אני זוכר את היום שבו הכל התחיל, מבחינתי.

סגן עורכת כלכליסט גולן פרידנפלד הראה לי איזו ידיעה קטנה של הדר חורש במעריב שתפסה את עיניו. "חובות משקי הבית גדלו לשיא כל הזמנים", נכתב שם. באמת ידיעה קטנה, לא מאוד חשובה, בעיתון קטן. עד לאותו רגע לא ידעתי שיש בכלל מעקב אחרי הנתונים האלה. זה היה כנראה איפשהו בסוף 2012 או בתחילת 2013.

גולן כבר דיבר איתי על הסיפור הזה במשך כמה שבועות לפני כן. הוא לא הפסיק לטרטר על זה שבכל מקום שהוא הולך יש פרסומות להלוואות. "תגיד ג'ק, קבל צ'ק", כאלה. אחרי שהוא אמר את זה התחלתי לשים לב שהוא צודק. מיליון פרסוומת להלוואות, הלוואות בלי סוף.

התחלנו לדבר על זה. עוד כתבה לעיתון ועוד כתבה לעיתון, השוואות וחיתוכים וכל מיני כאלה. בסופו של דבר, אחרי חודשים של דיבורים באוויר, יצאנו גולן ואני לצלם על זה סרט. הגענו למשפחות מעמד הביניים (דרך ארגון פעמונים) שהסתבכו בחובות ובקושי הצליחו לצאת מהם, בשביל לשמוע איך נראים החיים פלוס מינוס. זה היה באוקטובר 2014.

כהכנה לסרט ההוא נפגשנו עם בכירים בבנק ישראל. אלה היו פגישות אוף רקורד אז לא אגיד מי אלה היו, אבל המסר היה נורא נורא ברור: בשלב הזה אין סיבה להיות מודאגים. כן, קצב גידול החובות הוא מהיר. אבל הרמה הכוללת של החובות נמוכה בהשוואה לתוצר הישראלי ונמוכה בהשוואה למדינות אחרות. בעוד 10-15 שנה אפשר יהיה להתחיל לדאוג, בינתיים הכל סביר.

אני זוכר היטב את האמירות האלה, כי הן פשוט לא התחברו לנו למציאות. ובעיקר, הן לא התחברו לעובדה אחת מטרידה נורא: לבנק ישראל אין צל של מושג מי האנשים שלוקחים את ההלוואות הללו. הם לא יודעים מה רמת השכר שלהם, הם לא יודעים כמה הלוואות כל אחד מהם לקח, באיזה ריביות, מכמה מוסדות פיננסיים, והם בטח לא יודעים מה קורה בשוק האפור מחוץ לבנקים.

הם יודעים, בערך, מה תמונת המקרו, ולא יותר מזה. וזה בזמן שבועות מתפתחות ברמת המיקרו, ואחרי זה לכו תדעו מה לעשות איתן.

גולן ואני חזרו על המסרים האלה שוב ושוב ושוב באובססיביות של שני פסיכים. טוקבקיסטים ירדו עלינו שאנחנו אלרמיסטים, אנשי השוק החופשי לא הבינו למה אנחנו יוצאים נגד זה שאנשים לוקחים הלוואות כשהריבית אפסית (זה הרי צעד רציונלי, הם אמרו, בהתעלם מזה שאנשים לוקחים הלוואות בריביות של 10% ויותר ולא יודעים בכלל מה הריבית שהם משלמים), ובבנק ישראל המשיכו לשדר עסקים כרגיל.

עד שדברים התחילו להשתנות.

בתחילה בנק ישראל הודה שהוא לא רואה את כל התמונה, הסכים שכדאי שהוא יראה את כל התמונה, וחייב את הבנקים להתחיל להעביר לו נתונים מקיפים יותר על האנשים שלוקחים הלוואות. זה היה איפשהו במהלך 2015.

בהמשך, גם בכירי הבנק התחילו לשנות את המנגינה של הדברים שהם אומרים. הראשון היה פרופ' נתן זוסמן, מנהל חטיבת המחקר של בנק ישראל (שהודיע על סיום תפקידו לפני שבוע). בראיון שערכתי איתו סביב המסקנות המסתמנות של הוועדה שהקים שר האוצר להגדיל עוד יותר את שוק ההלוואות, זוסמן הזהיר שזה לא הצעד הכי חכם בעולם, כי אנחנו עלולים למצוא את עצמנו באמצע חגיגת הלוואות גדולה מדי. יותר מזה, אמר זוסמן בראיון ההוא וגרם ללסת שלי להישמט, כבר עכשיו (כלומר, בעת הראיון) רמת החובות של משקי הבית הישראלים ביחס לתוצר הוא דווקא די גבוה בהשוואה בינלאומית. זה היה בינואר 2016.

רגע, מה? שנתיים לפני כן אמרתם שהכל בסדר. מה לכל הרוחות השתנה בשנתיים? לפי מה שהבנתי מזוסמן, הם פשוט התחילו להסתכל אחרת על הנתונים. במקום להסתכל על סך החובות של משקי הבית ביחס לתוצר, בבנק ישראל התחילו להסתכל רק על החובות שהם לא משכנתאות – הלוואות לכל מטרה – ביחס לתוצר. וכשמסתכלים על זה בהשוואה בין לאומית, מצבה של ישראל בכלל לא משהו.

הנה זה בגרף! (שימו לב לכחולים):

החובות לכל מטרה גבוהים ביחס לעולם, וגם קצב הגידול שלהם

הגרף הזה שצירפתי כאן הוא מעכשיו, מהסקירה השנתית של המפקחת על הבנקים שפורסמה לפני שבוע.

האמת שמה שקרה מאז שהסקירה הזו פורסמה הוא לא ייאמן, מבחינתי לפחות. הנה קומץ מהציטוטים שיצאו מהפה של המפקחת על הבנקים חדוה בר ונגידת בנק ישראל קרנית פלוג בשבועיים האחרונים על הסיפור הזה:

"היקפי האשראי וסיכון האשראי למשקי בית גדלו מאוד בשנים האחרונות", אמרה בר, "וכעת הגענו לנקודה שצריך להיזהר. אשראי זה כמו מלח לאוכל. כשמוסיפים במידה הנכונה זה טעים וכששמים ממנו יותר מדי זה לא טעים ולא בריא"

"ברור שצריך לעקוב, במיוחד כי האשראי גדל בקצב מאוד מהיר של 25% בשלוש השנים האחרונות. אז נוטלי ונותני האשראי צריכים לעשות הערכה מושכלת של כושר ההחזר שלהם. השאלה היא כמה הציבור ונותני האשראי מפנימים אותו"

כל זה הצטרף לסקירה שהוציא הכלכלן הראשי במשרד האוצר – שלפני שנתיים ומשהו התעמת איתי בתכנית חיסכון בחדשות 2 סביב עניין החובות של משקי הבית וטען שקצב הגידול סביר – שהראתה שהצמיחה עברה להיות צריכה שמבוססת על צריכה פרטית שמצידה מבוססת על אשראי.

בסקירה השנתית שפורסמה לפני שבוע המפקחת על הבנקים ממש הראתה איך אנשים לוקחים יותר הלוואות בשביל צריכה שוטפת, איך אחוז גדל של ההלוואות האלה הוא לתקופה ארוכה יותר כי ההחזר החודשי כבד מדי, ואיך בנק ישראל עדיין לא יודע מה תמונת המיקרו של נטילת ההלוואות כי הנתונים של הבנקים לא מספרים לו את כל הסיפור ולכן יש לו שטח מת של נתונים. וזה לא טוב, הודתה המפקחת על הבנקים.

במלים אחרות, ממדיניות של "הכל בסדר, אין מה לדאוג" בנק ישראל עבר בתוך 3-4 שנים לדיבור על "חבר'ה, משהו פה עלול להתפוצץ בסוף, שלא תגידו שלא אמרנו לכם" (בניסוח חופשי שלי).

מה שקרה בשנים האחרונות הוא שהבנקים התחילו לצמצם בהדרגה את היקף ההלוואות שהם נותנים לטייקונים. הפישמנים, הדנקנרים, הזיסרים. כל אלה לקחו את ההלוואות המופרכות שלהם מזמן מזמן. בשנים האחרונות הברז נסגר, בין היתר בשל הלחץ הציבורי ובנק ישראל והעובדה שהלווים הגדולים יכולים לקבל כסף קל מכספי הפנסיה שלכם, והבנקים התחילו להפנות את ההלוואות שלהם למוקד חדש: אתם. אנחנו.

הגרף של בנק ישראל מספר את זה הכי יפה (הגרף שיורד – אלה הלוואות לטייקונים, הגרפים שעולים – הלוואות למשקי בית ולעסקים קטנים):

וכך, כפי שהבנקים ניפחו במשך שנים את הבועה שנקראה אליעזר פישמן, סיכוי לא רע שהבנקים מנפחים בשנים האחרונות את הבועה שנקראת משקי הבית הישראלים. כל עוד האבטלה בשפל והריבית נמוכה, הכל פצצה. אם האבטלה תרים את הראש ואנשים יאבדו את מקום העבודה ויתקשו לעמוד בהחזר ההלוואות, או אם הריבית תעלה וההחזר החודשי יהפוך כבד יותר, או גם וגם, עוד ועוד משקי בית יזדקקו לפריסת חובות, לתסתפורת. ואם מספרם של משקי הבית האלה יהיה גדול מדי, המשק כולו עלול להיקלע למשבר כלכלי חמור.

כשהתחלתי לעקוב עם גולן אחרי החובות של משקי הבית אי שם בתחילת-2013, הם עמדו על סך של 365 מיליארד שקל. נכון לסוף פברואר 2017, הנתון האחרון שזמין, החובות של משקי הבית כבר עומדים על 507 מיליארד שקל (גידול של 40%) מתוכם 166 מיליארד שקל בהלוואות לכל מטרה (גידול של 71%).

שלא תגידו שלא אמרנו.

בשבוע שעבר התפרסמו הנתונים המסכמים של בנק ישראל על חובות משקי הבית הישראלים לשנת 2015. יחד שברנו שיא, שוב, והגענו לחובות מצרפיים של 475 מיליארד שקל, עלייה של 6.7% בשנה אחת. עוד קצת מאמץ ונגיע לחצי טריליון.

ביום חמישי פרסמנו ידיעה על כך בעיתון, וביום שישי העלנו לאתר כלכליסט פרויקט דיגיטלי שנבנה יחד עם סטודנטיות משנקר שממחיש את הצטברות הר החובות האלה.

כרגיל, כמו בכל פעם שאנחנו כותבים על הנושא הזה, התחילו לצוץ טענות נגד. הפעם, בא לי לענות בקצרה לטענות האלה. ובגלל שהן היו מפוזרות בכל מיני מקומות, החלטתי לרכז אותן כאן. הנה. מקווה שהצלחתי לשים לב לכולן.

טענה ראשונה: נו, בסדר, אז החובות גדלים. אבל גם הנכסים של הציבור גדלים

זו טענה לגיטימית, אבל לדעתי יש לפחות שלוש סיבות מדוע היא אינה רלוונטית. והאמת היא שאפילו ערכנו פעם את ההשוואה הזו בעיתון, ולאחר מכן הגענו למסקנה שהיא לא בכרח רלוונטית. בשביל להבין מדוע, בואו קודם כל נגדיר משהו – ההשוואה של נכסים (כלומר, של החסכונות וההשקעות של הציבור) אל מול החובות נועדה, כפי שאני מבין את זה, בשביל לבדוק אם יש למישהו מספיק נכסים שהוא יכול למכור אותם בשביל לכסות על החובות שלו במידת הצורך (אם נקלע למצוקה פיננסית, כלומר אם ההכנסה השוטפת שלו הלכה לאיבוד ולא חוזרת ואין מאיפה להחזיר את החוב בשוטף).
ולכן, אם אני מראה שהנכסים אינם רלוונטיים לחובות, מכל סיבה שהיא, הרי שההשוואה הזו אינה רלוונטית גם היא. אז הנה.

לפי נתוני בנק ישראל (ואלה לא הנתונים הכי טובים שיש, אבל זה מה יש), מתוך כלל הנכסים של הציבור, רק 25% בערך הם נזילים, כלומר שאפשר למכור אותם בשביל לכסות חובות במידת הצורך (כל החסכונות האחרים, ובעיקר החסכונות לפנסיה, פשוט אינם רלוונטיים להשוואה הזו). נכון לסוף 2015 זה אומר משהו כמו 800 מיליארד שקל. זה אמנם הרבה יותר מהחובות, ובטח מהחלק של ההלוואות לכל מטרה, אבל שימו לב לקצב הגידול. החובות של האשראי הצרכני, אלה שלא מגובים בשום נכס, גדלו בשנה האחרונה ב-7.5%, הנכסים הנזילים של הציבור לא רק שלא גדלו אלא אפילו ירדו טיפונת (0.1%-). וזה מביא אותי לדבר הבא.

שווי הנכסים והחסכונות עולה ויורד, אבל החובות לא. אם יש לך מניות בשווי של מיליון שקל וחוב של מיליון שקל, לכאורה הכל תותים. בפועל, ערך המניות יכול להיחתך בחצי, או כמה שזה לא יהיה, והחוב יישאר כמו שהוא ולא יהיה לך איך לכסות אותו במידת הצורך.

ולבסוף, ההסתכלות הזו היא הסתכלות מקרו. זה שיש X נכסים בצד Y חובות עוד לא באמת עוזר למי שיש לו רק הלוואה אבל אין לו שום פיקדון בבנק או איזו קרן נאמנות בצד. ואת הפירוט הזה – למי יש חסכונות ולמי יש הלוואות ולמי יש גם וגם – את הפירוט הזה בנק ישראל לא יודע להציע. בינתיים. ולכן, לטעמי, ההשוואה אינה רלוונטית.

טענה שניה: נו, בסדר, אז החובות גדלים, אבל גם האוכלוסיה גדלה. לא הראתם את החוב הממוצע למשק בית

נכון, כי אין נתונים כאלה. כלומר, אנחנו יודעים לחלק את סך החובות בסך משקי הבית בישראל, אבל תאמינו או לא נתוני משקי הבית נכונים רק לסוף שנת 2014.
ואפילו אם הייתי מחלק זה בזה בשביל לקבל סדר גודל (זה יוצא משהו כמו 188 אלף שקל בממוצע למשק בית בשנת 2014), ואפילו אם הייתי עושה את אותו הדבר לשנים קודמות בשביל לקבל מגמה ארוכת שנים, עדיין היו שתי בעיות.
ראשית, החוב הממוצע למשק בית נמצא במגמת עליה. בשנת 2013 הוא עמד על 181 אלף שקל למשק בית, בשנת 2012 על 174 אלף ש׳ל למשק בית, ובשנת 2011 על 168 אלף שקל למשק בית. זה גידול של 11% בחוב הממוצע למשק בית בתוך 4 שנים (וכאמור, אין נתונים על משקי הבית לשנת 2015).
תגידו, הי, הנתונים האלה משחקים לטובתך, למה לא לפרסם אותם? אז זהו, שלמרות שהם כאילו משחקים לטובתי, בעיני הם לא רלוונטיים. הנתון הזה – חוב ממוצע למשק בית – לא מספר לנו שום דבר על העולם. כי משק בית שיש לו חוב של מיליון שקל, ומשק בית שאין לו חוב בכלל, הממוצע שלהם הוא חוב של 500 אלף שקל. אבל נסכים כולנו שזה פשוט לא קשור למציאות, נכון? ולכן, לדעתי, הטענה הזו כלל לא רלוונטית.

טענה שלישית: נו, בסדר, אז החובות גדלים. אבל בהשוואה בין לאומית מצבנו מצוין

אז זהו, שלא ממש.
במשך הרבה זמן בנק ישראל טען בדיוק את הטענה הזו. שזה נכון שהחובות שלנו גדלים, אבל ביחס לתוצר של המשק כולו, בהשוואה בין לאומית אנחנו ממש ממש בסדר.
ממש לאחרונה בנק ישראל שינה את העמדה שלו לחלוטין.
זה מופיע באופן רשמי בדוח היציבות הפיננסית של הבנק (הערת שוליים 68 בעמוד 33), וגם בעל פה בראיון שנתן לנו ראש מחלקת המחקר בבנק ישראל פרופ׳ נתן זוסמן ואפילו בנאום של נגידת בנק ישראל ד״ר קרנית פלוג.
בתמצית – אם מסתכלים על סך החובות של הישראלים ביחס לתוצר, נכון – אנחנו נמוכים בהשוואה בין לאומית. יש מדינות שנמצאות במצב הרבה יותר רעוע. אבל, וזה אבל חשוב, אם מסתכלים רק על נתח החובות שאינם משכנתאות (הלוואות לכל מטרה, המינוס בבנק וכו׳) ביחס לתוצר, אזי בהשוואה בין לאומית מצבנו כלל לא משהו. אנחנו ברמה גבוהה מזו של מדינות אירופה, ואנחנו קרובים לרמה של הצרכן האמריקני. הנה, זה נראה ככה (מתוך הרצאת נגידת בנק ישראל):

אתם עדיין חושבים שזה מצוין?

טענה רביעית: נו, ברור שהחובות גדלים, כי הריבית אפסית. לכן זה גם לא נורא

מה שהטענה הזו אומרת, אם אני מבין אותה נכון, הוא שהגידול בחובות הוא גידול נורמלית לנוכח העובדה שמחיר הכסף – הריבית – הפך להיות זול יותר. זה פשוט הגיוני יותר לקחת הלוואה כשמחיר הכסף כל כך נמוך.
בזמן שהטיעון הזה אולי רלוונטי בכל מה שנוגע למשכנתאות (שבכל זאת מהוות שני שלישים מהחובות שלנו), אני לא מבין עד הסוף איך הטיעון הזה רלוונטי ליתר החובות, ההלוואות לכל מטרה.
אין נתונים מדויקים על ריביות, אבל ממה שאנחנו יודעים, הריבית על המינוס בבנק נעה בין 8%-14%, הריבית על ההלוואות של חברות כרטיסי האשראי נעות בין 6%-11% בממוצע, והריביות על הלוואות צרכניות של הבנקים הן בסביבות 6%-8%, הריבית הממוצעת של מימון ישיר היא כ-8.5%.
עכשיו שימו לב: ההלוואות מחברות כרטיסי האשראי זינקו רק בשנה החולפת בשיעור של 18%, וקצב הגידול היה דו ספרתי גם בשנים שקדמו ל-2015. אנשים לוקחים יותר ויותר הלוואות כאלה, למרות שהריביות עליהן בשמיים.
אז נכון, אם הריבית במשק היתה גבוהה יותר, הריבית על ההלוואות האלה היתה אפילו גבוהה יותר. ובכל זאת, גם עכשיו היא מאוד גבוהה, ואנשים בכל זאת לוקחים הלוואות. זו ממש לא ריבית אפסית.
ומלבד זה, הטענה הזו בעצם רק מחזקת את הטענה שלי. חלק גדול מההלוואות צמוד לריבית הפריים, וריבית הפריים יכולה (בעיקר) רק לעלות. מה שאומר שבעתיד אנשים ישלמו יותר על ההלוואות שהם לקחו בריבית האפסית הזו והיכולת שלהם להחזיר אותן תהיה מצומצמת יותר, בוודאי אם יהיה גם מיתון והם יאבדו את מקום העבודה. כך שגם הטיעון הזה, לדעתי, פשוט אינו רלוונטי.

גרסה מקוצרת מעט של הטקסט הזה התפרסמה הבוקר בעיתון. תודה רבה לאהרון לוין על העריכה וההתלהבות.

אי שם בשנת 2014 ישבנו העורך שלי גולן ופרידנפלד ואני לשיחה עם אנשי בנק ישראל. הנושא: החובות של משקי הבית. זה היה אחרי שגולן ואני כתבנו בעיתון כמה וכמה פעמים על כך שנדמה שהישראלים לוקחים הלוואות מכל מיני סוגים ומינים בקצב מוגבר, והרגולטור סוג של נרדם בשמירה. הרגולטור, במקרה הזה, הוא בנק ישראל.

האמת שזה לא טריוויאלי. בנק ישראל, באמצעות המפקח על הבנקים, הוא לא הרגולטור של משקי הבית. תפקידו לא לבוא ולהגיד למשקי הבית – הי, זהירות, אתם לוקחים יותר מדי הלוואות שאולי לא תצליחו להחזיר. תפקידו הוא לפקח על הבנקים ולוודא שהבנקים לא מכניסים את עצמם לבוץ עמוק מדי עם כל ההלוואות האלה שהם לא מחלקים. אבל בהיעדר רגולטור אחר שמסתכל על משקי הבית, נפלנו על בנק ישראל.
להמשך קריאה ←

כשליש ממשקי הבית בישראל (כלומר, כ-750 אלף משקי בית) נמצאים במינוס של לפחות עשרה חודשים בשנה או יותר. כך עולה מנתוני סקר שפרסמה בשבוע שעבר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ״ס). עוד עולה מן הסקר, שנערך בין סוף 2013 לתחילת 2014, כי 37% ממי שיש להם חשבון בנק (שהם כ-450 אלף משקית בית) קיבלו בשנה החולפת טלפון מפקיד הבנק בגלל חריגה מהמסגרת שהבנק נתן להם, כלומר שהם היו במינוס עמוק במיוחד. וזה עוד כלום. מהסקר עולה עוד כי 11% ממשקי הבית שיש להם חשבון בנק קיבלו 6 שיחות מהבנק במהלך השנה החולפת בגלל חריגה מהמסגרת. אלה אנשים שנמצאים ככל הנראה במינוס כרוני במיוחד.
הבעיה העיקרית עם הנתונים האלה היא שהם מבוססים רק על סקר, ושבכל מקרה אפילו הם אינם נותנים פילוח מספיק עמוק של מפת החובות של הציבור הישראלי. למשל, מיהם אותם 37% ממשקי הבית שקיבלו 6 טלפון מהבנק בשנה האחרונה? מה עומק המינוס שלהם? מה ההכנסה שלהם? אין אף אחד שיודע.

חוסר בנתונים אודות מאפייני משקי הבית שנכנסים בחובות עלולים להביא לכך שהרגולטורים לא יידעו בזמן אמת על התנפחות בועת חובות. כך נטען במחקר חדש של חברת הייעוץ העולמי מקינזי שפורסם בתחילת החודש, ומקדיש פרק שלם לסקירת מגמות בחובות משקי הבית במדינות שונות בעולם, ביניהן ישראל.
על פי מחברי הדוח, ״התשובה לשאלה האם רמה מסוימת של חובות של משקי בית היא יציבה או לא, תלויה באופן שבו החובות האלה מתחלקים בין משקי הבית. התבוננות רק ברמה המצרפית וביחס בין כלל החובות של משקי בית לכלל ההכנסה של משקי הבית, או בין סך החובות לסך התוצר של המשק הם התחלה. אבל הדבר החשוב ביותר הוא לדעת איזה משקי בית לקחו על עצמו את החובות ומה היכולת שלהם לעמוד בהחזר החובות האלה. לשם כך יש צורך בנתונים מיקרו-כלכליים איכותיים על מצבם הפיננסי של משקי הבית, נתונים שמדינות רבות אינן אוספות״.
בשנתיים האחרונות נכתב ב״כלכליסט״ בהזדמנויות שונות על הקצב המדאיג של עליית חובות משקי הבית בישראל, בעיקר מאז 2008. הריבית הנמוכה מצד אחד ועליית מחירי הדירות מצד שני (לפחות עד 2010, עליית מחירי הדירות נגרמה בעיקר בגלל הריבית הנמוכה) הביאו לכך שישראלים רבים יותר לקחו משכנתאות, והמשכנתאות האלה היו גדולות מבעבר. מחקרים של בנק ישראל עצמו הראו כי הדרכים לקחת את המשכנתאות הגבוהות האלה היו לפרוס אותן לתקופה ארוכה יותר, ולהצמיד חלק גדול מאוד לריבית במשק, דבר שמעמיד את נוטלי המשכנתאות האלה בסיכון גבוה מאוד אם הריבית תעלה, ובמיוחד אם האבטלה תעלה במקביל.
בנק ישראל טען בשנים האחרונות באופן עקבי כי למרות קצב עליית החובות, ישראל עדיין נמצאת במצב טוב בהשוואה בין לאומית. זאת משום שהיחס בין סך החובות בישראל לתוצר עומד על כ-40%, לעומת מדינות כמו דנמרק שבהן היחס הזה עומד על כ-129%. בקיצור, אמרו בבנק ישראל בשנים האחרונות, גם אם המגמה כאן מטרידה משהו, וגם אם החובות עולים בשנים האחרונות בקצב שגבוה מקצב הצמיחה במשק (בוודאי גבוה מקצב עליית השכר), אנחנו עדיין רחוקים מלהיות במצב מסוכן באמת.

אלא שאז מגיע המחקר של מקינזי ומראה כי הטענה הזו לא בהכרח נכונה. לשם כך, החוקרים משווים בין שתי מדינות שלגביהן יש נתונים לא רק על הרמה הכוללת של חובות משקי הבית, אלא גם על האופן שבו החובות האלה נחלקים בין משקי הבית. או בקיצור, בארה״ב ובדנמרק הרגולטורים והממשלות יכולים לדעת בדיוק איזה משקי בית, עניים או עשירים, לקחו על עצמם איזה חובות.
ההשוואה בין שתי המדינות האלה מראה כי למרות שעל פניו, ברמה המצרפית היחס בין סך החובות של משקי הבית בדנמרק בין ההכנסה שלהם היה ב-2007, ערב המשבר העולמי, אחד הגבוהים ביותר בעולם – 267%. לעומת זאת, היחס בין החובות של משקי הבית בארה״ב בין להכנסה שלהם עמד בשיא שלו על כ-125%. לכאורה, המצב בארה״ב היה יציב יותר.
ובכל זאת, בדנמרק אחוז משקי הבית שלא הצליחו לעמוד בהחזר החובות שלהם מאז 2007 היה זניח (רק 0.6% ממשקי הבית פיגרו בהחזר החובות שלהם יותר משלושה חודשים בשיא המשבר). ואילו בארה״ב, 12% ממשקי הבית לא פיגרו בהחזר החובות שלהם יותר משלושה חודשים.
את הסיבה העיקרית להבדל הזה, כך לפי מחברי המחקר, אי אפשר לראות בין בלתי מזוינת רק מנתוני המקרו, אלא יש צורך לצלול לתוך נתוני המיקרו. רק אז נחשף ההבדל המרכזי בין שתי המדינות, שלפי טענת מחברי המחקר מסביר מדוע במבחן התוצאה משקי הבית בדנמרק יציבים בהרבה מאלה בארה״ב.
בעוד שבדנמרק מי שלקחו על עצמם עוד ועוד חובות בשנים שקדמו למשבר (בין 2001-2007) היו בעיקר משפחות דניות מהמעמדות הגבוהים (עשירונים 8-10), בארה״ב מי שלקחו על עצמם יותר ויותר חובות היו דווקא העניים ביותר (עשירון 1-2) ומעמד הביניים. דווקא בקרב העשירים בארה״ב היחס בין החובות להכנסה היה נמוך יחסית, ובכל מקרה נמוך מאשר אותו היחס בקרב העניים ביותר.
בקיצור, בשתי המדינות התפתחה בועת חובות בשנים שקדמו למשבר. אבל העובדה שמי שלקחו על עצמם את החובות בדנמרק היו העשירים ביותר סייעה בכך שהמדינה כולה צלחה את המשבר יחסית בשלום, משום שלעשירים הייתה יכולת לעמוד בהחזר החובות גם אחרי שהמשבר פרץ. בארה״ב, לעומת זאת, לעניים לא היה מאיפה להביא את הכסף, וכך גם לחלק גדול ממעמד הביניים, דבר שבא לידי ביטוי בקריסה משמעותית של משכנתאות, איבודי ועיקולים בתים, ומיתון ארוך שהמדינה רק לאחרונה הצליחה להתאושש ממנו, וגם זה בהצלחה חלקית.

בחזרה לישראל. גם המחקר של מקינזי מעיד על כך שרמת החובות הכללית בישראל ביחס לתוצר נמוכה יחסית למדינות אחרות (לפי המחקר מדובר ביחס של 38%, אם כי לפי נתוני בנק ישראל היחס הזה גבוה יותר ועומד על כ-42%, אולם זהו עדיין יחס נמוך). אם משווים את החובות של משקי הבית להכנסה הפנויה שלהם, מקבלים כי היחס עומד על כ-100% (שינוי בהגדרות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנה האחרונה מקשה על חישוב היחס הזה בצורה מהימנה. בשנה שקדמה לכך היחס עמד על 111%). זה הרבה, אבל זה עדיין נמוך בהשוואה בין לאומית. ובאופן כללי, בין 2007 ל-2014 היחס בין חובות משקי הבית לבין התוצר עלה ב-3%, בזמן שבמדינות אחרות הוא עלה בשיעורים גבוהים בהרבה (בתאילנד, למשל, היחס הזה עלה ב-26% וביוון ב-20%), אולם יש מדינות שבהן היחס הזה ירד, כלומר שמשקי הבית הפכו להיות ממונפים פחות (בגרמניה, למשל, היחס הזה ירד ב-6%, כך גם בספרד. בארה״ב ובאירלנד היו ירידות חדות יותר, פשוט מפני שחובות רבים נשמטו ונמחקו).
אבל, וזה הנעלם הגדול, איש בישראל לא יודע להשיב באופן רשמי ואמין כיצד החובות של הישראלים מתחלקים. ואם לחזור לדוגמא הדנית והאמריקנית, הרגולטורים בישראל לא יודעים האם מי שלקחו על עצמם חובות גדולים הם בעיקר הישראלים העניים או בעיקר מעמד הביניים הישראלים או בעיקר העשירים הישראלים, או האם זה נחלק שווה בשווה, ומה היחס בין החובות לבין ההכנסה של משקי הבית בכל עשירון ועשירון.
או, בקיצור, האם אנחנו דומים יותר למה שקרה בדנמרק, שבעיקר העשירים לקחו על עצמם חובות, או האם אנחנו דומים יותר למקרה האמריקני, שבו העניים ומעמד הביניים השקיעו את עצמם בחובות. התשובה לשאלה הזו קריטית בשביל לדעת האם מתנפתחת בו בועת חובות שאם תתפוצץ תגרור את המשק כולו למיתון עמוק וממושך – כפי שהמחקר של מקינזי מראה שקרה במדינות עם חובות גבוהים מאוד של משקי בית – או שמא נעבור זעזוע כזה יחסית בשלום, כי לאנשים שלקחו את החובות יהיה מאיפה להחזיר אותם.
רק לפני שנה חטיבת המחקר של בנק ישראל החליטה להתחיל לאסוף את הנתונים האלה. התהליך הזה לוקח זמן, ונתונים עדיין אין. בימים אלה נעשית עבודה להקים את מערכות המחשב שיאספו ויעבדו את הנתונים, ורק בהמשך הנתונים עצמם ייאספו, ועד שיוכלו להפוך לניתוחים של ממש שיוצגו בידי מקבלי ההחלטות, צפויה לחלוף עוד שנה שלמה. אם בועת החובות תתפוצץ לפני כן – כלומר, אם יכה את המשק מיתון והאבטלה תעלה ואנשים לא יוכלו להחזיר את החובות שלהם, או יהיו חייבים להוריד משמעותית את רמת החיים שלהם בשביל להמשיך להחזיר חובות – נדע כולנו מה התשובה לשאלה הזו, אבל בדרך הקשה.

אגב, בסוף בדוח מציעים מחבריו מספר צעדים שממשלות ורגולטורים יכולים לנקוט בשביל להקטין את הסיכון שטמון בחובות משקי בית, ובעיקר במשכנתאות. חלק מהצעדים נעשו כבר בישראל בשנים האחרונות, כמו למשל להקטין את שיעור המשכנתא הכולל שניתן לקחת ביחס למחיר הדירה (לזוגות צעירים, למשל, ניתן לתת משכנתא של עד 60% מערך הדירה בלבד, לעומת 90% ויותר בשנים קודמות).
בנוסף, מחברי הדוח מציעים צעד שאמור לחלק את הסיכון בין נוטלי המשכנתאות לבין הבנקים שמחלקים אותם. למשל, משכנתאות שההחזר החודשי שלהן משתנה אם מחירי הדירות יורדים בחדות או אם מי שלקח אותם נקלע לתקופת אבטלה ממושכת. במקרה כזה, ההחזר החודשי יירד, עד שהמחירים ישובו לעלות או עד שמי שלקח אותם ימצא עבודה חדשה. לפי מודל אחר, אם מחיר הדירה יירד משמעותית גם ההחזר החודשי של המשכנתא יירד בשיעור דומה. בתמורה, אם המחירים יחזרו לרמת הקודמת, גם גובה ההחזר יעלה מחדש, והבנקים יקבלו בעתיד 5% מהרווח שיווצר אם בעל הבית ימכור את הדירה במחיר גבוה יותר ממה שקנה אותה.

התפרסם הבוקר בעיתון בגרסה קצרה יותר

1 השבוע, במקרה, קרו שני דברים בזירה המקרו-כלכלית הישראלית שהשלימו זה את זה, כמו שר התחבורה ישראל כץ והשנאה להסתדרות. אם לגלות את הסוף כבר עכשיו, מהשילוב של שניהם נובעת מסקנה מתבקשת אחת: הגיעה העת לעשות לאגף תקציבים את מה שהוא אוהב לעשות לאחרים. הגיעה העת לשבור את המונופול של אגף תקציבים על הידע, על הגישה למספרים, ולתת לו תחרות בניתוח המציאות המקרו-כלכלית, בגיבוש תחזיות מקרו-כלכליות, ובבקרה על האופן שבו הוא מנהל את התקציב.