אפריל 2013

מיד אחרי הבחירות, ואחרי כניסתו למשרד האוצר, התנפלו על שר האוצר הטרי יאיר לפיד כל מיני פקידים. אחד מהם היה איל אפשטיין, סגן ראש אגף התקציבים דאז, שאחראי על מסגרת התקציב. אפשטיין, למוד טראומה מתקציב 2011-2012, שנגמר בגירעון כפול מהמתוכנן, כתוצאה מסדרת כשלים של צמרת משרד האוצר, הפחיד את לפיד.
הוא הפחיד אותו עד כדי כך, שלפיד אישר העלאת מסים בשנת 2013 (מע״מ) ובשנת 2014 (מס הכנסה), הכל בשביל להשתלט על הגירעון. במקביל, נקבעה תקרת גירעון של 3.5% לשנת 2014, ותקרת גירעון של 2.5% לשנת 2015 (תזכורת: הגירעון הוא הפער בין הוצאות הממשלה לבין הכנסותיה).
בדיעבד, ייתכן שאפשטיין הפחיד את לפיד יתר על המידה. בחודשים האחרונים חפרתי וחפרתי בעניין הזה, ולא הצלחתי למצוא עדויות לכך שאפשטיין הפחיד את לפיד בכוונה תחילה, בניסיון אלים ״לגנוב״ את התקציב ולהפחית את הגירעון ויהי מה בתוך שנה. זה ככל הנראה היה אובר-שוטינג כתוצאה מהשנתיים שקדמו לכך.

1 קריאה מעמיקה בבקשה להקפאת הליכים שהגישה הנהלת הדסה לבית המשפט, כמו גם בפרוטוקול של הדיון שהתקיים אחר הצהריים (שני) בבית המשפט, כמו גם בפרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון של הדסה בין דצמבר 2011 לדצמבר 2012 חושפת עד כמה הנהלת הדסה הייתה צמאה למזומנים – לכסף ביד, כאן ועכשיו – עד כדי כך שהיא הייתה מוכנה לקחת מכל מקום שיש על הפלנטה הזו, בשביל לא להיקלע למצב שהיא לא מסוגלת לשלם כל חודש משכורות (הוצאות השכר בהדסה מהוות 80% מהתקציב שלה).
תגידו – מה הבעיה? סוף סוף הנהלה שרואה לנגד עיניה את העובדים ועושה הכל, אבל הכל, בשביל לשלם להם בזמן. אבל זהו, שיש בעיה עם התיאוריה הזו.
בשלב מסוים להנהלת הדסה נגמר הכסף. ממש ממש ממש ממש אחושילינג נגמר הכסף. אז התחילו לקחת את הכסף הזה ממקומות יצירתיים במיוחד. קודם כל, לקחו 40 מיליון שקל מתוך הלוואה של 150 מיליון שקל שניתנה לבית החולים למטרה ספציפית. הכסף הזה ניתן (כלומר, הלווה) לבית החולים לצורך בניית מגדל האשפוז החדש. אלא שמגדל לוקח הרבה זמן לבנות, ומשכורות צריך לשלם בכל חודש. מה עשתה הנהלת הדסה? לקחה 40 מיליון שקל מתוך ההלוואה הזו, לא לגמרי ברור באישור של מי – מהפרוטוקולים של הדירקטוריון עולה שהיה צורך בשתי חתימות לשם כך. מי שחתמו על כך ככל הנראה הם סמנכ"ל הכספים דאז מנחם כץ ויו"ר הדירקטוריון דאז יוסי רוזן. אלא שאלה שכחו לדווח לדירקטוריון הרחב, ושכחו לדווח לבעלים של הדסה – ארגון נשות הדסה שיושב בארה"ב. ומילא שלא דיווחו, הם שכחו להחזיר את הכסף. הם לקחו כסף מהעתיד של הדסה, והעבירו אותו להווה. העיקר לכסות את הבור הנוכחי, לא משנה שזה פוער להדסה חור בעתיד. זו, הרי, כבר תהיה בעיה של מישהו אחר.

0.
התקרנפות (ש"ע, נ') – התבהמות, עדריות, אבדן תחושת המוסר והביקורת העצמית והשתעבדות לרצון הרודן (מילון ספיר, בעריכת איתן אבינאון, בהוצאת הד ארצי)

1.
דברים לא טובים קורים הערב בצמרת משרד האוצר. בחדשות ערוץ 2 התפרסם, ככה באמצע הפריים טיים, שראש אגף התקציבים גל הרשקוביץ עומד להדיח מתפקידו את סגנו הבכיר איל אפשטיין. לפחות ממה שהצלחתי לקושש, זקני האוצר לא זוכרים שאי פעם אירע אירוע כזה במשרד האוצר.
אפשטיין הוא סגן ראש אגף התקציבים שאחראי על תחום המאקרו, שזה משהו שלא אומר שום דבר למרבית הציבור, אבל בגדול זה אומר שהוא האחראי על בניית המעטפת של התקציב. קרי, בעיקר על תחזית הצמיחה, על תחזית ההכנסות ממסים, ועל הדברים שניצבים בבסיס התקציב ומהם בונים את התקציב של כל משרדי הממשלה. העילה להדחה, לפחות על פי הפרסום בערוץ 2 שלא זכה לאישור רשמי, הוא שאפשטיין היה זה שהוביל את תחזית המסים השגויה בעת הרכבת התקציב הדו שנתי לשנים 2011-2012, אי שם בסוף שנת 2010. אני עוד לא יודע מספיק פרטים מאחורי הקלעים של השבוע האחרון, אבל הנה כמה תובנות מהירות שלי בעניין הזה.

2.
יש בידי עדויות של אנשים בכירים בזירה הכלכלית הירושלמית, שמפחדים להיות מצוטטים בשמם ולכן מדברים בעילום שם, שמעידים כי זה יותר משנה וחצי, מאז המחצית השנייה של 2011, איל אפשטיין ופקידים נוספים באגפים שונים במשרד האוצר – כמו גם בבנק ישראל – התריעו בפני הדרג המקצועי הבכיר יותר, והן בפני הדרג הפוליטי, ששנת 2012 צפויה להיגמר בגירעון תקציבי גדול מאוד, פי שניים מהתכנון המקורי.

3.
בינואר 2012 הגיע שר האוצר בעצמו לוועדת הכספים על מנת לעדכן כלפי מטה את תחזית ההכנסות במסים, עדכון של 11 מיליארד שקל כלפי מטה. בסופו של דבר, העדכון הזה היה קרוב למדי לתוצאה הסופית בסוף 2012. במלים אחרות, כבר בינואר 2012 משרד האוצר ושר האוצר קיבלו את העמדה המקצועית של אפשטיין לפיה הולכת להיות בעיה בגירעון ב-2012. למעשה, ראש הממשלה בעצמו נתן ביטוי לחוסר ההפתעה הזה בדברים שאמר ערב הבחירות.

4.
למעשה, כפי האינטרנטים הראו, אפילו יו"ר האופוזיציה לשעבר והיום ראשון הנכנסים לממשלה החדשה שאול מופז הבחין כבר באוקטובר כי הגירעון הולך להיות בסדר גודל של 40 מיליארד שקל, כלומר כפליים מהתחזית. אמר את זה בחודש יולי גם פרופ' חיים בן שחר, אמר את זה גם נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, ואמרו את זה גם אחרים.

5.
יתר על כן, הממונה על התקציבים בעצמו אמר אך לפני שבועיים כי התחזית שנעשתה בסוף 2010 לגבי שנת 2012, שהתבררה לבסוף כשגויה לחלוטין, הייתה נכונה לזמנה. אז אם היא הייתה נכונה לזמנה, והממונה על התקציבים אומר זאת בעצמו, כיצד אותו ממונה על התקציבים יכול להשתמש בטיעון כי התחזית הייתה שגויה כסיבה להדיח את סגנו שהיה אחראי על התחזית?

6.
כל אלה עובדות. מכאן מתחילות עדויות שאני מקבל מכל הצדדים, לדיונים שלא נכחתי בהם, לשיחות שלא הייתי עד להן, ולכן איני יודע מה האמת לאמיתה ורק האמת. בסופו של דבר, כפי שכולם יודעים, כנראה שאין אמת אחת. הנה מה שהצלחתי להרכיב עד כה: אפשטיין, כאמור, יחד עם פקידים רבים אחרים מתריעים מזה חודשים רבים על אובדן השליטה התקציבי. רק באמצע 2012, לאחר שתמרורי האזהרה שהניפו הפכו להיות אדומים מדי, או אז ניאותו ראש הממשלה ושר האוצר להעביר בממשלה בזריזות חבילה של העלאות מסים – הן ל-2012 והן ל-2013 – בניסיון לצמצם במעט את הגירעון. וזה באמת היה מעט מדי ומאוחר מדי, אבל לולא הצעדים החלקיים האלה הגירעון ב-2012 היה אפילו גדול יותר, וכך גם ב-2013. הצעדים האלה שנקטה הממשלה באמצע 2012 היו פרי הלחצים של אפשטיין ופקידים נוספים.

7.
הן בתוך הממשלה והן בתוך משרדי הממשלה מהלכות שמועות זה זמן ארוך כי הדרג המקצועי במשרד האוצר, והן הדרג הפוליטי, לא ממש מקדישים חשיבות יתרה לראש אגף התקציבים גל הרשקוביץ. אני אומר את זה מאוד בזהירות. הרשקוביץ ואפשטיין עצמו לא רואים עין בעין במישור המקצועי, ולמיטב ידיעתי גם שוררת ביניהם איבה אישית לא מבוטלת. גם את זה אני אומר בזהירות. כעת פועל הרשקוביץ, כל על פי עדויות, להדחת אפשטיין. למעשה, הוא לא צריך להדיח אותו ממש. הדלפת הכוונה להדיחו – למיטב ידיעתי מבלי שאפשטיין עצמו ידע כי ידיעה כזו עומדת להתפרסם הערב – מספיקה על מנת להדיחו. שכן לא ברור כיצד ראש אגף התקציבים וסגנו יוכלו להמשיך לעבוד יחד נוכח העובדה כי "המתיחות" ביניהם הפכה להיות פומבית. וכל זה, שימו לב, ערב הבאת תקציב מדינה לשנים 2013-2014 לממשלה. ועוד לא סתם, ה-תקציב, שעומד לכלול חבילת גזירות מאוד לא נעימה. אם אפשטיין יודח, מי בדיוק אמור להרכיב את המעטפת של התקציב הזה?

8.
אפשטיין עובד באגף התקציבים זה עשור. הנה כמה דברים שאמרו לי הערב כל מיני אנשים לגביו, לאו דווקא מאוהביו (הוא אדם שקל מאוד לא לאהוב, תאמינו לי): "אחד האנשים בעלי מסלול הקידום המהיר ביותר בתולדות אגף התקציבים. גאון ונחש עם שיגעון גדלות". או למשל "הוא הגורם המקצועי, החשוב והמנוסה ביותר בתקופת התקציב, במיוחד זה הצפוי לנו". וגם: "ההדחה של אפשטיין היא פשוט התאבדות של האוצר". כל זה מתחבר כמובן לדברים שכתב החשב הכללי לשעבר שוקי אורן בפייסבוק שלו לפני שבועיים – על המשמעות של מינוי שר אוצר למשרד האוצר כצעד שמחליש את האוצר כולו – ועל הדברים שאמר לי לפני שבועיים הממונה לשעבר על התקציבים רם בלינקוב על ההתקרנפות של הדרג המקצועי באוצר בפני הדרג הפוליטי.

9.
בשורה התחתונה, משהו מאוד לא טוב עובר הערב על צמרת משרד האוצר. נעשה ניסיון משונה להדיח גורם מקצועי שלדעת עדויות רבות שאספתי – אם כי חשוב לי להדגיש בפירוש שלא כולן, יש בהחלט כאלה שטוענים כי הוא האחראי לכישלון – שימש במשך חודשים כאחד המתריעים היחידים בשער. זה נראה כמו ניסיון של אנשים שחשים שהם עצמם עומדים בפני החלפה לאחר מינוי שר אוצר חדש, להדיח רגע לפני כן את הכפופים להם בניסיון לשכתב את ההיסטוריה. זה מתחבר בדיוק לדברים שכתבתי כאן לפני שבועיים על האווירה הקשה מאוד ששוררת בצמרת משרד האוצר וכן במשרדי ממשלה אחרים, תחושת רדיפה. ויתרה מכך, למי אמורים להיות נאמנים פקידי האוצר, משרתי הציבור? לדרג שמעליהם? לציבור? אם הם מתריעים ולא שועים להתרעות שלהם, מה הם אמורים לעשות?

10.
באופן הכי אישי, מתהפכת לי הבטן הערב. אני לא רוצה לבחור צד, ואין זה מקומי לבחור צד, אני רק אזרח ישראלי שמסתכל מהצד על הדברים, וחובתי במסגרת תפקידי לדווח לציבור על הדברים שאני רואה ושומע, כל עוד יש להם עניין לציבור, ובמקרה הזה יש להם עניין ועוד איך. קשה מאוד בסיטואציה כזו לדעת בדיוק ולפרטי פרטים מהי האמת ורק האמת מבלי שהיית ונכחת בעצמך בכל המועדים הרלוונטיים. אני מפחד לחטוא לאמת, ואני מפחד להלבין או להשחיר את פניו של מי שאינו ראוי לכך. עם זאת, בנקודת זמן זאת, נדמה לי שמתבצע כאן ניסיון שפל להדיח בצורה לא ראויה את מי שהרגיז את הממונים עליו רק בכך שדחף בפרצופם את האמת המטרידה והלא נוחה.

1.

השבוע, במסגרת הכנת כתבות לעיתון בנושא הגירעון התקציבי הגדול וכו', דיברתי עם כמה אנשים במוסדות ממשלתיים שונים. לשניים מהם, בסוף השיחה עם כל אחד מהם, היה חשוב להעביר את המסר הבא, בתקווה שמשהו ממנו ייכנס לטקסט. "אל תשכח לכתוב שבסוף בסוף, הציבור אשם. הציבור שביקש וביקש ודרש ודרש, עד שלממשלה לא הייתה ברירה אלא לתת. ועכשיו הציבור הזה צריך לשלם את מחיר הקיצוץ והגירעון. ככה זה עובד".

2.

בתחילת יולי 2012, אי שם לפני חצי שנה, נפלה בחלקי זכות גדולה לראיין את אחד מהכלכלנים הגדולים שהצמיחה ישראל – פרופ' חיים בן שחר (חב"ש). חבש שייך לדור אחר של כלכלנים. הדור שהקים את המערכת הכלכלית הישראלית, על כל מה שטוב בה ועל כל מה שמקולקל. חבש, בין היתר, הביא לכך שכל אחד מאיתנו משלם על כל שקל ושקל מההכנסות שלנו (למעט בקרנות ההשתלמות). הוא מזוהה עם מפלגת העבודה, ואף היה מועמד מטעמה לתפקיד שר האוצר, אי שם בעידן אחר.

הראיון איתו התקיים במשרד שלו. בית משרדים צפון תל אביבי ישן, כזה שוודאי ראה ימים יפים יותר. כזה שנמצא באותו בניין עם מרפאה של קופת חולים מכבי. נדמה לי שזה אומר הכל. הקדמתי מעט. וכשאני אומר מעט אני מתכוון לחצי שעה. לא רציתי ששום דבר יכשיל את הראיון הזה, גם לא הפקקים. חיכיתי בסבלנות מחוץ לבניין, וידאתי שיש לי מספיק סוללה במחשב ובאייפון, ובסופו של דבר עליתי. דפקתי בדלת אך איש לא ענה. ניסיתי שוב. שקט. לא ידעתי מה לעשות. ואז, פתאום, מהמעלית יצא חבש. איש מבוגר וחייכן, לבוש בפשטות, שמעולם לא יצא לי לפגוש אבל זה לא הפריע לו להיות חביב אלי בצורה מעוררת פליאה. הכין לי כוס מים קרים, הכין לי כוס קפה (אני לא שותה קפה, אז הוא הציע אותה לצלם של העיתון), הדליק את מאוורר התקרה, והראה לי היכן לשבת. ואז, הוא ביקש את רשותי שלפני שאשאל אותו שאלות, שאתן לו הזדמנות להגיד את מה שהכין מראש. מטבע הדברים לא היתה לי בעיה עם זה. בכל זאת, האיש מעוניין לשבור שתיקה של כמעט עשור (בשיחת הטלפון שבה תיאמנו את הראיון הוא אמר שהצטברו לו דברים בבטן), מי אני הקטן שאפריע לו להגיד את אשר על ליבו. אז הפעלתי את מכשיר ההקלטה כגיבוי (אני מקליט לעתים נדירות ביותר. ב-100% מהמקרים אני מקליד תוך כדי ראיון, ואני מקליד מהר מספיק בשביל שלא אצטרף להקליט ואחר כך להתעסק עם תמלול מייגע), הנחתי את האצבעות על המקשים, וחבש התחיל לירות.

3.

בדיעבד, הראיון הזה פקח את עיני. אני לא יודע לשים את האצבע במדויק על הסיבה, אבל לראשונה מישהו פשוט לקח הרבה דברים שידעתי, וסידר אותם בסדר נכון כל כך, בצורה ברורה כל כך, בפשטות גדולה כל כך, שלא היה לי אלא להתמוגג. הנה הראיון, כפי שהתפרסם בעיתון. קיבלתי לא מעט תגובות עליו. בעיני, אין ספק שזה הראיון החשוב שעשיתי. ברבות הימים גם למדתי שהייתה לו השפעה ישירה על נתניהו ועל הקברניטים הכלכליים, יחד עם דברים אחרים כמובן, להביא לממשלה חבילה של העלאת מסים (העלאת מע"מ מיידית והעלאת מס הכנסה ב-2013, שנכנס לתוקף בתחילת ינואר).

השבוע, לאחר שאותם אנשים הדגישו בפני שהציבור הישראלי אשם במצב, חזרתי לראיון ההוא עם חבש. חזרתי להקלטה עצמה. הדברים שלו נשמעים רלוונטיים מאי פעם:

"עד לאחרונה שר האוצר שידר סיפוק ואופטימיות. גם בתחזיות, וגם ב'תראו איך כל העולם מוחא לנו כפיים על היציאה מהמשבר ועל העלאת דירוג האשראי'. לשדר דבר כזה כשאתה נמצא בפני אי־ודאות זו טעות גדולה, כי אתה לא רק מזמין עליך לחצים להוצאות עוד יותר גדולות, אלא גם מעיד על עצמך, שכשר אוצר אינך מבין את עוצמת הסיכונים המונחים לפתחה של כלכלת ישראל. והפעם, אנחנו נכנסים למתחם הסיכונים לא עם גירעון של 0% אלא עם גירעון של כ־ 4%, וגם זה בגלל אותה מדיניות של שביעות רצון יתרה שנמשכה במחצית הראשונה של 2012. לא היתה נחישות למנוע הגדלה תקציבית ולהקטין את תחזיות הצמיחה והמסים, וכתוצאה מכך פתאום המדינה והאוצר נתפסים עם גירעון כפול מהמתוכנן".

וגם:

"אני זוכר את ההופעה הראשונה של נתניהו בתור שר אוצר. לוח מחיק עם גרפים, משל על איש שמן הרוכב על איש רזה. הוא שידר שיש לו תוכנית לא קלה אבל שהוא נחוש לבצע אותה. זה בדיוק מה שהוא היה צריך לעשות היום כראש ממשלה במקום ללכת לגירעון גדול. הוא היה צריך לכנס מסיבת עיתונאים ולשאת נאום לאומה. להגיד 'חבר'ה, תשמעו, עד 2010 הכל היה בסדר, אבל מאז העולם השתנה, מתברר שהוא לא יוצא מהמשבר, יש סיכון ממשי שבאירופה יקרה משהו שיפגע קשות בכולנו, אנחנו לא יכולים להסתפק בתיקונים קוסמטיים בלבד ולעמוד מנגד כמו חתול שקופא על הכביש מול מכונית שמתקרבת אליו ומסנוורות אותו. אנחנו חייבים לשנות את התפיסה שלנו. היתה לנו תוכנית לגירעון של אחוז וחצי, ואני מבין שלא נוכל להיות שם. אבל אני קובע גירעון של 2.5% ואני אעשה את הכל בשביל שלא נסטה מזה, כי אם נמשיך בדרך הנוכחית כבר השנה אנחנו עומדים לסטות מהיעד וב־2013 אנו נגיע לגירעון מסוכן ביותר".

וגם:

"להטיל את המסים הדרושים, ולבטל פטורים ממסים, לקצץ בתקציב. הוא היה צריך להגיד 'אני יודע שזה קשה, שיש לנו בעיות ביטחון אבל אין לנו ברירה אלא לקצץ, ושיש לנו בעיות רווחה אבל אנחנו צריכים להיות סלקטיביים, ושיש לנו התנחלויות אבל אנחנו צריכים להאט שם את הקצב. אחרת, אם ניכנס למשבר לא מוכנים…'. אם הוא היה עושה את הצעד הזה, הוא היה משדר את הדבר הנכון כמו ב־2003.

במקום זה לא אומרים כלום, לא מדברים על הקשיים. אומרים רק שהשנה התחזית לא מתקיימת, ושנהיה בגירעון קצת יותר גדול, אבל בשנה שלאחר מכן יהיה בסדר. הרי בהתחלה נתניהו אפילו אמר שעם יעד גירעון של 3% לא יהיה צורך להטיל מסים נוספים. בינתיים הוא חזר בו, אבל זה מראה לי עד כמה הוא מנותק היום ממה שהוא הבין ב־2003. החושים שלו היו טובים מאוד בעבר, אני לא יודע מה קרה להם. אולי זה בגלל שיש לו מספיק בעיות אחרות בתור ראש ממשלה. הרי ב־2003 הוא לא היה ראש הממשלה, אבל היה לו גיבוי מראש הממשלה שרון".

4.

ולמה אני מקשר בין הדברים? מפני שאני חושב שהדברים של חבש מעידים על זה שהאחריות אינה רובצת על כתפי הציבור, אלא על כתפיהם של האחראים לנהל את חייו של הציבור. על נבחרי הציבור.

למען הגילוי הנאות: השתתפתי בחלק מהפגנות קיץ 2011. בתחילה הלכתי בגלל הסקרנות, אבל נשארתי בגלל משהו אחר. בגלל שהיה נעים להרגיש שאיני לבד. מסיבה זו העדפתי להיות בהפגנות בירושלים ולא בתל אביב, משום שבירושלים לתחושת ה"אני לא לבד" היה ערך מוסף, משום שהבדידות בירושלים היא בדידות כפולה, בהנחה שאינך חרדי. אז השתתפתי בהפגנות, וכתבתי הרבה יותר מפעם אחת נגד מדיניות הממשלה בתחומים רבים, וקראתי לשינויים. חלק מהשינויים הללו עולים כסף. ובכל זאת, איני חושב שהציבור אשם. איני חושב שבשום מצב אפשר להטיל את האחריות על הציבור. מהסיבה הפשוטה שהציבור אינו אחראי.

מה בעצם אומר לנו חבש? הוא אומר שהאנשים שיושבים עם היד על ההגה אינם יודעים לנווט אותו כהלכה. הוא אומר במפורש, נתניהו היה צריך להתייצב מול המצלמות בנאום לאומה ולהגיד – אי אפשר הכל. אי אפשר גם וגם וגם וגם. בואו נחליט. יותר מזה, אני אחליט. אני מחליט שאני מתעדף את זה, ולא את זה. אני חושב שזה חשוב יותר מזה. אני חושב שצריך להשקיע בזה בשביל להצליח כמשק, כחברה.

אבל נתניהו לא עשה זאת. לא. הוא חיבק וחילק. הוא חיבק וחילק. עד שלא היה יותר מה לחלק, עד שהתגלתה חריגה של 14 מיליארד שקל מתקרת ההוצאות המותרת (ב-2013) ועד שהגירעון התנפח פי שתיים מהתכנון ונעמד על 39 מיליארד שקל (ב-2012).

הציבור לעולם ידרוש. זה תפקידו. אם לא היה דורש, אם לא היה בא בדרישות בלתי פוסקות לממשלה לשפר את חייו (כל אחד באופן שבו הוא תופס את המושג "שיפור"), לא היינו חיים בדמוקרטיה. היינו חיים במדינה חשוכה.

5.

ימים בודדים נותרו עד הבחירות. אם לא יקרה משהו מפתיע מאוד, נתניהו ימשיך לכהן כראש ממשלה גם בשנים הקרובות. למעשה, לדעתי כל עוד לא צומח לו מתחרה ראוי מתוך מחנה הימין, אני לא מצליח לדמיין כוח שיזיז את נתניהו מראשות הממשלה. והציבור, גם הציבור לא ממש עומד להתחלף. ובין אם הציבור הזה יתמוך בנתניהו בקלפי, ובין אם לא, הציבור ימשיך לדרוש, ונתניהו – בתור מי שמקבל את המנדט מהציבור לנהל את חייו – נתניהו צריך לנהל. להחליט. להכריע. מה נכון ומה לא נכון. מה לשבט ומה לחסד. מה לקיצוץ ומה להשקעה. כשהוא אומר שאין ארוחות חינם, הוא צודק. אין. וזה לא שאני בעד קיצוצים חלילה, אבל להגיד שאתה בעד הכל לכולם כל הזמן, זו כמובן האחזת עיניים. אני בעד לתת למטרות שאני חושב שהן חשובות, ואחרים בעד לתת למטרות אחרות. לכן הולכים לבחירות, ולכן בוחרים את מה שבוחרים. כך נבחרת לבסוף ממשלה, והעומד בראשה צריך להחליט בין סדרי העדיפויות, בין הדרישות הציבוריות, שלרוע המזל אין די כסף בקופה בשביל לספק את כולן.

אז יתכבד נא ראש הממשלה ויתחיל להחליט. להכריע. זה לא כיף להכריע. תמיד יהיה מי שיקלל אותך. מי שיצא לרחובות להפגין נגדך. שלא יעשה לך לייק. מה לעשות, אתה רצית להיות ראש ממשלה. לא הכרחנו אותך. אז תכריע. תכריע במקום להאשים את הציבור שביקש לשפר את חייו.

תוספת מאוחרת: שמו של פרופ' חיים בן שחר מופיע באחת המודעות של אזרחים תומכי מרצ, אם זה משנה למישהו

1.
בשנה האחרונה, מתוקף עבודתי, יצא לי להיפגש עם הרבה מאוד פקידים ממשלתיים בכל מיני דרגים. הרבה מהם ממשרד האוצר. איפשהו כבר בחודש יוני הם שידרו מצוקה. "תכנס בנו", אמר לי אחד מהם, "תכנס בנו על זה שאנחנו לא עושים את העבודה שלנו כמו שצריך. על זה שאנחנו לא נאמנים לציבור".
הדברים החריגים האלה נאמרו על רקע ההתנהלות התקציבית של הממשלה.
רגע אחד על מושגים לפני שנמשיך. תקציב המדינה הוא סדר יומה הכלכלי של הממשלה, כל ממשלה. התקציב מבטא את צד ההוצאות – כמה הממשלה מוציאה על שירותים שהיא מעניקה לציבור. לתקציב יש נספח שבמידה רבה הוא הבסיס לתקציב עצמו – תחזית הכנסות המדינה. מרבית הכנסות המדינה הן ממסים (ישנן הכנסות נוספות כמו תמלוגים וכו'). ההפרש בין הוצאותיה של הממשלה לבין הכנסותיה הוא הגירעון התקציבי. בשביל לשמור על הממשלה שלא תתפזר מבחינה תקציבית, במסגרת אישור חוק התקציב בכנסת נקבעת תקרת הגירעון שאסור לחרוג ממנה. וזה הקשר בין ההכנסות להוצאות – הואיל והגירעון אינו יכול להיות גדול מגודל מסוים עליו הוחלט, אם הפער בין ההוצאות להכנסות גדול מדי, צריך לעשות משהו – או להקטין את ההוצאות (כלומר לקצץ בשירותים לציבור), או להעלות מסים, או שניהם.
האמירה של אותו פקיד – תכנס בנו אנשי האוצר – נאמרה על הרקע הזה. ביוני, הבעיה הפכה לגלויה. במפתיע, ראש הממשלה הודיע כי הוא מעלה את יעד הגירעון לשנת 2013 פי שניים מהיעד המקורי. זאת בניגוד גמור לעמדתו הכלכלית המסורתית של נתניהו, לפיה צריך לכווץ את הגירעון בכל מחיר.

2.
הנה מה שסיפר אותו פקיד, ובהמשך סיפרו לי גם פקידים אחרים. לדבריו, מאז אמצע 2011, וביתר שאת מסוף 2011, פקידי האוצר בדרג הבינוני ניסו להציף לפקידי האוצר בדרג הבכיר, והלאה לדרג הפוליטי, כי ישנה בעיה. יתר על כן, בינואר 2012 שר האוצר עצמו הגיע לוועדת הכספים לדווח היא האוצר החליט לעדכן את תחזית הכנסות המדינה כלפי מטה בשיעור ניכר, משום שהוא מבין שתחזית ההכנסות המקורית הייתה אופטימית מדי. אלא שבאופן מוזר למרות הקטנת יעד ההכנסות, הממשלה לא עשתה דבר בשביל להתאים כלפי מטה את הוצאותיה. במלים אחרות, כפי שכתב אז החשב הכללי לשעבר שוקי אורן במאמר חריף מאוד בגלובס, הממשלה הודתה שהיא עומדת לחרוג מיעד הגירעון שהיא בעצמה קבעה, ואיש לא אמר דבר. מוזר.
אותו פקיד סיפר שמאז אותה נקודה הדרג המקצועי הבינוני ניסה לעשות רעש, אבל לשווא. הדרג הבכיר, כך לדברי אותו פקיד, פשוט התקרנף אל מול הפוליטיקאים. דברים דומים פרסמתי הבוקר און רקורד מפיו של הממונה לשעבר על התקציבים רם בלינקוב. במלים אחרות, לדבריו, הדרג הבכיר פשוט התעלם מהנתונים המספריים, או שדחה אותם, ושיתף פעולה עם הרצון של הדרג הפוליטי לשדר יציבות ושליטה. בזמן שהנתונים עצמם סיפרו סיפור הפוך – סיפור על התבדרות תקציבית (במקום התכנסות), על התרחקות ההכנסות מההוצאות, ועל התרחבות הגירעון ואובדן שליטה פיסקלי.
בואו נניח שמה שאומרים בלינקוב ואותם פקידים עלומי שם הוא נכון (ואין לי ודאות שזו אכן האמת וכל האמת, שכן האמת נתונה לעיתים קרובות לפרשנות). במידה שכך הם פני הדברים, מתעוררת שאלת שלטעמי מצדיקה דיון ציבורי – למי אמורים פקידי האוצר להיות נאמנים?
נניח שיש להם עמדה מקצועית מסוימת. ונניח שהדרג הפוליטי מחליט אחרת מעמדתם. באופן עקרוני, הם אמורים לציית לדרג הפוליטי ולעשות את מה שנדרשו, בניגוד לעמדתם. לעניין הזה חייבים להיות גבולות גזרה, הלא כן? אם ניקח בהשאלה אנלוגיה מהעולם הצבאי, אם ראש הממשלה או שר האוצר מנחים את פקידי האוצר פקודה בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליה, הציבור צריך לצפות מפקידי האוצר לא לבצע, או להתפטר, נכון?
אז נניח שזה גבול הגזרה. מובן מאליו שעד לגבול הזה – שאיש לא טוען שהגענו אליו – יש הרבה שטח אפור שנתון לשיקול דעתם של הפקידים. בלינקוב, לאחר הקמת הממשלה היוצאת ואישור התקציב, החליט להתפטר והודיע כי הוא לא מוכן לקחת אחריות על התקציב שאושר אז בממשלה שכן לטענתו נעשו בו דברים שלא יעשו (במלים של בני אדם – חולק יותר מדי כסף בלי חשבון). אלא שזו לא חוכמה. בלינקוב הוא אדם אמיד עם נכסים רבים. עבורו ההחלטה להתפטר, הגם שאני מאמין שהגיע ממקום ערכי ואמיתי, קלה הרבה יותר מאשר עבור פקיד אוצר בדרג בינוני בגיל 32 עם משפחה צעירה לפרנס.

3.
אז מה התשובה לשאלה הזו – למי פקידי האוצר אמורים להיות נאמנים? האם נאמנות לפוליטיקאים שמינו אותם או שאחראים עליהם (או גם וגם) פירושה נאמנות לציבור? לסדר הציבורי ולמנהל תקין? ואולי זו רק נאמנות לעצמם, להמשך הפרנסה שלהם, ליכולת ההשתכרות העתידית שלהם? האם נאמנות לנבחרי הציבור משמעותה תמיד נאמנות לציבור? אני לא יודע מה התשובות לשאלות הללו, ואני די בטוח שלא יכולה להיות כאן תשובה אחת חד משמעית.
מרבית הפקידים שדיברתי איתם נזכרו בערגה במנכ"ל אוצר מיתולוגי (וראש אגף תקציבים קודם לכן), אהרון פוגל, שבימי ממשלת רבין היה עולה למהדורת הטלוויזיה המרכזית ומתבטא נגד ראש הממשלה בגלוי, בלי פחד. לא סתם כינה אותם רבין אחר כך (את הפקידים) "הפוגלים האלה". אבל האם זה המודל הנכון? בריונית כוחנית של פקידים? גם זה לא בטוח. מה שכן, אני לא בטוח שהקצה השני – פקידים שאומרים דעתם רק בפורומים מקצועיים סגורים ומקבלים בהכנעה כל מה שהדרג הפוליטי אומר – אני לא בטוח שהקצה השני עדיף.
וכאן צריך להגיד עוד משהו, שכבר יש לו ניחוח פוליטי. אותם פקידי אוצר, חלקם נמצאים באוצר שנים ארוכות מאוד וראו הרבה ממשלות באות והולכות, מדברים על רדיפה פוליטית. על כך שעל צמרת האוצר השתלטה כנופיה פוליטית, בכל מיני דרגים, שנאמנה לחלוטין לפוליטיקאים שמינו אותם, גם אם זה על חשבון נאמנות לציבור הרחב. מי שלא מזוהה עם הלך הרוח של המפלגה, נרדף. כך הם טוענים. אין לי הוכחות ממשיות לכך, וסביר להניח שלא יהיו, ולכן אני לא מרחיב על כך אלא רק כותב בתמצית. תחושת הרדיפה הזו, בהנחה שמשהו ממנה נכון ולא רק בדיות לב, מתקשר בדיוק לעניין הזה של התקרנפות אגף התקציבים. מנכ"ל האוצר לשעבר ירום אריאב, אמר לי על כך דברים מרומזים – אסור לדרג המקצועי לייפות את הנתונים בשביל לרצות את הדרג הפוליטי. אריאב לא נוקב בשמות, אבל הדברים ברורים. יש תחושה שבשנתיים האחרונות הנתונים יופו. ירון זליכה כתב על זה טור שלם. מזכיר קצת את ענייני דיסקין, רק במישור אחר – לא?

4.
תוך כדי כתיבת הפוסט הזה עלו באתרים כותרות על כך ששר האוצר שטייניץ תוקף חזרה את פקידי האוצר עלומי השם שהעזו להתבטא נגדו בימים האחרונים. "רק ראש הממשלה ושר האוצר קובעים את המדיניות הכלכלית", אמר שטייניץ (לא ברור לי איפה הוא אמר את זה, וכל הידיעות נראות בדיוק אותו הדבר כך שנדמה לי שיצאה הודעה לעיתונות, אני טרם קיבלתי אותה אם יצאה כזו. ואולי זה בכלל היה באחד ממשרדי הרדיו).
אז כתשובה לשטייניץ, הנה מה שאמר לי אתמול פקיד עלום שם ממשרד האוצר: "ראש הממשלה ושר האוצר לא יכולים ולא צריכים להתעסק בפרטים הקטנים של התקציב. יותר מזה, אין להם שום סמכות חוקית לשנות קביעות מקצועיות של משרד האוצר כמו תחזית ההכנסות. צריך להדביק להם את המספרים האלה בפרצוף ולגרום להם לעשות. ואם הם לא מוכנים, אז הפקידים צריכים להדליף את זה לציבור דרך התקשורת". אני בעד. אבל זו לא חוכמה, אני מהפוזיציה. כאזרח, הכוונה, לאו דווקא בתור עיתונאי.
אם הייתה עכשיו כנסת פעילה, ואם יו"ר הוועדה לביקורת המדינה היה מהווה אופוזיציה רצינית לממשלה, הוא היה מטיל על מבקר המדינה לבדוק לפרטי פרטים איך הגענו לגירעון תקציבי כל כך גדול. איך שומרי הסף – המקצועיים והפוליטיים גם יחד – איבדו שליטה על הוצאות הממשלה ועל הכנסותיה. אפילו אם זה לא היה משנה דבר, אפילו אם איש לא היה משלם בראשו, לפחות הציבור היה יכול לדעת. עד שזה יקרה, אם בכלל, לציבור נותר באקלים הנוכחי רק לקוות שפקידי האוצר ירהיבו עוז להדליף אוף רקורד לתקשורת. כי לדבר און רקורד כבר מזמן אין להם ביצים.