אין ספק, ישראל ביתנו

פרולוג
אתמול בלילה חתמו נציגי ישראל ביתנו ונציגי הליכוד על ההסכם הקואליציוני הראשון בדרך להקמת הממשלה החדשה. ההסכם הזה מעניין, אפילו מעניין מאד. מקריאה בו אפשר לראות את היסודות שמניח נתניהו לשם הגדלת היציבות של ממשלתו העתידית עוד בטרם נולדה, לנוכח העובדה כי הוא עתיד לנהל ממשלה צרה (לפחות בתחילת דרכה) שכל אחת מהשותפות בה מאיימות על יציבותה על ידי פרישה אפשרית. חלק מן הדברים ממש מהווים מהפכה ביחסי הכוחות בין הכנסת לממשלה, ואם הם יכללו בכל ההסכמים הקואליציוניים עם השותפות האחרות, אין צל של ספק שהם גם יאושרו בכנסת. את ההסכם המלא אני שם כאן למי שמעוניין. עכשיו אבקש להתרכז במספר סעיפים שממחישים את הטענה שלי.

סעיף 27
הצדדים יתמכו בתיקון מיידי של חוק יסוד: משק המדינה, לפיו יידרש רוב של 55 ח"כים לפחות על מנת לאשר בקריאה ראשונה, שנייה או שלישית, הצעות חוק תקציביות (כלומר, הצעות חוק שמשרד האוצר מעריך שעלותן יותר מ-5 מיליון שקל). כיום נדרש לכך רוב של 50 ח"כים "בלבד". בהינתן שהקואליציה הראשונית של נתניהו אינה צפויה למנות יותר מ-64 ח"כים, הרי שבפועל יידרש גיוס של כל האופוזיציה כולה על מנת לאשר הצעות חוק שהממשלה מתנגדת להן. במצב עניינים כזה, כל עוד הקואליציה ממושמעת, אפשר להגיד שלום לחקיקה פרטית של ח"כים שאינה עולה בקנה אחד עם המדיניות הממשלתית.

סעיף 28
הצדדים יתמכו בתיקוני חקיקה לחוק יסוד: הממשלה, לפיהם ייקבע כי אם הכנסת הביעה אי אמון בממשלה (קרי, באמצעות רוב של 61 ח"כים לפחות בהצבעת אי אמון), אזי הכנסת לא תפוזר והממשלה לא תתפטר אם חבר הכנסת שהוטלה עליו מלאכת הרכבה הממשלה (בעקבות הבעת האי אמון) לא הצליח להקים ממשלה. כיום, אם הנציג הנבחר לא הצליח להקים ממשלה חדשה בתוך 42 יום לכל היותר, הכנסת מתפזרת באופן אוטומטי.
בפועל, לאף מועמד מהמפלגות הקטנות שאינן בקואליציה אין צל של סיכוי להקים ממשלה בתנאים הנוכחיים. גם לקדימה אין סיכוי כזה, כפי שמעידה העובדה שנתניהו הוא ראש הממשלה הבא. במלים אחרות, תגידו שלום לכלי (התיאורטי) שאמור להטיל את אימת הכנסת על הממשלה, ולגרום לממשלה לבקש את אמונה של הכנסת שבוע אחר שבוע. כי אם גם תתקבל הצעת אי אמון ברוב של 61 ח"כים (תרחיש לא סביר), הממשלה לא תצטרך להיות מודאגת כל כך.

סעיף 29
הצדדים יתמכו בתיקוני החקיקה לפיהם הצעת חוק לפיזור הכנסת תתקבל בקריאה שלישית רק אם יצביעו בעדה 65 ח"כים לפחות. למיטב ידיעתי, כיום דרוש לכך רוב רגיל בלבד (אבל ייתכן שאני טועה) של 61 ח"כים. גם כאן, במצב העניינים הנוכחי, כל עוד הקואליציה ממושמעת, אין צל של סיכוי להפיל ממשלה באמצעות הצעת חוק לפיזור הכנסת.

סעיפים 30-32
תוקם ועדה לבחינת רפורמות לשינויים בשיטת הממשל. בין היתר, תדון הוועדה במעבר לתקציב דו שנתי. בנוסף, השותפות הקואליציוניות מתחייבות לתמוך בהצעת חוק לפיה לרשות הממשלה החדשה יעמדו 90 יום לאישור התקציב בכנסת בשלוש קריאות, במקום 45 שמקצה לה החוק כיום. המשמעות של הסעיפים הללו היא מרחיקת לכת מבחינת יציבות הממשלה. בימים כתיקונם, אם הממשלה לא מצליחה להעביר את התקציב בשלוש קריאות בכנסת בפרק הזמן הקצוב, הכנסת מתפזרת והולכים לבחירות. במלים אחרות, הצורך להעביר את חוק התקציב במועדו מניח חרב על צווארה של הממשלה ומכניס אותה לסד של לוחות זמנים ברורים. הסד הזה מכריח את הממשלה להתפשר בנקודות מסוימות, ולשאת ולתת עם הפלגים השונים בכנסת. התוצר של התהליך הזה הוא שהתקציב מתעצב אט אט לאורך הדיונים בו בוועדת הכספים, ובסופו של דבר, עת מציביעים עליו הח"כים בקריאה שנייה ושלישית במליאת הכנסת, הוא נראה שונה מאשר ביום בו הגיע לכנסת טרי ממאפיית משרד האוצר.
לכן, המשמעות של הסעיפים הללו היא שהממשלה קונה לעצמה יציבות מופלגת, משום שהיא נאלצת להתמודד עם האיום המרחף על קיומה מכיוונו של אישור או אי אישור התקציב במועדו רק אחת לשנתיים, במקום אחת לשנה. נתניהו יכול לנשום לרווחה.

אפילוג
יתר הסעיפים מעניינים מאד, מכל מיני היבטים, אבל אינם נוגעים באופן ישיר לסוגיית יציבות הממשלה.

עכשיו, הפוסט הזה עשוי להיראות לחלק מכם כפיהוק משפטי בלתי רלוונטי. אבל בתכל'ס, מתחת לפני השטח, מסתתר כאן שינוי משמעותי מאד, לפחות לדעתי, ולדעת עוד כמה אנשים טובים בכנסת שביקשו להסב את תשומת ליבי לעניין. הם אמרו, האנשים הטובים, שזה מזכיר להם את ההתנהלות של אריק שרון, בשעתו. התנהגות שעל פיה העומד בראש יודע טוב מכל אדם אחר מה טוב לעם היושב בציון, ואם החוקים קצת מפריעים לו בשביל ליישם את התפיסה שלו, יתכבדו נא החוקים ויתגמשו למענו. במקרה הזה, מדובר בחוקים הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה הישראלית, המשרטטים את יחסי הכוחות בין בית הרשות המחוקקת (קרי, בית הנבחרים) לבין הרשות המבצעת, שעובדת בעבור הרשות המחוקקת. "איזונים ובלמים", קראו לזה בשיעורי האזרחות בתיכון.
כיום, לרשות המחוקקת כלים מסוימים לאיים על הממשלה. במצב החדשה, אפילו מעט הכלים הללו ילכו ויתדלדלו, ילכו ויאבדו מכוחם, יתרוקנו ממשמעותם. לא עוד הממשלה תעבוד בעבור הכנסת, מעתה הממשלה תעבוד בעבור הממשלה. יותר נכון, בעבור ראש הממשלה, תפקיד שאביגדור ליברמן שואף (במוצהר) לאייש בעוד כמה שנים. מי יודע, אולי אלה הצעדים הראשונים לקראת ממשל נשיאותי, סמי-טכנוקרטי. ואולי אני סתים מגזים, או מדמיין. כך או כך, לפחות זה קצת חומר למחשבה.

תגובות

  1. אדר

    וזה לא מצב שאתה מעוניין בו למען האמת?

    לתקציב דו שנתי יש משמעויות ממש מרחיקות לכת. חלק מהן לטובה. עם תקציב דו שנתי אפשר לעבוד טוב יותר, לתכנן טוב יותר. מצד שני, אפשר לתקן אותו רק פעם בשנתיים. הממ.

  2. פוזי

    המשמעות של שינוי מערכת האיזונים והבלמים אכן מרחיקת לכת ומפחידה. ומפחיד עוד יותר הקו שאתה מחבר לליברמן. ואולי הדמיון של כולנו כבר מקובע לאופן בו ליברמן הוצג בארץ נהדרת….

    ואני מסכימה גם שההתנהלות הזו של ניסיון לרבע את המעגל כשאנחנו לא יודעים לעבוד בתוך המעגל לקויה עד גובלת ברודנות. לשנות את חוקי המשחק כי נקודתית זה לא מתאים לנו, זו לא דרך לשמור על יציבות.

    ועם כל זאת, 60 שנה ניסינו כבר את המשחק הזה, ובכל פעם הגענו למצב של "לא משחקים, שוברים את הכלים". אז אולי הגיע הזמן לנסות משחק אחר. הרי חלק מהמצע המוצהר גם של ביבי וגם של לבני (וגם של ברק?? היה לו מצע בכלל??) היה שינוי שיטת המשטר. אז נכון שתחת הסיסמא של שינוי שיטת המשטר כולנו רגילים לדבר על הגדלת אחוז החסימה ופנטזיות כאלה ואחרות על משטר נשיאותי או מודל ביניים כלשהו, אבל אף אחד לא אמר שזה לא יכלול גם צעדים כאלה.

    נותר רק לקוות שגם אם הדבר הזה באמת יעבור, זה ישרת את המטרות המוצהרות של הצעדים הללו ולא אג'נדות נסתרות כאלה ואחרות שוודאי יש לחלק מהשחקנים בזירה הפוליטית. שזו לא עוד הידרדרות באותו מדרון חלקלק, כפי שאנשי האוצר כל כך אוהבים להזכיר בכל הזדמנות.

  3. שחר

    אני עדיין חושב על הדברים, אך דבר אחד נדמה לי זועק – סעיף 28 (זה שמשאיר את הממשלה על כנה אם אף ח"כ לא הצליח להקים ממשלה חלופית לאחר הצבעת אי אמון) דווקא יגרום לאי יציבות ולא ליציבות, ובמונחי תורת המשחקים – אין שיווי משקל יציב. במצב שזהו החוק, לשותפות הקואליציוניות יש אינטרס לנסות ולהפיל את הממשלה ולנסות להשיג הסכם טוב יותר עם שותף אחר. אם המהלך לא יצליח, לכל הפחות הן עדיין מחזיקות בכוח להשאיר את המצב הנוכחי על כנו.
    האם פספסתי משהו?

  4. בצלאל

    תקציב דו (או אפילו תלת) שנתי הוא רעיון לא רע בעיני. אלא שאני חושב שאפשר לאשר אותו מחדש כל שנה לשנים הבאות. זה ימנע את המצב הזוועתי של מדינה ללא תקציב מאושר במקרה של בחירות, ויאפשר תכנון תקציבי מסודר וארוך טווח לכל משרדי הממשלה. מה, לא?

  5. מיצי

    אני נוטה לא להתרשם מרוב השינויים בהם מדובר, וזה לא רק משום שספק אם הם יעברו.
    לעניין סעיף 27 – הרף הקיים של 50 ח"כים לחוק תקציבי נראה לי גבוה. בוודאי שגם רף של 55 ח"כים. עם זאת צריך לשים את הדברים בפרופורציות: כמה הצעות חוק תקציביות עברו בעשור האחרון שלא על דעת הממשלה? עברו כמה, אבל לא הרבה. צריך לזכור שגם אם קורה נס והצעת חוק תקציבית עוברת – ישנה סבירות גבוהה שהצעת החוק תבוטל – או תושהה לנצח – בחוק ההסדרים הבא. כלומר, זה לא שהכלל טוב, אבל ספק אם הוא מריע את המצב.
    לעניין סעיף 28 – זו אכן הוראה בעייתית שלוקחת קדימה את ההסדר הקיים של "אי אמון קונסטרוקטיבי" (שהוכנס ב-2001), שהדבר האחרון שאפשר לומר עליו הוא שמדובר בכלי קונסטרוקטיבי. בכל אופן – אין מקום לדאגה. למה? א. משום שממשלות לא נופלות בישראל בהצבעת אי-אמון (למעט החריג הכל-כל מיוחד של שנת 1990 שהוביל לשלושה חודשים של תוהו ובוהו פוליטי שבסופם מה קרה? אה, כן, ראש הממשלה נשאר אותו ראש ממשלה). ב. אם יש היגיון כל שהוא בכלל הקיים כיום (וספק אם יש) אזי הוא בכך שהח"כ שמבקש להחליף את ראש הממשלה נדרש להרכיב את הקואליציה שלו -עובר- להצעת אי האמון. כלומר, כאשר הוא מבקש להדיח את הממשלה באי-אמון הוא צריך כבר להתייצב עם ממשלה בכיס. זה אכן מורכב. מצד שני, אם אתה משיג 61 ח"כים במועמדותך אז כבר עשית לא מעט, לא? ג. כאמור ממשלות בישראל לא נופלות. הן מתפוררות. זה קורה כשהממשלה כושלת בהצבעות פוזיטיביות (כמו אי-המינוי של בר-און ובוים לשרים בסוף 2005). בארבע מערכות הבחירות האחרונות הבחירות נערכו או הוכרזו בסתיו או בתחילת החורף (וזה למרות שבישראל נהוג היה עד אז לערוך בחירות במועדן או באביב). זה לא מקרי. באותה העת כבר ברור שתקציב לא יוכל לעבור ולמעשה הקדימו את המאוחר.
    לעניין סעיף 29 – כיום, כך קןבע סעיף 34 לחוק-יסוד: הכנסת, נדרשים 61 ח"כים התומכים בחוק לפיזור לכנסת. רף לא פשוט. עם זאת יש לזכור שגם לפני שנקבע הרף הזה (ב-1992) לא פוזרה הכנסת אלא בהסכמה רחבה שעולה משמעותית על 61 או 65 ח"כים. אני מניח שהכלל הזה נועד לתרום ל"משילות" (מילה דוחה) שכה מרבים לדבר עליה. דא עקא, כפי שאמרתי, ממשלות לא נופלות בישראל אחרי שהן מפסידות בהצבעות נגטיביות (אי-אמון; הצעת חוק לפיזור הכנסת), אלא אחרי שהן כושלות בהצבעות פוזיטיביות (בד"כ תקציב). לכן, לכאורה, גם כלל שידרוש 80 ח"כים לפיזור הכנסת ו/או הפלת הממשלה לא יתרום למשילות כאשר מדובר בממשלה שלא מסוגלת לגייס רוב לתקציב שהיא מציעה.
    לעניין סעיף 32 – כיום הכנסת מתפזרת אם לא מתקבל תקציב תוך 90 יום מתחילת השנה החדשה, ובמקרה של ממשלה חדשה – אם לא מתקבל תקציב תוך 45 מהקמתה. לפיכך, התיקון שמוצע נועד להשוות את התנאים של ממשלה חדשה לאלה של קיימת. זה נראה לי כמו תיקון ראוי. יתירה מכך – נראה לי הגיוני שממשלה חדשה תקבל דווקא לתקופה יותר ארוכה, כדי שתוכל לשקוד על תקציב התואם את השקפת עולמה, ולא תאמץ את הצעת התקציב שהכין שר האוצר של הממשלה הקודמת. מה שפסול כאן שהוא שמדובר על הוראת שעה בלבד שנועדה לעשות אך ורק לנתניהו חיים קלים. אחריו המבול (מעבר לכך שזה לא יפה שיש הוראות שעה בחוקי היסוד שלנו. קצת כבוד למערכת החוקתית לא יזיק לאף אחד).
    עניין אחר באותו סעיף שקובע פיזור של הכנסת במקרה של אי-קבלת תקציב: מדובר בכלל שהוכנס בשנת 1992. זה כלל שנועד לחזק את ה"משילות". הוא אומר לח"כים: 'היזהרו! אם לא תאשרו את התקציב אתם הולכים לבחירות!". אם כך, אני רואה את הרחבת פרק הזמן שניתן להעביר תקציב כאקט שדווקא מחזק את הכנסת – הוא מאפשר לה לדון פרק זמן ארוך יותר בתקציב ולשנות את הצעת החוק הממשלתית, ללא שחרב הבחירות מתהפכת מעל לראשה. ברור שלא זו הייתה כוונת נתניהו וליברמן. אז מה?
    לעניין תקציב דו-שנתי – האפשרות שהרעיון הזה יקרום עור וגדים היא כל-כך קלושה עד שפשוט לא כדאי להשקיע אנרגיות. אני מנחש שהאוצר יהיה ראשון המתנגדים. מילא שלא יעבור תקציב כל שנה, אבל חוק ההסדרים? ראש ממשלה שמבקש משילות יסכים שהכנסת "תתפרע" במהלך השנה מבלי שהוא יעביר את חוק ההסדרים בסוף השנה? והכנסת תעביר בקלות את חוק ההסדרים בלי שצרילך גם להעביר תקציב ומבלי שיש חשש לבחירות? שוב, אני לא בטוח שזו הייתה כוונת נתניהו וליברמן.

  6. בצלאל

    מיצי – איך? הרי היום אם אין תקציב מאושר בסוף השנה הולכים לבחירות, ובינתיים המדינה מתנהלת לפי תקציב השנה הקודמת. מה שהצעתי זה שכל שנה בסוף השנה יאושר התקציב לשנה הקרובה ולזו שאחריה.

  7. מיצי

    סעיף 3א לחוק-יסוד: משק המדינה קובע שהתקציב השנתי מהווה חלק מתקציב תלת-שנתי שהממשלה מניחה על שולחן הכנסת. זה הסדר רופף שלמעשה מאפשר לא להתייחס רצינות לתקציב התלת-שנתי אלא רק לזה השנתי. גם אתה, להבנתי, מציע הסדר רופף שכזה שדורש תכנון לטווח ארוך אבל שומר את האפשרות לקבוע את התקציב מדי שנה בשנה. אני מקווה ששאול יידע לדווח "מבפנים" אם מתייחסים ברצינות למוסד הזה במשרד האוצר ובכנסת.
    אגב, אני לא בטוח שהתקופה הנוכחית, של משבר כלכלי עולמי, היא תקופה שבה כדאי לנו ליזום מעבר לתקציבים רב-שנתיים במשמעות המחייבת של העניין.

  8. שאול א.

    מיצי – החשיבות הכמעט סימובלית בלבד שאתה מייחס (אולי בצדק) לכלים הפרלמנטריים שאמורים לפקח ולהפעיל לחץ קיומי על הממשלה, רק ממחישה את המגמה שאני רואה בהסכם הקואליציוני הזה. רוצה לומר – אם ממילא מדובר בכלים שהם על סף התיאורטיים, משום שממילא ממשלות לא נופלות בשל שימוש בהן וגו', אזי למה שלא נהפוך אותם לעוד יותר תיאורטיים, עד שבאמת תהיה לנו הגושפנקא (בעוד כמה שנים) לבטלם כליל.

    אני לא אומר שזה יקרה בהכרח, רק מנסה להצביע על מגמה.

    בכל אופן, תודה על התיקון לגבי עניין פיזור הכנסת.

  9. מיצי

    כנראה אין טעם לדוש בעניין יתר על המידה. עם זאת אני רוצה להבהיר שעמדתי העקרונית לא מושתתת על "תפיסה קטסטרופלית" של הפוליטיקה הישראלית (למעט הסיפור של חוק ההסדרים – זו באמת שערוריה ואני אישית מיואש).
    עמדתי מושתתת על כך שבמקום להתמקד במוסדות החוקתיים הנגטיביים צריך לזכור שאלה הפוזיטיביים עושים את העבודה לא רע, וממשלה שלא מצליחה לגייס רוב ליוזמותיה הולכת די מהר לבית עולמה.
    אני חושב ששיטת הממשל הישראלית היא טובה מאוד, הכי טובה עבור החברה שלנו, ולמרות מה שרבים סבורים מצב ה"המשילות" הוא ממש לא רע.
    היוזמות של נתניהו וליברמן לא ממש משנות את מצב הדברים, מהטעמים שאמרתי לעיל.

  10. שמוליק

    לא משנה אם יש לתקציב 45 יום או 90 יום או 3 ימים לאישור.

    הסיבה שהתקציב מאושר תמיד ברגע האחרון היא פשוט בגלל שיש רגע אחרון. זה לא שצריכים בדיוק 45 יום לנושא.

    אם יהיו 90 יום, הוא יאושר ברגע האחרון של היום ה90, ואם יהיו 3 ימים הוא יאושר בתום 3 ימים.

    הצורה הזו של סינדול הכנסת היא מקוממת, אבל למעשה זה מה שמתבצע עם הנסיונות לכינון חוקה. יש חוקים שדרוש רוב מיוחד לבטל/לשנות אותם. למה בעצם? חוק עם רוב מיוחד בעצם אומר שגם אם ערכי הדור הבא לא ישתקפו בחוק הקיים, אנחנו כבר עכשיו מסנדלים את הדור הבא לערכים שלנו כפי שהם היום (או במילים אחרות – אני מכין את הקרקע ליום שאני, יהודי, חילוני, WHATEVER, אהיה במיעוט). זה מקומם ולא דמוקרטי באותה מידה כמו הסידולים שמנית בפוסט.

  11. איל

    פוסט מצוין, גם יתר המסמך מעניין. אם אני ש"ס, אני מבין שאני יכול גם להשיג הישגים אדירים, כי ביבי הזיע Big Time. גם התגובה של מיצי מעניינת ונכונה מאד ברובה. גבר – תעבוד על רווחים בין פסקאות.

    לגופם של דברים, כמה הערות קטנות:

    * השינוי שמתייחס למספר הח"כים הדרושים לאישור הצעת חוק בעלת משמעות תקציבית – בעייתי מאד. החוק עצמו נחקק מטעמים נכונים, בתקופה הסהרורית של שני הפתקים בה הקואליציה לא משלה בכנסת, וכל יום היו עוברים חוקים נוראיים בעלי משמעות תקציבית. המשמעות של שינוי המצב הנוכחי היא שלמעשה לא יהיה ניתן להעביר שום חוקים בעלי משמעות תקציבית ללא תמיכת הממשלה. כמובן שעל הממשלה עצמה לא חלה המגבלה הזו. הצעת חוק ממשלתית בעלת משמעות תקציבית אדירה יכולה לעבור ברוב של 2 מול 1.

    * תקציב רב שנתי – יש לומר שהייצור הזה לא מחדש לגמרי. כבר היום, סעיף 3א לחוק יסוד: משק המדינה קובע שיחד עם התקציב השנתי יוגש תקציב רב-שנתי. עוד קובע החוק שהתקציב השנתי חייב להתבסס על התקציב הרב שנתי של השנה הקודמת. להערכתי זו אות מתה.

    אגב, פרופ' בן בסט וד"ר מומי דהן (שהוא לא נחשב, כי הוא לא פרופסור) קוראים מזמן לתקציב דו שנתי. אבל לדעתם, הדבר יהיה יעיל רק במידה ותרבות ומנגנון האישור של תקציב כזה תשתנה מן היסוד. כי אם התקציב הדו שנתי יועבר בבליץ-קריג הרגיל שהאוצר מעביר, במטרה שלא ידונו בו בפועל בממשלה ובכנסת – אז תקציב דו שנתי רק יגרום לנזק.

    אני מניח שהשיקול היחיד שעמד לנגד עיניהם של הליכוד וליברמן היה לצמצם למינימום את החיכוך הסטטוטורי שיש לממשלה עם הכנסת, כדי לצמצם את היכולת להפיל את הממשלה.

  12. איל

    ודבר נוסף – גם שאר המסמך מעניין:

    * ליברמן יקבל את האחריות על הדיאלוג האסטרטגי עם ארה"ב (היה צריך להיות טריוויאלי שזה אצל שר החוץ. לדעתי זה השתנה בזמנו כשרצו לפצות את מופז על הדחתו מתפקיד שר הביטחון. בכל זאת, זה לא טריוויאלי כשזה ליברמן).
    * אחריות על כל דבר שקשור לחבר העמים: שר הקליטה; הקמת "קבינט עליה" (כולל תקצוב); אחריות על נתיב לשכת הקשר (כולל תקצוב מיוחד להם), אחריות על "הועדות המעורבות" (מה זה בדיוק?): ישראל-רוסיה, ישראל-אוקראינה, ישראל-בלרוס, ישראל- מולדובה, ישראל-קזחסטן, ישראל-אוזבקיסטן;
    8 הקמת "רשות רגולטורית פנים-ממשלתית לתחום האנרגיה במשק הישראלי כחלק ממשרד התשתיות הלאומיות". רשות החשמל ורשות הגז הטבעי יוטמעו ברשות האמורה (להלן: "רשות האנרגיה").רשות האנרגיה תהיה אמונה על נושא המדיניות, מתן הרשיונות, קביעת תעריפים, תכניות פיתוח, אמות מידה ופיקוח במשקי החשמל והגז הטבעי." – נשמע לי כמו מינוי פוליטי אדיר, בהתחשב בכך שהם יקבלו את משרד התשתיות.

  13. אלעד-וו

    אני לא רוצה להישמע היסטרי, אבל לי זה מזכיר קצת את פיזור הרייכסטאג. (פיזור זוחל, בטח זוחל).

  14. שחר

    לפני הכל, אני מסכים שיש טעם לדבר על הדברים גם אם אין להם משמעות מעשית בעולם – גם להצהרות ולכוונות בלתי ממומשות ישנה חשיבות לטעמי, ודאי כדי להבין את הלכי הרוח והחשיבה של האנשים הנדונים.
    לענייננו, קראתי ואני מוטרד מהרבה דברים בהסכם הזה (ונזכיר רק את הכוונות המפורשות להפריט את מערכת החינוך) ואת חלקם אני לא כל כך מבין (וביניהם תוספת תקציב של עשרה מיליון שקלים למשרד החוץ). בכל אופן, אם להתמקד בפרק שאתה מביאו, חבל שלא הבאת את כולו, כיוון ששני סעיפים חשובים עם משמעויות מיידיות נוכחות בו וראוי לדון בהן.
    סעיף 34 קובע כי בתוך שנה תגובש הצעת חוק שתאפשר הצבעת ישראלים השוהים בחו"ל ביום הבחירות. לטעמי, זהו חוק בעייתי משני טעמים. ראשית, המשמעות היא הגדלת הפרופורציה של המצביעים היהודים בבחירות, מתוך הנחה די ברורה שישנם יותר אזרחים ישראלים יהודים השוהים בחו"ל מאשר ישראלים לא יהודים בכל רגע נתון. לפחות ליברמן הוא אדם עקבי.
    הטעם השני קשור ישירות אל חוק השבות. במצב בו כל יהודי נדרש רק להגיע לכאן על מנת לקבל אזרחות – בלא התניית זמן שהות וכדומה – בהחלט יתכן מצב שיהודי הגולה יבואו לכאן, יקבלו אזרחות על מנת שיוכלו להצביע ויחזרו אל מולדתם. גם אם הדבר לא יהווה זרז לקבלת אזרחות, בוודאי כבר היום ישנם אזרחים זרים המחזיקים באזרחות ישראלית ללא כוונה לגור או להשתקע כאן, ואיני מכוון לאזרחים יורדים. מצב זה הוא בעייתי מהרבה בחינות – האם יש לאנשים כאלה זכות להשפיע על מה שקורה פה וכו' וכו' וכו' – טיעונים שנשמעים כשהנושא עולה, אך אני חושב שהבעייתיות המרכזית – מנקודת מבט פוליטית בלבד – היא שמרבית האנשים הללו הם , איך נאמר, שמרנים בכל הנוגע למדיניות הכלכלית-חברתית-מדינית פה (בעיקר המדינית). קבלת החוק הזה על כן היא הגדלת הבסיס היהודי שמרני – ובמילים אחרות הגדלת מצביעי הימין – מתוך סך המצביעים בבחירות, וזה גורם לי חררה. הנה ניסוי מחשבתי לישיבה על האסלה – כמה מנדטים שווים יהודי ארצות הברית?

    הסעיף השני המעניין הוא סעיף 36 אשר מציע תיקון לחוק הנוגע להתפצלות סיעות בכנסת כך שיאפשר התפצלות של שליש מהחברים (כנהוג היום) או שבעה חברי כנסת, הנמוך מביניהם. החוק על כן רלוונטי רק למפלגות בעלות 22 חברי כנסת ויותר. ניסוי מחשבתי שני – כמה מפלגות בעלות 22 ח"כים ויותר מכהנות בכנסת הנוכחית ושאינן חלק מהקואליציה? נשאל לפיכך: האם הסעיף הוסכם מתוך כוונה תחילה להרחיב את בסיס הקואליציה הקיים? האם היה זה סעיף שישראל ביתנו התעקשו עליו או שמא הליכוד ביקש צ'סטה להכניסו אל ההסכם הקואליציוני, מטעמים פוליטיים-פרקטיים? או שמא היה זה על פי בקשה/לחץ/תחינה של גורם שלישי? אשר לי, אינני יודע, אך כנראה שלשאול מופז הפתרונים.

    אסיים בבדיחה. פשוט בדיחה:

    בדיחה. פשוט בדיחה.

  15. איל

    הסוגיה של מתן זכות הצבעה למי שאינו בארץ (אני מסכים עם שחר) היא אירונית גם לאור הסלוגן של "בלי נאמנות אין אזרחות". הרי ברור שהאזרחים ששוהים בנכר (לרבות עשרות אלפים שעלו מברה"מ לשעבר ושבו מהר מאד) הם הכי נאמנים, לא?

  16. דרומי

    שאול, קטונתי מללמד אותך פוליטיקה, אבל לא נראה לי שלהצעות האלו יש סיכוי.
    מי שתומך בהן כרגע הן ישראל ביתנו והליכוד – שתי מפלגות שרואות את עצמן כמפלגות שלטון, היום או בעתיד.
    שאר המפלגות שאמורות לחתום על ההסכם הקואליציוני הזה – ש"ס, הבית, האגודה, האיחוד הלאומי – הן מפלגות שלא רואות את עצמן כמפלגות שלטון, ולכן אין להן שום אינטרס להחליש את הכוח של המפלגות הקטנות.
    ולכן החוקים האלה יתממשו כמו שהתממשה ברית הזוגיות מההסכם הקואליציוני הקודם.

  17. שאול א.

    אם "קווי היסוד" הללו יופיעו בכל ההסכמים הקואליציוניים – וקשה לי להבין למה להכניס "קווי יסוד" כלשהם רק לחלק מההסכמים הקואליציוניים, זה פשוט לא הגיוני – הם יעברו בכנסת באותה קלות בה סכין חותכת בחמאה חמה.

להגיב זה מגניב

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.