בליל

0.
אתמול, מעט לפני השעה תשע בבוקר, סיימתי לכתוב טור לעיתון. משהו בי אמר לי לא לשלוח אותו עדיין, אלא לחכות להתפתחויות במהלך היום, כי אולי יווצר הצורך לעדכן את הטור. בסופו של דבר – מרוב התפתחויות – הטור כלל לא נשלח. הנה הוא לפניכם (קחו בחשבון שמדובר במוצר לא מוגמר. עוד בטרם הספקתי לחשוב עם עצמי איך לשכתב אותו, כי אני לא מרוצה ממנו עד הסוף, התחילו להתרחש בזה אחר זה שורה של אירועים שאילצו לי לזנוח אותו לחלוטין):

1.

בשנה הבאה יחגוג משרד האוצר יום הולדת 25 לחוק ההסדרים. הפטנט החקיקתי הזה, שהומצא במסגרת תוכנית הייצוב בשנת 1985 במטרה להילחם בהיפר אינפלציה שהשתוללה אז בישראל, הפך ברבות השנים לכלי המרכזי של משרד האוצר ואגף התקציבים לעריכת רפורמות מקיפות בכל ענפי המשק. אולם אם להסתמך על מאורעות הימים האחרונים, ועל האופן בו נוהל המשא ומתן עם ההסתדרות ונוהלו דיוני התקציב המכריעים, חגיגות חצי היובל לחוק יהיו עגומות למדי. לפחות מנקודת מבטו של משרד האוצר.
ימים ספורים לאחר שנתניהו זכה במירוץ על רשות הממשלה, היה מי שידע לספר כי בין הרפורמות הרבות שהוא מתכנן, יש אחת אותה לא יזכיר בפומבי. נתניהו, כך סופר, מתכוון לשנות באופן מבני את מאזן הכוחות בין משרד ראש הממשלה לבין אגף התקציבים, על חשבונו של האחרון. אלא שבשלב זה עשה זאת נתניהו לא באופן פורמלי, אלא פשוט בעורמה. הוא רתם למשימה את הממונה על התקציבים לשעבר, אורי יוגב. כמי שמכיר מבפנים את עבודת משרד האוצר בכלל, ואת עבודת אגף התקציבים בפרט, נעשה יוגב לסוס טרויאני מבחינתו של האוצר. לבנה אחר לבנה הוא פירק את חומת התכסיסים של האוצר. הגזירות שביקש האוצר להעביר הוצאו החוצה בזו אחר זו. יתרה מכך, בשלב כלשהו הבינו באגף התקציבים שהתקציב וחוק ההסדרים שהגישו לממשלה הפכו לבלתי רלוונטיים.
המכה האחרונה מכיוונו של יוגב ניחתה על האוצר כאשר התאפשר ליו"ר ההסתדרות, עופר עיני, להשתמש בחוק ההסדרים – קודש הקודשים של האוצר – למטרותיו שלו. עיני ניסה והצליח להכניס לחוק ההסדרים תיקוני חקיקה שיחזקו, הלכה למעשה, את כוחה של ההסתדרות בשוק העבודה. מבחינתו של אגף התקציבים, היה זה הקש האחרון, ממש צלם בהיכל. הם לא האמינו שזה קורה להם, שהבייבי שלהם הפך לחרב פיפיות, לגולם שקם על יוצרו. שכן חוק ההסדרים הפך בבת אחת מהמכשיר האולטימטיבי שמשמר את הכוח העודף של האוצר על פני משרדי הממשלה האחרים, לכלי שבעצם מחליש את כוחו. למעשה, זו הפעם הראשונה בה התקציב וחוק ההסדרים שאושרו בממשלה כמעט ולא נבנו בידי אגף התקציבים. במסדרונות משרד האוצר לא האמינו שזה יקרה, אבל הם ממש מתגעגעים לאולמרט ולבר-און.

כעת, משתמו דיוני התקציב בממשלה, המאבק עובר לרשות המחוקקת. התקציב וחוק ההסדרים יוגש לכנסת עד אמצע חודש יוני, והיא תתבקש לאשרם בשלוש קריאות בתוך חודש ימים בלבד. בגלל האופן שבו נוהלו דיוני התקציב בממשלה, ראש אגף התקציבים, רם בלינקוב, יתקשה להופיע בפני הכנסת ולהגן על התקציב. קל וחומר לאחר שנתפס במצלמות הטלוויזיה מפריח מלים כמו "שוחד" ו"ראש הממשלה" במשפט אחד. למען האמת, מעטים האנשים במערכת הפוליטית שסבורים עדיין שבלינקוב ימשיך בתפקידו עד תום הקדנציה. יתרה מכך, מרבית הגורמים בטוחים כי התפטרותו היא עניין של זמן קצר, קצר מאד. אם אכן יחליט בלינקוב להתפטר, יהיה קשה להאשים אותו. ביבי סלל לו את הדרך החוצה במו ידיו. כעת נותר רק לשאול, כיצד נתניהו מצפה למצוא אדם שיהיה מוכן לקבל על עצמו את התפקיד, בידיעה כי אין לו כל גיבוי משר האוצר, ובידיעה כי ראש הממשלה ואנשיו חותרים תחת סמכותו. בשנה הבאה אפוא, כשיתחילו הדיונים על תקציב המדינה לשנת 2011 ועל חוק ההסדרים שיתלווה אליו, הגישה של האוצר כבר תהיה לגמרי אחרת. שלא בטובתם, אנשי אגף התקציבים יאלצו לשלם את המחיר ההיסטורי שהצטבר לחובת האגף לאורך כל השנים מאז נוצר חוק ההסדרים, בהן נטלו לידם את הריבונות בכוח, ולא ברשות, בעיקר בגלל אזלת ידם של משרדי הממשלה וחוסר יעילותה של הכנסת.

2.
כאמור, הטור הזה נכתב מוקדם בבוקר אתמול. מעט מאוחר יותר, בסביבות השעה 11:30, נחתה פתאום בתיבת הדואר האלקטרוני ההודעה לעיתונות של משרד האוצר שדיווחה על התפטרותו של בלינקוב.

3.
זה היה עניין של זמן. יום קודם לכן הערכנו בינינו לבין עצמנו שזה עניין של שעות עד ימים עד שהוא יחזיר את המפתחות. לא הייתה לו ברירה. צודקים אנשי האוצר כשהם מכנים את בלינקוב "איש של עקרונות". למען האמת, זה ניסוח מנומס שנועד לייפות את מה שלא מעט אנשים חושבים על בלינקוב. שהאישיות שלו בעייתית. שקשה להסתדר איתו. שהוא אדם כוחני, חסר דרך ארץ, שלא יהסס להשתמש במניפולציות על מנת להשיג את שלו.
אבל למרות מגרעותיו, ככל שאלה קיימות, בלינקוב היה עד אתמול הסמכות הלגיטימית העליונה בכל הנוגע לבניית תקציב מדינת ישראל. הדרג שמעליו – שר האוצר וראש הממשלה – אינם אמונים על בניית התקציב. תפקידם הוא לשמוע את דעתם של הפקידים, לתת את קווי המדיניות שלהם, לשלוח את פקידי האוצר לבצע הטמעה ככל הניתן של קווי מדיניות אלה, ולבסוף לקבל החלטות מכריעות. אבל הם אינם בונים את התקציב. זה תפקידו של בלינקוב ושל אנשיו. ורק שלהם.
אורי יוגב, לעומת זאת, הוא גם אינו פקיד מדינה וגם אינו נבחר ציבור. מה שהוא כן, זה איש עסקים פרטי מאד מקורב לנתניהו, שלא הסכים לקחת על עצמו תפקיד ציבורי, בין היתר גם בגלל שהוא מעוניין להמשיך בעיסוקיו הפרטיים והמניבים. וככל שזו זכותו של יוגב לעשות את הבחירה הזו, בחירה זו ממש היא זו שאמורה למנוע ממנו לקחת מראש אגף התקציבים את סמכותו. אלא שכאן נכנס לתמונה ראש הממשלה. הוא זה שהסמיך את יוגב לעשות כן, לנהל באופן בלעדי את המשא ומתן עם ההסתדרות והמעסיקים, לוותר בשם המדינה על דרישות תקציביות, כאילו הוא הממונה על התקציבים.
טוב יעשה מבקר המדינה אם יבחן את הנושא הזה משני היבטים: ראשית, האם לאורי יוגב, כאדם פרטי לחלוטין, הייתה הסמכות לעשות כן? וחשוב מזה – האם לראש הממשלה הייתה הסמכות המינהלית להאציל על יוגב את הסמכות הזו? אין לי מושג מה התשובה לשאלות הללו.

4.
אתמול בערב נפל לי האסימון מדוע לציבור באופן כללי לא כל כך אכפת מכל הסיפור. ראשית, מדובר בנושאים כלכליים, אז באופן כללי זה לא מעניין את הציבור. שנית, אגף התקציבים נחשב בקרב הציבור באופן מסורתי כ"איש הרע". ולמרות שבנפול אויבך אל תשמח, לאפאחד לא באמת אכפת כשאגף תקציבים הוא הקורבן (בלינקוב טוען שמדינת ישראל היא הקורבן). להיפך, זה אפילו גורם לך לחייך קמעה כשאתה רואה לראשונה את פקידי אגף התקציבים מתפתלים לנוכח ההחלטות שמתקבלות מעל לראשם, כפי שהם עשו לאורך השנים לפקידי יתר משרדי הממשלה.
משרד האוצר, בעיני, עשה עבודה תקשורתית גרועה בסיפור הזה. הוא לא הגיע מוכן. אולי הם לא האמינו שם שביבי מסוגל לעשות להם דבר כזה. אולי הם הבינו את זה כשהיה כבר מאוחר מדי. ואולי ידעו על מה שמתרחש, אבל בחרו לא לדבר, מתוך נאמנות מערכתית לשר האוצר. לכל הפחות, הם היו יכולים להגיד את האמת לגבי יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, שהפך ללוביסט מספר אחת במדינה.

5.
אני מצטער שאני לא מצליח לסדר את המחשבות שלי כמו שצריך באופן סדור, רהוט וחד. זו אחת הפעמים הבודדות מאז שהצטרפתי לעולם העיתונות, שנושא שנמצא בתחום הסיקור שלי באמת מזיז לי ברמה האישית. הבטן שלי מלאה על הסיפור הזה, ואני מניח שאמשיך לטפטף בעניין בימים הקרובים, במידה שאצליח לסדר את המחשבות. עמכם הסליחה.

תגובות

  1. אביב

    בעיניי זה דווקא מסודר מאוד, ואפילו אם המחשבות ראשוניות ובוסריות מעניין אותי לקרוא אותן, זה מגיע ישר מהקישקעס.

  2. עדה

    אתה יכול להסביר, למה הנושא כל כך מסעיר אותך?
    מהסבר כזה אפשר להבין טוב יותר משמעויות עומק של התהליכים וההתפתחויות, מעבר לדיווח עליהם.

  3. אדר

    נהדר.
    אני גם חשה שמתרחש כאן משהו יוצא דופן שאני לא בטוחה עדיין אם הוא מפריע, מטריד או משמח אותי.
    אני צריכה לחשוב על זה.

  4. אדר

    אגב, היום בחדשות אמרו שיוגב אמר ש"על מנת להשאיר את השכבות המבוססות בישראל, אין ברירה אלא להוריד מיסים". צורם.

  5. שי ב.

    מאמר מעולה (גם הטור טוב). אני אוהב את היכולת שלך לכתוב על הדברים האלה בצורה מאוזנת כל כך למרות שבטח מדגדג לך לצאת נגד מישהו. זה כמובן הדבר הדבר החכם לעשות מבחינה מקצועית, ובכל זאת חסרים בבלוגוספירה כותבים שלא מתלהמים.

  6. איל

    קודם כל יפה מאד.

    לגבי אגף התקציבים – האופן שבו רמסו הפעם את אגף התקציבים חמור מאד. עם זאת, אני ממש לא מרחם עליהם בכלל ועל בלניקוב (הבהמה הגסה) בפרט.

    משרד האוצר בכלל ואגף התקציבים בפרט ביצעו ב-20 שנה האחרונות הפיכה של ממש.

    רק דוגמא ששמעתי לפני ימים ספורים. קרובת משפחה שלי היא פקידה בכירה באחד ממשרדי הממשלה. מעט אחרי שביבי נבחר, הם קיבלו בפעם הראשונה את טיוטת חוק ההסדרים שנוגעת אליהם, להתייחסותם.

    כשראו את הטיוטה, התברר שמדובר על שינויים בעלי משמעות גבוהה, הן תקציבית (דווקא הטילו עלות תקציבית יותר משחסכו) והן לוגיסטית. חמור מכך, היה מדובר בשינוי שהמשרד מתנגד אליו באופן בסיסי מזה זמן רב.

    כיאה לרפורמה כבדת משקל, ניתן למשרד זמן משמעותי לתת תשובה. יום וחצי. מיותר לציין שלא נערך שום דיון עם האוצר בנושא הזה. מיותר לציין, שחלק מהנושאים כלל לא קשורים למשרד האוצר. זה לא הפריע להם.

    הגיע הזמן לעשות הפיכה בחזרה.

  7. איל

    ועוד דבר.

    אני חושב שקיימת חשיבות רבה לקיומם של מוסדות (גם אם זה לא הדבר היחיד שחשוב).

    לעניינינו, עצם קיומו של אגף התקציבים במשרד האוצר הוא עיוות מבני.

    בעיניי, אגף התקציבים היה צריך להיות אגף מרכזי (ה-אגף ה-מרכזי) במשרד ראש הממשלה. זה שייראה את תמונת המאקרו; זה שיוכל לראות את התמונה התקציבית והתכנונית השלמה של המדינה; זה שיוכל לקדם רפורמות בהתאם למדיניות הכללית.

    כי המצב הנוכחי הוא, שמוסדית לראש הממשלה אין כמעט כוח. חוץ מהיכולת לפזר את הממשלה, הסמכויות מפוזרות בין השרים. השר החזק ביותר, by far, הוא שר האוצר. גם בגלל שהוא מכין את התקציב (לפחות עד לאחרונה) וגם בגלל שסטטוטורית קיימים חוקים אין ספור שלשר האוצר מוגדרת בהם סמכות.

    מוסדית, המקום הנכון הוא משרד ראש הממשלה. שם ישב אגף התקציבים. משרד האוצר יהיה "הגזבר" ושם יישב אגף החשב הכללי.

    כמובן שיש עם זה הרבה בעיות. אבל אם תשימו לב, רובן (לדעתי) נובעות מחוסר האמון שלנו בפוליטיקאים ולא מטעמים ענייניים.

  8. איל

    ולעניין יוגב. איש שאני מאד לא אוהב, נוכח התבטאויותיו בעבר.

    אני מסכים שדברים צריכים להיעשות באופן מסודר. האיש צריך להיות יועץ או פקיד מדינה באופן מסודר.

    אבל כל עוד לא מצביעים בעיניי על כך שהוא מקדם אינטרסים כלכליים אישיים או של אחרים, אני נוטה שלא לקבל אוטומטית את התהיות שלך לגביו כעניין המהותי.

    האם עצם רישומו של אדם כפקיד מדינה משנה את מהותו? אם הוא יתחיל לקבל שכר מהמדינה, לתקופה של שנתיים, אז האינטרסים הפרטיים שלו (ככל שקיימים) ייעלמו?

    אני מאמין שהאיש הגיע כדי להשפיע וכדי להיות האיש החזק שקובע את המדיניות הכלכלית. אני חושב שזה לא נכון לרכז בידי אדם אחד עוצמה כזו, ואני חושב במיוחד שזה לא האיש הנכון. אבל אני לא חושב שצעדיו מונעים מהאינטרסים הכלכליים האישיים.

  9. שאול א.

    איל – האמירה שלך ששר האוצר הוא השר החזק ביותר, ושלראש הממשלה אין כמעט כוח מולו, מנותקת מהמציאות.

    ההיפך הגמור הוא הנכון, ולא רק בימים אלה. אבי בן בסט כתב על זה יפה בספרו על תהליך התקצוב במדינת ישראל (שכחתי את שמו המדויק).

  10. איל

    שאול, זה ממש לא מה שאמרתי. אולי לא ניסחתי זאת כראוי. ההתייחסות שלי הייתה מוסדית.

    לראש הממשלה יש כוח אדיר. רק שהכוח הזה נובע, כמעט כולו, מעוצמתו הפוליטית.

    מוסדית, לראש הממשלה יש כוח גם בגלל היכולת לפזר את הממשלה וגם בגלל היכולת לקבוע את סדר יומה.

    הכוח השני הוא מאד משמעותי, מוסדית. הכוח הראשון (פיזור הממשלה) הוא חזק, אבל מכיוון שהוא תמיד משמש כנשק יום הדין – הוא כוח מוגבל.

    מאחר ולא קראתי את ספרו של בן בסט, אשמח אם תתמצת בקצרה את המסר בנושא הזה.

  11. שאול א.

    אתה התייחסת לנושא יחסי הכוחות בין ראש הממשלה לבין שר האוצר סביב נושא התקציב, ולכך התייחסתי גם אני.

    הנה כמה דברים של בן-בסט מראיון קצר שעשיתי איתו לפני כמה חודשים (אחרי חילופי המכתבים הקשים בין פקידי האוצר לבין פקידי משרד ראש הממשלה), שאמורים לתמצת בקצרה את הרעיון המרכזי שבספר:

    "המאבק בין משרד ראש הממשלה ומשרד האוצר הוא נדיר. אני לא זוכר עוד מאבק ביניהם בסדר הגודל הזה. שני הצדדים, הן משרד ראש הממשלה והן משרד האוצר, סטו מהנורמה המקובלת של קבלת ההחלטות הכלכליות, והם צריכים להתעשת ולחזור לעבודה תקינה משום שהמדינה היא המפסידה העיקרית. הדרך הנורמטיבית לגבש את המדיניות הכלכלית היא חשובה מדי בכדי שנסטה ממנה, בוודאי בשעה קשה זו", כך אמר אתמול ל"כלכליסט" מנכ"ל משרד האוצר לשעבר, אבי בן-בסט, בעקבות חילופי המכתבים הקשים בין צמרת הפקידות בירושלים.
    בן-בסט התייחס לתהליך קבלת ההחלטות התקין שפועל לרוב בישראל, כפי שהציגו באחד מספריו בשיתוף עם הכלכלן מומי דהן, על מאזן הכוחות בתהליך התקצוב. לשיטתו, בימים כתיקונם שיתוף הפעולה בין משרד האוצר לבין משרד ראש הממשלה חיוני להעברת רפורמות כלכליות, משום שללא תמיכת ראש הממשלה האוצר לא יוכל לגייס את הרוב הדרוש במליאת הממשלה. בן-בסט הביא כדוגמא לכך את המלצות וועדת בכר. "רק אחרי שהושגה הבנה בין המשרדים, לאחר שיחות, פגישות, הסתייגויות ודיונים רבים, התכנית הוצגה לאישורה של הממשלה", הוא אומר.

  12. דני

    טור מעולה, קודם כל.
    אני מסכים לחלק מהדברים שנכתבו פה, בנוגע ל"הפרש" הכוחות בין משרד ראש הממשלה לבין משרד האוצר אין לי מושג, אבל בתור הדיוט ומקריאה קצרה בנושא, הבעיתיות באגף התקציבים היא קביעת המדיניות הממשלתית בידי פקידי האוצר ואכיפתם לפי הקצבת התקציב.
    האם אין זה מקום השרים וראש הממשלה לקבוע מדיניות? האם אין זה מקומם של המשרדים והשרים שלהם לקבוע את מדיניותם?
    יש צורך בדיון רציני בפורום רחב יותר, גם בגלל שגם אם כל הפקידים באוצר הם גאונים הם אף פעם לא יראו את הפרטים הקטנים או את התמונה הגדולה כי הם לא המומחים בנושא, ולא לקבוע מדיניות על ידי חוק ההסדרים/תקציב המדינה ורק אז לתת למשרד הרלוונטי להלחם על חייו.

    אחרי השבועיים האחרונים, נותרה בי הרגשה שאם כל התנהלות המדינה הייתה תלויה באגף התקציבים מצבנו כנראה היה יותר גרוע.

  13. דני

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3715689,00.html

    הפסקה הבאה מציגה בדיוק את המצב הבעייתי והעקום של אגף התקציבים:
    "נתניהו הגיב בהזמנת עופר עיני להמשיך בשקט את המשא ומתן מול יוגב. בראשית השבוע נודעו הסיכומים. באגף התקציבים נעלבו. איך העז ראש הממשלה לעולל להם כך מאחורי גבם? האוצר הודיע שהוא איננו מכיר בסיכומים עם ההסתדרות. הבשורה תפסה את נתניהו במהלך פגישתו עם נשיא מצרים חוסני מובראך. "

    "באגף התקציבים נעלבו" – ממש בא לי לבכות עליהם, ראש הממשלה מחליט החלטה ששונה משלהם והם לא מכירים בסיכומים? איך גוף שכפוף לראש הממשלה לא מכיר בהחלטה שלו, אין פה שאלה בכלל הם צריכים לקבל את מרותו ולהתחיל לעבוד ולהתאים את התקציב ככה שיתאים לסיכומים ולא להתחיל בתקשורת מסע נקם נגדו.

  14. פינגבאק: תא אופק מציג: זבל שינסה לחטוף אתכם בפייסבוק | תא אופק

סגור לתגובות.