מה חושבים הרופאים על מה שאני חושב על רפואה פרטית/ציבורית

0.
לפני שבועיים פרסמתי במוסף של העיתון כתבה שעוסקת בעלייתם של ביטוחי בריאות מזן חדש – כאלה שרוכבים על רמת השירות הנמוכה במערכת הבריאות הציבורית ומעניקים את אותם הדברים שיש בסל הבריאות הממלכתי, רק ברמת שירות גבוהה יותר. הכתבה נמצאת כאן.
בעקבות הכתבה פנתה אלי ד"ר רות גור, נוירוכירורגית ורופאה בכירה במרפאת הכאב בתל השומר, וכתבה לי את הדברים הבאים (היא כתבה אותם גם בפייסבוק שלה). קיבלתי את רשותה לפרסם כאן את התגובה שלה (אחרי שקיבלה את אישור בית החולים).
קריאה נעימה.

===
מה לא בסדר אם בכלל ברפואה פרטית?
===

אמש פורסם מאמר בכלכליסט שנכתב ע"י עיתונאי שעבר חווית אשפוז לפני כשנה עקב דימום תת עכבישי – בהקשר של הצעת ביטוח בריאות פרטי מחברה מסחרית.
נושא הרפואה הפרטית ומצב הרפואה הציבורית בישראל נמצא במודעות הרופאים מזה למעלה מעשור – אז נעשה ניסיון לשפר את המצב במסגרת ההסכם הלפני אחרון – ניסיון שנכשל לגמרי. במסגרת ההסכם האחרון נעשה ניסיון נוסף – שאף הוא במבחן התוצאה נכשל: תוספת שהובטחה של כ- 1000 תקנים לא ניתנה במלואה, סיוע ע"י תמריצים החל לקרום עור וגידים ונכשל ובסופו של דבר למרות הגידול באוכלוסיה – התקנים נותרו כשהיו ומקצועות המצוקה ממשיכים להעמיק את מצוקתם, ואנו – אנא אנו באים?
קשה מאד לקרוא כתבה כזו – קשה שבעתיים כאשר כל רופא העובד במדינת ישראל יודע, כי הזמן לחולה הולך ומתקצר המשימות הולכות ומתרבות וכולנו עובדים בשיטת כיבוי השריפות. לא משנה באיזו פרקטיקה עסיקנן – גם אם מדובר בפתולוגיה – התורים ארוכים. המשימות אינסופיות. כל רופא עמוס לעייפה מטפל מעבר לכל המנהלות והאדמיניסטרציה – ביותר חולים, עם פחות רופאים שיחלקו איתו את העול, ביותר משימות, ביותר מכשור, בידע יותר גדול בצורך גדול יותר ללמוד וללמד – ומתי נותר זמן?
כאשר אני התחלתי התמחות – המחלקה שלי כללה את הילדים . היו 4 מיטות טיפול נמרץ. 35 מיטות סה"כ וחדר ניתוח 3 פעמים בשבוע. היה חדר מיון אחד וחדר טראומה אחד. גם כמות היעוצים מחוץ לבית החולים היתה סבירה. כאשר אני סיימתי התמחות – על אותו הצוות בדיוק היו 49 מיטות, 8 מיטות טיפול נמרץ, כמו כן היו עוד 8 מיטות בילדים שתי מיטות טיפול נמרץ בילדים. בנוסף עמדו תחתי כבר שני חדרי מיון כ"א עם חדר טראומה משלו. ימי הניתוחים היו פעמיים בשבוע 2 חדרים במקביל ו- 3 פעמים בשבוע רק חדר אחד. ממצב בו ניתחנו 3 פעמים בשבוע בלילה הגענו לשני ניתוחים בלילה בממוצע. ללא שינוי בכמות התורנים והכוננים וכמות הרופאים הכוללת – עם ירידה קשה במספר המתמחים. עדיין קיימים אותם סטונדטים לרפואה וסיעוד. אותם רוטציונרים. אבל לג'ורנל קלאב יש דרישות גבוהות יותר שכן יש יותר ג'ורנלים וכעת כל תת מקצוע יש לו ג'ורנל משלו. גם החולים שלנו – אינטיליגנטים. הם הגיעו אלינו לאחר התייעצות עם כמה רופאים וירטואליים, אחרי שקראו באינטרנט בויקיפדיה בפורומים שונים. אחרי שכבר התייעצו, בררו היטב את הכל – ואז הם רוצים לשמוע. ואחרי שהם שומעים הם הולכים לברר ורוצים לשמוע עוד. אבל מהמצב שתארתי – יש לנו הרבה פחות זמן להקדיש להם מלכתחילה .

בא הכתב הנחמד, ואין לי שום ויכוח איתו. אכן זה המצב בנוירוכירורגיה. אין לי ויכוח, ואני מאמינה שזה השירות שהוא קיבל. מאידך – אין זה נובע מתאוות בצע שלנו אין לכך שום קשר. גם לולא היתה רפואה פרטית – זה לא היה נראה אחרת בשעות הבוקר כיוון שכדי שזה יראה אחרת – המדינה חייבת להוסיף כ- 7000 תקנים ולרענן את התקינה אחת לחמש שנים לפחות. כולנו יודעים שאם המדינה הבטיחה להוסיף 1000 תקנים תוך עשור – אין סיכוי שדבר כזה יתרחש ועד השביתה הבאה – יהיו חסרים 10000 רופאים כלומר המצב רק יחמיר.

המדינה קופצת את ידה. ועדיין הציבור – כמו אותו כתב – חושב שאנחנו צריכים להמשיך לעבוד בהתנדבות עד טיפת דמינו האחרונה. זאת למרות שאותו ציבור תמך בלעג לאיד בדרישה לחתום על שעון נוכחות – ובכך חתם את הגולל על האמון ועל האלטוריאיזם. המדינה כעת מתחשבנת עם כל רופא על כל דקה – והרופאים שעדיין מרוויחים את אותם סכומים מגוחכים ונמצאים במקום האחרון במדינת ישראל מבחינת הסדרים פנסיוניים מוצאים את עצמם רבים על קבלת תמורה לשעה נוספת כשכל עלות השעה הזו היא כ- 45 ש"ח לכל היותר.

יוצא הכתב – וטוען שאנחנו חמדנים – הנה ההוכחה הניצחת! בבוקר אנחנו כאילה ואחר הצהריים אנחנו כאילה. יוצא מצב שהכתב הנחמד צודק בעובדות וטועה לגמרי בפרשנות ולפיכך בהבנה שלהן. האשמה שלו אותנו ואת חמדנותינו הינה טעות בעליל. הביקורת מופנית כמו תמיד – לאנשים הלא נכונים. ושוב יצאנו הרעים כאשר אנחנו בעצם הקורבן של המערכת. כמה נוח לכל הצדדים! המדינה תוכל להמשיך באין מפריע ובאין מתן דין וחשבון לעשוק את הציבור ואנחנו נישא בביקורת!

אז אחת ולתמיד:
כאשר אנו עובדים בשירות המדינה – בין אם זה ישירות או דרך קופת החולים – מי שמכתיב לנו כמה חולים לראות ואיך לעבוד זה המדינה. היא עושה כן ע"י ההסכמים אך לא רק. גם ע"י הכתבת כמות האוכלוסיה לתת לה שירות ( לפי קביעת כמות ע"י הכתבת שעות העבודה (ע"י אי מתן שעות נוספות) גם ע"י הכתבת כמות הרופאים הנושאים בעול (ע"י הכתבת התקנים) והכתבת העול ע"י קביעת מספר מיטות האשפוז וכן הלאה.
כאשר אדם מסיים את שעות עבודתו הוא חופשי לנפשו.

אחת ולתמיד – מותר לרופא לצאת בתום יום עבודתו ולעשות בזמנו החופשי כל העולה על רוחו – בין המדובר הוא בלשבת עם ילדיו/נכדיו בפארק, או להשלים הכנסה בכל דרך שנראית לו בשל השכר הבזוי שהוא מקבל. זכותו להשכיר את עצמו כעוזרת בית אם בא לו וזכותו המלאה לעשות לביתו מהמקצוע אותו רכש בדם יזע ודמעות. אחת ולתמיד בין אם הוא ישב בפארק ובין אם הוא ישב במרפאה הפרטית – הוא לא ישב יותר שעות בעבודה – שכן העבודה לא מוכנה לשלם על שעות נוספות, ועל כן אין לו מה להשאר שם. ואם הוא עובד אחר הצהריים כרופא זכותו להחליט כמה שעות הוא מעוניין לעבוד כמה חולים הוא מעוניין לקבל מה הוא עושה באופן פרטי או לא. וכמה כסף הוא לוקח על כך.
לא רק זאת אלא זאת – בשל המצב הפסניוני החמור אליו נקלעו רוב הרופאים לא רק זכותו אלא לרוב זה הכרח עבורו ולו כדי לאפשר לעצמו חיים סבירים בעת זיקנה לעבוד כדי להשלים הכנסה. משכורת של רופא בשירות המדינה, רופא בכיר, היא כ – 7000 ש"ח לחודש למשרה מלאה לצרכי פנסיה. בכיר אשר לא יעבוד בתורנויות/כוננויות/פרקטיקה פרטית – ימצא את עצמו בפייסבוק כקשיש נזקק שמרימים לו תרומות כדי שלא יוציאו אותו מביתו.

זה היה הדבר שהיה כה חסר לי בכתבה.
זו היתה הנקודת המבט אותה לא ראה הכתב כלל – אותו כתב שהיה מרוכז בעצמו ובכסף ששילם כדי לקבל שירות טוב ממה שהמדינה החליטה לספק לו תמורת מס של כ- 400 ש"ח לחודש. אותו כתב שלא ספר ממטר את כמות שעות העבודה ביממה של הרופאים ששמרו עליו שישאר בחיים ורק עם כאב ראש. שלא ראה – אולי לא יכל היה לראות את כל שכניו החולקים איתו את אותו הרופא התשוש. חסרה לי נקודת מבט קצת יותר רחבה של כתב במדינת ישראל. חסר לי האיזון של הצד שכנגד שכבכל ויכוח פוליטי מקפידים עליו אבל כשהכתב מעורב אישית מדוע להכניס את הצד השני? זה מפריע להעברת המסר הנקי.

כשם שזכותו של הכתב לבחור במה להשקיע את כספו כך גם זכותו של כל אדם וכל רופא להתפרנס בכבוד וזכותו של כל אדם כולל רופא להיות חופשי בהחלטתו מה לעשות בשעותיו הפנויות. בכל תלונה או טענה לגבי קבלת תמורה הולמת לתשלומי העתק שמדינת ישראל חומסת מתושביה תמורת שירותי הבריאות שהיא מנפקת יש לפנות לגורמים הבאים:
ראש ממשלת ישראל.
שרת הבריאות.
שר האוצר.
מבקר המדינה.
בג"צ.
המפקח על הביטוח (זה ביטוח בריאות ממלכתי – אחרי ככלות הכל – לא?)

הגיע הזמן כתב יקר וחביב שתושבי מדינת ישראל יקחו את האחריות המינימלית לבריאותם, יפסיקו לשבת על הכורסא ולדרוש השכם והערב "מגיע לי" ויצאו לעשות מעשה כדי לקבל את מה שלדעתם מגיע להם. וכל עוד לא עושים בנידון זה דבר אלא רק יושבים ומקטרים מזווית מאד צרה של "מגיע לי" – יוצא שכרכם בהפסדכם – כי מלשבת ולומר "מגיע לי" איש עוד לא קיבל דבר.

ד"ר רות גור

כל האינטרסים מובילים לשר"פ

0. כל האינטרסים מובילים לשר"פ
הבוקר התפרסמה בעיתון כתבה שלי שממפה את האינטרסים מאחורי הקרב החם ביותר במערכת הבריאות בימים אלה – הקרב על השר"פ. על קצה המזלג: שרת הבריאות הקימה ועדה ציבורית שהיא עומדת בראשה שהנושא המרכזי שהיא דנה בו הוא האם לאפשר לבתי החולים הציבוריים – איכילוב, תל השומר, רמב"ם וכו' – להציע לחולים לבחור את הרופא המנתח שלהם תמורת תשלום. בקיצור, האם לאפשר לעשות ניתוחים פרטיים לא רק באסותא (ובהדסה בירושלים) אלא גם בכל בתי החולים האחרים.
הקרב הזה רווי יצרים כמו שרק במערכת הבריאות יודעים לעשות. בעוד רגע כולם יתחילו לדבר נגד כולם בגלוי, בינתיים הם מדברים בעיקר מאחורי הקלעים.
אז בינתיים הכנתי מיפוי אינטרסים. הגרסא שהתפרסמה בעיתון הייתה מהודקת בהרבה, כי הגרסא המקורית הייתה ארוכה מדי, הרבה יותר מדי. אבל באינטרנטים אין מגבלת מקום, אז אני מפרסם כאן את הגרסה המקורית.
המסקנה שלי: בערך כל השחקנים והגופים בזירה הזו נגועים בניגודי עניינים עם עצמם. ולכן, לדעתי, זה מוביל לכך שהוועדה תמליץ על שר"פ במתכונת חלקית. מצומצמת. רק בפריפריה. רק בסופי השבוע. רק בבית חולים אחד כפיילוט לכמה שנים. לא יודע, משהו כזה. המלצה כזו, אם תתקבל, תהיה בבחינת ניצחון גדול מאוד למנהלי בתי החולים במרכז – בעיקר איכילוב ותל השומר – שדוחפים להכנסת שר"פ בכל מאודם. מבחינתם, לתקוע רגל בדלת זה כמו לכבוש את הפסגה ממש. כי אחרי הרגל בדלת, כל מה שצריך זו סבלנות. הדברים כבר יקרו מעצמם. ככה זה עובד במערכת הבריאות.

קריאה נעימה.
להמשך קריאה

להיכנס בהם

1.

השבוע פורסמו שני מסמכים חשובים. הראשון – חוק ההסדרים – עשה המון רעש, ואולי אפילו יוציא אנשים להפגין במוצאי שבת. השני, התפרסם בקול נפיחה רכה, כמעט היה כלא היה. וזה חבל, וזה מוזר. כי אם כבר יש מסמך שהיה צריך להוציא אנשים לרחובות הרי שזהו המסמך השני – דוח מבקר המדינה.

דוח מבקר המדינה, כמו תמיד, מקיף המון ליקויים באופן שבו הממשלה פועלת, באופן שבו היא מבזבזת את כספי המסים שאנחנו משלמים, באופן שבו פקידי ציבור נוהגים בכספי המסים שלהם כאילו היו מן משמיים ולא באו מכיסם של עובדים שעבדו קשה בשביל מטה לחמם. מתוך כל הסיפורים שבדוח מבקר המדינה, אני רוצה לספר לכם סיפור אחד. זהו סיפורה של התערבבות מערכת הבריאות הפרטית במערכת הבריאות הציבורית, והאופן שבו אנחנו – הציבור – משלמים את מחיר האינטרסים של אנשים אחרים.

2.

הסיפור הזה מתחיל בכם. מדי חודש יורד לכם כסף מהמשכורת למס בריאות – כמה מאות עד אלפי שקלים, תלוי בגובה המשכורת שלכם. מס הבריאות הזה מממן את מערכת הבריאות הישראלית. את בתי החולים הממשלתיים, את קופות החולים. הוא מממן את סל הבריאות הממלכתי. זה שמאפשר לכם להיכנס לבית חולים ציבורי ולקבל טיפול מבלי לשלם עליו (בהנחה שתקבלו הפניה מקופת החולים).

אבל פה זה לא נגמר. משום שסביר מאוד להניח שאם אתם קוראים את השורות האלה, שיש לכם ביטוח משלים בקופת החולים שלכם. ל-73% מהאוכלוסיה יש ביטוח משלים כזה, ואם בודקים רק את האוכלוסיה היהודית, קל וחומר במרכז הארץ, קל וחומר כזו שהכנסתה גבוהה מהממוצע, האחוזים האלה גבוהים בהרבה. בקיצור, אתם משלמים כל חודש כמה עשרות שקלים – ואם אתם כבר משפחה אז כמה מאות שקלים – לקופת החולים שלכם, על הביטוח המשלים. למה אתם משלמים את הכסף הנוסף הזה אם כבר ממילא אתם משלמים – והרבה – מס בריאות בכל חודש? מכל מיני סיבות. חלקכם פשוט לא יודעים, חלקכם חושבים שזה ייתן לכם שירות מועדף בקופת החולים, חלקכם חושבים שהכי טוב להיות מכוסה כמה שיותר, וחלקכם מעוניינים בביטוח הזה משום שאתם מעוניינים שתהיה לכם האפשרות להפעיל את השירות העיקרי שהביטוח הזה מציע – לבחור מי יהיה הרופא שינתח אתכם ביום שתצטרכו לעבור ניתוח. שימו לב – רק ניתוח מתוכנן, לא ניתוח חירום. ורק בבית חולים פרטי, לא בבית חולים ממשלתי. למשל, ניתוח קילה, או ניתוח כפתורים לילד, או הסרת פוליפים, או משהו כזה. אם אין לכם ביטוח משלים מקופת החולים (או ביטוח פרטי מחברת ביטוח) לא תוכלו לבחור את המנתח שלכם. תצטרכו להגיע לבית החולים, ומי שיהיה, הוא שינתח. פעם זה יהיה הרופא הבכיר, ופעם המתמחה.

3.

ועכשיו הסיפור הזה מקבל טוויסט, ועליו כותב מבקר המדינה. נניח שאתם חולים. אתם הולכים לקופת החולים שלכם, או למרפאת חוץ של אחד מבתי החולים, בשביל לראות רופא מומחה. אתם תשלמו על השירות הזה כמה עשרות שקלים השתתפות עצמית. שימו לב, מדובר בכסף נוסף על מס הבריאות ששילמתם, ועל הביטוח המשלים שאתם משלמים כל חודש.

אז הגעתם לרופא המומחה, והוא בדק אתכם, ואבחן אתכם, והמליץ על פעולה כירוגית פשוטה ולא מסובכת. למשל, הסרת שקדים, או ניתוח קטרקט. משהו כזה, פשוט. ומי ינתח? הרופא, במקרה, ממליץ על עצמו. הוא מוכן לנתח בשמחה. וכאן בדיוק מתחיל ניגוד העניינים. אם תרצו שהרופא ינתח אתכם בבית החולים הממשלתי – זה אסור. בבתי חולים ממשלתיים אסור לבחור את הרופא. אז מה עושים? הרופא יגיד לכם שאם אתם רוצים שהוא ינתח אתכם, הוא ולא שרף, תוכלו לעשות זאת בקלות בבית חולים פרטי. באסותא רמת החיל, למשל. תקבעו יום ושעה, תבואו, צ'יק צ'ק ניתוח, ושלום על ישראל. למה לחכות כמה חודשים לתור בבית חולים ממשלתי ועוד מבלי שאתם יודעים מראש מי ינתח אתכם? הרי בשביל מה עשיתם ביטוח משלים (או פרטי), אם לא בשביל זה?

אז אתם קובעים עם הרופא לניתוח פרטי בבית חולים פרטי. הרופא מרוויח מהסידור הזה, משום שהוא מקבל תשלום – מקופת החולים שלכם או מחברת הביטוח שלכם – גבוה יותר מאשר שהיה מקבל לו היה עושה את הפעולה הזו באופן שגרתי בבית החולים הממשלתי. ואתם הרווחתם כי קיצרתם את התור ויכולתם לבחור את הרופא. הניתוח, אגב, יעלה לכם עוד כסף. השתתפות עצמית.

אחרי הניתוח צריך לעשות מעקב. מי יעשה מעקב? הרופא שניתח כמובן. איפה הוא יעשה את המעקב? בבית החולים הממשלתי או בקופת החולים שלכם, היכן שנפגשתם מלכתחילה. והנה, המעגל הושלם.

שימו לב מה קרה כאן בדרך – שילמתם מס בריאות, שילמתם ביטוח משלים, שילמתם השתתפות עצמית על ההתייעצות עם הרופא המומחה, שילמתם השתתפות עצמית על הניתוח הפרטי בבית חולים פרטי, וחזרתם לרופא לאחר הניתוח לבית החולים הציבורי. בדרך, הרופא היה בניגוד עניינים – הוא ממליץ על ניתוח ומשתלם לו לדחוף אתכם לעשות את הניתוח באופן פרטי כי ככה הוא מרוויח יותר – והמערכת הציבורית מימנה את הרווח הזה, משום שאת האבחון הראשוני ואת הביקורת לאחר הניתוח הוא עשה בבית החולים הציבורי. כלומר, במתקן שאת הקמתו והחזקתו שילמתם מכספי המסים שלכם, בדיוק כמו שמימנתם מכספי המסים שלכם את הכשרתו של הרופא, ואת צבירת המוניטין שלו (במערכת הציבורית). כך המערכת הפרטית, נניח אסותא, מנצלת את המשאבים של המערכת הציבורית שאתם מימנתם. ואתם נדרשים לשלם פעמיים, ויותר.

אם המצב הזה נראה לכם הגיוני, סביר, ממש בסדר, מה בכלל הבעיה, תחשבו על האלטרנטיבה. תחשבו שהייתם יכולים ללכת לאותו רופא – בקופת החולים או בבית חולים ממשלתי – לקבל אבחון, לקבל הפנייה לניתוח תוך פרק זמן קצר בבית החולים הממשלתי, לעבור את הניתוח בלי לשלם שקל, מיד לאחר מכן לעבור ביקורת באותו בית חולים, ושלום על ישראל. כשאת כל הסיפור הזה מימנתם רק ממס הבריאות שלכם וזהו זה, אף לא שקל נוסף. מה רע?

3.

ומה בעצם עשה מבקר המדינה? הוא בדק כמה זה קורה. אנשי מבקר המדינה פנו לשלושה מרכזים רפואיים גדולים (לא כתוב בדוח מי אותם מרכזים, אבל אני אנחש שמדובר באיכילוב, תל השומר ואולי רמבם או בית חולים גדול אחר באזור המרכז) וביקשו לקבל את רשימת כל הביקורים שנעשו במרפאות חוץ מסוימות באותם בתי חולים במשך תקופה של שנה וחצי. אחר כך הם הצליבו את הרשימות האלה אל מול רשימות הניתוחים שמומנו באמצעות הביטוחים המשלימים של קופות החולים.

ומה גילה המבקר? אני לא יודע מה היה גודל המדגם שלו (זה לא מפורט), אבל המבקר מציין שעשרות חולים שנבדקו במרפאות חוץ של בתי החולים הממשלתיים נותחו לאחר מכן, בסמיכות זמנים, באופן פרטי על ידי אותו הרופא שבדק אותם ואבחן אותם בבית החולים הממשלתי. ולאחר מכן, כך כותב המבקר, אותם חולים הגיעו לאותם הרופא למעקב וביקורת בבתי החולים הממשלתיים.

ומה היה לאגף התקציבים במשרד האוצר להשיב למבקר המדינה על הסיפור הזה? "נושא זה טעון דיון ורגולציה. בנוסף למוניטין הנלווה למשרה בבית חולים ציבורי שמגדיל את הביקוש לפרקטיקה הפרטית של הרופא, קיים חשש כי רופאים מנצלים את עבודתם בבית החולים הציבורי לגיוס לקוחות לפרקטיקה הפרטית מקרב המטופלים במחלקה בבית החולים. כך מנוצלים תשתיות ומשאבי המערכת הציבורית ליצירת ביקושים למערכת הפרטית, תוך פגיעה בשירות הניתן במערכת הציבורית". נו, ועשיתם עם זה משהו?

4.

הסיפור הזה מכעיס אותי מכמה סיבות, ובעיני, הוא דוגמא לדברים שמתדלקים את הזעם של הציבור הישראלי, ובצדק. אנחנו משלמים מסים, פעולה שאין להקל בה ראש כשהמחירים מסביב רק עולים והמשכורות לא, ועם זאת משהו בשירותים שאנחנו מקבלים דפוק. אם אנחנו רוצים שירות רפואי נורמלי – כך אנו מרגישים – אנו צריכים לכסות את עצמנו בשכבות של ביטוחים, ולשלם עוד ועוד מכיסנו בשביל לקמבן את המערכת ולהעדיף שירות פרטי על ציבורי, על אף שמימנו כבר את השירות הציבורי, ובדרך כל בעלי האינטרס – הרופאים, בתי החולים הפרטיים, קופות החולים – מרוויחים על חשבוננו.

ומה עושה המדינה בתמורה? מה עושים שר ומשרד האוצר בחוק ההסדרים? מעלים לנו עוד מסים, מעלים לנו עוד את ההשתתפות העצמית בקופת החולים – בקרוב תשלמו 7 שקלים בכל פעם שתלכו לרופא משפחה, אפילו אם זה סתם כי לילד כואב הגרון. ועוד משהו. בחוק ההסדרים גם מסתתרת מיני רפורמה, שלפיה קופות החולים יהיו מוגבלות במכסת הניתוחים שהן יכולות לממן בבתי חולים פרטיים. הצעד הזה אולי ראוי בפני עצמו, אבל הוא לא ישפר במאומה את מערכת הבריאות הציבורית בפני עצמו. הוא אולי יסיט אותנו לרכוש ביטוחי בריאות פרטיים מחברות ביטוח, שכן אותן אי אפשר להגביל באופן דומה, וזה רק יעלה לנו עוד כסף.

5.

וזו, בעיני, תמצית הסיפור. אפשר לכעוס ששר האוצר לא נגע בוועדים החזקים, אפשר לכעוס עליו שהוא לא נכנס בבעלי ההון, במערכת הביטחון, אפשר לכעוס עליו שהוא לא ניצח את הטרור ולא הדביר את הכינמת. אפשר גם לכעוס על כך שהעלה לנו את המסים. אפשר. כשלעצמי, לא היה מפריע לי לשלם עוד קצת מס הכנסה – אבל לא מעמ, מעמ פשוט מרגיז אותי נורא – ולדעת שבתמורה למס ההכנסה שלי אני אזכה סוף סוף לשירותים ציבוריים נאותים.

אבל במקום זה, מעלים לי מסים רק בשביל לסגור את החור שהממשלה הקודמת יצרה. זהו. בלי מעוף, בלי שום מטרה אחרת. לחלוב לשם החליבה. השירותים הציבוריים ישארו כמו שהם, אני אשלם עוד ועוד מכיסי בשביל להחליף את השירותים הציבורים ככל שאני יכול בשירותים פרטיים – ובכך אשלם פעמיים, גם על הציבורי וגם על הפרטי. המחירים מסביב רק ימשיכו לעלות, הנטו ימשיך להתכווץ, המשכורות ימשיכו לדשדש, אבל העיקר שצעקנו משהו על הוועדים הגדולים והחזקים.

אולי, אולי אנחנו כועסים על הוועדים הגדולים והחזקים משום שאנחנו מקנאים בהם, ואנחנו רוצים שפעם אחת שגם הם ישלמו את המחיר. אנחנו מקנאים בהם משום שהם ניצחו את השיטה. להם יש ביטחון תעסוקתי. המעסיק שלהם הרי לא יגיע בבוקר וישלח אותם ללשכת התעסוקה רק כי הוא מצא עובד צעיר יותר בחצי מחיר שיחליף אותם. ולחלקם יש שכר מופרך שלא הולם את הכישורים שלהם או את האלטרנטיבות שלהם בשוק החופשי, וזה פשוט מעצבן אותנו כי זה לא פייר. וחלקם מייקרים לנו את החיים. הי, חלקם לא רק ניצחו אותה, חלקם ממש אנסו אותה. נניח, עובדי נמל אשדוד, שמזמן לא שמים קצוץ על אף אחד ושום דבר, בטח לא על משלם המסים. אז יאללה, בואו ניכנס בהם!
למען הסר ספק: הם ראויים לכעס הציבורי שהם סופגים, והם צריכים לשלם את המחיר. אבל אפילו אם ישלמו, אפילו אם יפוטרו כל עובדי נמל אשדוד עד האחרון שבהם ובמקומם יישכרו רק עובדי קבלן בשכר מינימום, ומיד אחריהם יוחלפו גם עובדי חברת החשמל ומקורות באופן דומה, איך כל זה ישפר את מערכת החינוך שלנו? את הכבישים? את התחבורה הציבורית? את מערכת הבריאות שלנו? גם אז אני עדיין אמשיך לשלם את מס הבריאות שלי, את הביטוח המשלים שלי, את הביטוח הרפואי הפרטי שלי, את ההשתתפות העצמית בכל ביקור רופא, עדיין אלך לניתוח פרטי ואשלם השתתפות עצמית גם שם, והמדינה תעמוד מנגד ולא תוכל לסיפור הזה.

וזה, זה מרגיז אותי הרבה יותר.

***

דוח מבקר המדינה המלא

הפרק של מערכת הבריאות (PDF) – אני דיברתי על הסיפור שבעמודים 640-642, אבל כל הפרק הזה שווה קריאה מאוד מאוד