד החינוך לא יחליט?

לכן, לדעתי, פקידי משרד האוצר הם בכלל לא הכתובת.

2

הכתובת היא הפוליטיקאים. נבחרי ציבור שקיבלו מנדט מהציבור לשקול את השיקולים האלה שיביאו בפניהם הפקידים, ולהחליט. זה בדיוק מה שקורה בימים אלה במדינות שנמצאות אחרי בחירות, כמו בריטניה, למשל.

בכתבה המצוינת הזו במגזין האטלנטיק הכתב מתאר כיצד ראש ממשלת בריטניה, בוריס ג׳ונסון, אדם שעשה קריירה פוליטית מזלזול במומחים והישענות על פופוליזם טהור, פתאום פונה להישען על מומחים בשביל לקבל החלטות.

מעבר לאירוניה הזו, בסופו של דבר האחריות תיפול על ג׳ונסון, לא על המומחים. הוא זה שיצטרך להחליט איזה שיקול גובר – השיקול הכלכלי או השיקול הבריאותי. ובכלל, בתוך השיקול הבריאותי מסתתר גם שיקול כלכלי, מה שהופך את ההחלטה להרבה יותר מסובכת.

השיקול הזה הולך ככה: אם אני אסגור עכשיו את מערכת החינוך לשבועיים, ההורים לא יוכלו לעבוד והכלכלה כמעט בוודאות תשקע במיתון או בהאטה חריפה מאוד. מצד שני, הסיכוי שלי למנוע התפשטות מהירה של המחלה הוא הרבה יותר גבוה. אם אני לא אמנע התפשטות מהירה של המחלה, הורים רבים גם ככה ימצאו את עצמם מושבתים די מהר, יחד עם הילדים שלהם, וממילא הכלכלה תלך לפח. אבל בתסריט הזה, על הדרך, אני אכביד מאוד על מערכת הבריאות, שתתקשה מאוד לטפל בחולים, מה שאומר שכמעט בוודאות יותר אנשים ימותו. מצד שני, ההאטה החריפה או המיתון יגיעו רק מאוחר יותר, מה שאומר שבינתיים יהיה לי (לממשלה) כסף לממן תכניות חירום וכו׳. הצילו! מה עושים?

ככה פחות או יותר נראה הסיוט של כל פוליטיקאי.

3

רק שבישראל אין כרגע ממשלה נבחרת. יש רק ממשלת מעבר שמכהנת כבר יותר משנה. ויותר מזה, אנחנו נמצאים בתקופת דמדומים שבה לאף אחד מהמועמדים יכולת ברורה להרכיב ממשלה, אבל אחד מהם הוא ראש הממשלה בפועל. אותו אחד, נתניהו, צריך לקבל את ההחלטות, בזמן שכולם חושדים בו שההחלטות שהוא יקבל לא יהיו ענייניות אלא רק ניסיון להשיג יתרון על גנץ. אם מישהו היה צריך לחשוב על התנאים הכי בלתי אפשריים לקבל החלטות מהסוג הזה, לדעתי זה התסריט הגרוע ביותר.

אני לא יודע מה ההחלטה הנכונה. בתחושת הבטן שלי אם השיקולים הכלכליים יגברו – וזו החלטה לגיטימית לגמרי – המחיר הכלכלי שנשלם בטווח הבינוני-ארוך יהיו גבוהים יותר. אני לא חושב שצריך לרוץ לפתרונות קיצוניים ולסגור הכל לשבועיים, ממש לא. אבל אני חושב שאם השיקולים הבריאותיים יכתיבו שאנחנו צריכים להתקדם לצעדים קיצוניים יותר, השיקולים הכלכליים צריכים לבוא רק במקום השני. כי אחרת, לעניות דעתי, הנזק הכלכלי יהיה גדול יותר בהמשך + הרבה מאוד אנשים מתים שהיה אפשר לחסוך את מותם.

ואגב, אני רואה ברשתות (בעיקר בטוויטר) שאנשים כאילו פוטרים כלאחר יד את המגיפה הזו בכך שרק אנשים מבוגרים מאוד נמצאים בקבוצת סיכון. וואלה יופי. אלה עדיין אנשים. הם ההורים והסבים/סבתות שלנו. זה מאוד משונה לפטור את זה כלאחר יד רק כי הם קרובים יותר לסוף חייהם באופן טבעי מאיתנו. אם זו היתה מחלה שהסיכוי למות ממנה היה הפוך – שילדים היו בסיכון הרבה יותר גבוה מזקנים – אני משוכנע מעבר לכל ספק שהציבור כבר מזמן היה צועק לסגור הכל ולעזאזל הכלכלה.

3.5

חברת הייעוץ מקינזי פרסמה ניתוח בסיסי על התסריטים האפשריים לנזק הכלכלי של הקורונה. זה באמת די בסיסי, אבל זה נותן מסגרת מעניינת לחשוב על זה.

בתסריט האופטימי ביותר, הכלכלה העולמית תתאושש בסוף הרבעון השני, כלומר בסוף יוני. התסריט האופטימי הזה מבוסס בעיקר על זה שכלכלת סין תתאושש מהר, שהמפעלים ייפתחו מחדש, שכל העובדים יחזרו לייצר ב-100% ייצור, שלא תהיה בעית חומרי גלם, ושלקראת סוף החודש הנוכחי – מרץ – הקורונה תהיה תחת שליטה גם באירופה. אחרת, הסינים אולי יחזרו לייצר, אבל לא יהיה כל כך עבור מי לייצר.

בהינתן איך שזה נראה כרגע בארה״ב ובאירופה, התסריט האופטימי נראה לי כרגע יותר מדי אופטימי.

תסריט הביניים של מקינזי מדבר על כך שאנחנו הולכים לקראת האטה כלכלית גלובלית, שתסתיים בסביבות אמצע רבעון שלישי, כלומר איפשהו ביולי. התסריט הזה מבוסס על כך שבאירופה מספר החולים החדשים נבלם באפריל, כלומר בחודש הבא. האם זה אפשרי? אולי, אני לא אפדימיולוג. בטוח נראה מציאותי יותר מהתסריט האופטימי, אם כי לדעתי, בהינתן מה שקורה בארה״ב, גם זה נראה קצת אופטימי מדי.

לבסוף, התסריט הפסימי ביותר שלהם הוא של מיתון גלובלי ב-2020, כלומר כלכלות שמתכווצות בכל רחבי העולם. בתסריט הזה באמצע אפריל המחלה לא רק שלא מתייצבת תחת שליטה, אלא מתפשטת עוד ועוד, בעיקר ברחבי ארה״ב. מאחר שכח הקניה העיקרי של העולם נמצא במדינות המפותחות, כלומר בארה״ב ובאירופה, אם יש שם מגיפה, אין מי שיקנה את כל התוצרת הסינית, ולכן גם ההתאוששות בסין לא תעזור בשביל להחזיר את הכלכלה למסלולה.

אני לא יודע איזה תסריט יתגלה בדיעבד כתסריט שבאמת קרה, אבל התרחישים האלה מתעדכנים שם כל הזמן בהינתן נתוני האמת. אני חושב שזה ניתוח בסיס לא רע כי הוא נותן מסגרת של ״הנזק יהיה האטה חריפה של רבעון״ לבין ״הנזק יהיה שנה אבודה״. זה לא אומר שזה מדויק, אבל זה עוזר לשים דברים בפרופורציה.

אגב, הניתוח הזה מתעלם לחלוטין מהמיקרו. מהעובדה שהמשבר לא יפגע בכולם אותו הדבר, שיהיו עסקים שייסגרו ולא ייפתחו מחדש, שיהיו אנשים שייפלטו ממעגל התעסוקה ויתקשו מאוד לחזור אליו, מהשוני של מדינות שונות ומהקושי של אחדות להתאושש, וכו׳. התסריטים האלה, משום מה, גם לא מביאים בחשבון תסריטים קשים יותר, של דומינו של חובות של מדינות זו לזו שקורסים בזה אחר זה (ע״ע משבר החוב של יוון), אבל שיהיה.

גם הגרף הזה עוזר לשים דברים בפרופורציה – מדד 500 החברות הגדולות בארה״ב ב-15 שנה האחרונות. רואים את המשבר הגדול של 2008? בקושי, נכון?

4

אבל בכל זאת, יש משהו לא הוגן בגרף הזה. הוא לא רלוונטי עבורכם אם יצאם לפנסיה בדיוק כששווקי ההון קרסו ב-2008. והוא לא רלוונטי עבורכם אם אתם יוצאים לפנסיה עכשיו, כשהשווקים קורסים.

ואני מכיר מישהי אחת כזו שיוצאת לפנסיה בימים אלה. אמא שלי (בת 67, עמוק בקבוצת הסיכון). ובסוף, לסיפור הקורונה יש עוד זווית כלכלית, הפנסיה של אמא שלי, ושל אנשים רבים אחרים שפורשים בימים אלה.

כל מי שחוסך לפנסיה בעולם הפנסיה החדשה – כלומר, לא בפנסיה תקציבית ולא בקרן פנסיה ותיקה – חשוף לכל הסיכונים שבעולם. אחד הסיכונים האלה הוא הסיכון של שוק ההון. 70% מהכסף של החוסכים בקרנות הפנסיה נמצא בשוק ההון (אם אתם בביטוח מנהלים או בקופת גמל אז 100% מהכסף שלכם בשוק ההון). כשהשוק עולה, כולם שמחים. כשהשוק יורד, אנשים קופצים מהגג.

בעולם הפנסיה החדש החישוב של הפנסיה שלכם נעשה בדיוק ברגע שאתם פורשים (בניגוד לעולם הישן שבו הובטחו לכם 70% מהמשכורת). החישוב הזה נעשה על בסיס מה שקורה לכסף שלכם בשוק ההון. אם בדיוק יש מפולת, והשוק קורס ב-15% (כפי שקרה בחודש האחרון) או ב-40% (כפי שקרה במשבר של 2008), זה לא עוזר לכם שבתוך שנה או חמש או עשר או חמש עשרה השוק יתקן את עצמו ויצמח מעלה מעלה מעלה מעלה. זה לא עוזר לכם בשיט, כי הפנסיה שלהם נקבעת בנקודה סינגולרית בזמן.

בשביל שלא מלוא הסיכון הזה יהיה על הכתפיים שלכם – כי בואו נודה על האמת, זו ממש לא אשמתכם – המדינה פרסה מנגנוני הגנה לחסכונות של הציבור, שזה שם קוד ל״משלמי המסים מגנים לכם על הפנסיה, לפחות על חלקה״. במקרה של אמא שלי, ושל פנסיונרים אחרים ואנשים בני 60 ומעלה, בערך 60% מהפנסיה שלהם מוגנת על ידי המדינה. ההגנה הזו נעשית על ידי אגרות חוב מיוחדות עם ריבית ידועה מראש (וגבוהה למדי) שהמדינה נותנת. ההחלטה הזו לפרוש רשת הגנה מוגברת לאנשים מבוגרים התקבלה בשנים האחרונות על ידי משרד האוצר בקדנציה של משה כחלון, והם צריכים לקבל על זה קרדיט. אז הנה.

ומה עם יתר ה-40%? נכנסתי למסלולי החיסכון בקרן של אמא שלי (כלל פנסיה). לפני כמה שנים אמרתי לה שכדאי לה לעבור למסלול סולידי יותר, עם פחות מניות, והיא עשתה את זה. היום יש לה 15% מניות. לא מעט, אבל לא נורא. עכשיו, כשהבורסות נופלות ב-15%, זה אומר ש-2.5% מהפנסיה שלה נחתך. זה ממש לא כיף כשהפנסיה שלך נמוכה גם ככה – נזק של בערך 100 שקל בחודש, עד סוף החיים – אבל זה היה יכול להיות הרבה הרבה יותר גרוע.

אגב, גם אם אמא שלי לא היתה מקבלת החלטה אקטיבית לעבור למסלול פחות מסוכן, הקרן היתה מעבירה אותה באופן אוטומטי. גם זה נובע מרגולציה של משרד האוצר. זה נקרא המודל הצ׳יליאני, והוא קובע שאלא אם אתם בוחרים אחרת (ומיעוט שבמיעוט בוחר אחרת), הקרן תעביר אתכם למסלול מסוכן פחות ככל שתזדקנו. ההחלטה על המודל הזה התקבלה בעקבות המשבר ההוא של 2008, ולצערי לקח לה הרבה יותר מדי זמן להתממש, אבל בסופו של דבר גם היא יצאה לפועל בקדנציה של המפקחת הקודמת על שוק ההון, דורית סלינגר. הנה, נתתי עוד קרדיט.

אז כן, החוסכים לפנסיה בעולם החדש חשופים לסיכונים שהחוסכים בעולם הישן – פנסיה תקציבית, קרנות ותיקות – לא חשופים אליהם בכלל. אבל אני שמח שאנחנו גרים במדינה שהחליטה שהנושא הזה מספיק חשוב לה בשביל לקחת מהצעירים ולתת הגנה גדולה יותר למבוגרים.

5

עוד משהו שאנחנו לא חושבים עליו בדרך כלל הוא איך בשם אלוהים חברות הביטוח יכולות להתמודד עם מגיפה? מעבר לביטוח של אירועים וכנסים ומשחקי ספורט וכו׳ שחלקם כבר בוטלו וחלקם עוד יבוטלו, ומעבר לביטוח של נזקים כלכליים לכל מיני חברות ועסקים וכו׳ – מעבר לכל אלה – יהיו לא מעט אנשים שימותו. לרובם המוחלט יש ביטוח חיים (דרך קרן הפנסיה או ביטוח המנהלים או המשכנתא). מישהו יצטרך לשלם על ביטוחי החיים האלה. איך חברות הביטוח יוכלו לעמוד בהרבה מאוד אנשים מתים בפרק זמן די קצר?

אז התשובה היא שהרגולטור מחייב את חברות הביטוח לבנות את המודלים שלהם גם על בסיס אירועי קיצון שקורים פעם במאתיים שנה, כמו מגיפה. למעשה, לא כמו מגיפה, אלא בדיוק מגיפה. הנה, מתוך אחד מחוזרי היציבות של הפיקוח על הביטוח, אחד מתרחישי הקיצון שחברות הביטוח צריכות להראות שהן עומדות בו:

סתם, שתהיה לכם נקודת אור במשבר קורונה הזה. זה נחמד לדעת שבבעיות כל כך גדולות, כמו הקורונה, אנחנו לא לבד, אנחנו קהילה שמתמודדת יחד, מכל הכיוונים. לא?
כי בתכלס, המשבר הזה הוא משבר קולקטיבי, ולכן הוא דורש פתרון קולקטיבי. הפגיעה בכלכלה היא ודאית, והאוכלוסיות החלשות ייפגעו ממנה יותר. ידרש פה סיוע של משלמי המסים לנפגעי המשבר הזה. וכל מי שאומר לכם שאין שום מקום לסיוע ממשלתי, הוא טרמפיסט חופשי שרוצה שהמדינה תגן עליו בעת משברים מהסוג הזה, אבל לא רוצה לממן את ההגנה הזו לאחרים.