אלפיים עשרים ושבע / סיפור לחג

אני יושב באוטו מתחת לבניין. בקומה השלישית האור דולק באחד החדרים. אני מחכה לו כבר רבע שעה. זה בסדר, אני אמשיך לחכות עד הבוקר אם צריך.

זו לא הפעם הראשונה שאני מחכה לו ככה באוטו, אני נזכר בינתיים. לפני כמה שנים, נדמה לי שלוש, הלך עם חברים להופעה בפארק הירקון. היה נחמד לי לראות איך הוא מתחיל להרגיש גדול, תופס עצמאות. הסעתי אותם להופעה. הם רצו לנסוע באוטובוס, אבל התנדבתי, ולשמחתי הם לא פסלו את ההצעה שלי. כל הדרך להופעה דיברו על זמרים ולהקות שלא הכרתי. הורדתי אותם על יד הגשר והבטתי בהם מתרחקים ממני. חבורה של חמישה נערים בחולצות טריקו שחורות. לא חזרתי הביתה. נשארתי לחכות להם שם. גם כשנהיה ממש מאוחר. גם כשנהיה אמצע הלילה. הוא לא ידע שנשארתי. כשיצאו מההופעה, בזמן שהלכו עם ההמון לכיוון תחנת המוניות, ראה שאני עדיין שם עם האוטו. העיר אותי בפנים שנראו לי ברגע הראשון מלאות בושה שאין גדולה ממנה. אחר כך נכנס והתיישב במושב הקדמי, והחברים שלו נדחסו מאחור. תוך כמה דקות הם כבר ישנו כולם, ואני עשיתי את הדרך חזרה לרעננה בשקט מוחלט ובחיוך.

מוקדם יותר יצא מהבית. אני מקפיד לא לשאול אותו לאן הוא הולך. לא מזמן הבנתי שככל שאשאל פחות כך גדל הסיכוי שאולי תינתן לי אפשרות להצצה פסיבית, כמעט סמויה, אל תוך החיים שלו. לעיתים נדמה לי כאילו הוא יודע שהעובדה שלעולם לא אשאל היא כשלעצמה מה שמאפשר לו לאפשר לי להתקרב אליו, אם אפשר לקרוא לזה התקרבות. אז לא אני לא שואל.

אחר כך כבר נהיה לילה. פתאום הטלפון צלצל. עניתי בחופזה בשביל שהיא לא תתעורר. הוא נשמע מתוח מן העבר השני של הקו. שאל אם אוכל לבוא לאסוף אותו. עניתי שכן. זרק לי כתובת. רמב"ם 32 תל אביב. "תחכה למטה", אמר. תוך חמש דקות כבר הייתי במכונית.

כשהיה קטן היינו נוסעים מדי קיץ לבית ינאי. זה היה עוד לפני שאביגיל נולדה, אחר כך כבר לא נסענו כמעט לשום מקום. אבל אז עוד היינו נוסעים. היו לנו זוג חברים קרובים שיחד איתם היינו שוכרים מדי קיץ בית חוף קטן במחיר סביר להתחלק בו, והיינו נוסעים. עבור זוג ירושלמים לשעבר שכמותנו בית חוף היה כמעט כמו שלג בחורף בשביל אנשי המרכז.

הוא אהב את הקיצים ההם. אהב גם את הבת של החברים שלנו, מאיה. יחד היו אוהבים לסחוב את השמשיות כשהיינו יורדים אל החוף, ולעזור לי להתקין אותן. היינו ממלאים את בסיס השמשיה במי ים, מציבים במקום נוח על החוף, ואז תוקעים את היתד. אחר כך היו רצים שניהם אל המים, שניהם בתחתונים בלבד בלי חלק עליון, ומתחילים להשפריץ. ואחר כך היו מבקשים שאראה להם איך לבנות ארמון בחול, ובהמשך היינו אוכלים ענבים, או מלון מתוק.

וברגעים ההם היינו רק אבא ובן וגלי הים ושאריות של ענבים על החול. ושום דבר אחר לא היה קיים בעולם מלבד חיוך אין סופי של עיניים כחולות והמגע של עור גופו הרך, התמים עדיין, נוגע בעורי המחוספס. זיפים אל מול חיוך. הוא היה אז בן ארבע, והוא אהב לקרוא לי "אבא, בוא איתי לנָיִם".

עשרים דקות כבר חלפו. אני מציץ בשעון. בעוד שעה בערך תעלה השמש. אני ממשיך לחכות. האור עדיין דולק בחדר ההוא בקומה השלישית. יתר החלונות בבניין חשוכים, וכך גם בבניינים השכנים. זה רחוב קטן, שקט, בניינים נמוכים וישנים בני שלוש קומות. פחי הזבל מסודרים בשורה על שפת הרחוב, מוכנים. גם אני מוכן. גם אני מחכה.

ובעיקר היה אוהב כשנשאתי אותו על הידיים. היה אוהב לעשות את עצמו נרדם במכונית כשנסענו חזרה הביתה, והיה ממשיך לעשות את עצמנו גם כשהחניתי את הרכב וקראתי לו לצאת. ואני אהבתי אותו ואת המשחק הקטן שהמציא לשנינו מבלי ששם לב, והייתי מוציא אותו מהספסל האחורי, מעמיס על גבי כמו שק, וסוחב, וסוחב, את כל המדרגות עד הקומה השלישית, מתפלל ללא קול שרק שלא ייגמרו.

או שלפעמים, בשבתות, היה מבקש שאצעיד אותו ברחבי הבית. הוא היה עומד בפניו אלי אוחז בשתי ידיי, ונעמד על כפות הרגליים שלי. ואז הייתי מתחיל לצעוד ברחבי הבית, והוא היה צוחק עד כדי כך, שהשכנים בבניין ממול, הרחק מהצד השני של החצר, היו יכולים לשמוע.

או שהיה מבקש שנלך לחפש לו צב.

בקרוב יעזוב את הבית, אני נזכר פתאום. יתגייס. יקצוץ את שערו, יהפוך אדם אחר. הוא כבר אדם אחר, אני ממשיך ונזכר. העיניים הצוחקות עוד שם, איפהשהו, אבל כל היתר השתנה. הדלת סגורה. הבגדים מסריחים מעשן סיגריות. נערות שאיני מכיר קוראות בשמו בטלפון מדי ערב. בכיור בחדר האמבטיה אני מוצא לעיתים זיפים יתומים. אני מנגב אותם אל הביוב באצבעותיי ונזכר איך גם אני לא ביקשתי מאבי שילמד אותי כיצד להתגלח.

בקרוב יעזוב את הבית. יתגייס. יקצוץ שערו, יהפוך אדם אחר. יחזור מדי פעם, בשבתות, ויהיה עייף מאד. יזרוק את עצמו בחדר לישון, ובערב ייצא. ואני לא אשן, וגם היא לא. ונמשיך להתרחק, והוא יתרחק מאיתנו עוד. ואחר כך, כשישוב משם, יהיה תקופה מסוימת שוב איתנו, ואחר כך ימריא לאנשהו, או שיעזוב לתמיד.

אני מתכווץ בכיסא הנהג. הרחוב ריק. אני אוחז בהגה מבלי לדעת למה. אני מחכה לו. אני מחכה לו כבר די הרבה זמן.

כשהיה ממש תינוק העיניים שלו היו כחולות, והשיער שלו היה תלתלים תלתלים זהובים. הוא אהב כשהייתי מקלח אותו באמבטיה של הגדולים. היה אוהב להשפריץ עלי. היה אוהב כששפשפתי את כפות רגליים שלו עם האבן המיוחדת שלנו, האדומה. הוא היה קורא לי אבא, ואני הייתי קורא לו ילדוש, וכל מיני דברים בעולם נראו כל כך אחרת. אור השמש היה בהיר יותר, והשמיים היו כחולים יותר, ובשבתות מזג האוויר היה מוצלח יותר. הנהגים היו אדיבים יותר בכבישים, התורים היו קצרים יותר בחנויות. העולם היה שטוח יותר, נעים יותר, שליו יותר, צלול יותר. ואני אהבתי אותו, ואהבתי לחבק אותו ולצחוק איתו ולהניף אותו גבוה גבוה ולראות איך העיניים הכחולות שלו נפתחות גדולות גדולות גדולות.

והוא היה צוחק. וקורא לי אבא. ומחבק אותי. ואני הייתי קורא לו ילדוש ומחבק אותו.

פתאום כבה האור בחדר ההוא בקומה השלישית. אני נדרך בכיסא הנהג. חולפת דקה ודמות כהה יוצאת מפתח הבית ומתקדמת בשביל אל שפת הרחוב. אני מחכה עוד רגע. הדמות מתבוננת לצדדים. בהיסוס מסוים אני מהבהב באורות הגבוהים של המכונית. הוא מבחין בי ומתקרב. בחולצה שחורה, במכנסיים כהים, בתיק חצי ריק שזרוק ברישול על כתפו האחת, הוא מתקרב.

הוא מגיע אל הרכב. פותח את הדלת האחורית. לבי מתכווץ בי. אחר כך הוא זורק את התיק אל הספסל האחורי וסוגר את הדלת. לבי מרפה מהתכווצותו.

הוא פותח את הדלת ונכנס פנימה, ומתיישב בכיסא שעל יד הנהג. הוא סוגר את הדלת אחריו וחוגר את חגורת הבטיחות. ואז, כשהרחוב שקט מאד מסביב, שנינו יושבים רגע ארוך במכונית ולא אומרים דבר. אני כמעט ולא מעז להתבונן בו במישרין, מפחד שישים לב ויתרגז חלילה. במרחק נובח איזה כלב.

"בוא ניסע, אבא", הוא אומר בקול כמעט לא שלו, ואני מתניע בזהירות את הרכב.

***

תגובות

  1. אדר

    וואו, זה היה ממש עצוב. אבל אני בטוחה כמעט במאה אחוז שזה לא יהיה ככה, אלא יותר טוב.

  2. פוזי

    מה קרה ליובל??
    באמת עצוב מאוד. כמו שכיוונת שיצא. כמו שיצא לך בלי שהתכוונו.
    אבל אני גם חושבת שהסוף, וגם האמצע, כמו ההתחלה יכולים להיות שונים מאוד.

להגיב זה מגניב