המממ

1.
קוראים לי שאול ואני בן 31 וחצי. מחרתיים הבן שלי יהיה בן שנתיים. לפני 18 יום בדיוק התחיל לכאוב לי מאוד הראש. למעשה, הוא כל כך כאב שבתוך קצת יותר מ-24 שעות מצאתי את עצמי מאושפז במחלקה הניורוכירורגית בהדסה עין כרם עם חשד לדימום מוחי תת עכבישי.
כן, זה קצת מוזר לבחור בן 31 לסבול מדבר כזה, אבל זה קורה. הגוף הוא רק מכונה. והואיל ולרוב המצב הזה מוביל למוות, מאותו הרגע שהחשד עלה מצאתי את עצמי מאושפז במחלקה, מרותק למיטה, בקושי מצליח להרים את הראש. כך זה נמשך במשך כמה ימים, שבהם גם עברתי צינתור מוחי, עד שלבסוף שוחררתי הביתה. הכאבים, עם זאת, לא נעלמו. מאז עבר שבוע וחצי, ואני שמח לומר שלפני יומיים החל שיפור משמעותי, אני מקווה שהוא יימשך.

1.5

בשנתיים וחצי האחרונות אני משמש כראש מערכת החדשות של כלכליסט. זה תפקיד מדהים. אני נהנה מכל רגע ממנו, גם מהרגעים שאני סובל, ויש כאלה. זה תפקיד מדהים. עוצמתי. ורסטילי. מאתגר. מלמד. מעשיר. נותן לך כוח בידיים שיכולת רק לחלום עליו. אני מת על התפקיד הזה.
הגדרת התפקיד שלי, אם עושים לה רדוקציה דמגוגית משהו, היא להיות טרוד. תפקידי הוא להיות טרוד. כשלאיש מסביב לא אכפת מה יהיה מחר הסיפור המרכזי של העיתון, זה התפקיד שלי למצוא אותו. להחליט מהו. לברוא אותו, אם צריך, ולא חסרים ימים כאלה. ואחר כך גם למלא עוד 9 עמודים. ולכתוב איזה טור על הדרך. ולערוך את עמוד השער. ולתכנן את הפרויקט הגדול הבא של העיתון, להוציא אותו לדרך, ולוודא שהוא קורה. אני מת על התפקיד שלי, אם לרגע מישהו חושב שאני מנסה להתלונן חלילה. אבל גם התפקיד המדהים הזה יכול להיות מעייף לפעמים.
בשנתיים וחצי האחרונות אני עובד המון. אני יוצא מהבית בסביבות השעה 08:30, שם את הילד בגן, וממשיך לעבוד. אני מסיים לעבוד בסביבות השעה 20:30, לרוב אחרי שלא הספקתי לאכול ארוחת צהריים, ונוסע הביתה. אני מגיע הביתה לרוב בין 21:30-22:00. הילד, לא מיותר לציין, כבר ישן בשלב הזה, והאישה יושבת על הספה עם הלפטופ ומשלימה את שעות העבודה שהיא נאלצה להפסיד בשביל להוציא אותו מהגן, בשביל שהקריירה שלה לא תיגדע כי אפילו שירות המדינה לא יודע להתאים את עצמו לחיי משפחה תקינים. לרוב היא ממשיכה כך עד אחת בלילה.
בימי חמישי אני יוצא מוקדם, לוקח את הילד מהגן, ומבלה איתו כמה שעות. בשבתות אני רואה אותו, למעט בשבתות שאני עובד בהן, שזו כל שבת שלישית. אז, אני משכיב אותו לישון בצהריים, ורואה אותו שוב רק למחרת.
אני מבלה על הכביש כל יום לפחות שעתיים במצטבר. שעתיים זה המינימום. לפני הנתיב המהיר זה היה לרוב יותר משלוש שעות. הנסיעה בכבישי ישראל, בייחוד בבוקר, בייחוד בכניסה לתל אביב, היא תענוג מפוקפק.
אני טורח לציין את כל העובדות האלה רק בשביל להזכיר לעצמי בקול רם מה עשיתי בשנתיים וחצי האחרונות. ככה, למקרה שאתהה שוב מאיפה צצו לי כאבי הראש האלה. וממילא, הסיפור שלי לא מיוחד בשום צורה. אני מניח שהאנשים שקוראים את השורות הללו, ודאי אלה שיש להם ילדים, יכולים להזדהות בקלות, או אפילו לחשוב שאני צריך להיות שמח בחלקי.

2.
אחת המחשבות הראשונות שחלפו לי בראש לאחר שאושפזתי עם החשד לדימום במוח הייתה "איזה מזל שלא לקחתי משכנתא". אני לא מנסה להישמע מלודרמטי, זו באמת היתה אחת המחשבות הראשונות שחלפו לי בראש. מי שקצת עוקב יודע שפוזי ואני השתעשענו לא אחת ברעיון של לקנות דירה, אך עם זאת מעולם לא הצלחנו להתרומם הרבה עם החלום הזה מעל לקרקע המציאות.

דירה עולה כסף. למעשה, המון כסף. אפילו דירה צנועה. ההון העצמי שלנו קיים, אבל ממש לא מספיק לשום דבר. המשכנתא הממוצעת שנצטרך לקחת, אם הבנק בכלל יסכים לתת אותה, תהיה לפחות מיליון שקל. זה המינימום ממש. סביר להניח שהיא תהיה יותר בסביבות 1.2-1.5 מיליון. משכנתא כזו פירושה שעבוד של 6,000 שקל (פלוס מינוס) בחודש לתקופה של 30 שנה ויותר. לכן, בכל פעם שהדיון על הדירה נהיה ולו חצי פרגמטי, הפחד מפני ההשתעבדות הטוטאלית הזו לתקופת דור שלמה הצמית אותי. לא הייתי מסוגל אפילו לחשוב על עצמי חותם על הדף.

באקלים התעסוקתי הישראלי הנוכחי, לקיחת משכנתא שכזו היא בעבורי להפוך את חיי לחלום בלהות מתמשך, אין לי הגדרה אחרת. שכן, כמו שהחיים מוכיחים היטב, בכל יום אדם עלול להתעורר עם חשד לדימום מוחי תת עכבישי, לאבד את היכולת לעבוד – באופן זמני או לצמיתות – ואז מה? איך בדיוק המשכנתא תשלם את עצמה? ואפילו אם נמכור את הדירה בשביל להחזיר את המשכנתא, מה אז? איפה בדיוק נגור?

3.
היום, רק בשביל ליישר קו, אנחנו גרים בדירה של סבתא שלי עליה השלום. וכשאני אומר "היום" אני מתכוון בשבע השנים האחרונות. בכל שנה אנחנו אומרים שזו השנה האחרונה שלנו, אבל אנחנו לא מצליחים לצאת. למען האמת, אין לי שום מושג איך אדם יכול להרשות לעצמו לשכור דירה, לא רק לשלם משכנתא.
זה מצבו של איש מעמד הביניים. אפילו של אחד כזה שמשתכר לא רע למחייתו, אבל יודע היטב שהעסק הזה עם תלוש השכר החביב הוא רק זמני. מתישהו "החגיגה" הזו תסתיים. או שיבוא מישהו צעיר וזול יותר, או שיקרה לך משהו ואז העבודה תזרוק אותך כאילו מעולם לא היית קיים. כך או כך, אין לך ביטחון תעסוקתי, ולכן אין לך ביטחון בכלל. מי שלוקח משכנתא בתנאים האלה, מי שמסוגל להבטיח למישהו אחר משהו לתקופה של 30 שנה, הוא בבחינת משוגע עם קבלות מבחינתי.

4.
אפרופו כסף, את הצנתור המוחי שעשינו בבית החולים בזמן האשפוז, עשינו באופן פרטי. כלומר, היו מצנתרים אותי בכל מקרה, אבל שילמנו על הזכות לבחור מי יהיה המצנתר, בשביל שהוא יהיה הטוב ביותר. היה סיכוי שהוא היה מצנתר אותי בכל מקרה, אבל כשאתה יכול, יש דברים שאתה לא מעוניין להותיר ליד המקרה.
ובאופן פרטי, הצנתור עלה 62 אלף שקל. הוא ארך 30 דקות. חתיכת דיל. מתוך זה, קופת החולים משתתפת במרבית הסכום, כך ששילמנו לבסוף 5,000 שקל בלבד. אחלה דיל. למרבה המזל, את הצנתור החוזר – בעוד שבועיים, לערך – הקופה כבר תממן באופן מלא. יופי של דבר.
לפני ששוחררתי, הרופא שלח אותי לבדיקת MRI. הוא ביקש לעשות אותה בתוך שבועיים, ולאחר מכן לחזור אליו למרפאה, בשביל לשלול את האפשרות של גידול במוח. אז התקשרנו לקבוע תור ל-MRI. אמרו לנו, ב-30 במרץ. אמרנו, "אבל הרופא ביקש בתוך שבועיים". משכו בכתפיים. "זה מה יש". אגב, למי שתהה מדוע לא עשו לי MRI בזמן שהייתי מאושפז, הרי שגם לזה תשובה כלכלית. כשהחולה עובר את הבדיקה היקרה הזו בזמן שהוא מאושפז, מתברר, הוא מקבל פחות כסף מקופת החולים. עדיף לו לשחרר את החולה ורק לאחר מכן לערוך את הבדיקה.
על כל פנים, אחרי משיכת לא מעט חוטים, הצלחנו להשיג תור ל-MRI בתוך שבוע בלבד, באופן פרטי כמובן, בבית החולים אסותא ברמת החיל. עכשיו, לאחר הבדיקה, צריך לחזור את הרופא ולהראות לו אותה. לשלול את הגידול, כאמור. אז ניסינו לקבוע תור לרופא. במוקד זימון תורים אמרו שהתור הקרוב הוא באוגוסט. אמרנו, "אבל הוא ביקש לחזור מיד אחרי ה-MRI". משכו בכתפיים. "זה מה יש אם אתם לא הולכים באופן פרטי". "ובאופן פרטי, מתי יש תורים?", שאלנו. "אפשר מחר", הייתה התשובה.

5.
אני לא לגמרי יודע מה הסיפור שהתכוונתי לספר כאן. אני מניח שלא חידשתי הרבה למי שגדל בישראל בשלושים השנים האחרונות או יותר. נדמה שהדברים לא נעשים טובים יותר. עדיף להיות חולה עשיר מאשר חולה עני. ועדיף להיות לא חולה בכלל, כי אחרת לך תשלם על הבדיקות ותחזיר את המשכנתא וכל זה. זה לא כאילו שמישהו מחכה לך עם זר של פרחים ויסדר לך את החיים מחדש כאילו היו כרית שרק צריך להתפיח במקרה שיקרה לך משהו ותאבד את היכולת לעבוד. אני אפילו לא רוצה לדמיין מה היתה מנת חלקי לו הייתי זקן, ערירי, עני, חולה כרוני, וכו'. סביר להניח שלא משהו.
זו תחושת האיום הקיומית שמרחפת כל הזמן מעל לראשו של מעמד הביניים הישראלי, גם אם לרגע הוא אינו מודע לה, או מעדיף להדחיק כי היה יום נחמד בעבודה או כי הילד אמר משהו מצחיק. במצב הזה – שבו אתה עובד הרבה יותר מדי שעות בשביל לפרנס את המשפחה שלך שאתה בקושי רואה רק בשביל להגיע לבסוף לבית חולים עם איזה מצב רפואי מפחיד שבכלל לא היה אמור לקרות לך לו היית מנהל אורח חיים נורמלי ושם להבין שמזל שלא קנית דירה למשפחה שלך ובמקביל לגלות שאם אין לך כסף אז סביר להניח שהלך עליך – כבר עדיף שתבוא הפצצה האיראנית ונגמור עם כל זה. ואם זה לא מספיק, אז דעו לכם שבשבוע שעבר מערכת החינוך ציינה את יום גוש קטיף.

שבוע טוב.

תגובות

  1. רן בר-זיק

    וואו, פוסט מטלטל.

    אין לי יותר מדי דברים אינטילגנטיים לומר מלבד שההזדהות שלי עם מה שכתבת היא עצומה. אני עברתי ניתוח (לא קריטי כמו הטיפול שאתה עברת, לשמחתי) וזה בדיוק ככה. מי שיש לו כסף נהנה מרמת הבריאות הטובה ביותר – הרופאים הטובים ביותר בזמינות גבוהה, כל הבדיקות המורכבות שנעשות במהירות ותנאי אשפוז בסוויטה שהזקנה במסדרון יכולה לחלום עליה.

    והכל עולה כסף, הרבה כסף, ואם מישהו מתנחם בזה שיש לו ביטוח רפואי פרטי שאמור להיות יותר טוב מהביטוחים המשלימים – אז דעו לכם שקודם צריך להוציא מהכיס במזומן ורק אחרי זמן, לעתים גם זמן רב, מקבלים את ההחזר. וזה במקרה הטוב. אז גם אם יש לכם ביטוח רפואי פרטי, אתם תצטרכו לשלם שישים או שבעים אלף שקל במזומן על מנת לקבל טיפול אופטימלי. יש לכם?

    הרבה בריאות.

  2. ריקי כהן

    אחד הפוסטים הנוקבים והמצמררים שקראתי בהקשר למצב החברתי ומעמד הביניים, גם אנחנו בלופ הזה, וכואב מאוד להבין לאן הגעת, אות אזהרה ענק.

  3. eli zinn

    אז כנראה שהגיע הזמן לעזוב את החיים האלה שלימדו אותנו להסתכל עליהם כנורמלים ואפילו לעבוד קשה כדי לחיות אותם, ולקנות כרטיסי טיסה לרפובליקה הדומיניקנית שם אפשר לחיות בזול, בלי לעבוד ככ קשה, להיות בים כל יום ולא לשכוח ל ה נ ו ת. מה שבאנו בכל מקרה לעשות בחיים האלה

  4. מיה רענן

    חזק מאוד. לא חיים מי יודע מה. אני שוקלת לוותר על קריירה בימים אלו ממש, נקרעת.
    לא חיים מי יודע מה.

  5. דני

    פוסט באמת יפה, שמוכיח דבר אחד: שמצב אוביקטיבי ותחושה סוביקטיבית לא קשורים זה לזה בשום צורה ;-)

    שאול, תתעודד!!

    מסופר פה על צעיר מצליח, נשוי עם אישה מצוינת פלוס ילד חמוד, שחי במצב כלכלי ומשפחתי טוב יותר מתשעים ותשעה אחוזים מהאנשים בגילו בארץ או בעולם, שעבר לאחרונה חוויה רפואית בתנאי דה-לוקס, ועדיין – מלווות אותו תחושות אכזבה, סבל, כעס והחמצה במשך עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע.

    היה מעניין להשוות את זה עם שכן שלי: אני לא בטוח מה יכולת הביטוי שלו בכתב, אבל אני יכול לציין שהוא אדם מאד חכם ונחמד, בן 41, רווק, אין לו שום דירה של סבתא והוא גר בשכירות גבוהה מאד מאז השחרור לפני עשרים שנה, אין לו אישה או ילד למרות שהוא מאד רוצה , אין לו ביטוח פרטי או עבודה נוצצת, למרות שהוא מרוויח די בסדר, אבל הכי חשוב: הוא כל היום שמח ומחייך!

  6. שיר נוסצקי

    בתוך כל הטקסטים של עורכים ציניים שסובלים מתסמונת סטוקהולם ישראלית, מרתק לקרוא טקסט כל כך כן וחסר בושה. שאפו על הטקסט שאול היקר, אבל הכי חשוב – שתהיה בריא, ושהדאגות שלך (לפחות בינתיים), יסתכמו באיך לעזאזל רוכשים דירה במדינה הזאת

  7. גיל

    מאחל לך מכל הלב רפואה שלמה, שאול, אבל תכל'ס – גם אני לא לגמרי יודע מה הסיפור שהתכוונת לספר כאן. אתה עובד בעבודת חלומות ועושה בדיוק מה שאתה רוצה, וממה שאתה כותב נשמע שלא היית מתחלף עם אף יצור בעולם הזה, והדרישות לשעות מטורפות כנראה נראית לך הגיונית, ככה זה בתקשורת, זה הייעוד שבחרת בו, ונדמה לי שגם שם אתה כנראה מצוי בעשירון העליון של השכירים. אתה לא משלם על דיור כבר שנים, ונראה שאתה לוקח את זה כמובן מאליו. כשחלית, מצאת את הדרך אל הרופא הטוב ביותר שיכולת להשיג, אחד הטובים בארץ (ואולי בעולם), כאשר למעשה לא בחנת אפילו את רמת השירות שהיית מקבל ממערכת הבריאות הציבורית, אלא החלטת "לא להותיר את זה ליד המקרה" – מי יודע אם לא הוצאת את הסכום הזה סתם, מחרדה ותו לא. על האישה והילד שיש לך אני כבר לא מדבר. אתה חי כמו מלך למרות כל מה שאתה אומר, והבעיה המהותית היחידה היא איום בריאותי. אבל החלטת שהגיע הזמן לקפוץ על עגלת המחאה החוזרת. אני בעד המחאה, אבל תרשה לי להמשיך לחפש אנשים קצת יותר משכנעים בשביל לקפוץ גם.
    ושוב, מעל לכל והכי חשוב, רפואה שלמה וכל טוב.

  8. פולינה

    ולזה קוראים "הפרטת מערכת הרפואה הציבורית בישראל", רק בשו-שו, בדלת האחורית.
    במקום להחזיר את הכסף של הביטוחים הפרטיים חזרה למערכת הגוססת, הכסף הולך לאסותא ולמדיקל סנטר ועם הכסף- גם המומחים הטובים ביותר. אחר כך כל הצדקנים יזדעקו למשמע המילה "שר'פ", כאילו האלטרנטיבה – שכבר כאן ולא מאתמול- היא טובה יותר. כשהכל למראית עין בלבד.

  9. קובי

    שלום רב שאול,

    אני שולח לך מפה ברכות החלמה מהירה ומחזיק אצבעות שהכל יסתדר.

    הפוסט שלך פה מתכתב באופן ישיר עם המחאה של מעמד הביניים, אני מאמין שהזדהת איתה גם לפני המקרה המצער שמתואר פה.
    אני כותב את זה כי לא פעם נחשפתי לכל מיני תכנים עם ערך נגטיבי למחאה בכלכליסט (לא בטוח שזה קשור באופן ישיר למערכת החדשות) למשל, שמייחסים את ההאטה בשוק בכלל ובשוק הפרסום בפרט בסתיו האחרון למחאה החברתית. בין אם יש קשר או שפשוט מדובר בחוסר בתכנים ראויים לצפיית אדם, תפקדינו בתור אנשים משפיעים היא לדאוג בכל צורה אפשרית לציבור (ולעצמנו) ולמנוע השתלחויות מיותרת בתנועה שחרטה את ערך החברה על דגלה (אני חס וחלילה לא מאשים, אני רק מחבק, תומך, מזדהה ומציין את הברור מאליו, לפחות לי). גם אם המחאה הנוראית הזו גורמת להפסדים בשוק הפרסום, הייתי שמח שאנשים שחווים את מה שאתה חווה לא ירגישו כ"כ חסרי אונים.

    אני שולח חיבוקים ותפילה (אם יש מישהו שמקשיב לה) להחלמתך המהירה,
    קובי.

  10. איתן א.

    ראשית, תהיה בריא. יד, רגל כל מיני פונקציות אחרות שהולכות זה מבאס ורע אבל לאדם שרוב העשייה שלו באה ממה שיש לו בין האוזניים, דימום מוחי זה מצמרר.

    שנית, כעבד מודרני למולך ההייטק, אני מבין אותך וכואב הלב שרק לפני דור אחד המציאות והעבודה הקשה של שניכם היתה קונה לכם עצמאות כלכלית ובטחון כלשהוא וכעת גם זה לא מספיק.

  11. סיגל

    ראשית כל – רפואה שלמה. באמת. שתהיה בסדר, ותבריא, ותלמד איך לנהל את הבריאות היום יומית שלך טוב יותר להבא.

    קשה פה לחיות, זה בטוח. אין לי ספק.
    ויש הרבה דברים לתקן, והמדינה מושחתת ועוד כאלה.

    אבל:
    – קצת צורם שאתה מאשים את המדינה על כך שאתה בוחר מנתח פרטי. עם כל הכבוד, חמוד, תגיד תודה שיש לך את האפשרות לבחור. המדינה מספקת לך פיתרון.
    – הטון הטון… באמת. בחיי. בחור בן 31, כל החיים לפניו. רוצה להוריד ווליום בעבודה – תמצא דרך. אני מבוגרת ממך בכמה וכמה שנים, עובדת שבע שעות ביום כי בחרתי לא להכנס לטירוף של עבודה בהייטק, אז אני מקבלת פחות כסף, לא מקודמת, אין לי רכב בליסינג, אבל מתפרנסת בכבוד ונשמתי ברוך השם קרובה אליי.

    אז תחפש איפה אתה יכול לבחור, במקום למצוא דרכים יצירתיות להתלונן על דברים שאינך יכול לשלוט בהם.

    זה מרגיז כבר. מאז המחאה הטון הזה.

    תלמד לדבר. גבר בן 31, אבא. מפרנס. איש תקשורת, אתה בוחר. ואתה נשמע עדיין כמו איזה קורבן….

  12. מעוז

    לא נעים לי להגיד… אבל כמו כל מחאת מעמד הביניים הזאת ואתה בתוכה – זה כזה בו בו בו.
    אם לא היית יכול להמשיך לעבוד – אני מניח שהיית מקבל כסף מהביטוח לאובדן יכולת עבודה שבטח יש לך כי אתה די עובד בהיי טק. ואם לא אז מהביטוח מנהלים. ואם לא אתה לא באמת מעמד ביניים :-)
    אם זה היה קורה למישהו מהמעמד הנמוך (שד"א, אין לו דירה של סבתא, והוא לא חולם לקחת משכנתא של מיליון וחצי שקל), הוא באמת היה מאבד את עולמו.
    קיצר, מפונדרקים – תילחמו בעבור השכבות החלשות ותביעו סולידריות אמיתית. אחרת המחאה הזאת תהיה סתם בכיינות ולא תמריא

    תהיה בריא ותפסיק לרחם על עצמך. החיים שלך דבש עם ריבה מעל

  13. בחיי

    לא מבינה אותך.

    קרה לך משהו קיצוני עם הבריאות.
    קודם כל מודים על מה שיש, מודים על הרפואה, ועל זה שהצנתור הצליח.
    אחר כך, בודקים איפה היו הטעויות שלך, ומה אתה (כן אתה) יכולת לעשות או יכול להבא לעשות, כדי להקל על הלחצים היום יומיים שלך…

    אחר כך בסוף, אם נשארת לך אנרגיה מיותרת, אתה יכול ליילל על דברים שאתה לא יכול לשלוט בהם, כמו הכלכלה הדוסים ועוד מיני כאלה.

    בשיא הרצינות, אני לא מבינה מאיפה מגיעה הדרישה שלך, ולמה נדמה לך שמדינה יכולה לדאוג לרווחתך, בזמן שאתה זולל ריגושים בעבודה מלחיצה, מפוצץ לעצמך את האגו שאתה אדם חשוב וידוע, ומתחמק בעצמך מלבדוק איך אתה יכול להפוך את חייך לשפויים (להחליף עבודה, לעבור לגור קרוב אליה, לוותר על כל מיני דברים יקרים – קפה הפוך חולצות מותגים ועוד מיני) בחיייאת….

  14. ג'ו כלום

    התגובות לפוסט הזה מרתקות. נכון, יכול היה להיות יותר גרוע, אבל תחשבו רגע על המשמעות של מה שאתם כותבים – אדם כמו שאול, שמרוויח יותר ומוציא פחות מרוב האנשים לא יכול להיות בטוח שמחר תהיה לו עבודה ושאם תהיה לו בעיה רפואית הוא יוכל להתמודד איתה בלי למכור את הבית. מה זה אומר על רוב האנשים? שהמצב בישראל חרא וצריך לשנות אותו, זה מה שזה אומר.

  15. שגית

    עזוב את כל הקטע של המסכנות של החיים בארץ. בחו"ל אפילו יותר גרוע. אופרטיבית – אתה צריך לבלות יותר עם הילד!!

  16. yanir

    מטריד שזה אמיתי. עוד לא הבנת שאסור לחשוב כל כך הרבה. אתה עוד תמוט את הדמוקרטיה היחדה במזרח התיכון אם אנשים כמוך יתחילו לחשוב בקול רם. אתה היית אמור לקחת את המשכנתא ולהפוך סופית לבורג צייתן במערכת שלא יכול להרשות לעצמו להשתחרר. אבל אתה החלטת להתחכם. אז עכשיו כואב הראש. כי הרמת אותו והסתכלת לצדדים ושאלת שאלות. זה האח הגדול..

  17. belle

    הייתי אומרת שכל המציעים לכותב להפסיק להתבכיין מפספסים את הפואנטה בענק, והפואנטה היא כזאת:
    א. נכון – מצבו טוב מאשר של רבים, אבל עדין יש דברים שבעבר הלא רחוק נראו נגישים ופשוטים לאדם באותו מעמד. לקנות דירה כשמתחתנים היה מובן מאליו בעבר, שלב טבעי של מעבר מרווקות לבגרות, אפשר להגיד. היום – בדיוק כמו שכתוב פה – לקנות דירה זה לחשוב כמו מתאבד שיעי, כששום דבר לא ברור ולא מובטח.
    ב. נכון – האיש אכן זרק כמה ג'ובות – שלא מצויות בכל כיס, וקיבל יחס מועדף. אבל הפואנטה כאן – היא שפעם לא היה צריך ג'ובות. רפואה ציבורית הייתה צ-י-ב-ו-ר-י-ת. אז כשהוא "מתבכיין" על כמה שזה עלה הוא מתמרמר על המצב ולא על הכסף, שמח בחלקו אך מבואס על כל מי שיחזיר את נשמתו לבורא אצל רופא סוג ז', כי לא יכל לממן סוגים אחר.
    ג. בכלל – "מתבכיין", "מרחם" – לא זה ולא זה. מודע. פשוט מודע. לפזר חיוכים, ולדבר על אנשים ששמחים בחלקם לעומת הכותב זו שטות גמורה. נכון – יש כאלה שישמחו בחלקם גם אם יחיו על לחם ומים. התרגלנו לטוב יותר, אבל אנחנו בהחלט בכיוון של לחם ומים. כשדופקים אותך אתה לא אמור להגיד תודה. אתה אמור לשים לב, להתריע ולהגיב.
    אתם חושבים שאתם יודעים טוב יותר? אתם חושבים שהחיים שלכם טובים יותר? – אולי תפסיקו לשקר לעצמכם, ותתחילו "להתבכיין" כבר.

  18. סיגל

    פעם היה פשוט לקנות דירה? ברור מאליו? אימא ואבא שלי הזיעו – אבא שלי במרפדיה, ואימא שלי בשטיפת רצפות בשביל לקנות דירה.

    וואוווו…. איזו נתקת הדעת. סחתייין על המשפט המנותק חברתית הזה….

  19. סיגל

    אני עדיין בשוק מהמשפט הזה.
    תקשיבי או תקשיב….

    אני גדלתי במציאות שבה כלום לא היה ברור מאליו.
    ברוך השם, יותר טוב עכשיו.
    אבל אם יקחו לי משהו,
    אני מקווה, מתפללת, שאני אעשה כמו שעשו הוריי – אעבוד קשה, אחייך, אשמח במה שיש.
    מקווה שאני אמעט להתבכיין. מקווה מאוד.

    ואני מורגזת כל כך מהמשפט המנותק הזה, כי אם גדלת במקום שבו היה ברור מאליו לקנות דירה,
    אז אולי לטובתך להתחיל להזיע קצת. אף אחד לא מת מזה. זה מנקה את הגוף!

  20. מעוז

    בל יקרה – אולי לאנשים שלסבתא שלהם יש דירה בת"א היה קל לקנות דירה
    אנשים מהישוב לא קנו לפני 20 או 30 שנה דירה בת"א. הם קנו בר"ג (גם אני קניתי. זה אפשרי. בר"ג) או בחולון או בבת ים.
    נראה לך שהייתה תקופה בעבר שבה MRI היה יותר זמין? כי לא הייתה.
    ונראה לך שלא הייתה רפואה פרטית בעבר? הייתה ועוד איך. רק בשחור
    את עובדת על עצמך ושרה מהלב של מדינת ת"א (שגם אני חי בה. אבל מסוגל להסתכל גם החוצה)

  21. סיגל

    אם היה הבחור הנחמד מתחתן כמו הוריו בגיל עשרים, מתחיל לגדול מלמטה, במקום לחפש את עצמו כמו כל הדור שלנו, היה מרוויח ביטחון כלכלי. במקום, העדיף הבחור כמו רבים כמותו, ובצדק – חיפוש פנימי, וזה עולה כסף. זה עולה בביטחון. תענוגות הרוח באים על חשבון החומר, חבר'ה תתבגרו!

  22. סיגל

    אף אחד לא דורך על הבחור החולה, אבל אם כל הכבוד למחלה, אין לי עניין להשתתף במסיבת השמצה למדינת ישראל בגלל המחלה שלו. מכבדת ומאחלת החלמה. ואם הוא מספיק בריא בשביל לנקוט עמדה, אז שיהיה שם כשלא מסכימים איתו. לרחם עליו ובתמורה להסכים שבאמת הכל חרא?

  23. אסף

    סיגל, פעם עובד במרפדיה שנשוי לשוטפת רצפות היו יכולים לקנות דירה, נקודה.
    אחר כך, כמו ההורים שלך, הם יכלו לקנות דירה ע"י הרבה מאוד עבודה קשה.
    היום הם לא יכולים לקנות דירה. נקודה. וכשהם יזדקנו לא יהיה להם כסף והם יבלו את שארית ימיהם בתנאים עלובים ביותר, עד שהם ימותו כי הם לא יוכלו להרשות לעצמם טיפול רפואי הולם.

    היום, אדם שנחשב בעשירונים היותר עליונים של החברה (אולי לא העשירון העליון, אבל קצת מתחתיו) בקושי יכול להרשות לעצמו דירה. הוא יאלץ להשתעבד למערכת בשבילה. זה לא אמור להיות המצב. המעמד הבינוני-גבוה צריך להתלבט בקשר לדירה שנייה.

    הנקודה היא שרמת החיים במדינה לא עולה, היא בעצם יורדת. אנחנו עובדים בעבודות מקדמות במקום עבודת כפיים, אבל בתכלס מרוויחים פחות מפעם – כי הכסף פשוט שווה פחות.

    השאיפה צריכה להיות שכל אדם יוכל להשיג דירה בקלות. שלכל אדם יהיה טיפול רפואי מצויין בחינם, ודה-לוקס במחיר נגיש.
    אני ממש לא מבין למה את מתפשרת על פחות. נכון, יש אנשים במדינות אחרות שחייהם הרבה יותר גרועים. אז אני מרחם עליהם, לא רוצה להצטרף אליהם!

    "אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר" – מכירה? אז הארזים בוערים ונופלים. אזובי הקיר, כך נראה, התייאשו והחליטו למות בשקט, ולנסות להשתיק את הארזים שצועקים מכאב כי זה עושה להם רעש כשהם מתים…

  24. מעוז

    אסף – כשאתה אומר שאי אפשר לקנות דירה אתה מתכוון שאי אפשר לקנות דירה בת"א.
    במחיר של דירה ברשל"צ (לא בת"א) אתה יכול לקנות 5 דירות בק"ש או בב"ש.
    אל תדבר שטויות
    הבעיה שלנו מתחילה עם האנשים שעובדים ועושים 4500 ש"ח בחודש. השאר זה שמנת

  25. מעוז

    ושאול – עשיתי חשבון – שמהדירה של סבתא שלך היית אמור לחסוך בשבע שנים האחרונות לפחות 336 אלף ש"ח שכולנו הוצאנו על שכ"ד.
    זה אמור לאפשר לך לקנות אחלה דירה בדי הרבה מקומות בארץ ועם משכנתא יפה, גם דירה בת"א
    אם אתה לא יכול להרשות לעצמך עם המשכורת שלך ושל אישתך לשלם משכנתא, כדאי שתתייעץ עם החברים בכלכליסט לגבי ההתנהלות הכלכלית שלך

  26. belle

    בחשבון הפשוט שלי:
    להורים שלי יש דירה – אימא שלי מורה ואבא שלי רתח – לכל הדעות, לא עשירון עליון.
    לכל הדודים שלי, לכל הסבים ולאחים של הסבים יש דירה.
    כמו ההורים שלי, גם הם עבדו במקצועות, בוא נגיד בעדינות, לא הכי רווחיים, ועדין הצליחו לקיים את עצמם ואת הילדים שלהם בכבוד, לחסוך ולקנות.
    לעומת זאת לי או לבני הדודים שלי, כולם בתווך גילאים של 25-40 אין דירה, אין סיכוי לדירה,
    אין אפילו פנטזיות לדירה משלנו מרב שזה מופרך.
    רפואה פרטית בשחור תמיד הייתה – זה נכון, אבל זה לא משהו להתגאות בו. מה שהיה מתחת לשולחן עכשיו בראש השולחן, זה הכל.
    רמת החיים פה יורדת, לא עולה. עבודה קשה לא קונה כלום – זה מה שאת, גברת סיגל לא מסוגלת להפנים. זה כבר לא עובד ככה. ואני קורעת את התחת 12 או 17 שעות ביום, ומרוויחה סביר, אבל סביר הישרדותי, לא מעבר.
    לא משנה כמה נרוויח – המחירים עולים בקצב כזה, שכמה שלא נעבוד, הם תמיד יעקפו אותנו.
    וההגנה העיוורת הזאת על מדינה שדופקת את אזרחיה בלי בושה, זה משהו שבכלל, ממש קשה לי להבין. למה לספוג בשקט? למה לא לנסות לשנות? לדרוש לשנות?

  27. אורי ברייטמן

    תגיד תודה שיש לך:
    1) דירה שאתה לא משלם עליה שכ"ד
    2) עבודה מעניינת
    3) אישה נחמדה להיות איתה בסופ"ש
    4) ילד מתוק להיות איתו בסופ"ש

    אז אתה לא רואה אותו כל יום? לפחות בבוקר כן.
    אפשר יותר טוב? אולי. ניסית לחפש עבודה בחברת חשמל?

  28. שרי

    אני קוראת את התגובות ואתם יודעים מה? אתם כנראה לא חיים בארץ…
    בעלי ואני נחשבים ל"עשירון העליון" מבחינת הכנסות. האמת היא, הצחקתם אותנו.
    גם אנחנו מתגוררים בדירה של סבי וסבתי ז"ל. חוסכים כסף לחלום.
    בעלי עובד עד שעות מטורפות לפעמים, לרוב כולל הדבר שישי-שבת. גם אני ככה. שנינו במקצועות כאלה.
    אבל…. אנחנו שכירים.
    נכון- יש לנו הרבה מה להודות עליו: בריאות, גג מעל הראש, יכולת התניידות. נהדר… איזה יופי שלדעת הרבה אנשים אני צריכה להגיד "דיינו".
    מן הסתם, אלו הם הדברים החשובים בחיים. אך האם זה הכל? ברור שלא.
    אני כאן בוחרת לעשות השוואה, אל מול כל אותם אנשים שטוענים שבישראל הכל דבש, תתעוררו:
    א- מבחינת חינוך, ישראל בין המקומות הכי נמוכים בעולם. אתם מסוגלים להבין את זה שהילדים שלנו יהיו מטומטמים? אני לא מסוגלת לקבל את זה. קשה לי להבין איך בעלי לא מסוגל לקרוא את התנ"ך, או להגיד "אני יביא לנו ארוחת ערב"- שמישהו יהרוג אותי כאן ועכשיו.
    ב- מבחינת דיור… עצוב ופתטי להשוות. דירת 4 חדרים ברמת גן= בית פרטי, עם חצר אחורית, בריכה, 5 חדרים ו-3 חדרי אמבטיה, חניה פרטית וכו' בפרבר טוב בארה"ב. ואגב- לצורך השוואה נוספת 152 משכורות בישראל לעומת 38 בארה"ב. יחי ההבדל הקטן.
    ג- דלק- האם עליי להוסיף?
    ד- יוקר מחייה. איך ייתכן שבארה"ב אפשר לקנות מלתחה שלמה לקיץ בכ-1000 ש"ח, ופה רק ב- 6000. איך ייתכן שמוצרים ישראלים עולים בארה"ב יותר בזול מאשר בארץ? איך ייתכן שאוכל עולה יותר בזול מאשר בארץ? איך ייתכן שמשלמים פחות מיסים, מרוויחים הרבה יותר, עובדים הרבה פחות?

    גם אני וגם בעלי חיים במציאות טובה. שנינו אוהבים את מה שאנחנו עושים, יש לנו אחד את השני, יש לנו בריאות, גג מעל הראש, יכולת התניידות ואת כל הדברים החשובים בחיים. שנינו בעלי יכולת לחסוך לטווח ארוך- ושנינו מנצלים את היכולת הזו עד המקסימום האפשרי. שנינו שירתנו בצבא מתוך אמונה שצריך להגן על המדינה הזו.
    אבל, שנינו חיים למען חלום. החלום הוא לא בישראל. עד כמה שעצוב לכתוב את זה….
    אז לכל אלה שאומרים "די לילל"- צודקים. "די לילל"- מי שלא טוב לו, שישקול את הדברים- אולי כדאי להרים ידיים ממדינת ישראל, ולחיות חיים טובים יותר, ובוודאי קלים יותר, במדינה אחרת בעולם. והיא לא חייבת להיות מדינת עולם שלישי בשביל זה.

  29. מיכל

    הבנת הנקרא מישהוא? נכון, לבחור הזה יש כסף לרפואה פרטית (לא "מזל" אלא עבודה קשה. גם הייטק זה לא קייטנה)חשבתם על השורה התחתונה? מה לגבי אדם שמרוויח פחות ממנו שלא יכול להרשות לעצמו לראות רופא "מחר" באופן פרטי? לפעמים זה עניין של אותם 5000 ש"ח שיגזרו את הדין לחיים או למוות. זאת המדינה שלנו. במקום לרדת על הכותב- נתסו להבין מה הוא מנסה להגיד כאן.

  30. מעוז

    שרי, חלילה – אף אחד לא אמר שהכל דבש
    רק שצריך קצת פרופורציות
    יש המון מה לתקן בתקציב המדינה ובשירות שהמדינה נותנת לאזרחיה
    ומצד שני אין מה להשוות למדינות שאין להן 20 אחוז תקציב בטחון על הראש
    אבל אם כבר רוצים לקטר – תסתכלו קצת למטה ותראו איך אנשים חיים במיץ של הזבל. צריך להתחיל משם ולא ממדינת ת"א. מה לעשות שת"א היום לוהטת כמו מוסקווה או ניו יורק. היא לא תהיה זולה.

    ובל – סבא וסבתא שלי גרו באדמות שפיק"א קנתה הרחק הרחק מת"א. הם עיבדו את אדמת הטרשים ובנו שם את ביתם. האדמה לא הייתה שווה כלום. היום היא שווה קצת יותר (אבל עדיין כלום…). העולם משתנה.
    סבא וסבתא אחרים שלי חיכו הרבה זמן בתור (אחרי המעברה ודירות שיכון שונות) וקיבלו דירה בונבוניירה בגבעתיים. המדינה לא יכולה לתת היום דירות כאלה לאזרחים. כי העולם השתנה. ישראל שווה היום הרבה יותר.
    המדינה בהחלט יכולה להוזיל את עלות האדמות ועוד ועוד. אבל זה יהיה ע"ח תקציב המדינה מה שאומר פחות חינוך ופחות בריאות

  31. מעוז

    מיכל – הוא אומר שהוא עובד בכלכליסט ולא בדה מרקר ולכן הוא כותב על הכיס של עצמו לא על הכיס של מי שמתחתיו (סתם. אל תתפסו לזה. בדיחה קטנה). הפרשנות שלך נחמדת ויפה אבל הבחור לא כתב על זה ואת יכולה לראות לא מעט טרוניות בנושא.

  32. גיל

    שרי, את מבלבלת בין רמת חיים (ההיבט הכמותי) לאיכות חיים (ההיבט האיכותי). נכון שבארצות הברית אפשר למצוא הרבה דברים בזול. אבל מה באמת תמצאי? וילה בפרבר של מיאמי? דירה בשכונה ממש לא מי יודע מה בברונקס? עדיין הרבה יותר יקר לגור בארצות הברית במקומות המעניינים באמת, והקיטוב החברתי שם לאין ערוך יותר חמור. אולי תצליחי לקנות מלתחה ב-1000 שקל, אבל איזה בגדים אלה יהיו? ומי אמר שלא תצליחי להשיג אותו דבר בארץ אם תהיי מוכנה לנסוע לקנות בבני ברק או בבאר שבע במקום בקניון גבעתיים או אפילו בראשון? למה בארצות הברית את מוכנה לקנות בהאנגר ענק ובארץ את צריכה את החנות שקרובה לבית? יש לך מושג כמה תצטרכי לשלם אם תרצי חינוך ובריאות ברמה גבוהה בארצות הברית? חצי מהאמריקאים היו מוכנים להרוג בשביל רמת הביטחון החברתי והבריאותי שהם מקבלים כאן חינם אין כסף, וזו עובדה. לחצי השני יש ביטוח בריאות פרטי שהם משלמים עליו הון. רמת השירותים שהמדינה נותנת בארץ היא במקרים לא מעטים גבוהה מאוד יחסית למקומות אחרים, אולי חוץ מסקנדינביה ומספר מדינות עשירות נוספות. ודרך אגב, לא אמרת שלילדים שלך אין חינוך ברמה גבוהה או בריאות ברמה גבוהה. האמנם? לדעתי החלום האמריקאי הוא אשלייה, למעט עבור אנשים מסוימים
    ויש גם את המיתוס הזה שאומר, "אם ההורים שלנו יכלו להרשות לעצמם X, אז גם לנו צריך להיות X". מבט קרוב יותר ימחיש שאין כאן שום התנייה מתבקשת באמת. למעשה, זה שנהיה פה צפוף ויותר ויותר אנשים רוצים לגור דווקא כאן, ותור הזהב של הכלכלה חלף בעולם כולו, יש לזה משמעות. זה אומר שאנשים יגורו בבתים יותר צפופים, ובאופן כללי ייראה כאן יותר כמו חבורת אנשים שהרבה מהם מוכנים להוציא את הנשמה כדי להשיג לעצמם ולילדיהם איכות חיים גבוהה יותר מהממוצע. המציאות בארץ כמו בשאר העולם מכריחה אנשים לבחור על מה לא להתפשר, כדי שיידעו על מה כן. זה לא מראה בהכרח שהמצב כאן מידרדר. למעשה, יכול להיות שזה מראה את ההיפך. בזמן האחרון זה מתחיל אפילו להיראות שישראל היא אי של יציבות וצמיחה. בלי קשר, עדיין אני בעד ביקורת, כמובן, והדיון הזה הוא בעיניי חשוב אפרופו שובה של המחאה.

  33. יואל

    שלום,
    קודם כל איחולי בריאות כמובן.
    מעניין שכשהייתי במצב רפואי אחר הדבר היחיד שעניין אותי היה הבריאות ולא שום דבר אחר. הייתי קלישאה על פרמידת הצרכים של מאסלו. זה שהמצב הכלכלי-מדיני והשלכותיו עליך מעסיקות אותך ישר אחרי הטיפול מוזרה מעט בעיני. הנה לך משל על החיים שלך שהיקום שלח לך בחינם. זכית בו כשאתה עוד צעיר ומסוגל לשנות מה שרק תרצה. אם ההשלכות הן לתעדף משפחה ושעות עבודה סבירות יותר על פני עבודה מספקת – זאת החלטה טובה ולגיטימית.
    כמו שאבא שלי אומר – אף אחד לא אומר על ערש דווי שהוא מצטער שלא השקיע יותר בעבודה. אני חושב אגב שזאת תובנה שהוא הגיע אליה אחרי גיל שישים אחרי קריירה של 12 שעות עבודה ביום.

    ובנושא אחר, אני גם שילמתי הון לרופאים פרטיים. זאת שאלה מעניינת אם החדירה של הקפיטליזם החזירי של לעלית הרופאים בארץ לגיטימית או לא. התפיסה של "אם הם לא רוצים שלא ישלמו וילכו לרפואה הציבורית" בעיני לא לגיטימית לאנשים שנשבעו את שבועת היפוקרטס ולוקחים את הכסף הזה מאנשים במצוקה. זאת מגמה מרגיזה, וזה מקומם לראות רופא שגר בסביון ומגיע לקליניקה במרצדס – ולוקח שלוש משכורות חודשיות מאדם במצוקה שמסתכל עליו כמו חצי אלוהים וישים כל מה שהוא יכול על השולחן בשביל להבטיח את הבריאות שלו או של הילד שלו. אני חושב אגב שזה נושא חשוב שאתם יכולים לכסות בעיתון.
    כל מי שאומר לך להפסיק לקטר וללכת לרפואה ציבורית להערכתי לא היה בסיטואציה כזאת.
    ושוב, רק בריאות. כל היתר פחות חשוב.

  34. belle

    פחות חינוך ופחות בריאות?
    א. לא בטוחה שיש לאן לרדת, אלא אם המודל שלנו זה סודן….
    ב. אולי פחות חברי כנסת? ופחות פקידים? ופחות הטבות לאותם פקידים?
    חפש את הכסף – ותגלה שהוא תמיד הולך למי שמקושר, לא למי שצריך.
    ג. נניח גם אם החשמל, המים ומוצרים בסיסיים בסופר ירדו לסכומים הגיוניים כלשהם,
    אולי פתאום כן נצליח לשים קצת בצד?

  35. star*dust

    דני!!! אני מחכה להכיר מישהו כמו השכן שלך כבר שנים..
    תגיד לו שאני מזמינה אותו לקפה.
    (זאת שמסתכלת בעיניים פקוחות על העולם ועדיין אוהבת אותו)

  36. שאול

    מפריטים את הרפואה מזה דור.
    האחרון שעדכן תקנים היה אליעזר שוסטק, שר הבריאות בממשלת בגין הראשונה, בשנת 1977.
    מאז – אוכלוסיית המדינה יותר מאשר הוכפלה, ואילו כמות מיטות האשפוז בבתי החולים הכלליים צומצמה )במקום לגדול על מנת להתאים לאוכלוסיה של למעלה משבעה מיליון תושבים) ואילו מיטות האשפוז הפסיכיאטרי צומצמו באופן קיצוני מ- 10,500 ל- 3,150.
    אין איפה לאשפז, אין תנאים למאושפזים, והאוצר ממשיך לנהל את הבריאות בדרכו הצינית-עד-מרושעת, בעוד כולנו משלמים את המחיר.
    וזה רק יחמיר.

  37. רן

    הגבתי בטעות בפוסט הקודם, אז הנה פה:
    טקסט יוצא דופן בעוצמה שלו, שכולה כנות. מרגש מאוד. וחשוב. ומכונן.
    תודה על הכנות הטוטאלית. יש לה ערך!

  38. ב.פ

    שאול חביבי,
    ראשית, אני מאחל לך רפואה שלמה והגשמת יעדי הדיור והפרנסה שאתה שואף להם.
    אם יורשה לי, מבלי להיכנס לפוליטיקה, מעט חרה לי שבחרת לחתום רשימה שמתמקדת במצוקת הדיור שלך דווקא בשיגור חץ מורעל לעבר 8000 מבני עמך – חלקם במעמד הביניים ולמטה מזה – שאיבדו את קורת הגג שלהם על לא עוול בכפם.
    חשוב על כך.

  39. גבי

    תהיה בריא, שאול.
    טור נוסף הנוגע למגוריך בדירתה של סבתנו המנוחה(והקושי שבכך?) מזכיר לי שלא החזרת מייל לזה ששלחתי לך מזמן.

    גבי אמסטר

  40. קריסטל

    תרגיש טוב שאול. שהכל יבוא על מקומו בשלום, וקודם כל הבריאות. סליחה על הקלישאות

להגיב זה מגניב