משל הרדיאטור

1.
אתמול אחר הצהריים, ממש באמצע החלמונים, התקלקל המיקסר. ככה זה, מיקסר של 150 שקל, מפתיע שהחזיק 5 שנים. מה עושים כשמתקלקל המיקסר באמצע החלמונים ואתה גר בירושלים, בגלות, והחברים היחידים שלך כאן נסעו אל מחוץ לעיר? הולכים לשכנים.
לשכנה בקומה מעלינו, זויה, לא היה מיקסר. זה לא הדבר היחידי שלא היה לה. גם חימום לא היה. והואיל וזו הייתה שעת צהריים מוקדמת יחסית, וההסקה המרכזית של הבניין (שגם ככה בקושי מחממת) לא מתחילה לפעול לפני חמש, והואיל והיה קור כלבים בחוץ, זויה ישבה בדירתה במעיל וקפאה מקור. ובכלל, היה משהו עצוב למדי בדירה שלה. ריקה, שקטה, חשוכה. חשמל – לחימום או לתאורה – עולה כסף, אתם יודעים. יותר ויותר כסף.
זויה היא אחת השכנות הנחמדות שיש לנו בבניין, אם לא ה. אישה תמירה בשנות ה-60 לחייה, חיה לבדה בדירה שכורה, מטפלת מהבוקר ועד שעת לילה בנכדתה בת ה-3, מבתה היחידה, אם חד הורית. בקרוב, סיפרה לנו, תעבור לדירה שכורה אחרת, בפסגת זאב, בשביל להיות קרובה יותר לבת.

2.
הביקור בדירה של זויה היה לא נעים. זה נכון, יש משפחות שגורלן גרוע עוד יותר, ובכל זאת, המסקנה שמשהו מקולקל בשיטה שלנו היא בלתי נמנעת.
החברה המערבית היא חברת שפע. היא כזו, באופן גובר והולך, לפחות מאתיים שנה. חיסונים, סניטציה, מיכון, פיתוח תחבורה, תקשורת וחינוך, ועוד סדרה ארוכה של המצאות וחידושים, העלו את רמת החיים בחברה המערבית בכמה וכמה סדרי גודל. באופן כללי, בממוצע, החברה המערבית הצליחה לגבור על חיי המחסור ולספק לחבריה מחסה, מזון, ביטחון ובריאות, ועוד הרבה יותר מזה. דאגות הקיום נפתרו.
רק שזה, כפי שכל בר דעת יודע, נכון רק בממוצע. באופן כללי. באופן פרטני, דאגות הקיום רחוקות מפתרון בעבור שכבה אדירה של עניים, בכל אחת ממדינות המערב, קל וחומר במדינות המתפתחות. רעב, חוסר גישה למים נקיים, מגיפות, היעדר ביטחון אישי ועוד שורה של חוליים איומים אחרים מאיימים על עשרות אם לא מאות מיליונים של אנשים ברחבי העולם, גם במדינות המערב.

2.5
ובזמן שאותם אנשים נאבקים במאבק קיומי יום יומי, יש בעולם גם אנשים אחרים. שכן אם להקצין, וכדאי להקצין, מחקר מקיף שערך האו"ם שפורסם בסוף 2006 הראה שה-1% העשירים ביותר על פני כדור הארץ מחזיקים בכ-40% מכלל הנכסים העולמיים. ה-10% העשירים ביותר מאוכלוסית העולם מחזיקים יחד ב-85% מכלל הנכסים העולמיים. זה אומר שכל יתר ה-90% – קרי, חמישה מיליארד וארבע מאות מיליון בני אדם (המחקר נערך על בסיס נתוני שנת 2000) – מחזיקים ב-15% מהנכסים העולמיים בלבד. למושג "פערים חברתיים וכלכליים" קשה למצוא הגדרה ממשית יותר. והסיפור הזה נכון כמובן לא רק בראייה גלובלית, אלא גם כשבוחנים כל כלכלה בפני עצמה (למשל, בישראל ובארה"ב).

3.
והנה הפואנטה. קפיטליזם, קרי כלכלה שמבוססת על מערכת של שוק, היא כלי, לא מטרה בפני עצמה. היטיב לנסח זאת חתן פרס נובל לכלכלה ל-2001 ג'וזף שטיגליץ (אחד מדובריה הרהוטים והבולטים של תנועת Occupy Wallstreet):

"להשקפתי, [כלכלת] שוק היא רק מכשיר. מכשיר מאוד עוצמתי ואפקטיבי, שאפשר להשתמש בו לטוב או לרע. ההחלטה כיצד להשתמש בו היא תוצאה של תהליך פוליטי. לאלה שמתנגדים לקפיטליזם בגלל תוצאותיו השליליות אין לרוב מכשיר חלופי במקומו. כל מה שהם רואים הוא שהאופן שבו משתמשים בקפיטליזם מוביל לתוצאות שאינן מקובלות מבחינתם. במידה מסוימת אני מסכים איתם, אבל אני לא יכול להאשים את המכשיר. אותו פטיש שאפשר לבנות איתו בית יכול גם לשמש בשביל להרוג מישהו. לא צריך להרוס את המכשיר, רק צריך לוודא שמשתמשים בו בדרך הנכונה".

לקפיטליזם, כמו לכל שיטה כלכלית אחרת, יש מטרה והיא הקצאת משאבים. חסידיה האדוקים של השיטה הזו מימין מאמינים שהתערבות מינימלית של רשויות המדינה בשוק יאפשרו לו להגיע להקצאת המשאבים היעילה ביותר. עכשיו רק נותר לפרש את המשמעות של המילה "יעילה".
מה שבטוח הוא שנתוני המחקר של האו"ם – 1% שולט ב-40%, 10% שולטים ב-85% – מראים שהקצאת המשאבים הקיימת – אפילו אם מישהו סבור שהיא יעילה, צודקת או מוסרית – היא רחוקה מלהיות אופטימלית.
היא אינה אופטימלית מהסיבה הפשוטה שלמרות שאנו חיים בחברת שפע, חלקים נרחבים מהאוכלוסיה אינם נהנים מהשפע הזה, אפילו לא מחלק קטן ממנו. בחברה שבה הומצאו חיסונים נגד מחלות קטלניות, אין צידוק מוסרי לכך שחלקים עצומים מהאוכלוסיה אינם נהנים מהם. בחברה שבה הומצאו טכנולוגיות לגידול תבואה חקלאית בכל עונה ובכל מזג אוויר, ולשינוע אותה סחורה מצד אחד של העולם אל הצד השני, אין שום צידוק מוסרי או כלכלי לכך שמאות מיליוני אנשים נאבקים ברעב קיומי, וחלק גדול מהם מפסיד במאבק הקיום הזה כל העת.
בשורה התחתונה, משהו בשיטה שלנו התעוות לחלוטין כשהמשמעות של ירידה של 10% במדד מחירי המזון העולמי היא 10 מיליון אנשים שמצטרפים למעגל העוני, רק בגלל שכמה ספקולנטים שיושבים בסיטי של לונדון – שמשתכרים מאות אלפי פאונדים בשנה כל אחד – פתחו פוזיציה פיננסית על סחורות שהגיעו מלכתחילה להיסחר בבורסה בשביל להבטיח שלא יהיה מחסור במזון. ההיגיון הקפיטליסטי המודרני יצא מדעתו. לא צריך להיות גאון בשביל להבין את זה.

4.
אנחנו עובדים. אנחנו עובדים קשה. החברה שלנו מעודדת עבודה. היא מעודדת מאמץ קולקטיבי במסגרת מנגנון השוק שמטרתו לשפר את איכות החיים של כולנו. זה אמור להיות שווה את זה. במידה רבה, נוכח עליית רמת החיים המטורפת בעולם המערבי במאתיים השנים האחרונות, זה אכן שווה את זה. אבל אם מסתכלים בתמונה הכוללת ממרחק קצר יותר, מתחילים לראות את הפגמים שבה.
גם מבלי לקדם מהפכה סוציאליסטית, אפשר לומר שליישום המודרני של הקפיטליזם בתקופתנו, שהביא לעלייה ברמת החיים, יש מחיר כבד. נטל העבודה נופל (פחות או יותר) על הכלל, תוך ויתור על חיי משפחה שמוחלפים בחיים בפחד מתמיד מאובדן מקום העבודה או כושר העבודה. המחיר הזה היה נסבל לו כל מי שנושאים בנטל, ואיתם כל מי שהיו נושאים בנטל לו רק היו יכולים (ילדים, קשישים, נכים ובעלי מוגבלויות) היו נהנים מהפירות הכלכליים של אותה עבודה קשה. אלא שהנתונים, כאמור, שונים לחלוטין (לא מיותר לחזור על המספרים האלה – 1% שולטים ב-40%, 10% שולטים ב-85%). וזה עוד מבלי להזכיר מחירים סביבתיים ואחרים.
במובן הכי בסיסי, הכי פשוט, הקפיטליזם המודרני לא מצליח למלא את יעודו המקורי. הוא אינו מצליח להבטיח חלוקה יעילה של משאבים, במובן האנושי של המושג יעילות. לאמור, אם זויה צריכה לשבת בקומה מעלי ולקפוא מקור משום שאין לה די כסף לשלם על חשמל לחימום למרות שעבדה כל חייה, זאת למרות שעלות יצור החשמל פחתה במאתיים שנה האחרונות בצורה מעוררת השתאות, זה סימן שמשהו דפוק בשיטה. דפוק דפוק דפוק.
העובדה שאנחנו חיים ברמת חיים גבוהה פי אלפי מונים מזו שהיתה מנת חלקם של אבות אבותינו לא עוזרת לנו לקנות במכולת, לסגור את החודש, למלא את מיכל הדלק, לשלם את חשבון החשמל, לרכוש דירה, לחסוך לילדינו, להבטיח להם חינוך נאות, בריאות טובה, ועתיד ראוי.
באופן פרטני, במיקרו, משהו דפוק. מישהו אחר נהנה מעמל כפינו יתר על המידה. אחרים, רבים מדי, כלל לא משתתפים בנטל ונהנים בכל זאת ממנעמיה של רשת הביטחון הסוציאלית שהמדינה שאנו חיים בה פרשה מעלינו. רבים עוד יותר כושלים יום יום תחת מאבק קיום שכבר היה אמור להיעלם מן העולם בשנת 2012 הודות להתקדמות הטכנולוגית. משהו דפוק.

כי כשטים שייפר, יוצר הקווסטים האגדי, מצליח לגייס מהציבור הרחב יותר מ-3 מיליון דולר בשביל לפתח קווסטים בזמן שאותם מיליונים היו יכולים לסייע לאנשים בצד השני של העולם ליהנות ממים זורמים – זה סימן שמשהו דפוק בשיטה.
כי כשהפוליטיקאים בארה"ב מצליחים לגייס מהציבור הרחב מיליארדי דולרים בשביל לנסות להיבחר בזמן שהשד יודע כמה אמריקאים מתים ברעב או בקור או מהיעדר טיפול רפואי – זה סימן שמשהו דפוק בשיטה.
כי כשכל יום צה"ל זורק טונות של שאריות אוכל לפח בזמן שאחרים מתחננים לאוכל – זה סימן שמשהו דפוק בשיטה.
כי כששיש בישראל משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים אבל הן עדיין נמצאות מתחת לקו העוני – זה סימן שמשהו דפוק בשיטה.
כי כשחברת רותם אמפרט בנגב (מקבוצת כימיקלים לישראל) היא צרכנית המים הגדולה ביותר בישראל בפער עצום מכל היתר אבל המדינה מטילה עלי מס בצורת ומבקשת ממני לחסוך במים – זה סימן שמשהו דפוק בשיטה.
וכשמדינת ישראל מעלה שוב ושוב ושוב את תעריפי החשמל רק בגלל שהיא לא השכילה עם השנים להתקשר עם עוד ספקי גז טבעי אלא התקשרה רק עם ספק הגז המצרי בגלל קשרים פוליטיים ואחרים עם יוסי מימן ועכשיו יש אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם להדליק רדיאטור למרות הקור – זה סימן שמשהו ממש דפוק בשיטה. דפוק דפוק דפוק.

אני לא מתיימר כלכלן גדול בכלל, אבל לכל הפחות יש סיכוי השיטה הנוכחית הגיעה הכי רחוק שהיא היתה יכולה עד שהטבע האנושי – הרע מנעוריו – עיוות אותה כך שתחמוס את זיעתם של הרבים לטובת גמחותיהם של מתי מעט. אני תוהה מתי מישהו משפיע באמת יתחיל לקחת ברצינות את האפשרות הזו. אולי נראה ניצן ראשון לזה אם הכלכלן ג'פרי סאקס באמת ייבחר לנשיא הבנק העולמי הבא.

תגובות

  1. איתי_85

    זה לא שהקפיטליזם מקולקל — זה קפיטליזם מעולה, שפועל בדיוק כמו שקפיטליזם אמור לפעול.

  2. אסף

    סבבה על הניתוח של הגידול בפערים בארץ. אבל לא כל כך הבנתי את השפיל הגלובלי. הפערים העצומים בעושר ברמה הגלובלית נובעים ברובם המוחלט מהפערים בין כלכלות עשירות, שכולן ואריאציה כזו או אחרת של קפיטליזם, ובין כלכלות עניות, שכמעט אף אחת מהן איננה קפיטליסטית.
    אז באיזה מובן בתכוונת שהקפיטליזם אשם בפערים העולמיים?

  3. אסף

    טוב, אני לא מתאפק מלהעיר גם על הניתוח שלך את גידול הפערים בארץ.

    בלי להיכנס לדקויות של הניתוח (אם ההכנסה הריאלית עלתה בכל עשירון, אז אולי קשה לגמור את החודש, אבל יותר קל מאשר לפני עשור, והרבה יותר קל מאשר לפני שלושים שנה, לא?), לא יכולתי שלא לשים לב שיש שני סוגים של תופעות כלכליות שאתה מתייחס אליהן בניתוח בקישור שהבאת. אחד הוא תופעות שקרו סתם. מהשמים. אין להן כלום עם מדיניות שננקטה. שני, תופעות שהן תוצאה של יד מכוונת. או.קיי. חלוקה מעניינת.

    עכשיו תשמע קטע, מעניין שכל התופעות שאין להן שום קשר עם מדיניות, הן דווקא התופעות החיוביות. למשל, ש "אגב, מצבם של כל העשירונים בישראל השתפר בעשור האחרון וההכנסה של כולם גדלה." זה, מעניין, אגב, ובלי קרדיט לאף אחד. אולי לריבון העולמים. או ש"בשנים 2000–2010 החלק היחסי של העשירון התחתון בעוגת ההכנסות ברוטו, לפני מסים, עלה ב־11%." ואפילו לא נדבר על הירידה באבטלה והעלייה בשיעורי ההשתתפות בכוח העבודה. כל זה – נפל על כלכלת ישראל מהשמים. לך תבין למה? כלכלה. זה מסובך. מלא דברים משפיעים על הכל. לך תדע למה כל זה קרה.

    אבל תשמע קטע. מעשה שטן, שדווקא את כל התופעות השליליות, אתה ידוע בדיוק למי לשייך – למדיניות של ביבי. חתיכת צירוף מקרים, הא? "במו ידיו!"ץ כי תופעה שלילית, יש להבין, בניגוד לתופעות החיוביות "זו אינה גזירת גורל, כמובן. זו תוצאה של יד מכוונת."

    תראה, אני לא מעריץ גדול של ביבי, וחושב שחלק גדול מהמדיניות שהוא מוביל היא הרסנית. אבל חוסר היושרה בניתוח שלך פשוט דוקר את העין. כל הטוב בארץ – מקרי. כל הרע – אשמת ביבי. זה לא רציני.

  4. CrazyVet

    בלי להיכנס לניתוח (המצוין) שלך, רק רציתי להציע לך את שירותי המיקסר שלנו בפעם הבאה שתזדקק לאחד. גם לנו אין הרבה חברים בירושלים*, ואני מזדהה לחלוטין עם ההרגשה שסיטואציה כזו גורמת :)

    *מכבסת מילים ל"אנחנו מכירים בקושי את השכנים ואין לנו חיי חברה כלל מאז שעברנו לי-ם"

  5. עמיר

    שאול,
    תודה על הכתיבה. תמיד מרשים לראות איך אתה מחבר מצוקות שאתה מזהה סביבך (כולל אצלך) לרוח התקופה ולניתוח כלכלי.
    העיוות המוסרי אכן זועק, וקשה להבין את המגינים בחירוף נפש על המערכת גם כשהם נרמסים תחתיה.

  6. יוסי

    הכלל המוסרי צריך להיות שכל אחד יקבל לפי צרכיו ויתרום לפי יכולתו. השאלה היא מה השיטה הכלכלית הטובה ביותר לקידום הכלל המוסרי הזה. יש מי שחשב שקומיניזם זו השיטה הנכונה ויש מי שמאמין שחופש כלכלי מוחלט הוא הרע במיעוטו. הניחוש שלי הוא שהפתרון המתאים הוא חופש כלכלי מוגבל עם רגולציה להגבלת הון אישי שאינו מושקע ברווחת שאר האזרחים (דרך מסים או ברדכים אחרות). אבל זה רק ניחוש.

  7. שאול אחר

    הנה הבעיה שלי עם כל דיבורי ה"השיטה דפוקה", אפילו כשהם רהוטים וכתובים היטב כמו פה. אני לא בטוח איך לקרוא לזה. אולי "עצלנות אינטלקטואלית".
    דמיינו את הסיפור הבא: עורך החדשות בעיתון יומי חשוב, איש עם השפעה עצומה על האופן שבו אזרחי ישראל תופסים את העולם, כותב כך על השיטה של מדינות לאום:
    "כי כשלמרות שמדינות לאום קיימות כבר יותר ממאה חמישים שנה, ועדיין בהמון מקומות אין הסכמה על הגבולות – משהו דפוק בשיטה.
    כי כשבמאה אחת יש שתי מלחמות עולם עם הרבה מיליוני הרוגים – משהו דפוק בשיטה.
    כי כשבאופן כללי מלחמות בין מדינות לאום הן תופעה נפוצה, וקטלנית שלא עוברת מהעולם – משהו דפוק בשיטה.
    כי כשאפילו סכסוכון קטן כמי בינינו לפלסטינים לא מצליח להיפתר בגלל שלכל צד יש שאיפה למדינת לאום – משהו דפוק בשיטה.
    כי כשבהמון מדינות לאום עדיין יש מיעוטים לאומיים ואתניים שסובלים מאפליה – משהו דפוק בשיטה.
    במובן הכי בסיסי מדינת הלאום נכשלה בהשגת יעודה המקורי – שבני אדם יוכלו לחיות בשלום בקהילות של אנשים שיש להם איתם תחושת אחווה ושותפות גורל. אם מהגר מקסיקני בלתי חוקי בארה"ב יושב בביתו עם ילדיו ומפחד מרשויות ההגירה – משהו בשיטה דפוק דפוק דפוק"

    מישהו יגיד שזה ניתוח רציני? מישהו יגיד – ואללה! או ש"זה לא שמדינת הלאום היא מקולקלת – זה מדינת לאום מעולה, שפועלת בדיוק כמו שמדינת לאום אמורה לפעול?" האם זה טיעון שיהפוך להיות כל כך אופנתי שכל מי שרוצה להיחשב מתוחכם ירגיש צרוך עצום להנהן, ולהגיד – "כן… נורא כל הקטע הזה של מדינות הלאום… לאומיזם חזירי"
    כאילו, כן. יהיו כמה. אבל הרוב המוחץ, בטח מישהו מיינסטרימי כמו עורך החדשות של עיתון יומי גדול, ירים גבה. כאילו – כן, יש משהו בטענות האלה, אבל זה לא כזה פשוט, ולהגיד "השיטה דפוקה"לא מקדם את הדיון בכלום. מה בדיוק במדינות הלאום גורם לכל הבעיות האלה? האם בשיטות אחרות – נניח לפני מדינות הלאום – לא היו מלחמות, ומיעוטים לא סבלו? האם יש שיטת ארגון פוליטית אחרת שתהיה יותר טובה? למה היא תהיה יותר טובה? איך היא פותרת את הבעיות? וגם, האם לחלוטין ברור שבשורה התחתונה השיטה של מדינות לאום דפוקה? כן, אף אחד לא יכחיש שיש בה בעיות קשות מאד. מאד מאד קשות. בעיות שהקושי לשלם חשבון חשמל מחוויר לעומתן. אבל זה סוף הדיון? יש בעיות – קשות – אז השיטה דפוקה? דפוקה דפוקה דפוקה? הלאה מדינות הלאום?

    סליחה, אבל זה לא טיעון עמוק של מי שרואה נכוחה את המציאות, מעבר למסך שטיפת המוח של התאגידים וכל הניאו ליברלים האלה. זו רטינה ריקנית. זו עצלנות אינטלקטואלית ותו לא. במקום לחשוב לעומק, ובמסודר, על מה הן בדיוק הבעיות, מה בדיוק גורם להן, והכי חשוב – איך אפשר לפתור אותן, פשוט צועקים "השיטה" ומרגישים בו זמנית טובי לב, מרדנים בדם, ופילוסופים עמוקים.

    די. הגיע הזמן להתבגר.

להגיב זה מגניב