לפעמים, הממשלה עובדת לאט.
ממש לאט.
מה שלא מפריע לדרג הפוליטי לגזור קופון אחרי קופון אחרי קופון, על אותו הדבר בדיוק.
הנה דוגמא.

בדצמבר 2015, סביב דיוני התקציב וחוק ההסדרים לשנים 2015-2016, פרסמתי בכלכליסט (ובמקביל גם רוני לינדר-גנץ בדה-מארקר) ששר האוצר משה כחלון ושר הבריאות יעקב ליצמן סגרו ביניהם על תקציב נאה מאוד של 900 מיליון שקל לקיצור תורים במערכת הבריאות הציבורית. חוזר שנית, זה היה בדצמבר 2015, הנה הכותרת, בשביל שתאמינו לי:

זה לקח כמה חודשים מאז הפרסום הראשוני, אבל הסיכום הסופי בין השרים הגיע בפברואר 2016. ואחרי שהושג הסיכום על כמה כסף, כל מה שנשאר הוא להחליט איך מחלקים את הכסף (לקופות החולים ולבתי החולים).

אבל זה לקח זמן. המון המון זמן. הזמן הזה חלף, וחלף, וחלף, והכסף הגדול שהובטח למערכת הבריאות לא הגיע. רק בספטמבר 2016, כמה שנה אחרי הפרסום הראשוני, הוציאו משרדי הבריאות והאוצר הודעה חגיגית – תכנית הקיצור תורים יוצאת לדרך! סוף כל סוף הוחלט איך לחלק את הכסף, ולמי.
הנה הציטוטים של שר האוצר ושר הבריאות מההודעה המשותפת לעיתונות, בספטמבר 2016:

רק שאז לא קרה כלום.
לא הרבה, בכל אופן. משרד הבריאות התחיל לטפטף מעט כסף למערכת הבריאות, אבל מסתבר שבמשרד טרם החליטו איך להעביר את הכסף הגדול לשטח (לקופות החולים? לבתי החולים? היו מלא טיעונים לכאן ולכאן), וחוצמזה מרחו את הגיבוש של תקנות שהיו אמורות להיכנס לתוקף במקביל לתכנית הזו (להגבלת היכולת של הרופאים במערכת הפרטית לגרוף אליהם חולים מהמערכת הציבורית).

ושוב חלף זמן, המון המון זמן. ואז, ביולי 2017, יצאה עוד הודעה לעיתונות חגיגית ומשותפת ממשרדי האוצר והבריאות. תחת הכותרת שבישרה כי שרי האוצר והבריאות חתמו על התקנות לקיצור תורים, התבשר הציבור הישראלי – שוב – שהממשלה עומדת להשקיע 900 מיליון שקל בחיזוק מערכת הבריאות הציבורית. והנה שוב הציטוטים החגיגים של שרי האוצר והבריאות מתוך ההודעה לעיתונות:

מזהים איזה מוטיב חוזר?

והיופי? שזה לא נגמר כאן.
כי הכסף לא עבר.
בכלל.

עד השבוע. השבוע, בנובמבר 2017, סוף סוף, אפשר רק לקוות, הכסף סוף סוף התחיל לזרום. נובמבר 2017, כלומר שנתיים פחות חודש מהפרסום המקורי על התכנית הזו, הכסף (אינשאללה) יתחיל לזרום לשטח. ואם כבר מזרימים כסף, למה לא להוציא איזו הודעה חגיגית לעיתונות. וזה בדיוק מה שמשרדי האוצר והבריאות עשו השבוע. תחת הכותרת החגיגית "מוציאים לדרך את התכנית לקיצור תורים", אפשר היה למצוא ציטוטים חגיגיים גם של השרים עצמם. אני מניח שתזהו את המוטיב החוזר. הנה:

אני יכול רק לקוות שהתכנית הזו אכן סוף סוף תצא לדרך ותתחיל לעבוד, כי זו באמת תכנית חשובה מאוד למערכת הבריאות הציבורית, ולכיס של הציבור הישראלי, בלי ציניות. אבל אם לא, אם הכסף לא יעבור בגלל סיבות פנים-ממשלתיות, עד שמישהו יפתור עוד בעוד כמה חודשים, תהיו בטוחים שזו תהיה סיבה למסיבה, תירוץ טוב להוציא עוד הודעה חגיגית לעיתונות.

0.
לפני שלושה שבועות, אחרי חודשים של כיפופי ידיים גלויים יותר או פחות בין שר הבריאות יעקב ליצמן לבין אגף התקציבים במשרד האוצר, הפור נפל ושני המשרדים הודיעו בחגיגיות: סל התרופות יגדל בסכום של 550 מיליון שקל בשנה, בכל אחת מחמש השנים הקרובות. על אף שבמשרד הבריאות קיוו ליותר (וליתר דיוק, הם קיוו לתוספת של 600 מיליון שקל בשנה צמוד למדד בשביל לשמור על ערך הכסף), זהו הישג גדול מאוד.
ובכל זאת, לא הכל ורוד. המנגנון לתוספת הכסף שנבחרה על ידי אגף התקציבים במשרד האוצר מבטאת את התפיסה הוותיקה של האגף לפיה עליו לשים את ידו על כל בריכת כסף שיש, בשביל לעשות בה שימוש בהמשך. ובמקרה הזה, בריכת הכסף הזה היא הארנק שלכם.
היום, רגע לפני אישור הצעד הזה בממשלה, ואחרי לחץ מסיבי של קופות החולים, שר הבריאות יעקב ליצמן הודיע כי הוא חוזר בו מהעניין, וכי המימון לתוספת התקציב לסל התרופות צריכה לבוא מתקציב המדינה. הוא הודיע שהוא יתנגד לכל התקציב, וגם למהלך הזה. יש עוד המון סיבות להתנגדות של ליצמן, לא ניכנס אליהן כרגע, אבל ספציפית בנקודה הזו – אני חושב שהוא צודק. הנה מדוע.

צילום: עומר מסינגר

2.
בזמן שסל הבריאות הממלכתי מגיע לכ-45 מיליארד שקל, הביטוחים הפרטיים מגלגלים עוד כמה מיליארדים. על פי נתוני משרד הבריאות לשנת 2014 (הנתון העדכני ביותר שיש) הביטוחים המשלימים של קופות החולים מגלגלים עוד 4 מיליארד שקל.
על פי נתוני אגף שוק ההון במשרד האוצר ל-2015, הביטוחים הפרטיים של חברות הביטוח מגלגלים עוד 3 מיליארד שקל (מבלי לכלול את הביטוחים הסיעודיים שמגלגלים עוד 3.5 מיליארד שקל). בקיצור, יש פה יחד בריכת כסף נוספת של 7 מיליארד שקל, שגדלה במאות אחוזים בעשור האחרון.
למרות השליטה המלאה שיש לו בכספי סל הבריאות הממלכתי, למשרד האוצר אין יכולת ליהנות מבריכת הכסף של ביטוחי הבריאות. הכסף הזה יוצא מהארנק של הציבור ומגיע ישירות לקופות החולים או לחברות הביטוח, מבלי שהוא עובר בדרך במשרד האוצר. ובאגף התקציבים לא אוהבים דברים כאלה.
לכן, באגף התקציבים מיהרו לנצל את תוספת התקציב שהם העניקו לסל התרופות הממלכתי בשביל לדרוש תמורה: לשים יד על כספי ביטוחי הבריאות. ואמנם, מתוך התוספת של 250 מיליון שקל בשנה לסל התרופות (שעומד כיום על 300 מיליון שקל בשנה), רק 100 מיליון יגיעו מתקציב המדינה. היתר, 150 מיליון שקל בשנה, יגיעו מכספי ביטוחי הבריאות, כלומר מהארנק שלכם. באגף התקציבים קוראים לזה היטל. בפועל, זו רגל בדלת. או יותר נכון, זו העלאת מס סמויה של קצת יותר מ-2% מבלי להודות בכך.
זה לא סתם ניואנס. אם הממשלה היתה רוצה, היא היתה יכולה להגדיל את סל התרופות ל-550 מיליון שקל מתקציב המדינה ולא מהארנק שלכם. רק שזה היה קשה, כי זה היה מצריך את הממשלה לדיון אמיתי בסדרי העדיפויות שלה, ולהכריע כיצד יש לסדר אותם מחדש.
במקום לקיים את הדיון הזה, שרי האוצר והבריאות הצהירו בחגיגיות על תוספת לסל התרופות, כשהם מצניעים את העובדה שאתם תשלמו על התוספת הזו. הברירה היתה האם להשתמש בכספי המסים שכבר שילמתם, או להטיל עליכם מס נוסף. הממשלה בחרה באפשרות השניה, רק שהיא מסווה זאת היטב.

3.
בתכל׳ס, באגף התקציבים היו מעדיפים להעלות את מס הבריאות. מס הבריאות הוא מס פרוגרסיבי (עד רמת שכר של 35 אלף שקל בחודש). כלומר, העניים משלמים פחות, העשירים משלמים יותר. ההיטל על ביטוחי הבריאות עובד מעט אחרת, שכן גם אנשים מהשכבות החלשות מחזיקים בו (למעשה, כמעט כל היהודים מחזיקים בו, רק במגזר הערבי שיעור החדירה הוא נמוך יותר), ולכן הוא פחות צודק.
אבל באגף התקציבים ידעו שהם לא יכולים להעלות את מס הבריאות, כי שר האוצר שלהם משה כחלון לא היה נותן ידו לכך, בטח לא כשהוא מפמפם כל היום כמה הוא מוריד מסים. ברגע שהאופציה ללכת בדרך המלך ירדה מהשולחן, לאגף התקציבים לא נותר אלא ללכת עקום.
בינינו? פקידי האגף רואים בכך תועלת. כרגע, הוא רק טובל את הרגל במים. מס של 150 מיליון שקל על שוק שמגלגל 7 מיליארד שקל בשנה זה לא באמת מס משמעותי. אבל באגף התקציבים כמו באגף התקציבים מה שמתחיל בקטן יכול בקלות להפוך בחוקי ההסדרים בשנים הקרובות למס הרבה יותר משמעותי, שמוטל ישירות על הארנק של הציבור. בכל פעם תהיה תכלית אחרת, אבל העיקרון יישאר זהה: ברגע שאגף התקציבים זיהה פרצה לחסוך לעצמו להוציא כסף מהקופה ולהעביר את הנטל לציבור, הוא ינצל את הפרצה הזו.
להליכה העקומה הזו עלול להיות מחיר כבד. מדוע? משום שאם האוצר מתחיל לקחת כסף מהביטוחים המשלימים (והפרטיים), לביטוחים האלה יהיה פחות כסף לחלק לחולים. לפי נתוני משרד הבריאות, כרגע יש לביטוחים המשלימים את המרווח הזה בשביל לאפשר את תשלום המס מבלי לפגוע בשירותים שהם נותנים (את האפשרות לבחור רופא באופן פרטי, שירותי רפואה משלימה, תרופות מסוימות, רפואת שיניים וכו'). אבל אף אחד לא מבטיח שהמצב הזה ישאר על כנו.
אם השירותים הרפואיים האלה יתייקרו, הביטוחים המשלימים יתחילו לדמם כסף ולהיכנס לגירעון. מאחר שזה אסור על פי הוראות משרד האוצר, תהיה לקופות בחירה מתוך שתי אפשרויות: או לקצץ בשירותים לציבור, או להעלות את המחירים. הקופות לא יזדרזו לקצץ שירותים אלא ידרשו ממשרדי האוצר והבריאות לאשר לייקר את הביטוחים המשלימים.
וזו תהיה שעת המבחן האמיתית של האוצר: אם הפקידים לא יעמדו בלחץ של הקופות ויאשרו להעלות את המחירים, הרי שכל תוספת התקציב הזו לסל התרופות היתה בלוף. סתם העלאת מס מבלי להודות בכך.

4.
הדרך היחידה של האוצר להימנע מהפיאסקו הזה היא על ידי חיזוק מערכת הבריאות הציבורית והפיכה של הביטוחים המשלימים למיותרים. סעיף ההוצאות העיקרי של ביטוחי הבריאות הוא עבור שכר לרופאים מנתחים שמבצעים ניתוחים פרטיים בבתי חולים פרטיים ומייעצים ייעוצים פרטיים. יותר מ-2 מיליארד שקל בשנה מוקצים למטרה הזו, ומתגלגלים ברובם לכיסי קבוצה לא גדולה של רופאים.
במשרד האוצר והבריאות מבטיחים כבר יותר משנה להקצות כ-900 מיליון שקל בשלוש השנים הקרובות לטובת קיצור תורים לניתוחים מבוקשים בבתי החולים הציבוריים. אם המהלך הזה סוף סוף יצא לדרך ואכן יקצר את התורים, לציבור לא תהיה סיבה של ממש להשתמש בביטוחים המשלימים, וכך יתפנה שם הרבה מאוד כסף. הכסף הזה, אומרים באוצר, ישמש לאותו היטל שיגדיל את סל התרופות.
אגב, אפילו במקרה כזה, זה עדיין מס שמוטל ישירות על הציבור. משום שאם אכן התוכנית של האוצר תעלה יפה, והתורים יתקצרו והביטוחים המשלימים יהפכו למיותרים, אפשר היה פשוט להוזיל את המחיר שלהם בצורה ניכרת ולחסוך למעמד הביניים הרבה מאוד כסף כל חודש.
זה מה שקורה כשלאף אחד אין את האומץ הציבורי והפוליטי לקיים את הדיון הנדרש כל כך בסדרי העדיפויות, כלומר על המסים שכבר שילמנו. וזו בדיוק הסיבה שבגללה ליצמן הודיע שהוא מתנגד למהלך הזה, שהתוספת לסל הבריאות צריכה לבוא מתוך תקציב המדינה, מתוך המסים שכבר שילמנו, ולא מתוך מס חדש שמסווה את עצמו מאחורי מלים יפות.

שר האוצר משה כחלון חשף אתמול שוב טפח מהשיטה הכחלונית: בשביל להוציא לדרך פרויקט טוב במהותו, הוא לא חייב להיות מושלם, אלא מספיק טוב. אם צריך להתכופף מול הבנקים, בואו נתכופף, חבל לריב, העיקר שנתניע. זו הגישה שהוא הפגין בעת גיבוש הסיכום התקציבי מול משרד הביטחון, וזו הגישה שהוא מפגין עכשיו.
התקנות שכחלון חתם עליהן אתמול קובעות כי החל מינואר הקרוב, המדינה תתחיל לחסוך כסף לכל ילד, 50 שקלים בחודש. ברירת המחדל תהיה שהכסף יזרום לקופות גמל, וההורים יצטרכו לבחור רק באיזה בית השקעות (איזה כלים יש להורים טריים לדעת באיזה בית השקעות לבחור? שאלה טובה).
אבל, וזה חתיכת אבל, הורים שירצו בכך יוכלו לסמן בטופס במחלקת יולדות שהם לא מעוניינים בחיסכון בקופת גמל, אלא בפיקדון בנקאי. זו בדיוק ההתכופפות של כחלון. מה שנראה ברגע הראשון כמו הישג אדיר שלו אל מול הבנקים – הכניס אותם פנימה אבל לא לברירת המחדל – הוא בעצם התקפלות רבתי. למה? כי הוא לא רצה לריב עם יו״ר יהדות התורה יעקב ליצמן.

איך הבנקים בכלל הגיעו לתמונה?

לפרויקט חיסכון לכל ילד יש הרבה הורים רעיוניים שתובעים עליו קרדיט. יצחק הרצוג, עמותת ידיד, פרופ׳ מיכל גרינשטיין-וייס. הם כולם צודקים, כנראה. אבל מי שבסופו של דבר גרם לפרויקט הזה לצאת לדרך הם פקידי אגף התקציבים, שהעלו את הרעיון בפני שר האוצר כחלון, ויחד איתו הצליחו לשכנע את ליצמן להסכים לו. מבחינת ליצמן, מדובר בשינוי תפיסתי אדיר – כסף לעתיד במקום כסף להווה. העובדה שהצליח לשכנע את הרבנים להסכים היא הישג מדהים של הפוליטיקאי הכל כך אפקטיבי הזה.
מה שכן, להישג הזה יש מחיר. ליצמן הבטיח לרבנים שהכסף ייחסך בבנקים. לכן, למרות שמהרגע הראשון במשרד האוצר רצו שהכסף הזה ייחסך בקופות גמל, ליצמן המשיך ללחוץ על הבנקים. זה מה שהציבור החרדי מכיר, הוא לא מכיר את בתי ההשקעות, זה מה שהוא הבטיח לרבנים, ואין לו כוונה להתבזות מולם.
אז ליצמן לחץ בנקים (גם באגף החשבת הכללית חשבו שמוטב להכניס גם את הבנקים לתמונה), והפקידים באגף תקציבים לחצו קופות גמל, ובסופו של דבר כחלון הכריע: גם וגם. אז נכון, הבנקים הם לא ברירת המחדל, אבל זה סתם עלה תאנה. בפועל, יש להם כוחות אדירים שמיד נפרט בשביל להשתלט על חלק הארי של החסכונות האלה, נגד האינטרס הציבורי. כך בדיוק נראית ההתקפלות של כחלון, ועוד בפני מי שהוא עצמו שם על הכוונת – הבנקים.

למה הבנקים יילחמו על כל שקל?

למה במשרד האוצר מעדיפים שההורים יחסכו לילדים שלהם בקופות הגמל. מכמה סיבות. ראשית, בחיסכון לטווח ארוך, יש סיכוי גבוה יותר שחיסכון בקופת גמל ישתלם להורים (ולילדים) מאשר חיסכון בפיקדון בנקאי. בזמן שהריבית כיום בפיקדונות של הבנקים היא בסביבות 1%, השקעה ארוכת טווח בבורסה דרך קופת גמל עשויה להניב תשואה של 3%-4% בשנה, בממוצע. אחרי 20 שנה של חיסכון, ההבדל בכמות הכסף המצטבר בין שני התסריטים האלה הוא תהומי (ראו טבלה).
מה שכן, בחיסכון בקופות גמל כרוך סיכון, משום שזו השקעה בבורסה, והיא אינה ודאית כמו פיקדון בנקאי. זו גם בדיוק הנקודה שהבנקים יעוטו עליה, וינסו לשכנע באמצעותה את ציבור ההורים. ׳אל תסכנו את החסכונות של הילדים שלכם בבורסה, אתם יודעים איך זה ייגמר׳, יספרו פקידי הבנק להורים הטריים, וינסו לגרוף נתח כמה שיותר גדול מה-1.6 מיליארד שקל בשנה (לפחות) שיוזרמו לחסכונות האלה.
יותר מזה. נסו לדמיין זוג הורים טרי, מפוחד וטרוט עיניים, עומד במחלקת יולדות ומנסה למלא את הטופס הממשלתי לאן הוא רוצה להזרים את כספי החיסכון של הילד שזה עתה נולד. אין לו מושג באיזה בית השקעות לבחור, הוא לא מבין בזה כלום. הוא רק רוצה לגמור עם זה. את הבנק שלו, לעומת זאת, הוא מכיר.
ולכן, אפילו שהמחקרים מראים כי ברוב מוחלט של המקרים הציבור בוחר בברירת המחדל, לא משנה מהי ברירת המחדל, בסיפור הזה ייתכן שהציבור ינהג אחרת. זה תלוי מאוד במאמצים השיווקיים של הבנקים, ואין ספק שהם ישקיעו בכך מאמצים אדירים, אבל זה תלוי גם באופן שבו הממשלה תעצב את הטופס שיינתן להורים.
אם ברירת המחדל תהיה קופת גמל, אבל ההורים יצטרכו לבחור מתוך עשרה בתי השקעות שונים, סיכוי לא רע שהם יעדיפו פשוט לסמן את הבנקים שלהם וזהו. אם משרד האוצר רוצה שהכסף יילך לקופות הגמל, הוא צריך לחשוב טוב טוב איך הוא מהנדס את הטופס הזה. זה הזמן לקרוא לדגל לפרופ׳ דן אריאלי, או למומחה מוביל אחר לכלכלה התנהגותית.
בזמן שבמשרד האוצר יחשבו על הטופס, הבנקים יתכוננו לקרב בוועדת הכספים. הם ינסו לשכנע את חברי הכנסת בכל דרך שברירת המחדל צריכה להיות חיסכון בבנקים, או שלא תהיה ברירת מחדל כלל, שההורים יבחרו. כל התקפלות כזו בפני הבנקים, רק תגדיל את הנתח שלהם בחסכונות הילדים עוד.
בסוף היום, לבנקים משתלם מאוד להילחם על הכסף הזה. מדובר ב-1.6 מיליארד שקל בשנה שיזרמו בוודאות לחסכונות האלה, ולתקופה של 20 שנה. הוודאות הזה שווה הרבה מאוד כסף לבנקים. מלבד זה, כל ילד שהם יצליחו לשים את ידם על כספי החיסכון שלו הוא לקוח פוטנציאלי לעתיד. כזה שלוקח הלוואות ולוקח משכנתא ומנהל חשבון עובר ושב עם מינוס סביר שהבנקים נהנים מהריבית עליו. לא שווה להילחם על 2.7 מיליון לקוחות פוטנציאלים כאלה? שווה מאוד.
במשרד האוצר צריכים להגיד בקול רם וברור: אם היינו רוצים שהילדים יקבלו סכום מסוים של כסף בגיל 20, לא היה צורך בכל הסיפור הזה של חיסכון, פשוט היינו נותנים להם 20 אלף שקל בגיל 20. כך זה עובד בדיוק עם הפיקדון לחיילים המשוחררים.
המדינה רוצה לעודד דפוסי חיסכון, ולאפשר להורים הזדמנות לעשות מהכסף הזה יותר כסף. חסכונות בבנקים הם פשוט אינם הפתרון לשם כך. ההתקפלות הזו של כחלון תקשה מאוד על משרד האוצר לשכנע את הח״כים לעמוד איתנים אל מול לחצי הבנקים.

איך הפרויקט ישנה את דפוסי הציבור?

באוצר היו מעוניינים להשתמש בפרויקט חיסכון לכל ילד בשביל לעורר את החשיבות לחיסכון בקרב קבוצות גדולות באוכלוסיה, שהיום לא חוסכות כסף לילדים. כלומר, שהמשפחות לא יסתפקו ב־50 שקלים שנכפים על המדינה לשלם, אלא יגדילו את הסכום ויצרו אפיקי חיסכון נוספים.
באוצר חושבים שעצם העובדה שההורים יתחילו לקבל מגופי החיסכון, לא משנה אם מבנקים או מקופות גמל, את הדיווח השנתי על היקף החיסכון שהגיעו אליו, הדבר יעורר את המודעות בקרבם. רק שהמציאות מעידה כי התקווה הזו של פקידי משרד האוצר היא תקוות שווא.
גופי הפנסיה שולחים כבר היום את הדיווחים השנתיים שלהם לציבור והוא אינו קורא, וחלק גדול ממנו אף לא פותח את המעטפה או מתקשה להבין מה כתוב.
אם במשרד האוצר חפצים להגיע באמת לאותן אוכלוסיות, הם יכולים לעשות משהו אחר. למשל, המשרד יכול להכריז על תחרות לעיצוב טופס הדיווח השנתי על החיסכון לילדים לסטודנטים בשנה האחרונה באוניברסיטאות ומכללות ולהגדיר למשתתפים לעצב את הטופס שיפנה לילדים. כך, הטופס יסביר להם כמה כסף יש להם ומה הם יכולים לבקש מההורים על מנת להגדיל את הסכום. תהליך כזה יכול להיות פרודוקטיבי הרבה יותר מאשר עוד כמה דיונים של כמה פקידים בירושלים שחושבים כיצד לעצב את הטופס.

איך ניתן להשתמש בכסף בצורה טובה יותר?

מתחת לרדאר, פרויקט חיסכון לכל ילד הוא גם הזדמנות נהדרת גם בשביל להתמודד עם פצצת הזמן המתקתקת של הפנסיה. ההחלטה של שר האוצר שברירת המחדל לחיסכון תהיה בקופות גמל להשקעה, היא צעד חשוב בכיוון הזה.
ילד שיגיע לגיל 21 יוכל לצבור חיסכון של 30–40 אלף שקל (בהנחת תשואה של 3%–4% בממוצע לשנה, והפקדות של 100 שקל בחודש). אם הילד יחליט שהוא לא מושך את קופת הגמל שלו אלא משאיר אותה עד הסוף, עד לגיל הפרישה ממש, הוא ייהנה מהטבות מס מפליגות.
בחיסכון לפנסיה, בגלל שמדובר בחיסכון ארוך טווח עם אפקט ריבית דריבית (מצטברת) חזק מאוד, חשוב לצבור כמה שיותר כסף, וכמה שיותר מוקדם. לכן, ילד שיתחיל לחסוך לפנסיה כשיש לו 30–40 אלף שקל בתור התחלה, ימצא שהוא יכול לפרוש בגיל מוקדם יותר מילד שההורים שלו לא עשו את זה, או לחילופין, לפרוש באותו הגיל אבל ליהנות מרמת חיים גבוהה יותר.
העניין הוא שאין הרבה סיכוי שילדים בני 21 יקבלו החלטות לגבי העתיד שלהם בגיל 60 ומשהו. זה פשוט לא עובד ככה, אף ילד לא חושב ככה. אם האוצר מצפה שזה מה שהילדים יבחרו, שיחשבו מחדש. אם יש להם כוונה אמיתית לאפשר להפוך את כספי החיסכון הזה לחיסכון פנסיוני, הם צריכים להשאיר את ההורים בתמונה.
לא שילדים בני 21 מקשיבים בהכרח להורים שלהם, אבל כך לפחות יש סיכוי שמשהו מזה יתממש, ורמת החיים העתידית של הילדים האלה תוכל לגדול בצורה משמעותית. גם זה חתיכת אתגר שמונח לפתחו של משרד האוצר.

גרסה מעט קצרה יותר התפרסמה הבוקר בעיתון. תודה לירדן על העריכה הטובה.

פרולוג
ב-4 בדצמבר 2007, עת הייתי עיתונאי בן שלושה שבועות בלבד, נכחתי בדיון בוועדת הכספים. היה זה אחד הדיונים הראשונים שיצא לי לצפות בהם בגוף ראשון, והוא היה כל כך עוצמתי, כל כך תיאטרון-אבסורדי, שהוא הותיר בי רושם עז.
בימים אלה, כשאני מחפש ברשת חומרים מחומרים שונים, פתאום נתקלתי בפרוטוקול של הדיון ההוא. קראתי שוב ושוב, ונזכרתי עד כמה הזוי היה הדיון ההוא.

רקע קצר
הדיון היה חלק מדיוני חוק ההסדרים לשנת 2008. הדיון הספציפי הזה הוא על אחד הפרקים המורכבים והקשים ביותר בחוק ההסדרים, שעיקרו הסדרת שיטת ההתמחרות בין קופות החולים לבין בתי החולים. סביר להניח שיש בערך 14 אנשים במדינה בכל רגע נתון שבאמת מבינים לעומק את העניין הזה, רובם ככולם לא נכחו בחדר במהלך הדיון, וממילא לאף אחד מהם אין זכות הצבעה בכנסת ישראל. מתוך הח"כים שנכחו בדיון, אני ספק אם מישהו מלבד יעקב ליצמן וחיים אורון הבינו משהו בנושא. אבל זה לא באמת משנה, שכן הדיון היה בעיקר בשביל הפרוטוקול, שכן ממילא בעת ההצבעות הגיע יו"ר הקואליציה דאז אלי אפללו, על שפמו ופמלייתו, כשהוא מחליף כמעט את כל חברי הוועדה בח"כים צייתניים מהקואליציה על מנת לוודא שהסעיפים מאושרים בלי בעיה.

השורה התחתונה, למי שלא יצליח לצלוח את השורות הבאות, היא כזו: מבחינת האוצר, אסור שיהיה היצע גדול מדי של שירותי בריאות, שכן – רחמנא ליצלן – התושבים עוד ירצו להשתמש בהיצע השירותים הזה (למשל, במכשירי MRI). לכן, מבחינת האוצר, צריך לוודא שההיצע לא משתולל. והואיל וההיצע הוא בתי החולים והרופאים שבו, צריך לוודא שמי שמשלם את החשבון (קרי, קופות החולים, שממומנות בידי הציבור) לא מתנדב לשלם יותר מדי. ואיך עושים את זה? יוצרים מנגנון שבו לא משתלם לקופה לממן יותר מדי שירותי רפואה לחולים, על ידי העלאת המחירים של אותם שירותים. פשטות מופלאה. וכעת לגרסה הארוכה.
להמשך קריאה ←