על הקו

תשע בבוקר. קם אדם בבוקר והלך לעבודה. את הילד שלו הוא ראה בקושי חצי שעה, בין המקלחת למטבח. עכשיו הוא יורד בירידות מירושלים. הדרך ארוכה ומפותלת. עוד מעט יגיע לפאתי תל אביב. ואז יזדחל. ויזדחל. אנשים טיפשים ברדיו יתחלפו אחד בשני. הוא ימשיך להזדחל ולהזדחל. הם יצפרו, ויחתכו, ויבלמו ולא ישתלבו כמו שצריך. והוא יזדחל. כמה שהוא יזדחל. ברמזור האחרון לפני העבודה שלו מישהו יחתוך אותו והוא כמעט יכנס בעמוד החשמל שעל המדרכה. ממש בכניסה לחניון של הבניין הוא ייתקל בפקק נוסף, אחרון, אבסורדי להכעיס. אנשים טיפשים שלא מבינים מה טוב להם יקיפו אותו מכל הכיוונים. הוא יקלל בשקט.

דברים שעדיף לא לכתוב, דברים שעדיף לא לכתוב, דברים שעדיף לא לכתוב. השעה כבר שתיים. היום מתחיל לסגור עליו. עם האישה הוא עוד לא הספיק לדבר. הילד אצל המטפלת. הוא יראה אותו שוב רק מחר בבוקר, שוב רק לחצי שעה. דברים שעדיף לא לכתוב, דברים שעדיף לא לכתוב, דברים שעדיף לא לכתוב. עוד ישיבה. עוד החלטה. עוד ישיבה. עוד החלטה. השעה כבר חמש, היום רחוק מסיום. דברים שעדיף לא לכתוב, דברים שעדיף לא לכתוב.

דברים שממש עדיף לא לכתוב. הוא מקלל בשקט.

שמונה בערב, הלילה יורד והאדם יוצא מהעבודה. הוא נכנס לאוטו. אין דלק. עוד עיכוב של עשר דקות. ושוב ירד האוויר בצמיגים. עיכוב של עוד חמש דקות. הוא עולה על הכביש המהיר. הכביש המהיר לא מהיר גם בערב. פקק. הוא שוב מזדחל. מתישהו משתחרר. טלפונים. חם נורא. בחוץ, בפנים, בכל מקום חם נורא. עוד טלפונים. בחורות מאנפפות ברדיו משדרות מוסיקה גרועה. הדרך הזו היא אין סופית. פתאום עוד פקק. ריבונו של עולם, פתאום עוד פקק. הוא שוב מזדחל. עשרים דקות תמימות הוא מזדחל. הוא מקלל בשקט בחלל הסגור של המכונית.

לבסוף אדם מגיע הביתה. תשע וחצי בערב. הוא זורק את הדברים בשקט על הרצפה בכניסה. חם נורא. מוריד את הבגדים. נכנס על קצות האצבעות אל חדרו של הילד. הילד ישן כמו מלאך. עיניו של האדם מתרגלות לאט לחושך. הוא לא טעה, הילד שלו ישן כמו מלאך. מחר יחייך לו בבוקר חיוך מתוק שכולו אומר "אבא שלי – אבא שלי – התגעגעתי אליך". האדם נאנח. משעין את הראש על מעקה המיטה הקטנה. משהו בפנים זועק בו. זועק לו "זה לא בסדר כל זה, לא יכול להיות שכל זה בסדר. זה לא יכול להיות". הילד שלו ישן. עיניו עצומות. האדם רוצה לנשק אותו ביד בזהירות, אבל הוא פוחד פן הילד יתעורר. אז הוא מסתכל עליו בשקט ולא נוגע. הוא מקלל בלי קול.

תגובות

  1. Richard Smith

    אני מהמר שאישתו עובדת בירושלים…
    אולי קרבה להורים.

    ובלי קשר אליו באופן פרטי, גם ככה החילונים מסתלקים מהעיר… הייתי מעדיף לראות מצב הפוך.

  2. מרמיט

    עצוב, כואב. העברת יפה את חוסר האונים והקדימויות הדפוקות.
    אין לי מה להוסיף מעבר לזה, רק רציתי לתת קונטרה לשי שהתלונן על הדכאוניות.

    כשהופכים להורים, קשה הרבה יותר להתכחש לג'יפה שבה אנחנו מתבוססים. אתה מציג את זה מצוין בפוסטים האחרונים, ולי אישית נהיה הרבה יותר מעניין לקרוא.

  3. בועז

    עצוב ביותר בעיקר מרוב שזה אמיתי.
    גם אם תוריד את השעות לשבע או אפילו שש תגלה שזה לא ממש מספיק!!!!!

    וכמו שאומרים ….קדימה להוציא את הכינור

להגיב זה מגניב